TAZמניה

בסוף חודש מאי האחרון נפטר פיטר למבורן וילסון, מי שהיה מוכר יותר תחת שם העט ׳חכים ביי׳.  ביי (נישאר עם השם המוכר יותר) התפרסם בעיקר בזכות ספר קצר פרי עטו שהתפרסם בשנת 1991, שכותרתו ״TAZ״ ראשי תיבות של ״אזורים אוטונומיים ארעיים״. הספר משלב בין תיאוריה אנרכיסטית, כתיבה מיסטית והגות פוסט־מודרנית – לכדי קריאה אקטיביסטית חתרנית. TAZ משמש עד היום כרפרנס פופולרי עבור מגוון קהלים המאוחדים תחת חוסר שביעות הרצון שלהם מהחברה המערבית העכשווית, יהיו אלו סטודנטים לפילוסופיה, אנשי הילינג בפרדס חנה, היפסטרים ואמנים רדיקלים. למעשה, עקבותיו של הספרון TAZ מצויות היום בקשת רחבה של יוזמות ותנועות תרבותיות ואקטיביסטיות, כדוגמת הברנינג מן/מידברן, מפלגות הפיראטים, תנועת אוקופיי, תרבות הרייבים המחתרתיים ומרחבים של אמנות אלטרנטיבית. אם כן, לאור פטירתו של ביי, ובמלאת 31 שנה לכתיבת TAZ, הגיעה העת לחזור ולבחון את המורשת המחשבתית והאקטיביסטית של אחד הטקסטים המשפיעים ביותר על תרבות הנגד בשלושת העשורים האחרונים. 

להבין את ה־TAZ בהקשרו ההיסטורי

ניתן להגיד ש־TAZ, במידה רבה, מהווה את שאיפת האוויר האחרונה של תרבות הנגד הפסיכדלית של שנות השישים והשבעים, לפני שזו גוועה סופית תחת עולם פרודוקטיבי ורציונלי שפיתח ברובו ציניות כלפי רעיונות של הרחבת תודעה, אהבה חופשית וחיים קומונליים. בשלהי שנות השמונים הציע ביי את האבחנה לפיה ״המפה נסגרה״, כלומר הסדר הקיים – זה שהרדיקליות של שנות השישים והשבעים ניסתה להוות לו אלטרנטיבה – השלים את היאחזותו בספרה המרחבית, הפוליטית ואף הקוגניטיבית. תנועת הקפיטליזם הגלובלי הצליחה לא רק לקבע את ערכי האינדיבידואליזם, המסחור, הפרודוקטיביות והצמיחה בכל קצוות העולם, אלא גם להטמיע אותם בלב תפיסת העצמי של האדם המודרני, המגדיר את עצמו עתה כמי שצריך לפעול למימוש עצמי (במרבית המקרים על ידי שיפור הפונקציונליות שלו בשוק העבודה), ותו לא. מאז שנות השישים, בהם עוד פיעמה רוח של אידיאליזם פוליטי חתרני, הצטמצמו באופן משמעותי המרחבים הפיזיים והרעיוניים של התנגדות המבקשים לנסח אלטרנטיבות למערך הפוליטי והתרבותי הקיים. ההיפים הפכו ברובם ליאפים וסטודנטים בקומונות אנרכיסטיות השתלבו בתעשייה, בעוד שרעיונותיהם של האחרונים מוסחרו והוכפפו אל תוך השיטה הקפיטליסטית, במקרה הטוב, או התאדו אל תוך אידיאלים נוסטלגיים של ימי הנעורים, במקרה הרע. במצב זה, מציע TAZ מעין חישוב מסלול מחדש, שמנסה למצוא את הנקודה שבה מתקיים מפלט מההאחדה החובקת־כל של הסדר הקיים.

מבחינה מסוימת, כתיבתו של ביי ממשיכה את דרכי האינטלקטואליזם האלטרנטיבי של שנות השישים והשבעים – במסגרתו פעלו דמויות כגון אלן גינזברג, טימות'י לירי, אלן ווטס, ורוברט אנטון וילסון – בכך שהיא מבקשת למקם את שדה ההתקוממות האלטרנטיבית, לא (רק) במרחב הפוליטי, אלא (גם) במרחב התודעתי של הפרט. כלומר, ההתנגדות אינה צריכה עוד לתפוס צורה בלעדית של פוליטיקה מפלגתית, תנועות אזרחיות וצעדות מחאה, אלא להתחיל בתחומי ההכרה של האדם ולתפוס צורה של חקירה חווייתית ורגשית פנימית. עם זאת, מחשבתו של ביי גם נפרדת מדרכם של הוגי שנות השישים והשבעים בכך שזו אינה מצפה עוד לבואו של ׳עידן הדלי׳, כלומר לבואו של הלך רוח חברתי, פוליטי ותרבותי חדש שישרה על כדור הארץ ויהווה אלטרנטיבה עמוקה ורדיקלית לסדר הקיים. במצב שבו מהפכת האהבה ממאנת להגיע, טוען ביי, עלינו להפסיק לחכות לישועה המיוחלת ועלינו להתחיל לחטוף אותה חזרה באמצעות כינון מיקרו־רגעים של אוטונומיה וחופש, המתרחשים מתחת, מעל ובין הסדקים של הסדר הקיים. אותם רגעי חופש מזוקקים מהווים פתח רגעי עבור צלילה למרחבים בלתי ממושטרים של הרחבת התודעה, דמיון רדיקלי, חקירה אסתטית, משחקיות, פואטיקה, ריקוד ואהבה. בכדי למצוא את גרגירי־הפלא הפוטנטיים הללו בחיי היום יום, פורס ביי בפני הקורא אינספור רשימות של טכניקות, פרקטיקות ומסלולים, הלקוחים מקשת רחבה של מסורות וסביבות תרבותיות שונות – מתרבות הביטניקים, הפאנקים והאנרכיזם ועד מסורות הדאואיזם, הינדואיזם, שמאניזם דרום אמריקאי ומיסטיקה קבלית וסופית.

בקצה הקתרזיס החוויתי, אליו מכווין ביי, מצויה כמובן החוויה המיסטית והרוחנית, במסגרתה האדם מתעלה ל"מצבים הכרתיים גבוהים יותר". גם כאן, ממשיך ביי את תנועת הנגד של שנות השישים והשבעים אשר קשרה באופן הדוק בין אקטיביזם פוליטי, פסיכולוגיה אקזיסטנציאליסטית ופיתוח סנטימנטים דתיים, המובנים כאינטגרליים עבור מסע האדם למימוש מלוא הפוטנציאל הגלום בו. אבל חשוב להוסיף שהמיסטיקה של TAZ אינה מיסטיקה של יציאה מהעולם או היעלמות סגפנית, אלא מיסטיקה ׳מבולגנת׳, חושנית וממשית, שלא מחפשת ישועה במרחב מרוחק, אלא אקסטזה חושנית וחוויתית כאן ועכשיו. רוח החקירה התודעתית שמתווה ביי במסגרת הספרון TAZ, אינה לובשת צורה של חקירה רוחנית חרישית (ויפסאנה נניח) אלא של שכרות דיוניסית צבעונית וקרנבלית שטובלת בניצוצות של מיסתורין והיקסמות. ניצוצות אלו, חשוב לציין, אינם יכולים לצמוח מתוך שגרת חיי היום־יום הפונקציונאליים להחריד, טוען ביי, אלא מתוך ריקוד אקסטטי, טריפים של פטריות, שחייה ערומה בנהר, סקווטים של פאנקיסטים, טקסים אלכימיים, שיטוט פראי ביער ושאר פרקטיקות כריזמטיות ועוצמתיות שקוראות תיגר על הסדר החברתי היום־יומי ועל חיי הפונקציונאליות בקפיטליזם המאוחר. 

לאלמנט קריאת התיגר חשיבות מרכזית במחשבתו של ביי, ותפקידו אינו מתמצה רק בהתנגדות לסדר הפוליטי הקיים, אלא בהתנגדות לכל סדר באשר הוא. למרות ההשטחה שעוברת לעיתים כתיבתו של ביי, אשר מוצגת כתורה בוהמיינית של הדוניזם חוויתי, זו נטועה למעשה באמונה מטאפיזית כנה ועמוקה אודות החשיבות של יסוד הכאוס ביקום. בעניין זה, שואב ביי את השראתו מאינספור מסורות דתיות שדנות בראשוניות של יסוד הכאוס, אשר התרים לדידם את בריאת היקום הידוע ואשר קדם לחלוקה של העולם לגורמים נבדלים ולמערכות החוק והסדר המנטלי של התרבות האנושית. בדומה למסורות מיסטיות רבות, ביי קורא לאדם לקלף את שכבות הסדר והסמלים המנטאליים שנצברו מעל יסוד זה ולהישאב שוב אל תוך עין הסערה של הכאוס הקוסמי. למטרה זו מתווה ביי מגוון פרקטיקות שמטרתן לרסק את הסדר המנטלי, התרבותי והמוסדי – כגון טרוריזם פואטי, ונדליזם אומנותי, התרת טאבואים, מעשי קונדס, שוק אסתטי, רעש ופרפורמנס של זעזוע. אם כן, כדי לזכות באוטונומיה מחודשת בימינו, עלינו לא רק לפעול להרחבת התודעה, אלא גם להרעדה תדירה של אבני הבניין המחשבתיות והחברתיות שעוטפות אותנו. טענה זו גם מחברת את מחשבתו של ביי באופן מובהק למסורת הפוליטית האנרכיסטית, המפגינה ממילא חוסר אמון כלפי כל גורם המבקש להסדיר ולמשטר את המציאות. אם כן, ניתן למצוא כאן חתונה מעניינת במחשבתו של ביי בין הפעולה הפוליטית לפעולה הרוחנית, שכן השאיפה הפוליטית האנרכיסטית לערעור הסדר החברתי־פוליטי, הינה פועל יוצא של חתירה רוחנית עמוקה יותר, השואפת לגעת בלב המסתורין של היקום.

המונח TAZ – אותו ׳אזור אוטונומי ארעי׳ המצוי בלב כתיבתו של ביי – מתכלל יחדיו את אותן התנסויות חווייתיות, את הפרקטיקות שמסייעות לממש אותן ואת הערעור על הסדר המגולם במסגרתן. ה־TAZ הינו למעשה האירוע הממשי שבו נחטפת האוטונומיה של הפרט במרחב וזמן נתונים. במסגרתו מתבצעת קטיעה של גבולות הסדר היום־יומי (וכאמור, הסדר בכלל) ונפתחות אופציות חדשות של חקירה אסתטית וחווייתית. אירועי TAZ יכולים לצוץ בכל מקום ובכל מצב ולהתבטא לדוגמא במסגרת כינוסים פגאניים, מסעות גרפיטי וטריפים פסיכדליים על גדות הנהר. מעבר לכך, ה־TAZ אינו רק אירוע תודעתי ופרטני, אלא גם קהילתי. השבט, הלהקה, מסיבת ארוחת הערב, חבורת השודדים וקומונות אנרכיסטיות הינם מודלים שונים של שייכות קולקטיבית אשר יכולים, לטענת ביי, לשמש ככר עבור ההתעוררות של אותה עודפות חווייתית. אך גם כאן, ביי נשאר נאמן לפוליטיקה האנרכיסטית ולאמונה המטאפיזית ביסוד הכאוס ומסרב בכל תוקף שקהילתיות זו תשמש כ׳סדר חלופי׳ לסדר הקיים. הקבוצה המאוגדת סביב ה־TAZ אינה יכולה להחזיק במבנים היררכיים, בחוקה, בתפקידי קבע ובמוסדות שכן, כאמור, הקסם מתרחש רק במרחבים ספונטניים, כאוטיים ובלתי ממושטרים. על כן, ישנה חשיבות רבה לאלמנט הארעיות בתוך אותם ׳אזורים אוטונומיים ארעיים׳. כמו גחליליות בלילה, אירועי ה־TAZ צריכים להתפרץ החוצה בפרץ אנרגטי ולדעוך בדיוק באותה המהירות, לפני שהם מספיקים להתמסד ולתפוס צורה מקובעת. הארעיות הינה למעשה טקטיקה מרכזית במחשבתו של ביי ומטרתה הינה לסייע לאירועי ה־TAZ לחמוק מהרדאר של הסדר הקיים ולהיעלם, לפני שאלו יגררו דיכוי, מצד אחד, או מצד שני, יוכפפו אל הסדר הקיים. הנקודה האחרונה חשובה במיוחד עבור ביי, שחזה בעצמו את הצבת אמנות הדאדא החתרנית בגלריות פופולריות למטרות רווח, את הפיכת הפאנק לאופנת רחוב ממוסחרת, את הכניסה של ההיפים והגיונות הסדנא הרוחנית אל תוך העולם התאגידי ואת ההפיכה של רעיונות מיסטיית מזרחיים למוצרי ניו אייג׳ יאפים. אם כן, התקוממות על פי ביי צריכה להתבטא כלוחמת גרילה פסיכדלית, הפרה ארעית ובלתי צפויה של הסדר הקיים, אשר נעלמת באותה המהירות שבה זו עולה.

ה־TAZ במבחן הזמן 

שלושים שנה אחרי, והמסר של TAZ עדיין חי ונושם בקרב הקצוות התרבותיים והפוליטיים של הסדר העכשווי. אולי אפילו מחוץ לקצוות אלו, שכן ההיגיון של TAZ מוצא אל הפועל – במודע או במובלע – על ידי קהלים רבים שבוחרים באופן תדיר לחיות בכפילות מסוימת, בין חיי המשרד והפרודוקטיביות המערכתית, לבין רייבים מחתרתיים, אסיד במדבר ופורקן קרניבלי במסגרת אירועי המידברן (שכאמור שואבים את השראתם באופן ישיר ממחשבתו של ביי). אם נרצה או לא נרצה, ההפרטה של ההתנגדות לפרצים ומוקדים ארעיים הפכה בעשורים האחרונים לחלק בלתי נפרד לא רק מתרבות הנגד, אלא מתרבות עכשווית ככלל. הדבר לא מפתיע לאור העובדה שתהליך ׳סגירת המפה׳, עליו הצביע ביי, הלך והחמיר מאז פרסומו של הטקסט, בעוד שצמיחה לשמה, מימוש עצמי אינדיבידואליסטי, פרודוקטיביות, רציונאליות והחרבת הפלנטה – הפכו לתו תקן אקסקלוסיבי שקשה לערער על משילתו על המרחב התרבותי והמנטלי בזמנים העכשוויים. במצב זה, לא מפתיע שרבים מבני הדור הראשון במערב שחיים ללא תקווה לעתיד צודק יותר, מוצאים נחמה באידיאולוגיית ה־TAZ וחוטפים חזרה ניצוצות של אסתטיקה, התרגשות, מיסטיקה ותשוקה, היכן שהם רק יכולים. 

אבל להתבצרות דה־פקטו של אידיאולוגיית ה־TAZ בלב ההתנגדות המודרנית, מתלוות גם תהיות ושאלות קשות אודות הרלוונטיות והיעילות של האחרונה עבור הצתת שינוי חברתי בימינו. במידה רבה, אפשר להגיד שדווקא הפופולריות של רעיונות ה־TAZ מצביעה על כך שהם לא מהווים אתגר לסדר הקיים, אלא דווקא מסייעים לאפשר ולקיים אותו. כלומר, לקיחת אם־די ברייב תחפושות משמשת יותר כ׳שסתום׳ נוח באמצעותו ניתן להוציא קיטור ולהתאוורר (כאשר ביום ראשון כבר מתייצבים במרחב הממשי והרעיוני של המשרד) מאשר שהיא מהווה התקוממות שמאתגרת את הסדר הקיים. דחיקת התשוקות והכמיהות שלנו לחוסר סדר, מסתורין, קרניבליזם וחוויות קצה – לאיים מיניאטוריים של ביטוי עצמי קיצוני בדמות אירועי TAZ – היא זו שמאפשרת להתאקלם להיעדרם של האחרונים מיתר חיי היום־יום שלנו. אולי היא אף מונעת מאיתנו לשאול למה מלכתחילה הסכמנו לקבל סדר חברתי שלא מאפשר לנו לעשות דברים נפלאים עם הקופסה שיש לנו על הכתפיים, ואשר דוחס אותנו לקיום רדוקציוניסטי של התמחות פונקציונלית שטוחה. אבל ביי – המתנגד לכל סדר באשר הוא ומהלל את הספונטניות, הארעיות וההיעלמות הבלתי ממוסדת – הפסיד במודע ובמכוון בקרב על שינוי הסדר הקיים, עוד לפני שהוא יצא לדרך. לאור זאת, ובמלאת 31 שנה לצאת ספרו המפורסם, ניתן לשאול האם האקטיביזם וההתקוממות שמציע ביי, הינם אקטיביזם והתקוממות כלל? או שמא מדובר דווקא בחלק אינהרנטי ממה שמאפשר את הסדר הקיים. מי שמחזיק בספק אודות נקודה זו מוזמן להשתתף באירועי המידברן הישראלי ולחפש שם התקוממות לסדר הקיים (הוא ימצא בעיקר נובורישים רוקדים לטכנו). 

המיזוג האורגני בין מחשבתו של ביי לבין הסדר הקיים אינו מקרי, ובמידה רבה ניתן לומר שרעיונותיו מתאימים לקפיטליזם המודרני כמו כפפה. אירועי ה־TAZ מדגישים כאמור מימושי עצמי אינדיבידואליסטי, פורקן נהנתי והדוניזם חוויתי – רעיונות שהינם הלחם והחמאה של הקפיטליזם הניאו־ליברלי מראשיתו. משנות השמונים ואילך השתרשה בעולם המערבי תפיסה אידיאולוגית הממקמת את הפרט ופועלו במרכז, במסגרתה נדחקו הצידה רשתות הדאגה הקולקטיבית, והמרחב הקולקטיבי הפך מאמצעי להגברת צדק למרחב המשמש כזירת תחרות בין פרטים על מימוש אישי מקסימלי, ותו לא. אם כן, מימוש עצמי נהנתי במסגרת אירועי TAZ וערעור (אנרכיסטי ומטאפיזי) על הסדר הקולקטיבי, אינם מתנגדים לסדר הקיים, אלא דווקא מחמיאים לו. כפי שהקפיטליזם מתאפיין בהפרטת סוגיות חברתיות קולקטיביות אל תחום אחריותו של הפרט, כך ביי מציע הפרטה של ההתנגדות – הממוסגרת עתה כביטוי עצמי־אינדיבידואליסטי שמתרחש מדי פעם במדבר – לתחום התודעה הפרטני. דבר זה מסייע לביית את ההתנגדות ולגרום לה להיות לא רלוונטית, דווקא משום שזו נשארת בגבולות התודעה ולא מקדמת כל אמירה הנוגעת למסגרות הפוליטיות והקולקטיביות הרחבות. זאת ועוד, ניתן לראות כיום כיצד אותם "המוצרים" המוצעים בספרון TAZ זורמים בקלות אל מערך השוק הקפיטליסטי. המידברן, הסדנא הניו־אייג׳ית, מופע המוסיקה השמאנית ומפגשי הליקוט (שהיו אמורים אולי להוות אלטרנטיבה לסדר הקיים) משמשים כמוצרים פיקנטיים שבאמצעותם הפרט מטפח את עצמו במסלול האינסופי אל עבר צמיחה ומימוש עצמי. כלומר, המערכת הקפיטליסטית מצליחה ביתר קלות לבלוע את ניצוצות ההתנגדות ולמכור אותם כמוצרים במנגנוני השוק. 

עיקר "חטאו" של ביי, אם כן, טמון בהפקרה של שדה הפעולה המרכזי בו אנו מבלים את מרבית זמננו. החיים אינם כוללים רק חוויות לימינאלית, אלא מורכבים מקיום יומיומי בתוך מסגרות, מערכות סדר, מוסדות, מבנים פוליטיים וסמלים משותפים. על כן, אלו המרחבים שבהם צריכה להתקיים התנגדות אזרחית. השאלה המעניינת יותר היא לא איך אנחנו חוטפים נגיסי חוויה ביום־יום, אלא איך אנחנו הופכים את חיי היום־יום לכאלו שבמסגרתם הנגיסים מתאפשרים ומוערכים מלכתחילה. אחת האבחנות העיקריות של המחשבה הביקורתית כיום הינה כי אנו חיים היום בתקופה שבה "העתיד התבטל", כלומר שלא ברור לאן אנחנו צועדים ולמה מלבד לצורכי מימוש עצמי אינדיבידואליסטי וצמיחה כלכלית. כזרם של התנגדות, מחשבתו של ביי אינה מציעה עוד "עתיד", בכך שהיא זונחת הלכה למעשה את מרחב הסדר הקולקטיבי. ברוח דומה, יש גם שביקרו את ביי על כך שאקטיביזם אשר נשאר בגבולות התודעה, הינו אקטיביזם שמתאים יותר לבוהמה הדוניסטית מערבית המחזיקה בביטחון פיזי, תעסוקתי ותזונתי ואשר יכולה מלכתחילה להתפנות לעיסוק בחיווט התודעה. בניגוד לעיסוק פריווילגי זה, ישנם עוד רבים ברחבי העולם שצריכים להילחם כנגד הסדר הממשי במטרה לזכות בזכויות בסיסיות בהרבה מאלו שעליהן כותב ביי. 

אוסיף לבסוף שיש משהו נאיבי – ואף ילדותי אם יורשה לי לומר – ברומנטיזציה של הכאוס בכתיבתו של ביי. להרוס זה קל, לבנות קשה פי כמה וכמה, והדבר נכון בייחוד בימינו. התנגדות אשר תופסת צורה של התרה, מיסוס כאוטי והגברת רעש, טרוריזם פואטי או ונדליזם טנטרי, הוכיחה את עצמה כלא רלוונטית עבור תקופה שבה ממילא כאוס הוא שם המשחק. המערכת הקפיטליסטית, בתנועתה המתמדת לעבר הגברת רווחיות וצמיחה, ניזונה משצף כאוטי ואינסופי של רעש, תוכן ומוצרים שגועשים אלינו מכל עבר ובכל רגע. במצב זה, מעשה ה־TAZ – אותו רעש כאוטי בצידי המערכת – נבלע ביתר קלות אל תוך פיד הרשתות החברתיות והמדיה הדיגיטלית, שמספק ממילא ניצוצות חווייתיים, חסרי שורשים וחסרי אמירה מערכתית. יותר מכך, אקטיביזם של הגברת כאוס מאפשר למסגר את ההתנגדות (הצודקת) לסדר הקיים כגיבוב לא קוהרנטי של מלמולים היפיים חסרי מסגרת, וכך הוא מעורר אנטגוניזם איפה שאפשר היה לעורר אהדה. אם כן, האקטיביזם שחסר לנו היום, שבכוחו לאיים על הסדר הקיים, אינו תלוי בהגברת הכאוס ובשבירת מבני הסדר, אלא דווקא בניסוח מחושב וקוהרנטי של סדר אלטרנטיבי עתידי. אם כן, בהסללת ההתנגדות אל תוך ריסוק וביטוי עצמי רדיקלי – אשר מעניקים למשתתפים תחושה שהם ׳עושים משהו׳ בנוגע למצב הקיים – אפשר להגיד שרעיונותיו של ביי פוגעים במאמץ, יותר מאשר שהם מסייעים לו.  

אחרית דבר 

אם זה לא היה ברור עד כה, יש לי רגשות מעורבים לגבי כתיבתו של ביי. מצד אחד, כנציגה האחרון של תנועת הנגד של שנות השישים, ביי נתלה בחלום שרובנו ויתרנו עליו מזמן – למלא את חיי היום יום בקסם והשתאות. דבר זה הופך את מחשבתו לרלוונטית מתמיד עבור תקופה שבה החיים הולכים ומוסדרים יותר ויותר אל תוך ממדים של פונקציה ותפוקה, ואופציות אלטרנטיביות של קיום הולכות ונעלמות. מצד שני, אולי לרקוד ביערות זה לא מספיק. אבל יש גם צד שלישי, צד שגורם לי לתהות: אולי בכלל כל הפילוסופיזציה והביקורתיות על ה־TAZ, פספסו מלכתחילה את הפואנטה. הרי כמיטב המיסטיקנים שקדמו לו, טוען ביי שלא ניתן להגדיר את ה־TAZ, רק לחוג סביבו ולגרום לו להתהוות, לא מתוך מחשבה, אלא מתוך מעשה. כלומר ה־TAZ אינו מבטא עמדה אינטלקטואלית או פרוגרמה לשינוי הסדר הקיים, אלא דווקא איזו כמיהה ראשונית ופנימית יותר. הכמיהה שמבטא ה־TAZ היא כמיהה אל המופלא, או אולי אפילו כמיהה לבלאגן באשר הוא, ליציאה באתוס פואטי – ובמצב תודעתי מעורער – אל תוך השקיעה. ושישרף הכל. לא רק שכמיהה זו אינה מקבלת ביטוי כיום בעולם העבודה, בחיי המשפחה וברוב מסגרות השייכות והזהות שלנו בחיי היום־יום, אלא שזו גם רלוונטית מתמיד, בעולם שבו הרס הפלנטה הוא מציאות ממשית ושבו דוחק הקיום הולך ומתהדק סביב צווארם של רבים. אם כן, יש אולי צדק בניסיון לחטוף חזרה, ולו לרגע, רגעי קסם, השתאות ומסתורין בין סדקי הקיום היום־יומי בתוך הסחרור של הקיום בקפיטליזם המאוחר. נראה שמתחוורת כאן, במסגרת ההתלבטות הפנימית שלי ממש, אחת השאלות החשובות ביותר של אקטיביזם בזמנים העכשווים: האם עולם אחר הוא אפשרי, או שמא עלינו to go out with a bang.  

תמונה ראשית: thierry ehrmann / Hakim Bey, painted portrait (flickr)