Skip to content

אנחנו צריכים לדבר על קרל פולני

יאיר קלדור

למרות התהודה שלה זוכה קרל פולני וספרו 'התמורה הגדולה' בשמאל, ניתוחו ההיסטורי רצוף טעויות ומושגיו התיאורטיים לא מסייעים בהבנת הקפיטליזם של ימינו.

קרל פולני נחשב כיום לאחד ההוגים המשפיעים ביותר במדעי החברה, ויש הרואים בספרו 'התמורה הגדולה' אחד מספרי העיון החשובים ביותר במאה ה־20. אף שלאחר פרסומו ב־1944 לא זכה הספר לתהודה רבה, על רקע עליית הנאו־ליברליזם בעשורים האחרונים של המאה התגלה פולני כמקור לא־אכזב לביקורת על רעיונות "השוק החופשי" והאמונה היוקדת בכוחו לפתור כמעט כל בעיה חברתית. ביקורת זו הקנתה לפולני מקום של כבוד בקרב השמאל הכלכלי ברחבי העולם, וההתרגשות סביב המהדורה העברית הראשונה של ספרו, שיצאה לאור בתחילת השנה, הבהירה כי מגמה זו לא פסחה על ישראל.

לא קשה להבין את סוד קסמו של 'התמורה הגדולה'. הספר כתוב בשפה בהירה וקולחת, מספק ניתוח רחב היקף להתהוות כלכלת השוק ומציע מסגרת מושגית נגישה להבנת התהליכים הפוליטיים והכלכליים שבבסיסה. ללא ספק, 'התמורה הגדולה' מספק קריאה מהנה למדי, והכישרון הפואטי של פולני ניכר בפסקאות רבות בספר, המציג את ההתפתחות ההיסטורית של אירופה במאה ה־19 כטרגדיה שסופה צפוי מראש, אך עדיין מצליח לשמור את הקורא במתח בנוגע לשאלה כיצד יגיע סוף זה בסופו של דבר.

הבעיה היא שבמטרה לשכנע את הקוראים, פולני אינו מהסס להצניע או להשמיט כליל פרטים שאינם מתיישבים היטב עם התזה שלו, ולפרק ולהרכיב מחדש תהליכים היסטוריים מבלי להתחשב בסדר שבו התרחשו. אפילו חובבי פולני מובהקים מכירים בטעויות ובאי־דיוקים ההיסטוריים של 'התמורה הגדולה' כמו גם בסתירות הפנימיות בטקסט עצמו, אך מתעקשים כי המערכת המושגית שמפתח פולני, הכוללת מונחים כמו "תנועה כפולה" ו"סחורות פיקטיביות", עדיין שימושית להבנת תהליכים כלכליים־חברתיים בתקופתנו אנו.

אלא שלא מעט מהכשלים של פולני נובעים בדיוק מאותה מערכת מושגית, ובעיות אלה אינן נעלמות גם כשאנו עוברים לבחון את העידן הנאו־ליברלי של המאה ה־21 במקום את הליברליזם הקלאסי של המאה ה־19. כך, קריאה קפדנית של הטקסט מראה כי האופן שבו פולני מבין את "השוק החופשי" מסתמך במידה רבה על ההגדרה של כלכלנים נאו־קלאסיים; ההגדרה של עבודה כ"סחורה פיקטיבית" אינה מותירה מקום לדיון בניצול של עובדים, כיוון שאינה מאפשרת לנו לבחון את הקשר בין שכר, פריון ורווח; במקום מאבק מעמדי אנו מקבלים מאבק של "החברה בכללותה" כנגד כוחו של השוק, שלפי פולני מאיים על בעלי הון בדיוק כמו שהוא מאיים על מעמד העובדים; ובכלל, כיוון שהשוק מאיים על "החברה בכללותה", לא כל כך ברור למי יש אינטרס לקדם את הפרויקט הזה, שלכאורה מוביל בהכרח להרס חברתי רחב היקף. כל אלה צריכים לעורר ספק מסוים בנוגע להסתמכות על פולני לניתוח המצב הכלכלי־חברתי הנוכחי והמערכת הקפיטליסטית תחתיה אנו חיים. לכל הפחות, כדאי להכיר את אותם בעיות וכשלים לפני שממהרים לנופף בעותק של 'התמורה הגדולה' אל מול חסידי השוק החופשי.

המאה ה־19 לפי פולני

ב'התמורה הגדולה' פולני מנתח את ההתפתחויות הכלכליות והפוליטיות שהובילו למה שהוא רואה כהתמוטטות "הציוויליזציה של המאה המאה התשע־עשרה" ולפרוץ מלחמת העולם הראשונה. לפי פולני, אותה ציוויליזציה התבססה על ארבעה מוסדות עיקריים: מאזן הכוחות בין המעצמות האירופיות, תקן הזהב המוניטרי, המדינה הליברלית, ו"השוק המווסת עצמו" (מה שנקרא כיום "השוק החופשי"). מוסדות אלה, טוען פולני, סייעו להבטיח את אותן "מאה שנים של שלום" שנמשך מסוף המלחמות הנפוליאוניות ב־1815 ועד 1914, אך הם גם אלה שהובילו בסופו של דבר להתמוטטות הסדר החברתי בתחילת המאה ה־20, למלחמת העולם הראשונה ולעליית הפשיזם באירופה בשנות העשרים והשלושים.

לפי פולני, השוק החופשי הוא זה שסיפק את הבסיס והכוח המניע של המערכת כולה. אלא שהקריסה של אותו מוסד היתה בלתי נמנעת: השוק החופשי, טוען פולני, מהווה אוטופיה מובהקת, מוסד שלא יכול להתקיים במציאות מבלי להביא להרס של החברה האנושית שמתוכה הוא צמח. כדי להתמודד עם כוחו ההרסני של השוק, החברה כולה נאלצה לנקוט צעדים להגן על עצמה, צעדים שנועדו להגביל את מרחב הפעולה של כוחות השוק בתחומים מסוימים. אך צעדים אלה יצרו קונפליקטים חדשים שאיימו על החברה מכיוונים אחרים, ובסופו של דבר הובילו לקריסת המערכת כולה.

אחת הטענות המרכזיות של פולני היא שהשוק החופשי הוא המצאה חדשה למדי בהיסטוריה האנושית. פולני מסביר כי לפני המאה ה־19 הכלכלה היתה משוקעת ביחסים חברתיים: במקום עקרון מקסום הרווח, פעילות הייצור והחלוקה הובטחה על ידי שני עקרונות שאינם כלכליים בבסיסם – "הדדיות" ו"חלוקה מחדש". רק במהלך המאה ה־19 נוצרה ההפרדה המודרנית בין כלכלה לפוליטיקה, שממנה צמח השוק החופשי כפי שאנו מכירים אותו כיום.

לפי פולני, התנאי ההכרחי לקיומו של שוק חופשי הוא שכל גורמי הייצור – ובכללם עבודה, אדמה וכסף – יהיו זמינים לרכישה בכל עת כמו כל סחורה אחרת. עם זאת, מסביר פולני, עבודה, אדמה וכסף אינם באמת סחורות, כיוון שהם לא מיוצרים למטרות מכירה. עבודה היא סוג של פעילות אנושית, אדמה היא חלק מהטבע וכסף הוא רק מוסכמה חברתית שנוצר באמצעות המנגנונים של המדינה ומערכת הבנקאות. זאת הסיבה שעבור פולני, עבודה, אדמה וכסף אינם באמת סחורות, אלא "סחורות פיקטיביות". ועדיין, חברת השוק שצמחה במאה ה־19 התבססה על האשליה כי מדובר בסחורות אמיתיות שמיוצרות באמת לצורך מכירה.

ההתהוות של שווקים לעבודה, אדמה וכסף דרשה את המעורבות הפעילה של המדינה, במטרה להבטיח כי אותן "סחורות פיקטיביות" יהיו באמת זמינות לרכישה בשוק כמו כל סחורה אחרת. מבחינת המדינה, כל רגולציה או תקנה שהגבילה או עיכבה את צמיחתם של שווקים לעבודה, אדמה וכסף סיכנה את יכולתו של השוק לווסת את עצמו, ולכן היתה חייבת להתבטל. "הדרך לשוק החופשי", מסביר פולני, "נפתחה ונשארה פתוחה באמצעות ההתעצמות הרבה של מדיניות התערבות מתמשכת, המאורגנת ונשלטת מהמרכז". למעשה, טוען פולני, המדינה הליברלית צמחה יד ביד עם השוק החופשי במטרה להבטיח את התנאים ההכרחיים לקיומם של שווקים לעבודה, עבודה וכסף. תנאים אלה דרשו הרחבה משמעותית של האדמיניסטרציה השלטונית וריכוז סמכויות בידי הממשלה.

תקן הזהב סיפק את החלק האחרון בפאזל: לפי פולני, קיבוע הערך של מטבעות לאומיים למחיר הזהב חיבר בין שווקים מקומיים לזירה הבינלאומית, וכך העניק מומנטום חסר תקדים למנגנוני השוק. תקן הזהב חייב ויסות של המחירים המקומיים כדי לשמור על שער החליפין של המטבע, וזאת במטרה למנוע ייצוא מאסיבי של זהב באופן שיקטין את סך אמצעי התשלום במשק ויאט את הפעילות הכלכלית. כך יצר תקן הזהב מנגנון איזון אוטומטי שתרם להתפתחות הסחר הבינלאומי והכפיף את הייצור המקומי למנגנוני השוק.

אך למרות מאמצי הממשלות באירופה, לא היה ניתן לתחזק את אשליית "הסחורות הפיקטיביות" לאורך זמן, כיוון ש"אם נאפשר למנגנון השוק לנהל באופן בלעדי את גורלם של בני האדם […] התוצאה תהיה חיסול החברה". כך, עלייתה של חברת השוק הובילה לתגובה בכיוון הנגדי שמטרתה לצמצם את האפקט ההרסני של מנגנוני השוק על ידי הגבלות חדשות על קנייה ומכירה של עבודה, אדמה וכסף. הפעולות להרחבה ולצמצום השוק החופשי נתנו להיסטוריה החברתית של אירופה במאה ה־19 צורה של תנועה כפולה, מושג שמשמש את פולני לתיאור האופן שבו ההרחבה המתמשכת של השוק בכל הנוגע לסחורות אמיתיות לווה בתנועה מנוגדת להגבלת השוק בכל הנוגע ל"סחורות פיקטיביות".

לפי פולני, הצעדים שנועדו להגביל את השוק החופשי, בהם חוקי עבודה ומכסי מגן, הפריעו למנגנוני הוויסות העצמי ואילצו ממשלות ובנקים מרכזיים להשהות את תקן הזהב כדי להגן על ערך המטבע הלאומי באופן שיצר אי־יציבות בכלכלות האירופיות. המגבלות על הסחר הבינלאומי דחפו מדינות לאמץ מדיניות אימפריאליסטית במטרה להרחיב את המסחר לשווקים לא מוגנים, ואותה יריבות אימפריאליסטית לצד אבטלה גוברת בכלכלה המקומית ולחץ על מטבעות לאומיים הביאו בסופו של דבר לקריסת המערכת כולה ולפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בין אנגליה ליבשת

כאמור, הטענות ההיסטוריות של פולני לא עברו ללא ביקורת מאז פרסום 'התמורה הגדולה'. חלק משמעותי מהביקורת הזאת מתמקד בטענה כי עד המאה ה־19 שווקים לא מילאו תפקיד משמעותי בכלכלה. הכלכלן דאגלס נורת', למשל, טען כי לאורך כל ההיסטוריה האנושית פעלו במקביל מנגנונים של הדדיות וחלוקה מחדש לצד מנגנוני שוק, וכלכלנים היסטוריים אחרים סיפקו ראיות לחשיבות של שווקים באימפריות הקדומות של אשור ובבל. אלא שפולני עצמו אינו מכחיש ששווקים היו חלק מהחברה האנושית כבר לפני אלפי שנים; הוא פשוט טוען כי שווקים אלה לא מילאו תפקיד משמעותי בארגון הפנימי של החברה. כלומר, הדגש של פולני הוא לא על השוק כזירה של מסחר, אלא כעיקרון מארגן של החברה עצמה. מבחינה זו, אין ספק שהשוק החופשי שצמח באירופה של המאה ה־19 היה שונה מאוד מהשווקים של העת העתיקה.

אך הבעיות המהותיות יותר אצל פולני אינן נמצאות בטענותיו בנוגע לחברות פרה־מודרניות, אלא באופן שבו הוא מתאר את ההתפתחויות הכלכליות והפוליטיות במאה ה־19 עצמה, ובמוסדות שלדבריו סיפקו את הבסיס החברתי למדינות האירופיות באותה התקופה. בתור התחלה, הניתוח של פולני מתאים במקרה הטוב אך ורק לאנגליה. פולני אמנם מצהיר כי "חברת השוק" נולדה באנגליה, וכי המאה ה־19 כולה היתה "המאה של אנגליה", אך מלבד משפט אגבי בתחילת הספר הוא אינו טורח להתייחס להבדלים המהותיים בין ההתפתחות הפוליטית והכלכלית של המדינות השונות או מסביר כיצד הם מתיישבים עם הניתוח שהוא מציע והמוסדות החברתיים בהם הוא מתמקד.

"המדינה הליברלית", למשל, מעולם לא קרמה עור וגידים ביבשת עצמה. אמנם, בצרפת סימנה מהפכת יולי של 1830 ניצחון משמעותי של הבורגנים הליברלים, אך תקופה זו נמשכה רק 18 שנים, ובבחירות לנשיאות שנערכו ב־1848 הליברלים הובסו באופן מוחץ על ידי לואי נפוליאון. שלוש שנים לאחר מכן הנשיא הנבחר הכריז על עצמו כקיסר, ומנקודה זו והלאה חדלו הליברלים להוות כוח פוליטי משמעותי בשלטון. במדינות הגרמניות הליברלים מעולם לא זכו אפילו לזה: בפרוסיה הם הצליחו לסחוט מביסמרק כמה ויתורים בתמורה לתמיכתם באיחוד גרמניה (1870), אך ההישגים האלה לא תורגמו לכוח פוליטי משמעותי, ו"קנצלר הברזל" לא היסס לפנות נגדם לאחר השלמת האיחוד.

גם עידן הסחר החופשי לא היה יותר מאפיזודה קצרה בהיסטוריה של אירופה במאה ה־19. תקופה זו החלה ב־1860 עם הסכם הפחתת תעריפים בין אנגליה לצרפת והסתיימה כעבור פחות מעשרים שנים, כשמשבר כלכלי גלובלי פגע בכלכלות האירופיות, ליבה את ההתנגדות לסחר החופשי, והוביל את רוב מדינות אירופה לאמץ מחדש מכסי מגן ומגבלות על יבוא.

תקן הזהב אומץ ברוב מדינות היבשת רק אחרי 1870, כך שקשה לראות בו אחד מ"עמודי התמך" של המאה ה־19. יותר מהרחבת השווקים הלאומיים לזירה הבינלאומית, הסיבה המידית לאימוץ התקן היתה קשורה בגידול בתפוקת הכסף (silver) שהביאה לירידה בערכו בערך מאמצע המאה, מגמה שהתחזקה ככל שיותר מדינות עברו לשימוש בזהב כתקן סטנדרטי למטבע הלאומי. בנוסף, ממשלות רבות האמינו כי אימוץ תקן הזהב יסייע לחזק את שליטתן על השווקים הפיננסים, מה שמסביר מדוע בנקאים ברוב מדינות אירופה התנגדו בחריפות לתקן הזהב. לבסוף, השינוי שיקף גם את הדומיננטיות של אנגליה בשווקים הפיננסיים הבינלאומיים, ולא מעט היסטוריונים וכלכלנים פוליטיים טוענים כי תקן הזהב היה למעשה תקן הלירה שטרלינג.

גם אותן "מאה שנים של שלום" שפולני מהלל הן יותר מיתוס ממציאות. אמנם, המאה ה־19 היתה יותר שלווה מהמאות ה־17 וה־18 בכל הנוגע למלחמות משמעותיות בין המדינות השונות ביבשת (אם לא מביאים בחשבון את המלחמות הנפוליאוניות). אך מכאן ועד לתיאור התקופה כעידן של שלום מתמשך יש מרחק גדול. באותן מאה שנים של שלום נערכו באירופה לא מעט מלחמות, בין היתר בין דנמרק לפרוסיה ובנות בריתה (1850-1848), בין רוסיה לצרפת ואנגליה (1856-1853), ובין גרמניה לצרפת (1871-1870). באותו הזמן מדינות אירופה היו גם מעורבות במספר רב של מלחמות אימפריאליסטיות כמעט בכל מקום בעולם, נגד כוחות מקומיים כמו גם אחת נגד השנייה. לא פחות חשוב מכך, הצבאות של מדינות אירופה הופעלו לעתים קרובות כנגד האוכלוסייה המקומית, אם כדי לדכא מרידות ותנועות לעצמאות ואם כדי לפזר הפגנות עובדים ומהומות מזון. לכל אלה קשה למצוא זכר בין דפי 'התמורה הגדולה'.

"תנועה כפולה" או מאבק מעמדי?

חלק מהביקורת על פולני נובע ממחקרים היסטוריים שפורסמו רק לאחר הופעת הספר, וערערו על כמה מהתפיסות המקובלות בנוגע להתפתחויות הכלכליות והחברתיות באירופה של המאה ה־19. עם זאת, לא מעט מהבעיות בניתוח ההיסטורי של פולני קשורות באופן הדוק למושגים דרכם הוא מנתח את המציאות.

קחו לדוגמה את הרעיון של "התנועה הכפולה". פולני טוען כי המאמץ המתמשך להרחיב את תחום ההשפעה של השוק החופשי נתקל בהתנגדות שנועדה להגביל את הפעולה של כוחות השוק בתחומים מסוימים. דבר זה העניק להיסטוריה החברתית של המאה ה־19 צורה של תנועה כפולה, תחילה לכיוון הרחבת השוק ולאחר מכן במטרה לצמצם את תחום ההשפעה שלו. פולני מסביר כי ניתן להבין את התנועה הכפולה הזו כתוצאה של שני עקרונות מארגנים של הסדר החברתי. העיקרון הראשון הוא ליברליזם כלכלי, שדוחף לכיוון יצירת השוק המווסת את עצמו וקידם מדיניות של לסה־פר וסחר חופשי; העיקרון השני הוא "ההגנה החברתית", שמטרתה לשמור על בני האדם והטבע, ומסתמכת על התערבות ממשלתית בדמות מכסי מגן, תקנות עבודה וצעדים נוספים שנועדו להגביל את כוחות השוק.

אלא שהמושג של "תנועה כפולה" כורך ביחד תעשיינים ליברלים, בעלי אדמות שמרנים, סוציאליסטים ועובדים, ומסווג תחת אותה קטגוריה את הדרישה למכסי מגן על מוצרי חקלאות ותעשייה ואת המאבק למען הגבלת שעות העבודה. המציאות ההיסטורית, כמובן, היתה שונה בתכלית. תעשיינים בגרמניה, צרפת וארצות הברית דרשו מכסי מגן אך לא כדי להגן על המרקם החברתי במדינה, אלא כאמצעי להתמודד עם הדומיננטיות של התעשייה האנגלית באותה תקופה. הם לא התעניינו בנזק שהשוק החופשי עלול לגרום ל"חברה בכללותה", אלא בעיקר ברווח שלהם עצמם, בדיוק כמו התעשיינים האנגלים מולם הם התחרו. בגרמניה למשל, האיום מצד התעשייה האנגלית לצד תבואה זולה מרוסיה וארצות הברית סיפקו את הבסיס לברית בין התעשיינים לבעלי האדמות השמרנים, שהביאה לאימוץ מכסי המגן במדינה החל מ־1879. גם בצרפת תעשיינים ובעלי אדמות תמכו ברובם במכסי מגן, על אף שיצרנים של מוצרי מותרות, בעיקר בתעשיית היין בבורדו ובתעשיית המשי בליון, נטו יותר לתמוך בסחר חופשי.

בניגוד למשתמע מהטענות של פולני, מעמד העובדים ברחבי אירופה נטה באופן מובהק לכיוון סחר חופשי והתנגד למכסי מגן, שנתפסו כסוג של מס על מזון ומוצרי צריכה בסיסיים. מעמד העובדים בהחלט תמך בהגבלת "השוק החופשי" באמצעות תקנות עבודה וחקיקה חברתית, אך לא במטרה להגן על "החברה בכללותה" מפני כוחות השוק, אלא כדי להגן על העובדים עצמם מפני כוחם של מעסיקים ובעלי הון. ההצלחה של מאבקים אלה שיקפה לא את התנועה המנוגדת של עיקרון חברתי מופשט, אלא את כוחו הגובר של מעמד העובדים באירופה, שהתאושש מהתבוסות שנחל באמצע המאה והחל לפעול באופן מאורגן ואפקטיבי יותר. כך, החל מ־1860 בוטל את האיסור על פעילות איגודי עובדים במדינות רבות, ומספר החברים בהם צמח בקצב מהיר. שביתות והפגנות עובדים נהפכו לתופעה נפוצה יותר ויותר, והידרדרו לעתים לעימותים אלימים בין העובדים לכוחות המשטרה והצבא. ב־1863 ייסד בגרמניה פרדיננד לסל את מפלגת העובדים הראשונה ביבשת, ועד סוף המאה מפלגות סוציאליסטיות הוקמו ברוב מערב אירופה. ב־1864 נערך בלונדון מפגש של האינטרנציונל הראשון שבו לקחו חלק נציגים מכל רחבי אירופה, וב־1866 נערך בז'נבה הקונגרס הראשון של הארגון. ב־1868 נוסד במנצ'סטר הקונגרס של איגודי העובדים מכל רחבי אנגליה, וב־1874 נבחרו לפרלמנט בפעם הראשונה שני מנהיגי עובדים מקרב איגודי הכורים המדינה. התפרקות האימפריה הצרפתית בשלהי 1870 הביאה להקמת הקומונה הפריזאית, שהחזיקה מעמד רק כחודשיים לפני שדוכאה באלימות, אך סיפקה השראה למהפכנים סוציאליסטים ברחבי אירופה בעשורים הבאים.

כך, מה שפולני מגדיר כ"תנועה כפולה" משקף יותר את ההתפתחות ההיסטורית של מלחמת המעמדות באירופה של המאה ה־19. את הדפוס הספציפי של תמיכה והתנגדות לסחר חופשי ברמה הלאומית יש להבין על רקע התנאים הפוליטיים והכלכליים הייחודים לכל מדינה ומקומה בתוך המערכת הבינלאומית, ולא כפועל יוצא של שני עקרונות מופשטים ברמת החברה בכללותה.

קרל (מרקס) נגד קרל (פולני)

ההגדרה של עבודה, אדמה וכסף כ"סחורות פיקטיביות" אינה פחות בעייתית, אם כי מסיבות שונות למדי. המושג של "סחורות פיקטיביות" מבוסס על ההגדרה של פולני ל"סחורה" כדבר מה המיוצר לצורך מכירה. אלא שהגדרה זו היא המצאה של פולני עצמו. בכלכלה קלאסית כמו גם באסכולה הנאו־קלאסית, "סחורה" מוגדרת לרוב כדבר מה בעל ערך שימושי הקיים בכמות מוגבלת, או אובייקט המוצע למכירה, לא משנה לאיזה מטרה הוא נוצר במקור. קל לראות כי לפי הגדרה זו עבודה, אדמה וכסף מהווים סחורות לכל עניין ודבר.

אך הבעיה במושג "סחורות פיקטיביות" עמוקה יותר. כשפולני מגדיר עבודה, אדמה וכסף כ"סחורות פיקטיביות", הוא בעצם טוען כי אותם דברים המיוצרים למכירה מהווים סחורות "אמיתיות". אבל שום דבר אינו סחורה מעצם טבעו, לא משנה באיזה אופן ולאיזה מטרה הוא נוצר. דבר מה יכול להפוך לסחורה רק במסגרת מערכת חברתית מסוימת, דרך האופן שבו הוא מבטא את היחסים החברתיים של התקופה.

כאן מועיל להשוות את פולני לקרל אחר, הלא הוא קרל מרקס, עבורו מהווה מושג הסחורה מפתח להבנת אופן הייצור הקפיטליסטי. כך, מרקס מתחיל את 'הקפיטל' בניתוח של אותה "צורת יסוד", ומראה כיצד מה שנראה במבט ראשון כמו מושג פשוט וקל לתפיסה הוא בעצם עניין מורכב למדי, שכולל בתוכו שורה של הנחות בנוגע לסדר החברתי והכלכלי שבו אנו חיים. המסקנה העיקרית אליה מגיע מרקס בדיון זה היא שיחס החליפין בין הסחורות השונות משקף למעשה את היחס החברתי בין היצרנים של סחורות אלה, ובאופן כללי יותר את חלוקת העבודה בחברה, שמהווה תנאי הכרחי לכלכלה המבוססת על ייצור סחורות.

כאן גם נמצא המפתח להבנת "האופי הפטישיסטי של הסחורה", שמסביר כיצד ומדוע תחת אופן הייצור הקפיטליסטי, האופי החברתי של עבודה פרטית נראה לנו כמו יחס בין התוצרים הפיזיים של עבודה זו ולא כפי שהוא באמת, כלומר יחס בין בני אדם, בין העבודה הפרטית של כל אחת ואחד לכלל העבודה המתבצעת בחברה. הצמית בימי הביניים שהיה חייב להעביר לידי אדון אחוזה חלק מהתוצרת החקלאית שלו לא חשב שאותה תוצרת היא שוות ערך ל"שירותים" אותם קיבל מהאדון, בהם זכות שימוש בקרקע והגנה מפני פורעים. הוא ידע היטב שאותו תשלום בעין משקף את היחס החברתי בינו לבין האדון, ולא בין הדברים שהם מחליפים ביניהם. רק בחברה הקפיטליסטית, כלומר בחברה המבוססת על ייצור סחורות, היחס החברתי בין בני אדם נותר מוסתר מאחורי היחס הכמותי בין הדברים שהם מחליפים.

כל זה מסייע גם להבין מדוע הרעיון בנוגע "לאל־שיקוע" (disembedding) של השוק מהחברה, כלומר הפיכתה של החברה מחברה עם שווקים ל"חברת שוק", אינה תורמת באמת להבנת המערכת הקפיטליסטית. לא ניתן ל"אל־שקע" את השוק מיחסים חברתיים מכיוון שהשוק אינו "משוקע" ביחסים חברתיים מלכתחילה. "השוק החופשי" הוא במהותו מערכת של יחסים חברתיים מורכבת ורב־צדדית, שדרכה ובאמצעותה מתחלק התוצר הכולל שמייצרת החברה בתקופת זמן נתונה.

הבעיה כאן היא שהמושג של "השוק המווסת עצמו" שבו משתמש פולני מתבסס במידה רבה על מושג השוק כפי שמבינים אותו הכלכלנים הליברלים אותם פולני עצמו מבקר, כלומר כמנגנון מחירים מופשט להקצאת מקורות שמתפקד במנותק מהחברה מתוכה הוא צמח. למעשה, הביקורת של פולני על הכלכלה הנאו־קלאסית אינה קשורה לניתוק שלה מהמציאות או לעקרונות המנחים אותה, אלא לכך שהיא מתעלמת מהממד ההיסטורי של השוק החופשי, וטועה לחשוב ששיטות הניתוח שלה מתאימות לכל זמן ולכל תקופה. ועדיין, מהרגע שהשוק המווסת עצמו נהפך למוסד כלכלי דומיננטי, פולני סבר כי הגישה הנאו־קלאסית מספקת בסיס איתן לניתוח כלכלי.

כמובן, ההגדרה של עבודה כ"סחורה פיקטיבית" אינה מותיר מקום רב לדיון בניצול שמתרחש תחת אופן הייצור הקפיטליסטי, כיוון שהוא אינו מאפשר לנו לבחון את הקשר בין שכר, פריון ורווח. למעשה, פולני טוען במפורש כי אין הרבה טעם לדבר על ניצול במהלך המאה ה־19, כיוון שרמות השכר המשיכו לעלות במהלך המאה. אמנם, פולני מסכים כי חלוקת התוצר בחברה עשויה לשקף מידה מסוימת של ניצול, אך באותו הזמן שיתוף הפעולה בין מעמדות שונים מועיל לעובדים כמו לבעלי ההון בזכות חלוקת עבודה משופרת. עבור פולני, הבעיה האמיתית ב"כלכלת השוק" אינה הניצול של העובדים אלא התפרקות הסביבה התרבותית והרס המוסדות החברתיים של מעמד העובדים. "התוצאה היא אובדן הכבוד העצמי ואמות המידה התרבותיות", מסביר פולני. "הדגש על הניצול הוא שמסתיר מעינינו את הסוגיה החמורה יותר, שהיא הניוון התרבותי".

אך גם אם נתעלם מטענות אלה, ההתמקדות של פולני בשוק כשלעצמו אינה מסבירה דבר לגבי אופן הייצור הקפיטליסטי, כיצד מיוצרות אינספור הסחורות שמוצעות למכירה בכל רגע נתון, כיצד נקבע מחירן ומה מקור הרווח שזורם לכיסם של בעלי הון. זאת הסיבה שמרקס טען כי כדי להבין כיצד פועלת המערכת הקפיטליסטית, עלינו לעזוב את תחומו של השוק, אותו "גן עדן של ממש לזכויות מלידה של האדם", ממנו שואבים חסידי השוק החופשי את המושגים והרעיונות שלהם בנוגע לכלכלה הקפיטליסטית, ולשים את פעמינו לעבר "מקום־הסתר של הייצור, שעל סף־הכניסה אליו רשום 'אין נכנסים אלא בענייני עסק'".

פולני במאה ה־21

הפופולריות של פולני בעשורים האחרונים קשורה באופן הדוק לעליית הנאו־ליברליזם מסוף שנות השבעים וחדירת ההיגיון של "השוק החופשי" לתחומי פעילות מהם הודר קודם לכן. ללא ספק, המדינה עצמה תרמה רבות לעליית הנאו־ליברליזם, שבניגוד לתפיסה הפופולרית, דורש מעורבות מאסיבית של הממשלה בניהול הכלכלה, כמו גם שיתוף פעולה בינלאומי שמאפשר תנועה חופשית של הון וסחורות בין מדינות ויבשות שונות. אבל לא היינו צריכים את פולני בשביל לדעת את זה, וגם אין צורך להסתמך על 'התמורה הגדולה' בשביל להצביע על מגוון האמצעים והערוצים דרכם מעורבות זו יוצאת לפועל. השאלה המהותית יותר היא מדוע החל מסוף שנות השבעים ממשלות ברחבי העולם חזרו לקדם את פרויקט השוק החופשי, אחרי תקופה ארוכה של הרחבת מדינת הרווחה, מגבלות על תנועות הון בינלאומיות ורגולציה קפדנית על המגזר הפיננסי. במילים אחרות, מה מסביר את תגובת הנגד לתגובת הנגד לשוק החופשי? אלא שכאן פולני אינו יכול לסייע, בדיוק כפי שאינו מסייע לנו להבין מדוע מדינות אירופיות במאה ה־19 פעלו ליצירת השוק החופשי מלכתחילה. את התשובה לשאלה זו יש לחפש במגמות ארוכות טווח של הכלכלה הקפיטליסטית, כולל הצבר עודף של הון וירידה בשיעור הרווח; בהתפתחות ההיסטורית של המאבק המעמדי בכל מדינה, ההשפעה הגוברת של בעלי הון על השדה הפוליטי, והירידה בכוחם של איגודי עובדים; בקיצור, בכל אותם מקומות בהם כף רגלו של פולני אינה דורכת.

מה פולני יכול להסביר לנו בנוגע לעלייה ברמות האי־שוויון בעשורים האחרונים? אם עבודה היתה "סחורה פיקטיבית" בשנות החמישים של המאה הקודמת בדיוק כמו בימינו אנו, מדוע מחירה כיום נמוך יותר באופן יחסי למחירה לפני שבעים שנה? ומה בנוגע לגידול הדרמטי בפעילות הפיננסית, שבא לידי ביטוי במשקלו של המגזר הפיננסי בכלכלה, נפח המסחר בשוקי ההון ושווי הנכסים הפיננסים שבבעלות המאיון העליון? האם המערכת המושגית של פולני יכולה לשפוך אור על התפתחות זו? קרוב לוודאי שלא.

כל זה אולי נשמע מעט קטנוני לחובבי פולני, וייתכן שהצדק איתם. למרות כל הביקורת שהוטחה בו במאמר זה, אין ספק שפולני מסייע לאתגר את התפיסה הליברלית לגבי השורשים ההיסטוריים של ה"שוק החופשי", ומפנה זרקור בוהק לעבר המאבקים הפוליטיים והחברתיים שליוו התפתחות זו. אבל המאבק בקפיטליזם אינו מתמצה בביקורת על "הפונדמנטליזם של השוק", ודורש הבנה עמוקה יותר של המערכת הכלכלית שבה אנו חיים, כיצד היא פועלת ומה מאפשר את העמידות שלה על אף משברים חוזרים ונשנים. פולני, למרבה הצער, תורם לידע זה מעט מאוד.

פיגומים

יאיר קלדור הוא סוציולוג וכלכלן פוליטי, פוסט־דוקטורנט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה.