מגפת הקורונה מכה קשות בארצות הברית: נכון לאמצע ספטמבר 2020 ישנם יותר מ־6.5 מיליון נדבקים וקרוב ל־200 אלף מתים. הווירוס הקטלני חשף את חולשתה של מערכת הבריאות הציבורית האמריקאית, אשר אמנם משופעת בבתי חולים פרטיים מהטובים בעולם, אך רוב אזרחיה לא יכולים להרשות לעצמם להיכנס בשעריהם. במקביל, חלה האטה כלכלית דרמטית כשהתחזיות הן למיתון עמוק ומתמשך. על רקע זה התעורר דיון אקדמי בנוגע לעתידו של הקפיטליזם הנאו־ליברלי, כפי שהכרנוהו בארבעת העשורים האחרונים.
כדי להעריך נכונה את כיווני התפתחותו של הנאו־ליברליזם, מן הראוי לבחון, בין היתר, מי הם הגורמים שעמדו מאחורי התפשטותו המהירה ברחבי העולם, עד להתבססותו כזרם ההגמוני במחשבה הכלכלית ובפרקטיקה העסקית. הצלחתו של הנאו־ליברליזם להשתלט על מוקדי כוח בארצות הברית וברחבי העולם, כמעט ללא התנגדות משמעותית, איננה מובנת מאליה. יש לזכור, כי בניגוד למרקסיזם ולסוציאליזם, שמשכו אחריהם המונים בזכות ההבטחה האוטופית הגלומה בהם לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי, חסידי הנאו־ליברליזם ביססו את תכניותיהם לשיקום הכלכלה לאחר משבר האנרגיה של שנות השבעים בין היתר באמצעות ריסון כוחו של מעמד העובדים, קיצוץ קצבאות והפרטת שירותי רווחה. שינוי פרדיגמטי כזה, שמשמעותו היא פגיעה קשה בסולידריות החברתית, דורש הסכמה פוליטית רחבה ביותר. מאמר זה טוען כי הקונצנזוס בנוגע לנחיצותם של צעדים אלו הושג בעיקר באמצעות הבנייה תרבותית כשאחד הגורמים החשובים בהחדרתם של הרעיונות הנאו־ליברליים לליבת החברה והתרבות הם "גיבורי־העל" של הקולנוע ההוליוודי.
מראשית המילניום השלישי מתרחשת בהוליווד מהפכה פיננסית ואידאולוגית: לראשונה מאז הקמתה של תעשיית הקולנוע האמריקנית, לפני כמאה ועשרים שנה, הסוגה המובילה בה היא זו המכונה בתחום הספרות "ספקולטיבית", משמע, כזו העוסקת במציאות חלופית, והיא כוללת בעיקר סרטי פנטזיה ומדע בדיוני. במשך שנים רבות סרטים אלו נחשבו לנישה זניחה יחסית. אך לא עוד: 88% מהסרטים המצליחים ביותר בהיסטוריה הם סרטי הפנטזיה והמדע בדיוני ו־75% מהם יצאו לאקרנים בעשור האחרון. הבולטים וגם הרווחיים שבהם, הם סרטים העוסקים בגיבורי־על. מעבר להצלחתם המסחרית חסרת התקדים, חשיבותם של הסרטים הללו נעוצה ברובד התמטי והאידיאולוגי.
על פניו, גיבורי־העל הקולנועיים נתפסים כצאצאיו המודרניים של רובין הוד שכן בסרטים רבים הם מבטאים, לכאורה, התנגדות להשפעותיו של ההון הגדול. קפטן אמריקה, האביר האפל ואקס-מן הם גיבורי־על המתמודדים מול תאגידי־על המייצגים כוחות אנטי־דמוקרטיים. אלא שניתוח מעמיק, סאב־טקסטואלי, של תכונות גיבורי־העל, מלמד אותנו דווקא על קיומה של זיקה בין עלילותיהם של גיבורי־העל לבין כמה מיסודותיה של האג'נדה הנאו־ליברלית.
האקולוגיה של גיבורי־העל
אחד המאפיינים הבולטים של גיבורי־על היא נטייתם להוציא את עצמם מכלל החברה, באופן המעניק להם לגיטימציה לעקוף את החוק כדי לאכוף אותו. יש לכך היבט מעשי והיבט ערכי. אסטרטגית, גם הנאו־ליברליזם מבקש להתנער מסמכותה של המדינה כלפי אזרחיה תוך הגבלת יכולתה להתדיין בבתי משפט מקומיים מול תאגידים בינלאומיים, באמצעות הסכמי סחר הכוללים סעיפים כובלים. יתירה מזו, ההון הבינלאומי מצליח לייצר מנופי השפעה ותמריצים כלכליים המסוגלים להכפיף למרותו מדינות שלמות. במישור הערכי, במרבית הסרטים העוסקים בגיבורי־על מיוחסת להם עמדה מוסרית נעלה ופעולותיהם מוצגות ככאלו שנועדו לטובת הכלל. כך גם הנאו־ליברליזם מוצג על ידי תומכיו כשיטה נכונה יותר מבחינה אתית, אשר לא רק ממקסמת את הפוטנציאל הכלכלי הקולקטיבי, אלא גם משפרת את מצבו של הפרט. מייצגו המובהק של רעיון זה הוא פרידריך האייק, מהוגי הדעות החשובים של הנאו־ליברליזם, אשר קושר בכתביו בין חירות כלכלית לחירות אזרחית.
גיבורי־העל יכולים להתקיים רק במרחב לא־ריאליסטי שבו חוקי הטבע אינם מתקיימים באופן המוכר לנו. המסר הסמוי החשוב ביותר העולה מסרטי גיבורי־העל הוא שבעיותיו של האדם הפשוט ניתנות לפתרון רק על ידי כוחות אל־אנושיים ועל־אנושיים. גם בהגות הנאו־ליברלית נפוץ השימוש בטרמינולוגיה אימפרסונלית, מופשטת וכללית, המקנה לכוחות השוק סמכות ויכולות אלוהיות כמעט, כאמצעי להסוות את מנגנוני ההפעלה של המערכת הכלכלית הגלובלית. הנאו־ליברליזם הגלובלי, שבבסיסו יש התנגשות בין ערכים אוניברסליים לאינטרסים פרטיקולריים חייב להשתמש בערפול מושגי ובטשטוש גבולות כדי לחמוק מהתנגדויות. בספרו "קיצור תולדות הניאו-ליברליזם", כותב דיוויד הארווי שנאו־ליברליזם היא תיאוריה שלפיה "הדרך הטובה ביותר לדאוג לרווחתו של האדם היא באמצעות מתן חירויות יזמיות ליחידים, והענקת יד חופשית למיומנויות אינדיבידואליות בתוך מסגרת מוסדית המאופיינת בזכויות קניין פרטיות קשיחות, בשווקים חופשיים ובסחר חופשי” . במילים אחרות: חירויות היסוד של הפרט, שנולדו בעידן הנאורות והוגדרו פוליטית במהפכות הצרפתית והאמריקנית, הופכות בעידן הנאו־ליברליזם לזכויות יחסיות המותנות בקיומו של שוק חופשי.
סרטי גיבורי־על הם פלטפורמה מעולה להבניית תודעה קולקטיבית. שיעור ניכר מסרטי הפנטזיה והמדע הבדיוני זוכים להצלחה מסחרית גדולה ולפיכך מסריהם מגיעים לקהל צופים גדול במיוחד. כמו כן, האימפקט של מסרים אידיאולוגיים על תודעת הצופים הינו הרבה יותר חזק כשמדובר בסרטי פנטזיה ומדע בדיוני בהשוואה לאלו הקיימים בסרטים ריאליסטיים. הסיבה העיקרית לכך היא שהדומיננטיות של המאפיין הוויזואלי המרשים בסרטים הללו, הבאה לידי ביטוי בריבוי אפקטים טכנולוגיים וסצנות ספקטקולריות, מסיחה את דעת הצופים מעיסוק במשמעותו של הרובד התמטי. גם העובדה שסרטי פנטזיה ומדע בדיוני מבוססים, בהגדרה, על מציאות חלופית, מקלה על החדרתן של תמות ואידאות, שנתפסות לרוב כרכיב הרמוני בעלילה, ולא כהטפה אידאולוגית.
המהפכה בהוליווד
ההצלחה חסרת התקדים של סרטי פנטזיה ומדע בדיוני בעשור האחרון מעמידה בצל את שאר הסרטים המופקים כיום בהוליווד. יש לציין כי הצלחה זו הפתיעה אפילו את הממסד ההוליוודי. משנות השלושים ועד שלהי שנות השבעים של המאה העשרים גיבורי־העל נתפסו כדמויות מצוירות בחוברות המיועדות בעיקר לילדים ובני נוער. בעשורים שחלפו מאז, עד ראשית המאה העשרים ואחת, הסוגות הללו זכו אמנם למקום של כבוד בזכות יוצרים חשובים כסטיבן שפילברג (מפגשים מהסוג השלישי, פארק היורה) וג'ורג' לוקאס (מלחמת הכוכבים), אך בראייה כוללת, פיננסית ותדמיתית, הן עדיין נחשבו לנישה בלבד, בתוך כלל היצירה הקולנועית, הריאליסטית ברובה.
הוליווד "הישנה" נאלצה להכיר במהפכה המתחוללת מתחת לאפה בדרך מביכה למדי: במהלך טקס חלוקת פרסי האוסקר שהתקיים בפברואר 2016 שודרה בטלוויזיה כתבה בה ראיין השחקן והסטנדאפיסט כריס רוק עוברים ושבים ברחובות לוס אנג'לס במטרה לבחון את ידיעותיהם לגבי הסרטים המועמדים לפרס. הכתבה, ספק סאטירה עצמית, ספק יוהרה אליטיסטית, חשפה נתק מוחלט בין האדם מהרחוב לבין מרבית הסרטים שהוליווד ביקשה להציב בחלון הראווה שלה. הסרטים הבאים – שזכו לביקורות אוהדות, למועמדויות ואף לזכייה באוסקר – כלל לא היו מוכרים לנשאלים: מכונת הכסף (על המשבר הכלכלי של 2008), גשר המרגלים (על חילופי מרגלים בזמן המלחמה הקרה) וספוטלייט (שעוסק בהתעללות מינית בכנסייה וזכה באותה שנה באוסקר לסרט הטוב ביותר). יש לציין כי כל שלושת הסרטים החזירו את ההשקעה בהם ובסך הכל זכו להצלחה מסחרית לא מבוטלת. אלא שהנתונים הכספיים של הסרטים הללו, "סרטי החורף" של הוליווד, מתגמדים ליד סרטי הפנטזיה והמדע הבדיוני, היוצאים לאקרנים לרוב בתקופת הקיץ. כחודשיים לאחר טקס האוסקר יצא לאקרנים סרט גיבורי־העל קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים. הרווח מהסרט היה כ־900 מיליון דולר, פי שלושה מהרווח הכולל של שלושת הסרטים שצוינו לעיל, גם יחד.
הפער העצום בין הסרטים "הייצוגיים" של הוליווד, העוסקים בסוגיות ציבוריות חשובות, לבין סרטי "הלחם והחמאה", סרטי הפנטזיה, המדע הבדיוני וגיבורי־העל, הוא גם אחד מביטוייו הסימבוליים של הפער הכלכלי־חברתי בארצות הברית. פער בין אמריקה המשכילה, הליברלית, השבעה, "הצווארון הלבן" של ערי החוף הגדולות, לבין אמריקה העובדת, הכועסת, המיואשת, "הצווארון הכחול" של מרחבי היבשת. "גיבורי־העל" הפכו ל"גיבורי העם": למפלט מהתסכולים, מהעוני, מהכישלון. בדיוק בנקודת זמן זו, פרץ אל קדמת הבמה הפוליטית דונלד טראמפ, שהכריז שוב ושוב כי יש "להחזיר את אמריקה לגדולתה" ו"להחזיר את הכוח לעם". סיסמאות אלו סחפו את ההמונים שדמיונם כבר הוצת קודם לכן באולמות הקולנוע החשוכים וטראמפ הפך לגיבור העל של מעמד הפועלים. עם זאת, ראוי לציין כי ההצבעה לטראמפ נבעה לא רק מסיבות חברתיות־כלכליות, אלא גם מ"פוליטיקה של זהויות", כחלק מהמאבק על הזהות האמריקנית הקולקטיבית. לאחר כהונתו של אובמה, נשיא אפרו־אמריקני ראשון בהיסטוריה האמריקנית, הרוב הלבן ביקש להעביר מסר כוחני לפיו לא יוותר בקלות על דומיננטיות באמריקה ובחר באדם המייצג באופן מוחצן ובוטה עמדה זו.
מורשת המערבונים
סרטי גיבורי־העל הקולנועיים ממלאים כיום תפקיד דומה לזה שמילאו המערבונים עד אמצע שנות השישים: מדורת שבט להאדרתם ולהטמעתם של ערכים מכוננים באמצעות מיתוסים. במערבונים הדבר נעשה באמצעות עלילות מהעבר ואילו בסרטי הפנטזיה והמדע הבדיוני בכלל וגיבורי־העל בפרט, הממד הפנטסטי משמש כאמצעי לעיסוק בסוגיות אקטואליות. המשותף לשתי התקופות הוא העיסוק הרב בדואליות מוסרית: טוב ורע, אמת ושקר, צדק ועוול.
העובדה שסרטים פופולאריים, במקרה זה סרטים העוסקים בגיבורי־על, מבטאים אג'נדה כלכלית ימנית אינה מפתיעה. באופן כללי ניתן לומר כי לאורך מרבית שנותיו, הזרם המרכזי של הקולנוע ההוליוודי ביטא עמדות קונפורמיות ושמרניות כתוצאה הכרחית של הזיקה בין מרבית בעלי האולפנים והמנהלים הבכירים בתעשייה למפלגה הרפובליקנית ולעולם העסקים. תופעה זו מקבלת משנה תוקף בעתות משבר.
בתקופת השפל הגדול, שהחל באוקטובר 1929 עם התמוטטות הבורסה והתפשט לאורך שנות השלושים במדינות רבות בעולם, חוותה ארצות הברית שבר כלכלי וחברתי חסר תקדים ומכה קשה לדימויה העצמי. האזרח הפשוט, הנאמן, החרוץ, הישר, האחראי לגורלו, המאמין באלוהים, במדינה ובקפיטליזם, כלומר באתוס האמריקני, מצא עצמו מובטל במשך תקופה ארוכה ולעתים חסר כל, על לא עוול בכפיו. במפתיע, למרות המצב החמור, תחושות ייאוש ודיכאון ששררו בקרב אמריקנים רבים במישור האישי והמשפחתי, לא תורגמו בציבוריות האמריקנית למחאה המוניות כנגד השלטון ואף לא כנגד השיטה הקפיטליסטית. בעת שבאירופה חלק מהמשטרים הדמוקרטיים התמוטטו כתוצאה מהשפל הכלכלי, והפשיזם החל להרים את ראשו, בארצות הברית העם האמריקני המשיך לשמור על "כללי המשחק" ועל פניו לא איבד אמון באתוס האמריקני. השוני בין שתי התגובות העממיות נובע מכמה סיבות ואחת מהן היא השפעתו המרככת של האסקפיזם הקולנועי. בתקופת השפל הכלכלי הגיעה לאחד משיאה הזיקה בין הקולנוע למציאות, ובאופן פרדוקסלי, זה קרה דווקא משום שעשרות מיליוני אמריקנים ביקשו לברוח מהמציאות הקשה אל בתי הקולנוע. בשנות השלושים של המאה הקודמת, הקולנוע היה כמעט הבידור היחידי שההמונים יכלו להרשות לעצמם וכמעט כל אדם בוגר בארצות הברית צפה בסרט אחד לפחות בשבוע.
השוואה נרטיבית וסימבולית של סרטים משנות השלושים לעומת סרטים מהעשור האחרון, מגלה מכנה משותף: ניסיון להעביר מסר אופטימי לעם האמריקני: "החלום האמריקני" לא מת. הגיבורים ההוליוודיים היו ונותרו לא רק יפים וחזקים וחכמים, אלא גם מצליחים כלכלית, ולא רק על המסך אלא גם במציאות. המסר האופטימי ביחס לסיכוי לזכות בחיי אושר ועושר באמצעות עבודה קשה וסבלנות הינו אינטרס מובהק של הממסד הפוליטי והעסקי בארצות הברית, המבקש לשמר את המצב הקיים ורואה סכנה בכל סוג של מחאה חברתית. בשנות השלושים הסכנה זוהתה עם רוחות המהפכה שנשבו באירופה (שביטוייה הקיצוניים היו הפשיזם והקומוניזם), וניצניה כבר נראו באותה עת באמריקה עם התחזקות האיגודים המקצועיים. בימינו הסכנה לשיטה הקיימת אורבת משלושה כיוונים עיקריים: השינויים הדמוגרפים, המבשרים על אובדן הרוב הלבן בארצות הברית תוך שני עשורים, ההגירה ממדינות עניות והרשתות החברתיות. הרשתות החברתיות הן גם אחד ההסברים האפשריים לפופולריות המחודשת של גיבורי־העל במאה העשרים ואחת, הפעם בגרסתם הקולנועית, שכן בזכות רשת האינטרנט נוצרו קהילות גדולות של חובבי קומיקס אשר כבר לא התביישו בתחביבם, שבעבר נתפס כעיסוק של "חנונים".
קולנוע ונאו־ליברליזם
הביטוי האולטימטיבי לקשר בין הקולנוע ההוליוודי לאג'נדה פוליטית וכלכלית, היא כמובן נשיאותו של שחקן הקולנוע לשעבר רונלד רייגן, מהבולטים והמשפיעים בנשיאי ארצות הברית. ב־1983 יזם רייגן את "פרויקט מלחמת הכוכבים" להגנה מפני טילים, ככל הנראה גם בהשפעת עולם דימוייו ההוליוודי, אשר למרות שלא יצא אל הפועל, ייצב מחדש את מעמדה של ארצות הברית כ"שוטר הטוב" של העולם מול "אימפריית הרשע" הקומוניסטית. יש לזכור כי העולם היה אז משמעותית פחות "גלובלי" ורוב הצופים בסרטים ההוליוודיים היו אמריקנים אשר רצו לצפות בגיבורים אמריקנים, פטריוטים, אשר מייצגים את אמריקה היפה והצודקת. הוליווד נענתה לציפיותיהם והפיקה סרטי מדע בדיוני פוזיטיביים ואופטימיים כדוגמת סופרמן, גיבור מעמד הפועלים, ואי.טי. – חבר מכוכב אחר, המשפחתי והחביב.
שלושים שנה אחרי רייגן, נשיא רפובליקני אחר, דונלד טראמפ, הציג גרסה משלו לשימוש בדימויים קולנועיים מסרטי מדע בדיוני וגיבורי־על לצרכים פוליטיים. בתחילת נאום ההשבעה שלו, אמר טראמפ מספר משפטים אשר מזכירים באופן מפתיע דברים שנשמעו מפי הנבל באחד מסרטי גיבורי־העל המצליחים של השנים האחרונות, עלייתו של האביר האפל, על מדרגות בית הכלא בעיר (הבדיונית) המושחתת, גות'אם. להלן דברי טראמפ: "היום… אנחנו מעבירים כוח מוושינגטון הבירה ונותנים אותו בחזרה לכם, העם האמריקני… לטקס היום יש משמעות מיוחדת, כיוון שהיום אנחנו לא רק מעבירים את הכוח מממשל אחד לשני, או ממפלגה אחת לשנייה – אלא מעבירים את הכוח מוושינגטון הבירה אליכם, העם". בסרט, הנבל, ביין, היה מעט חריף יותר: "אנחנו לוקחים את גות'אם מהמושחתים, מהעשירים, מהאנשים שדיכאו דורות שלמים ושמרו עליכם שפופים עם חלומות על הזדמנות – ואנחנו נותנים אותה לכם, העם…".
הדומיננטיות של הקולנוע בחברה האמריקנית הפכה אותו לגורם משמעותי בעיצובם של קודים תרבותיים ובתוך כך גם שיקוף של קודים אלו. על הקולנוע כאמצעי לעיצוב תודעה קולקטיבית, כתב הפילוסוף ומבקר התרבות סלבוי ז'יז'ק, כי האידיאולוגיה היא סך כל הדימויים המשרתים את בעלי ההון והיא מושתלת לתוך התודעה שלנו באמצעי הבנייה שונים, לרוב ויזואליים, באופן כה מתוחכם ובלתי מורגש עד כדי כך שהם הופכים לחלק מההתנהגות הטבעית שלנו. בנוגע להשפעתו של הקולנוע ההוליוודי על התודעה של הצופים בארצות הברית טען הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר כי: "זהו קסמה הגדול של אמריקה, שאפילו מחוץ לאולמי הקולנוע, הארץ היא כל כולה קולנועית […] לכן אסור ללכת מהעיר אל המסך, אלא מהמסך אל העיר, על מנת להבין את הסוד שלה". סרטי גיבורי־העל הם מיצגיה המובהקים של התפיסה של בודריאר. הם סיפקו לתרבות האמריקנית הפופולרית אינספור גיבורים מיתולוגים ועל ידי כך חדרו לליבת ה"אמריקניזם", מונח אותו טבע כבר ב־1830 ההיסטוריון הצרפתי אלכסיס דה־טוקוויל, כביטוי לאופן בו תופסים האמריקנים את עצמם אך גם את האופן בו נתפסת ארצות הברית בעולם.
רעיון מעניין ביחס לקשר בין גיבורי־העל לנאו־ליברליזם, העלה החוקר האסלר־פורסט (Hassler-Forest), אשר זיהה אצל מנהיגי הזרם הניאו־ליברלי בעולם העסקים תפיסה עצמית אומניפוטנטית ולפיכך עלייתם של גיבורי־העל, מרמבו עד באטמן, למרכז הבמה של הקולנוע האמריקני, היא בעיניו השתקפות תרבותית של מציאות פוליטית. אין זה מקרי אפוא שגיבורי־העל, אשר נולדו בשנות השלושים של המאה הקודמת, בעיצומו של שפל כלכלי עולמי, מגיעים לשיא הצלחתם הקולנועית בתקופתנו, לאחר שורה של משברים כלכליים עולמיים: משבר הדוט.קום ב־2001, משבר הסאב־פריים ב־2008 ומשבר הקורונה ב־2020. עמדה זו מחזקת גם את התפיסה הניאו־מרקסיסטית של אסכולת פרנקפורט לפיה הממסד הפוליטי־כלכלי משתמש בסוכני התרבות העומדים לרשותו (במינוח המרקסיסטי – "מבנה העל": מערכות החינוך והפוליטיקה, מוסדות הדת והתרבות, האמנות, הספרות והתקשורת) על מנת להשפיע על תודעתם של בני אדם במטרה לכוון את הרגלי הצריכה שלהם ולמעשה לשלוט בדרך זו בכל אורחות חייהם. מניפולציה זו (יצירת "תודעה כוזבת") נועדה לשרת את האינטרסים של התאגידים הגדולים ושל בעלי ההון אשר בטווח הקצר מטרתם היא מקסום רווחים ובטווח הארוך – שמירה על קיומו של המשטר הקפיטליסטי.
הסבר נוסף לכך שהקולנוע ההוליוודי משקף את התמורות הפוליטיות בתקופתנו דווקא באמצעות סוגות הפנטזיה והמדע הבדיוני, מבוסס על רעיון המצית את הדמיון: האפשרות שאנו בתחילתה של "תזוזה טקטונית" בתפיסת המציאות של האנושות. לאחרונה החלו חוקרים מדיסציפלינות שונות לכנות את תקופתנו "העידן הפוסט־עובדתי" או "העידן שאחרי האמת" ("Post-truth era"). בשנת 2016 בחרו עורכי מילון אוקספורד במונח "פוסט אמת" כתוספת המרכזית למילון, כשההגדרה המילולית למושג היא "שם תואר המתייחס למצב עניינים שבו עובדות אובייקטיביות פחות משפיעות על עמדת הציבור מאשר רגשות ואמונות אישיות". בשנים האחרונות נאלצות ענקיות אינטרנט כמו גוגל, פייסבוק וטוויטר להתמודד עם הטענה כי האלגוריתמים שלהם גורמים למצביעים בבחירות לאבד קשר עם המציאות ובכך הם מאפשרות ביצוע מניפולציות בדעת הקהל ולהשפיע על תוצאות הבחירות. מעניין במיוחד לבחון את יחסו של טראמפ לתקשורת הממסדית: מצד אחד, כבעל ניסיון טלוויזיוני רב, הוא יודע כיצד לנצל את כוחה של התקשורת, אך מצד שני הוא נוהג להאשימה בזיוף חדשות, "פייק ניוז", ביטוי שהפך מטבע לשון שגורה בעידן הפוסט־אמת.
כבר לפני 25 שנה טבע רוברט פרוקטור (Proctor), היסטוריון מאוניברסיטת סטנפורד, את המונח "אגנוטולוגיה" שפירושו חקר הדרך בה מיוצרת בורות באופן מכוון. את מחקריו הראשונים עשה פרוקטור על תעשיית הטבק ועל האופן בו עלה בידה להונות במשך עשרות שנים את ציבור לקוחותיה ביחס לסכנות העישון. לדעתו האגנוטולוגיה חשובה כיום יותר מאי פעם וכדוגמה הוא מציין כי הן תומכי הברקזיט בבריטניה והן תומכי טראמפ בארצות הברית התבססו בהחלטותיהם על עובדות בדיוניות.
רגע מכונן בלגיטימציה המתפתחת בתקופתנו להכללתם של נרטיבים בדיוניים בתוך המרחב הפוליטי היה הריאיון שנערך לאחר הבחירות עם קליאן קונווי, מנהלת הקמפיין של דונאלד טראמפ, בתוכנית "פגוש את העיתונות" של רשת NBC. הראיון עסק בטענתו של טראמפ כי בטקס ההשבעה שלו נכחו יותר אנשים מאשר בזה של הנשיא היוצא ברק אובמה אף כי הנתונים והצילומים הוכיחו באופן חד משמעי כי אין זה נכון. קונווי הצדיקה את דבריו של טראמפ בנימוק המפתיע, שהכה גלים בכל רחבי העולם, כי מדובר ב"עובדות אלטרנטיביות". "אלטרנטיביות", כזכור, הוא שם תואר מקובל לסרטים ולספרים העוסקים במדע בדיוני ("היסטוריה אלטרנטיבית") או במשחקי מחשב המבוססים על מציאות מדומה.
הקולנוע הפנטסטי והבדיוני מתכתב גם עם התפיסות הפוסט־מודרניות הרווחות בשדות האקדמיה והתרבות במערב כבר למעלה משלושה עשורים. המכנה המשותף לשני עולמות תוכן אלו היא שלילת קיומן של עובדות אובייקטיביות ותפיסת המציאות באופן רלטיביסטי עד כדי חוסר רציונליות. לפיכך יתכן כי אנו נמצאים בפתחה של תקופה פוסט־פוסט־מודרנית: כפי שהפוסט־מודרניזם ביטא הלך רוח קודר בדבר מותו של המודרניזם, על האופטימיות הרבה שהייתה בו, אך מבלי להציג אלטרנטיבה רעיונית שלמה וקוהרנטית, כך גם ה"טראמפיזם" מכריז על כך ש"עולם ישן עד היסוד נחריבה", אך ללא חלופה ראויה.
השמרנות של גיבורי־העל
סדרת סרטי האביר האפל, מהמצליחות בהיסטוריה, עם הכנסות של מיליארדי דולרים, ממחישה היטב את התזה של מאמר זה. ברובד הגלוי עלילות הסרטים הללו מציגות את גיבורי־העל כלוחמי צדק, הפועלים למען החלשים ונגד בעלי הון שתלטנים ומסוכנים. אך זוהי כאמור פסאדה. למעשה, אין בסרטים הללו עמדה נחרצת כלשהי, פוליטית או חברתית, וכפי שהוצג בתחילת הדברים, תכונותיהם המהותיות של גיבורי־על מחזקות דווקא תפיסות נאו־ליברליות.
מזווית ראייה של ביקורת ספרות ניאו־מרקסיסטית, העדרה של עמדה אידיאולוגית מגובשת, הנובעת לכאורה מנרטיב ספרותי/קולנועי, היא ביטוי ל"שבר ייצוגיות", המבטא חוסר אמון ביכולתה של האמנות להקנות משמעות לקיום או לחשוף את חוקי הבסיס שלו והיא מסתפקת בחשיפת הבלתי ניתן לייצוג. זוהי תוצאה של הוויה משברית, אשר מאופיינת בהעדרה של תחושת ביטחון קיומי, על רקע אובדן מקורות סמכות. זהו מרחב הקיום של גיבורי־העל הנאו־ליברלים: המציאות היא לא רציונלית, היא מעבר להבנת האדם הפשוט ולכן רק ליחידי סגולה יש יכולת לנהל את העניינים.
בסרטי האביר האפל מעצב הבמאי כריסטופר נולאן את העיר הבדיונית גות'אם כייצוג של אמריקה, כאימפריה היורדת מגדולתה בשל סיאוב ושחיתות. בסרט השני בטרילוגיה, האביר האפל, האנלוגיה לתקופתנו מתבהרת עוד יותר והיא מגולמת בשתי דמויות אשר נראה כאילו נלקחו מכותרות העיתונים בשנת 2020: מצד אחד, דמותו של ברוס וויין, כמיליארדר אקסצנטרי המבקש להשתמש בהונו כדי לשנות את פני החברה, גם בדרך אלימה ובניגוד לחוק, ומצד שני, יריבו המושבע, הג'וקר, פסיכופת רצחני המבקש לערער את הסדר הקיים בגות'אם באמצעות טרור ופשע. המציאות, כידוע, לא רחוקה מהסרט: נשיא ארצות הברית המכהן הוא מיליארדר אקסצנטרי, אשר נבחר בניגוד לכל היגיון, מצהיר כי בכוונתו לשנות את העולם על פי חזון לא לגמרי ברור. יריבו־עמיתו, הוא נשיא רוסיה, שליט אוטוריטרי בעל נטייה מגלומנית, אשר נחשד על ידי רשויות המודיעין האמריקניות במעורבות במעשים אפלים בארצו ובכל רחבי העולם, ובכלל זה בשיבוש קמפיין הבחירות של יריבת הנשיא.
לאורך הטרילוגיה עובר המסר ביחס להיתכנותה של מהפכה בארצות הברית בשל התפוררות החברה: בבאטמן מתחיל – הסרט הראשון בטרילוגיה – הנבל, ראס אל־גול, אומר לוויין כי עליו להפוך "למחשבה נוראה, למלאך המוות, להפוך לרעיון!". בסרט השני, האביר האפל, הנבל (הג'וקר) נהיה ממוקד יותר: הוא מבקש לזרוע הרס בגות'אם כדי להעמיד למבחן את מוסריותם של בני אדם. כולם לדעתו רעים וההבדל היחידי בינו לבין כל השאר זה שהוא "רק מקדים אותם". בעלייתו של האביר האפל, הסרט האחרון בסדרה, הנבל ביין מייצג השקפת עולם בעלת ניחוח מרקסיסטי, שכן הוא חושף את תכניתו ליצור בגות'אם כאוס אשר יהרוס את המערכת הכלכלית. אלא שזו לא קריאה למרד, אלא להיפך: הפחדה מפני הכאוס שיתרחש, אם חלילה יתערער הסדר (הנאו־ליברלי), הישן והטוב.
סרטי גיבורי־העל לא מציעים שום אלטרנטיבה. הם משמשים כשסתומי לחץ, כאמצעי לפריקת רגשות פחד וכעס. העובדה החשובה ביותר היא שתמונת העולם מתוארת לצופה באמצעות מציאות חלופית. לכן, כשמסתיים הסרט, הצופה יוצא אל העולם האמיתי ואומר לעצמו שגם אם המצב לא טוב, רק גיבורי־על דימיוניים יוכלו לעזור. ההתנגדות לנאו־ליברליזם מחייבת אפוא הבנה עמוקה של דרכי הפעולה המתוחכמות העומדות בבסיס הצלחתה של אידיאולוגיה זו. העולם הפנטסטי, הבדיוני, של גיבורי־העל, המעצב את מחשבתם של מיליונים, הינו דוגמה לאחת הדרכים בהן האג'נדה הנאו־ליברלית הצליחה לפלס את דרכה אל מעוזי החברה והכלכלה בארצות הברית ומשם אל שאר העולם.
תמונה ראשית: The Avengers movie art / marvelousRoland
אלון בן עודד הוא כלכלן, משפטן והיסטוריון שעבד שנים רבות בבורסה לניירות ערך בתל אביב. כיום הוא מורה להיסטוריה ודוקטורנט באוניברסיטת חיפה.