סוציאליזם עם עמוד שדרה: האלטרנטיבה היחידה למאה ה־21

הסוציאליזם חוזר, למגינת לבם של אלו שהכריזו כי עבר מן העולם ונקבר ב"קץ ההיסטוריה" של שנות התשעים. כאשר ה'ניו רפובליק', שבמשך תקופה ארוכה שימש כביטאון הבית של הנאו־ליברליזם האמריקאי, מפרסם מאמר על "הסוציאליזם שאמריקה זקוקה לו כעת", ברור כי משהו השתנה באופן יסודי. 

הנאו־ליברליזם הרך שיוצג על ידי טוני בלייר, ביל קלינטון ופול קיטינג (ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר), מיצה את כוח המשיכה שלו, ולא רק בעולם האנגלו־סקסי. ברחבי אירופה החלו תנועות שמאל חדשות לאתגר או לתפוס את מקומן של מפלגות סוציאל־דמוקרטיות שאיבדו את האמון שניתן בהן בשל מדיניות הצנע של העשור האחרון.  

התמיכה בסוציאליזם חזקה במיוחד בקרב אלו שגילם נמוך משלושים, אשר החוויה הכלכלית המרכזית שלהם הייתה המשבר הפיננסי העולמי, ועשור הקיפאון הכלכלי ואי־השוויון הגדל שבא בעקבותיו. הדוגמה הבולטת ביותר היא הבחירות שנערכו בקיץ 2017 בבריטניה, שם זכה ג'רמי קורבין בלמעלה משישים אחוזים מקולותיהם של בני 18 עד 25. בדומה לכך, בארה"ב הגיעה התמיכה הנלהבת ביותר בברני סנדרס מצדם של צעירים.

עבור רובה של האליטה הפוליטית הנוכחית, שמושגיה התעצבו בעשורים האחרונים של המאה ה־20, ההנחה בדבר עליונותם של שווקים על פני ממשלות נטועה כה עמוק עד כי היא אינה מזוהה כהנחה כלל. במקום זאת, היא מהווה חלק מן "החכמה המקובלת" אשר "כולם יודעים". מה שלא תהיה הבעיה, תשובתם לעולם תהיה זהה: הורדת מסים, הפרטה ו"רפורמה" מוכוונת־שוק. 

באופן לא מפתיע אנשים מחפשים אלטרנטיבה, ורבים מביטים לאחור אל עידן השגשוג השוויוני של העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה. יש שפנו לפוליטיקה השבטית של הנוסטלגיה ("Make America Great Again", "We Want our Country Back"), שבאוסטרליה מופיעה בדמותה של מפלגת 'אומה אחת בראשות פולין הנסון'.

אולם כבר עתה ברור כי זהו מבוי סתום. אי־הסדר הרה האסון, שנוצר על ידי הרפובליקנים של דונלד טראמפ ועל ידי הטורים של תרזה מיי, הוא התוצאה הבלתי-נמנעת של פוליטיקה המבוססת על מה שתואר על ידי המלומד ליונל טרילינג, במבוא לאוסף מאמריו The Liberal Imagination (1950), כ"מחוות נפשיות זועפות המבקשות להידמות לרעיונות".  

מזה זמן רב שחסידיו הבולטים של השוק החופשי בזים לכל סוג של התערבות ממשלתית ורואים בו "סוציאליזם". לאחרונה הגיע הדבר לממדים מגוחכים, כאשר ביל שורטן, לשעבר מנהיג מפלגת הלייבור האוסטרלית, אדם השוקד על שמירת מתינותו, תואר על ידי שרי ממשלה בכירים כ"סוציאליסט אדום" אשר יהפוך את אוסטרליה לקובה הבאה.

הסוציאליזם העכשווי

אולם למה מתכוונים הסוציאליסטים הקמים היום לתחייה, כאשר הם מדברים על "סוציאליזם"? קל יותר לראות למה הם מתנגדים מאשר לתאר סדר יום למדיניות סוציאליסטית. הדבר הברור ביותר הוא כי סוציאליזם מורה על דחייה מוחלטת של מערכת הקפיטליזם הפיננסי (שמכונה לחילופין נאו־ליברליזם, ליברליזם של שוק, או – באוסטרליה – רציונליזם כלכלי) אשר צפה ועלתה מן הכאוס הכלכלי של שנות השבעים. 

הנאו־ליברליזם העשיר במידה עצומה את המאיון העליון ובמיוחד את המגזר הפיננסי, אך עבור רובה הגדול של האוכלוסייה לא השיג דבר מלבד חוסר ביטחון כלכלי וקיפאון ברמת החיים. בארצות הברית הדבר גלוי וברור, אולם אותם דפוסים עצמם מופיעים בכלכלות שוק ברחבי העולם. 

הדבר היותר משמעותי הוא שהסוציאליזם העכשווי מתנער מן הקפיטליזם המעט אנושי יותר, המשווק בתור "הדרך השלישית". מדובר בהתנתקות מאותם סוציאל־דמוקרטים וליברלים שאימצו את מדיניות הצנע לאחר המשבר הפיננסי העולמי או נכנעו לה, כמו ה'ניו־לייבור' של בלייר ובראון, 'פאסוק' ביוון, מפלגת העבודה ההולנדית, וחשוב מכל – הדמוקרטים של קלינטון בארצות הברית.

מצד שני, לא ניתן לזהות התלהבות מכלכלה מתוכננת באופן ריכוזי כמו זו של ברית המועצות לשעבר או סין תחת שלטון מאו. קומוניזם הוא זיכרון רחוק שהאמון בו נפגע, אפילו בקרב אלו המבוגרים מספיק בשביל להיזכר בימים בהם הוא נראה כאלטרנטיבה אפשרית. המונח סוציאליזם, כפי שנעשה בו שימוש כיום, אינו משקף אידיאולוגיה מנוסחת היטב. במקום זאת הוא מתאר גישה כללית אותה ניתן לתאר כ"סוציאל־דמוקרטיה בלתי־מצטדקת", או – בהקשר האמריקני – כ"ליברליזם עם עמוד שדרה". היא באה לידי ביטוי בתמיכה בהצעות אשר מתנתקות מן ההדרגתיות הזהירה של העבר, הצעות שבמקרים מסוימים הן אוטופיסטיות במפורש: הכנסה בסיסית לכל, השכלה על־תיכונית חינם, העלאות משמעותיות בשכר המינימום וכן הלאה. 

מה האלטרנטיבה?

אלו דברים חשובים, אולם אלטרנטיבה אמיתית זקוקה ליותר מאשר גישה כללית ושק של רעיונות למדיניות. אחרי עשורים בהם ביקורת הנאו־ליברליזם עמדה במוקד ההתייחסות, החשיבה על אלטרנטיבות חיוביות היא משימה דחופה, אך המאמצים בכיוון זה מצויים רק בתחילתם. הדיון במדיניות כלכלית במונחים סוציאליסטיים מוגבל לקומץ פרסומים מצומצמים בהיקפם, כמו Jacobin – כתב־עת אמריקני בעריכת בסקאר סונקארה, בהשתתפות מחברים ראויים לציון כולל סת' אקרמן, פיטר פרייז ונועם חומסקי.    

משמעותית באותה מידה היא תחייתו של השמאל בזרם המרכזי של המחשבה הכלכלית, המיוצגת על ידי פול קרוגמן, תומא פיקטי וג'וזף שטיגליץ. בעוד שהם אינם סוציאליסטים במפורש (הבלוג של קרוגמן נקרא "מצפונו של ליברל"), כלכלנים אלו הסבו את תשומת הלב לסוגיות של אי־שוויון ואבטלה, ולצעדי מדיניות פרוגרסיביים כמענה להן. 

אולם אלו צעדים ראשונים בלבד. על מנת לפתח אלטרנטיבה סוציאליסטית רצינית, עלינו להסתכל הן אחורנית אל עבר העידן הסוציאל־דמוקרטי של שנות החמישים והשישים, והן קדימה אל עבר האפשרויות של כלכלה משתפת באמת, המבוססת על האינטרנט ועל התקדמויות טכנולוגיות אחרות. 

אמצע המאה ה־20 הייתה תקופה ייחודית של צמיחה כלכלית מתמשכת ושל שגשוג שהיה נחלת הכלל בכלכלות השוק המפותחות. המאפיין המכריע שעמד בבסיס ההצלחה הזו היה תעסוקה מלאה, אשר הובטחה באמצעות ויסות מאקרו־כלכלי קיינסיאני. במשק עם תעסוקה מלאה, עובדים אינם תלויים עוד ברצונם הטוב של מעסיקים יחידים או בתחושת הביטחון בעסקים באופן כללי. אם משרה אחת אינה מתאימה, תמיד תימצא אחרת.  

בנסיבות אלו, חלוקת ההכנסה הכלכלית בין משכורות ורווחים ובין שכירים לבין עצמם, נוטה באופן טבעי לכיוון שוויוני יותר. ומנגד, כפי שראינו מאז שנות השבעים, כאשר ממשלות מונעות על־ידי הצורך לרצות את השווקים הפיננסיים, אי־שוויון גדל והולך הוא התוצאה הבלתי־נמנעת. העדות הבולטת ביותר לכך היא הגידול בנתח ההכנסה בו זוכה המאיון העליון, כפי שתועד על ידי פיקטי ואחרים.

ההצלחה של מדיניות ההרחבה התקציבית הקיינסיאנית אחרי המשבר הפיננסי הגלובלי, ותוצאותיו ההרסניות של המעבר למדיניות הצנע התקציבי אחרי 2010, מראים כי ויסות כלכלי קיינסיאני חיוני כתמיד. מעבר לניהול המשבר, ממשלות סוציאליסטיות יוכלו להשיב על כנה את המחויבות לתעסוקה מלאה, ולחזקה בעזרת צעדי מדיניות כמו הבטחת עבודה, שמבטיחה כי עבודה במשרה מלאה תהיה זמינה לכל מי שהיה מובטל לתקופה מינימלית מסוימת. 

יחד עם זאת, השינויים הטכנולוגיים והחברתיים שהתחוללו במהלך שישים השנים האחרונות פירושם כי המושג המסורתי של תעסוקה מלאה, הממוקד בעבודות במשרה מלאה של מפרנסים גברים, איננו מתאים עוד. אנו זקוקים לגישה גמישה יותר, ההולמת את דפוסי החיים והעבודה המגוונים יותר של המאה ה־21. 

בהקשר זה, לרעיון של הכנסה בסיסית לכל שתהיה בדרגה דומה לפנסיה יש משיכה ניכרת. המטרה הסופית תהיה לספק תשלום בלתי־מותנה שיהיה נמוך מהתמורה לעבודה אך מספיק על מנת לתמוך ברמת חיים מכובדת. צעד ביניים, שהוצע על-ידי טוני אטקינסון המנוח בספרו האחרון Inequality: What Can Be Done? יהיה הכנסת השתתפות (participation income) שהזכאים לה יהיו אנשים העובדים בהתנדבות למען רווחת הקהילה. 

השילוב של הבטחת עבודה ושל הכנסה בסיסית לכל ישחרר את העובדים מן התלות במעסיקים. אולם דבר זה יהיה אפשרי רק במידה והחברה תוכל להבטיח ייצור מספק של מוצרים ושירותים חיוניים, ללא תלות ברצונותיהם של התאגידים הגדולים.

פרטי וציבורי

הצעד הראשון בהקשר זה יהיה לחדש מונח שנעשה בו שימוש נרחב – שעודנו רלוונטי – לתיאור הכלכלה של אמצע המאה ה־20: כלכלה מעורבת (mixed economy). צירוף זה מציין כלכלה שבה הן אספקה ציבורית והן אספקה פרטית של מוצרים ושירותים ממלאות תפקידים מרכזיים. בדרך כלל היה המגזר הציבורי מספק תשתיות, חשמל, מערכות מים, רשתות כבישים ושירותים חברתיים כמו בריאות וחינוך. מרבית הנכסים הקיימים שלנו בתחומים אלו הוקמו תחת בעלות ציבורית. המגזר הפרטי סיפק מוצרי צריכה ואת רשתות המסחר הסיטונאי והקמעונאי הנדרשות על-מנת להפיצם, לצד מגוון רחב של שירותים.  

הדחיפה להפרטה, אשר החלה בממשלת תאצ'ר בשנות השמונים, נשענה על ההנחה כי בעלות פרטית ותחרות כלכלית יעלו בביצועם על המגזר הציבורי באספקת מוצרים. תהליך ההפרטה וההסחרה היה רחוק מלהסתיים עד המשבר הפיננסי הגלובלי, ותחומים נרחבים של אספקה ציבורית הוסיפו להתקיים. 

מגמת ההפרטה יצרה כמה הצלחות. אף על פי שנוסדה תחת בעלות ציבורית, חברת התעופה 'קאנטאס' (Qantas) שגשגה כחברה פרטית. אין כל צורך ניכר בחברת־דגל לאומית במסגרת שוק תעופה תחרותי. אלא שהצלחות אלו מתגמדות ביחס לכישלונות הרסניים. דוגמאות מאוסטרליה מן העת האחרונה – אם כי בהחלט לא יוצאות-דופן – כוללות את האסון של הכשרה מקצועית למטרות־רווח ואת הכישלון הכולל של מערכת החשמל הלאומית. 

התוצאה השכיחה ביותר של הפרטה הייתה איפשהו בין קומץ ההצלחות לבין הכישלונות האיומים, כדוגמת אלה שצוינו. בעיקרו של דבר, מונופולים ציבוריים הוחלפו במונופולים ובאוליגופולים פרטיים הנתונים תחת רגולציה. משקיעים ומנהלים בכירים התעשרו כתוצאה מתהליך זה, בעוד שעובדים וצרכנים הפסידו. 

הציבור חדל מזמן להאמין בהבטחה הגלומה בהפרטה, ולמעשה תומך בהלאמה־מחדש. אולם בדומה לשוק העבודה, איננו יכולים פשוט להחיות את הכלכלה של אמצע המאה ה־20. 

נגד נוסטלגיה

ראשית, תמורה טכנולוגית שינתה באופן רדיקלי את מבנה הכלכלה והחברה. את התפקיד המרכזי בכלכלה התעשייתית של אמצע המאה ה־20 מילא ייצור תעשייתי, שלקח משאבים שיוצרו על ידי כרייה וחקלאות והפך אותם למוצרים ששווקו לצרכנים באמצעות מערכות תחבורה ומסחר סיטונאי וקמעונאי. כלכלת המאה ה־21, לעומת זאת, נשלטת על-ידי שירותים כגון בריאות, חינוך וטלקומוניקציה, אשר מצריכים דפוסים אחרים של ארגון כלכלי. 

שנית, אמצע המאה ה־20 הייתה תקופה שבה התקיימה הבחנה חדה בין פעילות כלכלית (עבודה עבור ממשלות או עסקים, הנעשית בתמורה לתשלום או לרווח במפעלים, בחנויות ובמשרדים) לפעילות לא־כלכלית (עבודות־הבית, פעילות התנדבותית וארגונים לא־ממשלתיים). כיום לא ניתן עוד לקיים הבחנות חדות כאלו. הודות לטלפונים ניידים ולאינטרנט, עבודות רבות תמורת תשלום נעשות בבית. חשוב מכך, הערך הכלכלי של האינטרנט בכללו תלוי לחלוטין בתוכנו, שחלק ניכר ממנו (פוסטים בפייסבוק ובבלוגים, טוויטר, אתרים אישיים וקבוצתיים וכן הלאה) מיוצר על ידי משתמשים ולא עבור תשואה כלכלית. 

על מנת לדמיין מחדש כלכלה סוציאליסטית של המאה ה־21 אנו צריכים להביא בחשבון מגוון רחב הרבה יותר של דפוסי פעילות כלכלית מזה שאפיין את הכלכלה המעורבת של המאה ה־20. דפוסים אלו כוללים:

• עסקים גדולים
• עסקים קטנים
• חברות ממשלתיות
• אספקה ציבורית של שירותים ומוצרים שלא באמצעות השוק
• מוסדות ללא כוונת־רווח וארגונים לא־ממשלתיים
• ייצור ביתי

תחת הקפיטליזם הפיננסי, הדרך הסטנדרטית לאספקת מוצרים ושירותים היא באמצעות החברות הגדולות: תאגידים גדולים, עם רשת של חברות בנות השייכות להם וקבלנים התלויים בהם. חברות גדולות גדלו על חשבון המגזר הציבורי באמצעות הפרטה ועל חשבון עסקים קטנים עצמאיים באמצעות ריכוזיות מוגברת של השוק.

בה בעת, הקטינו רפורמות בשוק העבודה את כושר המיקוח של עובדים והגדילו את זה של מעסיקים. ההשפעה המשולבת של מגמה זו כללה ריכוזיות גוברת של העושר והכוח, קיפאון בשכר וצמיחה כלכלית איטית. אפילו הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD) הכיר בכך.

תוכנית פעולה סוציאליסטית תקצה הרבה פחות פעילות כלכלית לחברות גדולות, והרבה יותר לדפוסי ארגון אחרים. בהחלטה לאיזה דפוס ארגון משתייכים סוגים שונים של פעילות כלכלית, ישנו מגוון של שיקולים רלוונטיים. אלה כוללים את היקף הפעילות, המידה בה אפשרי וראוי לגבות מחירי שוק, הפוטנציאל לקיום תחרות, וחשיבותם היחסית של מניעים כלכליים ולא־כלכליים. 

במידה מסוימת ישתמע מכך היפוך התוכנית הנאו־ליברלית של הפרטה והסחרה. פעילויות כלכליות עתירות הון בקנה מידה גדול עם אפשרות מוגבלת לתחרות, כמו אספקת תשתיות, תוחזרנה לבעלות ציבורית. כבר עתה אנו עדים להתחלות של תהליך זה, כאשר דוגמה בולטת היא השקעת ממשלת אוסטרליה הדרומית (אחת המדינות המרכיבות את המדינה הפדרלית של אוסטרליה) בהפקת חשמל. ממשלתו של מלקלום טרנבול (Turnbull) ששלטה במדינה בין 2015 ל-2018, הוקיעה מהלכים אלו כמדיניות של "גן עדן סוציאליסטי" אשר תוליך בוודאות לאסון כלכלי.

אולם תוך זמן קצר מאוד הכריז טרנבול עצמו על התערבויות מצד ממשלתו, עם הרחבת מיזם הפקת חשמל והשקיה (Snowy Hydro) והטלת הגבלות על ייצוא גז. היינו אף עדים להצעה שהממשל הפדרלי של אוסטרליה ירכוש את תחנת הכוח לידל (Liddel) (שהופרטה לאחרונה על ידי עמיתו של טרנבול בממשלת מדינת ניו־סאות' וולס) במטרה להאריך את משך פעילותה. זהו רעיון חסר היגיון, אולם הוא ממחיש עד כמה איבד מכוחו הטאבו על מעורבות ממשלתית. 

בדומה לכך, אנו עדים למספר ניסיונות לשקם את מערכת ההכשרה המקצועית הציבורית (TAFE) אחרי כישלונה החרוץ של ההכשרה המקצועית למטרות רווח ושל מנגנון הסיוע במימון שכר הלימוד העל־יסודי. ובמיוחד יש לציין צעדים חיוביים שנקטה ממשלת מדינת ויקטוריה.

בזכות האוטופיה

תוכנית פעולה סוציאליסטית במאה ה־21 צריכה להיות כרוכה בהרבה יותר מהיפוך המגמה הנאו־ליברלית. האינטרנט וכלכלת־המידע ניתקו את הקשר שבין פעילות יצרנית לבין הכנסות מן השוק. מידע הוא מוצר ציבורי לחלוטין, הניתן לשיתוף פעם אחר פעם מבלי שיהיה כרוך בעלויות נוספות. כך שלייצור של מידע (החל ממחקר מדעי ועד תמונות אינסטגרם) יש בפוטנציה ערך חברתי עצום. מצד שני, ערך השוק של פעילות באינטרנט תלוי כמעט לחלוטין בקלות שבה ניתן להציף אותה בפרסום מסחרי – משמעות הדבר היא שגישה למידע מוגבלת באופן מלאכותי.

העובדה שמידע הוא באופן טבעי מוצר ציבורי יוצרת פוטנציאל עצום ליתרונות כלכליים וחברתיים שמתוכם מימשנו חלק קטן בלבד. השילוב של חוקי קניין רוחני מחמירים ושל הישענות על פרסום במימון תוכן אינטרנטי, פירושו כי הגישה שלנו למידע מוגבלת באופן מלאכותי. ממשלות יכולות היו להתמודד עם בעיה זו באמצעות אספקת גישה מוגדלת לאין שיעור למשאבים מכל הסוגים, החל בתוכן אמנותי ותרבותי וכלה בתבניות לשימוש במדפסות תלת־ממד. אולם מדיניות הצנע הנאו־ליברלית דחפה אותנו בכיוון ההפוך, עם קיצוצים בתקציב והבאת מוסדות ציבוריים מכל הסוגים לכדי הסתמכות גוברת על גביית מחיר מהמשתמש ופרסום. 

כמו כן, יש מרחב גדול יותר לפעילות התנדבותית ולא־ממשלתית. המדינה הנאו־ליברלית, באמצעות קבלנות, מכרזים תחרותיים ותרבות ראיית החשבון, ביקשה להפוך עבודה התנדבותית וארגונים לא־ממשלתיים לספקי שירותים ממשלתיים בעלות נמוכה. תוך כדי התהליך אבד חלק גדול מהפוטנציאל היצירתי של החברה האזרחית. הגדלת המרחב הקיים עבור יוזמות חברתיות התנדבותיות תתאים באופן טבעי לתכנית פעולה סוציאליסטית, ודבר זה כבר החל עם עלייתה של יזמות חברתית.

הרעיון של כלכלה סוציאליסטית עם גישה בלתי מותנית להכנסה בסיסית ואספקה נרחבת של שירותים בחינם עשויה להיראות אוטופית. אולם לאחר הכישלון הנאו־ליברלי, חזון אוטופי הוא הדבר הנחוץ. על מנת להעסיק מחדש אנשים בפוליטיקה דמוקרטית, עלינו לנוע אל מעבר למלחמות תרבות ולוויכוחים על שינויים שוליים בשיעורי המס ועל הקצאות תקציביות, הכרחיים ככל שיהיו בטווח הקצר. 

מאז ומתמיד ראו סוציאליסטים מאבקים פוליטיים קצרי טווח כחלק ממפעל ארוך טווח של שינוי החברה לטובה. עובדה זו היא שמסבירה מדוע שמרנים תמיד השתמשו במונח "סוציאליסט" כדי להפחיד ולאיים. זוהי גם הסיבה לכך שהמונח שמר על כוח משיכתו במשך עשורים של כרסום נאו־ליברלי. מפלגות סוציאל־דמוקרטיות וליברליות אשר הועמדו בסכנה בשל הסכמתן שבשתיקה לנאו־ליברליזם או אימוצו, צריכות להתנתק באופן נחרץ מעברן הקרוב. אימוץ מפורש של סוציאליזם יהפוך נתק זה לרשמי.

פורסם במקור ב-Guardian

תרגום: ימי רוט

תמונה ראשית: Koushik Chowdavarapu