סוציאליזם לריאליסטים

כאשר מרגרט תאצ'ר טענה ביהירות לפני כארבעה עשורים ש"אין אלטרנטיבה", שמאל עם ביטחון עצמי יכול היה להפוך את ההצהרה על פיה בכך שיוסיף ויאמר: "כן, אכן אין אלטרנטיבה אמיתית – במסגרת הקפיטליזם". אבל שמאל כזה לא היה קיים. השמאל הרדיקלי היה קטן מכדי להתחשב בו, ומפלגות סוציאל־דמוקרטיות בעת ההיא נסוגו מזמן מהתמיכה בסוציאליזם כאפשרות מערכתית. במהלך העשורים שחלפו, צעדים אל עבר תמורה שוויונית ודמוקרטית של החברה הלכו והתרחקו, למרות הופעתו של "אנטי־קפיטליזם" מעורפל וכללי.

מבין שתי המשימות המרכזיות שדרושות לבניית הסוציאליזם – שכנוע של ציבור ספקן שחברה המבוססת על בעלות ציבורית על אמצעי הייצור, החלוקה והתקשורת יכולה לעבוד, ופעילות לסיום השלטון הקפיטליסטי – אלה שעדיין מחויבים לסוציאליזם התמקדו במידה מכרעת במאבק הפוליטי להבסת הקפיטליזם. השאלה כיצד בפועל עשויה להיראות החברה בסופו של המסע, זכתה לרוב – למעט יוצאים מן הכלל בולטים – רק לתשומת לב רטורית או שטחית. אולם בצילה הקודר של השוליות שנגזרה על הסוציאליזם, הכרזה יהירה על מעשיותו כבר איננה מספיקה. שכנוע האנשים להצטרף למאבק מורכב וממושך לכינונם של דרכים חדשות לחלוטין של ייצור, מחייה ויחסים בין בני אדם, דורש עיסוק מעמיק הרבה יותר באפשרות הממשית של סוציאליזם.

ביסוסו של אמון נרחב בהיתכנותה של חברה סוציאליסטית הוא כעת אתגר קיומי עבור סוציאליסטים. ללא אמונה מחודשת ומבוססת בהיתכנות המטרה, כמעט בלתי אפשרי לדמיין את תחייתו ואת קיומו היציב של הפרויקט. חשוב להדגיש, אין זה עניין של הוכחה שסוציאליזם הוא אפשרי (אין אפשרות לאשש את העתיד) וגם לא עניין של פריסת תוכנית יסודית ומפורטת (פרטים כאלה לא ניתן היה לדעת גם ביחס לקפיטליזם לפני הופעתו). אלא מדובר על הצגת המסגרת שתורמת להפיכת הטיעון בזכות הסוציאליזם למתקבל על הדעת.

1. סוציאליזם כבעיה 

כאשר התקווה "מצלצלת מוזר באוזננו"

התוכחה המפורסמת כנגד האוטופיסטים ב'מניפסט הקומוניסטי' על כך שהם מבזבזים את זמנם בבניית "מגדלים באוויר", חרגה מעבר למתח בין חלום למעשה, למרות שהיא כמובן כיוונה גם לכך. בהדגישם כי החזון והמעשים שקשורים אליו צריכים להתבסס על ניתוח החברה וזיהוי הסובייקטים החברתיים, מרקס ואנגלס הציגו את מה שנחשב לגרסה מוקדמת של המטריאליזם ההיסטורי. לטענתם, ללא משקפיים היסטוריים, האוטופיסטים בו בזמן פיגרו והתקדמו בטרם עת ביחס למהלך ההיסטוריה: פיגרו בכך שהחמיצו את הסוכן המהפכני שזה עתה הופיע, הפרולטריון; ואצו רצו קדימה תוך שקיעה בפרטי פרטים של עולם רחוק שאפשר היה לדמיין אותו אז רק במונחים הכלליים והמופשטים ביותר. 

הביקורת העמוקה הזו של האוטופיזם הרפתה את ידיהם של דורות הבאים של סוציאליסטים מהפכניים מעיסוק רציני בהיתכנות הסוציאליזם – חוסר רצון שכאמור נמשך ברובו גם בימינו. האוריינטציה של הפוליטיקה הסוציאליסטית פנתה לניתוח הכלכלה הפוליטית של הקפיטליזם, תפיסת הדינמיקה והסתירות שלה וסיוע להפיכתם של המנושלים למעמד מלוכד בעל פוטנציאל לשנות את העולם. המרקסיסטים התעקשו שרק במסגרת המאבק לשינויו של הקפיטליזם יוכלו להופיע הכישורים הקולקטיביים לבניית הסוציאליזם, ורק בתהליך ההתמודדות עם דילמות חדשות שיופיעו, עשויים להתגלות פתרונות מוסדיים.

אוריינטציה כזאת היא בבירור חיונית לפרויקט הסוציאליסטי. הכוונה כאן איננה לזלזל בה. ועם זאת, אין הצדקה – בייחוד בנסיבות העכשוויות – לבוז המרקסיסטי הנפוץ כלפי הרהורים אוטופיים. בעקבות התבוסה העמוקה של השמאל הסוציאליסטי, וכתוצאה מכך הפטליזם הרווח ביחס לאלטרנטיבות טרנספורמטיביות, לא מספיק להתמקד בדרך ל”שם”. כעת חשוב, לפחות באותה המידה, לשכנע סוציאליסטים פוטנציאליים שבאמת יש "שם" שאליו ניתן להגיע. 

במבט לאחור, אזהרותיהם של מרקס ואנגלס כנגד ההיקבעות על עתיד לא נודע נשמעות משכנעות. בשלב מוקדם זה של התפתחות הקפיטליזם, הרכב הפרטי – שלא לדבר על המטוס, המחשב והאינטרנט – טרם הומצאו. האיגודים המקצועיים רק הופיעו, זכות הבחירה הכללית הייתה במרחק של דורות, המדינה המודרנית עדיין לא הייתה כפי שאנחנו מכירים אותה, ומעל לכל המהפכה הרוסית והשאלות החדשות שהיא הציבה טרם פרצו לבמה הפוליטית. בדיעבד, הדיונים על איך יכול להיראות סוציאליזם בעתיד שנערכו באותם הימים מאשרים ללא ספק עד כמה יומרני היה להקדיש תשומת לב רבה כל כך לתפקוד החברה הסוציאליסטית.

יתרה מכך, צעירותו היחסית של הקפיטליזם בזמן כתיבת 'המניפסט' השאיר את בני התקופה פתוחים יחסית לחזונות של דחייתו: מחסומים בדמות הקשרים התרבותיים, הדתיים והמשפחתיים המסורתיים מנעו את השפעתו המלאה של הקפיטליזם, וקליטתו של מעמד העובדים לתוך המערכת החברתית החדשה נותרה לא שלמה. בעשורים שאחרי 1873, השנה שבה מרקס טבע את אמרת הכנף הלגלגנית "כתיבת מתכונים למטבחי העתיד", סוציאליזם היה באוויר באופן שבו היום הוא כבר לא. הסוציאליזם נידון רבות בקרב עובדים, ובלונדון היה זה "אופנתי אפילו בקרב באי מסיבות ארוחות הערב של הווסט־אנד לגלות בו עניין וידע עליו". מפלגות המונים סוציאליסטיות הופיעו ברחבי אירופה ורבים עקבו אחריהן, בין אם בחרדה או בתקווה. על אף שמפלגת המונים סוציאליסטית לא הצליחה לצמוח מעולם בארצות הברית, המחצית השנייה של המאה ה־19 סימנה גם שם את ראשיתו של "עידן ארוך של אנטי־קפיטליזם" שכלל "דחף למוטט את סדר הדברים החדש".

פתיחות זו לסוציאליזם המשיכה להתקיים אחרי מלחמת העולם הראשונה. כפי שנכתב בהקדמה לתרגום החדש של חיבורו של קרל פולני על חשבונאות סוציאליסטית, בשנות העשרים המוקדמות של המאה ה־20 פולני היה "עוד אחד ממדעני חברה הרבים שראו בחשבונאות, מחירים וסוציאליזם את הנושא המרגש ביותר של אותם ימים". באופן מפתיע, גישה זו התקיימה אפילו בתוך הכלכלה הנאו־קלאסית, שהופיעה תחת צילה המאיים של הקומונה הפריזאית בעיקר כמשקל נגד למרקס. בסוף שנות העשרים של המאה ה־20, נשיא ‘האגודה האמריקאית לכלכלה’ בעלת היוקרה החל את הרצאתו המרכזית בהצהרה כי "כמו רוב המורים לתיאוריה כלכלית, הגעתי לתובנה שכדאי להקדיש זמן ללימוד כל בעיה הניצבת בפנינו מנקודת מבטה של מדינה סוציאליסטית". בהמשך דבריו, בהתייחס לשאלה כיצד חברה ללא בעלות פרטית על אמצעי ייצור עשויה לקבוע מחירים ולהקצות משאבים, הוא טען בביטחון כי הרשויות שלה "לא יתקשו לחשב אם הערכת השווי הסטנדרטית של גורם מסוים היא גבוהה מדי או נמוכה מדי", והסיק כי "לאחר שהדבר הזה יילמד, השאר יהיה קל".

מאוחר יותר, מארי רות’בארד, שהיה כל חייו תלמידו של הארכי־שמרן לודוויג פון מיזס, קונן כי כאשר החל את לימודיו המתקדמים לאחר מלחמת העולם השנייה "הממסד הכלכלי כולו, שמאל, ימין ומרכז, החליט ש[…]הבעיות היחידות של הסוציאליזם, במידה וישנן, הן פוליטיות. מבחינה כלכלית, סוציאליזם יכול לעבוד באותה המידה כמו קפיטליזם". כאשר הסוציאליזם נושא מידה כזו של אמינות כלכלית, פיתוח פרטי הפרטים של חברה סוציאליסטית מתפקדת נראה פחות דחוף לסוציאליסטים מאשר פיתוח הפוליטיקה שתאפשר להגיע אליה. 

אבל פתיחות כזו לעולם שונה, מסויגת ככל שתהיה, הצטמצמה היום בצורה מדהימה. אריק אולין רייט פתח את חיבורו המונומנטלי על "אוטופיות ממשיות" בכך שנזכר בערגה כי "היו זמנים, לא כל כך רחוקים, בהם הן מבקריו והן מגיניו של הקפיטליזם האמינו כי 'עולם אחר אפשרי'. הוא נקרא בפי כל 'סוציאליזם'". רייט המשיך לקונן על כך ש"רוב האנשים בעולם היום, במיוחד באזורים המפותחים מבחינה כלכלית, לא מאמינים יותר באפשרות הזאת". (רייט עצמו משקף את הורדת הציפיות של השמאל בכך שהוא נסוג מנקודת המוצא הקלאסית של סוציאליזציה מלאה של אמצעי הייצור.)

הפרדוקס של זמננו, המוזכר לעתים קרובות, הוא שאפילו כאשר גובר התסכול הרווח מהקפיטליזם, האמונה בחלופה טרנספורמטיבית ממשיכה לדעוך. ניכר שישנו תיאבון לשינוי והשיח ה"אנטי־קפיטליסטי" מתפשט במחאות, אבל השפה הנעלה של תקווה לחלופה מערכתית "מצלצלת מוזר באוזננו". נראה כי התמדתו, ואף התחזקותו של הקפיטליזם מתוך המשברים הגדולים, איששו עוד יותר את קביעוּּּתו. אמונתו של 'המניפסט' ב"קברני הקפיטליזם" נתקלת באטומיזציה של העובדים, עומק תבוסותיהם, שילובם הרב־ממדי בתוך הקפיטליזם וחוסר היכולת המכאיב שלהם להגן על הישגי העבר, שלא לדבר על קידום אג'נדות רדיקליות. התצפית המשתקת של התמודדות עם הקפיטליזם הגלובלי, שנראה מעבר לתחום השפעתה של מדינה מסוימת, מותירה אותנו לכאורה ללא מטרה מוחשית, ומחזקת את התחושה הבין־דורית הרווחת היום ש"אין אלטרנטיבה". 

אם נוסיף לכך את בגידות הסוציאל־דמוקרטיה של "הדרך השלישית”, קריסתה הרת הגורל של ברית המועצות, הדרך הסינית לקפיטליזם, כישלונותיהן של מהפכות אחרות במאות ה־20 וה־21 שהתרחשו בשם הסוציאליזם, ושל המהפכים הפוליטיים האחרונים באמריקה הלטינית ובאירופה (הקורביניזם הוא אולי מקרה יוצא דופן), מתברר כי "שינוי רדיקלי" הוא לעתים קרובות יותר כרטיס הביקור של הימין. היום, למעט כמה מובלעות עקשניות, נראה שרוח הזמן שטוענת כי שום אלטרנטיבה לקפיטליזם אינה אפשרית, לא ניתנת לערעור. הביטחון המשחרר שהקרין 'המניפסט' הוחלף בספקנות שנוכחת בכל מקום ביחס לאפשרויות טרנספורמטיביות.

בזמנים מייאשים אלה ברור למדי הצורך במבנים כדי לארגן מאבקים בצורה יעילה יותר ולגיוס את האזרחים אליהם, אך התגברות על הפסימיות והחייאת התקווה המהפכנית מצריכות גם חזון מלהיב, אוטופיה שהיא גם חלום וגם מציאות אפשרית. ואכן, מרקסיסטים רבים טוענים יותר ויותר שמה שתורם לדחיקתו של השמאל לשוליים הוא לא היחס השלילי לעיסוק באלטרנטיבות (הסחת דעת), אלא עצם העדרן של אלטרנטיבות. תפיסה זו הובילה אותם לחרוש את הכלכלה הפוליטית המרקסיסטית בחיפוש אחר תובנות לגבי "מושג האלטרנטיבה". עם זאת, תהיה עבודה זו מאירת עיניים ככל שתהיה, בהקשר המייאש של ימינו היא נותרה מושגית ותיאורטית מדי כדי להחיות ולהפיץ את הרעיון הסוציאליסטי לציבור הרחב. התקדמות מעבר לתסכולים ולייאוש הגובר שהקפיטליזם גורם להם, דורשת הגנה נרחבת ומשכנעת יותר ממה שיש בידינו כרגע על האפשרויות המעשיות של הסוציאליזם. לא משנה עד כמה תקפה הייתה הביקורת ההיסטורית של מרקס ואנגלס על האוטופיסטים בזמנם, ישנם טיעונים משכנעים – שמונעים באותה המידה מסיבות היסטוריות – לפנות לדרך אחרת בזמננו.

פיתוח שיטתי יותר של חשיבה על התפקוד האפשרי של סוציאליזם, גם אם מה שאנחנו מציעים יישאר יחסית כללי, לא שלם ואף ספקולטיבי, הפך היום לתנאי להחייאת הפתיחות לאוטופיות בנות השגה ולפעולה המכוונת להשגתן. כפי שטען לאחרונה רובין האנל, ללא חלופה מתקבלת על הדעת "איננו יכולים לצפות מאנשים לקחת סיכונים שהכרחיים לשינוי פני הדברים" ולא "לפתח אסטרטגיה כיצד להגיע מכאן לשם". אלטרנטיבה מפורטת מבחינה מוסדית היא כעת תנאי בסיסי לעידוד התנועות החברתיות לדחוף מעבר למחאה, לתמוך בסוציאליסטים מהססים, ולגייס את הלא־מרוצים החדשים. אלטרנטיבה כזאת, בתפיסתו הפואטית של ארנסט בלוך את הייאוש והתקווה כאחד, הופכת למניע הכרחי ש"גורם לאדם המובס לנסות להתמודד שוב עם העולם". 

להצניע את סתירות הסוציאליזם

באותם מקרים שבהם מרקסיסטים עסקו בטבעה של חברת העתיד הסוציאליסטית, הם התחמקו לעתים קרובות מדי משאלת הקשיים העתידיים לטובת הניסיון להבטיח ללא־משוכנעים כי הקשיים שכרוכים בבנייתה של חברה סוציאליסטית מוצגים בהגזמה רבה. אולם אנשים עובדים מבינים מניסיונם ומחוויתם בחברה הקפיטליסטית שבנייתה של חברה חדשה בכלל לא תהיה פשוטה. למשוך את אלה שאנחנו מצפים מהם להוביל את בניית הסוציאליזם באמצעות הולכתם שולל ביחס לקשיים שכרוכים בכך הוא מהלך פטרוני וסופו להביס את עצמו. מה שדרוש במקום זאת הוא הצגה כנה של הסיכונים, המחירים והדילמות איתם יתמודד הפרויקט הסוציאליסטי, לצד דוגמאות אמינות וכיוונים מבטיחים לדרך שבה אפשר להתמודד באופן יצירתי עם הבעיות הללו.

הקושי המרכזי של הסוציאליזם נוגע לשאלה כיצד לבטא באופן קונקרטי את הבעלות החברתית על אמצעי הייצור. האם העובדים יכולים לנהל את מקומות העבודה שלהם? אם הקניין החברתי מאורגן באמצעות המדינה, היכן וכיצד משתלבת בו שליטת העובדים? אם רכוש חברתי מתחלק בין קולקטיבים של עובדים, כיצד האינטרסים הספציפיים של כל קולקטיב משתלבים עם האינטרס החברתי? והאם קולקטיבים מפורדים אלה יכולים לפעול לאיזון השלטון הריכוזי? כלומר, האם שלטון ריכוזי שמגיע עם תכנון מקיף יכול לעבור דמוקרטיזציה?

לא ניתן להעלים במטה קסם דילמות כאלה – או אולי מוטב לומר סתירות – על ידי הפנייה להתפתחות נוספת של הכוחות היצרניים שנירש מהקפיטליזם, בין אם הם כוללים את "סוף המחסור" או את ההתרחבות האדירה של כוח המחשוב, הבינה המלאכותית והביג־דאטה. הן גם לא יוכרעו מתוך הציפיות שחוויית "הפרקסיס המהפכני" במהלך חיסולו של הקפיטליזם תביא לרמה של תודעה סוציאליסטית שבאופן דומה תיישב את השאלות הללו. באותה מידה לא ניתן להימנע מהדאגה נוכח ריכוז כוח בידי מתכננים מרכזיים על ידי הקביעה – שמתבססת על שילוב כלשהו של קץ המחסור, תודעה חברתית גבוהה יותר ודמוקרטיזציה מיוחלת – בדבר "גוויעת המדינה".

להוציא פנטזיות אוטופיות, אין זה סביר שמחסור – הצורך לבחור בין שימושים חלופיים של זמן עבודה ומשאבים – יבוא אל קיצו, מפני שביקושים פופולריים, אפילו כשיהפכו לביקושים קולקטיביים/סוציאליסטיים, הם גמישים להפליא: הם יכולים להמשיך לצמוח. חישבו במיוחד על שירותי בריאות טובים יותר, השכלה נרחבת ועשירה יותר, טיפול מקיף יותר עבור קשישים, התרחבות האמנות ותחומי התרבות – כל אלה דורשים זמן עבודה ובדרך כלל גם טובין חומריים משלימים. כלומר, הם דורשים בחירה.

יתר על כן, חישוב המחסור אינו יכול להתעלם בייחוד מן הפנאי, המייצג את "ממלכת החירות". אפילו אם ייצרנו מספיק ממה שרצינו, כל עוד חלק מן העבודה הזאת אינו התנדבותי לחלוטין אלא אינסטרומנטלי, אזי נותר מחסור ממשי של זמן עבודה או של טובין/שירות. העובדים יכולים אפילו לאהוב את עבודתם ולראות בה מצע לביטוי יצירתי ומקור לסיפוק, אך כל עוד הם יעדיפו מפעם לפעם לא להגיע לעבודה או לעזוב מוקדם, יש צורך בתמריץ נוסף כדי לפצות על הקרבת שעות העבודה הללו. תמריץ זה הוא המדד להתמדתו של מחסור ממשי. ומרגע שמכירים במחסור כמסגרת אינהרנטית וקבועה במהותה בבנייתה מחדש של החברה, שאלת התמריצים המובנים הופכת לבעלת חשיבות עליונה. זהו לא רק עניין של יצירת מוטיבציה לכמות מספקת של שעות עבודה, אלא של השפעה על האינטנסיביות והאיכות שלה, והשפעה על ההחלטה היכן העבודה הזאת מושקעת בצורה הטובה ביותר (כלומר קביעות בנוגע לחלוקת העבודה הכוללת של החברה).

באשר לחסד הגואל של כוח המחשוב, תפקידו בבקרה על מלאי ובלוגיסטיקה של אספקה בדיוק בזמן, כמו גם פוטנציאל מצית הדמיון של הבינה המלאכותית והביג־דאטה, יסייעו ללא ספק לפתור בעיות תכנון ספציפיות. אולי משמעותית אף יותר היא האפשרות להגדיר מחדש את כוח המחשוב כך שיספק מידע מבוזר על מנת להקל על קבלת ההחלטות של קולקטיבים של עובדים ולקשר אותם למקומות עבודה אחרים. עם זאת, אי־אפשר להסתמך על מחשבים כדי לפתור את מכלול הבעיות של תכנון סוציאליסטי. העניין חורג מהמחלוקת בשאלה האם פריצות דרך עתידיות בכוח המחשוב יצליחו להתמודד עם היקף הנתונים העצום הכרוך באינטראקציות סימולטניות ובתמורות של חברה חיה. הוא כולל את העובדה שפלט הנתונים המתקבל ממחשבים תלוי לחלוטין באיכותו ושלמותו של המידע המוזן אליהם (אם נכנס זבל, יוצא זבל), דבר שמחשבים עוצמתיים יותר לא יכולים לפתור לבדם.

זוהי לא סוגיה משנית. רבים ציינו שאחד הליקויים של תכנון בסגנון הסובייטי היה ההסתרה השיטתית של מידע על ידי מנהלים ועובדים כאחד. מכיוון שרמת הייצור השנתית בכל שנה השפיעה על היעדים לשנה שלאחר מכן, ויעד בסיס נמוך יותר אפשר להשיג את הבונוסים הבאים בקלות רבה יותר, מקומות העבודה קשרו קשר להסתיר את פוטנציאל הייצור הממשי שלהם. פרידריך האייק, כלכלן־פילוסוף וגיבור תאצ'ריסטי, הצביע על תמריצים מעוותים כאלה כדי לחזק את טענתו כי לסוציאליזם פשוט אין את המבנים שדרושים ליצירה ולהפצה של מידע ושל ידע קיימים ופוטנציאליים החיוניים לתפקודה של חברה מורכבת. ואפילו אם המצב ישתפר ותגובש תוכנית קוהרנטית, עדיין לא נובע מכך שהתוכנית תיושם. במסגרת הקפיטליזם, המשמעת התחרותית של הקפדה על הכללים, עם כל בעיותיה, משולבת בתהליך זה של איסוף המידע, הפצתו ויישומו. במסגרת הסוציאליזם המרכז יכול, בשם ביצוע התוכנית, להורות להנהלה או למועצות העבודה לפעול על פי הנחיות מסוימות – אבל מה אם הם יבחרו לא לעשות זאת?

נראה כי רמה גבוהה יותר של תודעה היא התשובה המובנת מאליה כאן. בהקשר זה, ההשפעה המעצבת של השתתפות בהבסת הקפיטליזם היא ללא ספק מרכזית לבנייתה של החברה החדשה. ההיחלצות מן הכניעה המתישה שהקפיטליזם כופה עלינו והגילוי המלהיב של יכולות אישיות וקולקטיביות חדשות הם ללא ספק חיוניים לקידום בניין הסוציאליזם. אבל בהעדר מערכת תמריצים מתאימה והמנגנונים הקשורים אליה, שמסוגלים להבטיח גישה מלאה למידע מדויק, לא ניתן לשמר את הרגע המשכר של המהפכה ולהשליכו על החברה הסוציאליסטית המתגבשת.

ראשית, ישנה הבעיה הדורית. ככל שעובר הזמן, פחות ופחות אנשים יחוו את רוחה המלהיב והמרומם של המהפכה. ואז מגיעה המציאות שבה הכישורים והנטיות שהתפתחו במהלך ההתגייסות הפוליטית לטובת ניצחון על סוג מסוים של חברה לא בהכרח מתאימים לגישה הדמוקרטית וכישורי המשילות הנדרשים לבנייתה של חברה חדשה. יתר על כן, אפילו המשתתפים המקוריים במהפכה לא יכולים פשוט להשליך את התודעה המרוממת הזאת לעולם הארצי שמתמודד עם צרכי היומיום שיבוא אחרי המהפכה. כאשר עובדים אלה יהפכו למנהלים החדשים של החברה, אי־אפשר להניח כי שאלות של בירוקרטיה ואינטרס עצמי יתפוגגו ויהפכו לבעיית האתמול.

כריסטיאן רקובסקי, שהשתתף במהפכה הרוסית, הפך לדיסידנט ונשלח לגלות פנימית תחת שלטונו של סטלין, הצביע בכנות על השחיקה הזאת של הרוח המהפכנית. "הפסיכולוגיה של אלה שממונים על המשימות השונות של ניהול האדמיניסטרציה וכלכלת המדינה השתנתה עד כדי כך שהם חדלו להיות חלק מאותו מעמד פועלים, לא רק מבחינה אובייקטיבית אלא גם מבחינה סובייקטיבית, לא רק מבחינה חומרית אלא גם מבחינה מוסרית". זה נכון, לטענתו, למרות היותו של מנהל המפעל "קומוניסט, למרות המוצא הפרולטרי שלו, למרות העובדה שהוא היה פועל במפעל כמה שנים קודם לכן". הוא הסיק, במידת מה של ייאוש, כי "אינני מגזים כאשר אני אומר שחבר המפלגה של 1917 בקושי היה מזהה את עצמו בחבר המפלגה של 1928". אמנם זהו שיקוף הנסיבות המיוחדות של הניסיון הרוסי, אך תהיה זו טעות להתעלם מן הפגיעות של כל המהפכות לנסיגות שכאלה. 

אפילו בהינתן ההנחה הנועזת שהושגה תודעה סוציאליסטית אוניברסלית, העניין המכריע הוא כיצד יבינו אנשים פרטיים או קולקטיבים של מקומות עבודה, שמוגבלים על ידי מיקומם החלקי, מהו הדבר הכללי הנכון לעשות. אפילו הרמות הגבוהות ביותר של תודעה סוציאליסטית אינן יכולות כשלעצמן לפתור את הדילמה הזאת. דבר אחד הוא לטעון שעובדים יקבלו את ההחלטות, אך כיצד, למשל, ישקלו עובדים במפעל למכשירי חשמל האם להגדיל את השימוש באלומיניום או להשאירו למטרות חברתיות בעלות ערך רב יותר במקום אחר? או בהחלטה כיצד להקצות את "העודף" שלהם בסוף השנה, כמה צריך להשקיע מחדש בחברה שלהם לעומת חברות אחרות? או אם קבוצת עובדים רוצה להמיר חלק מההכנסה בקיצור שעות העבודה, כיצד הם יוכלו למדוד ולהשוות את התועלת לעצמם לעומת הפסד התוצרת או השירותים לחברה כולה?

האייק טען כי חלק גדול מידע כזה הוא ידע "שבשתיקה" או סמוי – ידע לא פורמלי על העדפות הצרכן ועל פוטנציאל הייצור שבדרך כלל לא מוערך במפורש אפילו על ידי הסוכנים החברתיים המעורבים בכך ישירות. הוא מופיע רק דרך תגובות להזדמנויות, תמריצים ואילוצים מוסדיים מסוימים כמו, לפי האייק, בחירות פרטיות שנעשות דרך שווקים ולחצים למיקסום רווחים. זה כולל "ידע נִגְלֶה" – מידע שנחשף רק לאחר מעשה באמצעות תהליך התחרות בין חברות, כמו לדוגמה, מהי החלופה העדיפה מבין אפשרויות שונות של טובין, מכונות, שירותים או צורות של ארגון עבודה. לטענתו של האייק, כוחו של הקפיטליזם טמון בכך שהוא מעלה אל פני השטח ידע חבוי כזה, שאחרת נותר מובלע, בעוד הסוציאליזם, לא חשוב עד כמה גדולה שאיפתו לתכנן, לא יכול למצוא או לפתח ביעילות את הידע עליו ישען תכנון מוצלח.  

על אף ההטיות האידיאולוגיות והמעמדיות הטבועות בה, אי־אפשר להתעלם מביקורת זו. אי־אפשר להתמודד עם האייק בטענה שבעלי ההון מתכננים בעצמם. מלבד העובדה שההתמודדות של תאגיד יחיד, אפילו ענק, הוא בקנה מידה מסדרי גודל שונים מאשר ארגון של חברה שלמה באופן לא־שוקי, חישובים תאגידיים פנימיים נהנים מיתרון שלא יהיה לתכנון סוציאליסטי מרכזי: יש להם מחירי שוק חיצוניים וסטנדרטים מונחי שוק על פיהם הם יכולים למדוד את עצמם. באופן בסיסי יותר, תכנון תאגידי מבוסס על מבנים שמעניקים להנהלה את הגמישות והסמכות להקצות עבודה ולהעסיק עובדים. תכנון בצורה שמתבססת במקום זאת על שליטה של עובדים, כרוך בכוח יצרני חדש לחלוטין – היכולת לנהל ולתאם באופן דמוקרטי את מקומות העבודה. 

הציפיות לשפע מוחלט או כמעט מוחלט, לצד תודעה חברתית מושלמת או כמעט מושלמת, מובילות לתוצאה נוספת: הן מרמזות על היחלשות דרמטית, אם לא קיצם של קונפליקטים חברתיים מהותיים ולכן מבטלת את הצורך במדינה "חיצונית". תפיסה זו של גוויעת המדינה נטועה גם באופן שבו אנחנו מבינים את טבען של מדינות. אם מדינה מצטמצמת רק להיותה מנגנון דיכוי, אזי דמוקרטיזציה של המדינה מביאה בהגדרה לגוויעתה ("מדינה דמוקרטית לחלוטין" הופכת לאוקסימורון). מצד שני, אם המדינה נתפסת כמכלול של מוסדות מתמחים, שלא רק מתווכים את ההבדלים החברתיים ומשגיחים על המשמעת המשפטית, אלא גם אחראים על החלפת ההגמוניה של המעמד והשווקים התחרותיים בתכנון דמוקרטי של הכלכלה, אז המדינה, במסגרת הסוציאליזם, ככל הנראה תמלא תפקיד גדול אף יותר.

זה יותר מעניין סמנטי. האוריינטציה להיעלמות המדינה נוטה לפסוח על קשת שלמה של סוגיות: יעילותה של המדינה; איזון הכוח המדינתי באמצעות השתתפות גדולה יותר מלמטה; כיצד ליזום חוויות ולמידה שלא יסתמכו במידה רבה כל כך על הפרקסיס המקורי של כינון הסוציאליזם, אלא יהוו פרקסיס מתמיד שמטפח חינוך, תודעה ותרבות סוציאליסטיים. קבלת ההנחה שהמדינה תוסיף להתקיים, מזיזה את המוקד אל עבר הפיכתה של המדינה הקפיטליסטית אותה נירש למדינה דמוקרטית וסוציאליסטית ייחודית, עניין מרכזי עבור חשיבה יצירתית מחודשת ביחס לכל המוסדות. גם כאשר תהליך הדמוקרטיזציה כולל ביזור של חלק מתפקודי המדינה, קידומו של סוציאליזם בתר־מהפכני יכול לכלול (כפי שנראה) צורך בהתעצמות תפקידי המדינה האחרים. 

בקצרה, דבר אחד הוא להסתמך על כוחות הייצור שעברו בירושה מהקפיטליזם ועל התודעה שהתפתחה בתהליך המעבר לקראת סוציאליזם, אך זהו עניין שונה למדי מלתלות בהם את התקוות הסוציאליסטיות המנופחות – לראות בקפיטליזם את המאפשר הדיאלקטי של הסוציאליזם. המידה שבה ניתן לשעתק, להתאים וליישם את ההישגים היצרניים והניהוליים של הקפיטליזם על ידי לא־מומחים בצורה דמוקרטית ומחוברתת, זו שאלה שצריך לשאול, לא להניח באופן מכאני מהי התשובה. נפנה כעת לקונקרטיזציה של האתגר הזה.

2. מסגור הסוציאליזם

סוציאליזם ושווקים

בליבו של הניסיון למצוא את דרך הביטוי של הקניין החברתי נמצא המתח בין תכנון לשווקים. בחלק הזה אנו מתעקשים כי העניין הוא לא העמדה של תכנון נגד שווקים, אלא גילוי המנגנונים המוסדיים היצירתיים המבנים את המקום הראוי לתכנון וגם לשווקים. מרקס טען בצדק כי להלל את אופיים היעיל והחופשי של השווקים במנותק מן היחסים החברתיים הבסיסיים בהם משוקעים השווקים, פירושו פטישיזציה של השווקים. אבל גם כאשר אנחנו דוחים את השווקים כדבר מה מוחלט ומתייחסים אליהם כאילו יש להם חיים משל עצמם, בלתי תלויים ביחסים המונחים בבסיסם, אנחנו עושים להם פטישיזציה. מקומם של שווקים תחת סוציאליזם הוא עניין עקרוני ומעשי כאחד – וכך גם ההתמודדות היצירתית עם הסתירות בין השניים. שווקים מסוימים ייאסרו במסגרת הסוציאליזם, חלקם יתקבלו בברכה, ואחרים יתקבלו בלא רצון אך עם מגבלות על נטיותיהם הצנטריפוגליות האנטי־חברתיות.

דחיית שווקים לטובת השארת קבלת ההחלטות למתכננים מרכזיים מתנגשת עם העובדה, שעליה הצביע המתכנן המרכזי הסובייטי יעקב קרונרוד בשנות השבעים, שהחיים הכלכליים והחברתיים הם פשוט מגוונים מדי, דינמיים מדי ובלתי צפויים מדי כדי שאפשר יהיה לתכנן אותם לחלוטין מלמעלה. שום מידה של יכולת תכנון לא תוכל לחזות במלואם את השינויים המתמשכים שמעודד הסוציאליזם בקרב קבוצות מקומיות אוטונומיות למחצה. ובהינתן שרבים משינויים אלה מתרחשים בו־זמנית עם השלכות על גבי השלכות שחוצות מקומות עבודה וקהילות, התכנון לא יוכל להגיב ללא עיכובים משמעותיים ומשבשים. לפיכך, העמסת מטען גדול מדי על התכנון המרכזי עלולה לחבל במטרה הרצויה: תכנון עובד בצורה הטובה ביותר אם הוא מתרכז במספר מוגבל של משתנים מרכזיים ולא מעמיס על עצמו יותר מדי פרטים.

יתר על כן, כפי שהודגם בברית המועצות לשעבר, היד הכבדה של "מערכת ההקצאה האדמיניסטרטיבית העצומה והמורכבת" נושאת בחובה את האיום שמתוך אלה שתופסים את נקודות המשלט של הכלכלה – מתכננים מרכזיים, ראשי משרדים ממשלתיים, מנהלי מקומות העבודה – תתגבש מה שקרונרוד כינה "אוליגרכיה חברתית" שמשעתקת את עצמה. ככל שאוליגרכיה זו דוחפת יותר לביצוע התוכניות הנוקשות שלה, היא מולידה גם את הבירוקרטיזציה ואת התעצמותה של הסמכותנות (קרונרוד לא היה היחיד שטען זאת, אך הוא התעקש על כך במיוחד). אם משחררים מעט את היד הכבדה וקובעים במקומה "פרמטרים", כלומר בונוסים על עמידה בהם ועונשים על ביצועים נמוכים. תמריצים כאלה מביאים איתם בעיות דמויות־שוק רק בצורה שונה, כזאת שאף עלולה שלא לכלול חלק מהיתרונות של שווקים פורמליים. 

גם אלברט והאנל דוחים את השווקים, אך מפנים את מבטם לתכנון המנוהל מלמטה. המודל היצירתי והמוקפד שלהם מבוסס על נציגים נבחרים מקולקטיבים של מקומות עבודה שנפגשים עם נציגים של ספקים, לקוחות והקהילה שמושפעת מפעילותם. הקהילה חייבת להיות שם כי יש לה עניין בהחלטות של מקום העבודה מצד הצריכה, אך גם בגלל השפעת ההחלטות הללו על כבישים, תנועה, דיור, תנאים סביבתיים וכדומה. בעלי עניין אלה מפתחים יחדיו תוכניות מוסכמות על כל הצדדים, ומכיוון שתוכניות אלה ככל הנראה לא יתאימו באופן מידי לתנאי ההיצע והביקוש הרחבים יותר בכלכלה, תהליך חוזר ונשנה של פגישות במטרה להתקרב לאיזון, יכול, לטענתם, לסגור את הפערים בסופו של דבר. 

תהליך כזה יכול לעבוד במקרים מסוימים, ויתכן כי הוא יהפוך למשמעותי יותר עם הזמן, ככל שאנשים ילמדו את קיצורי הדרך, חידושים בתחום המחשוב יזרזו את התהליך, ויחסים חברתיים יתחזקו. אבל בתור פתרון כללי זה פשוט לא בר־קיימא. ההקשר של מחסור, של אינטרסים שונים והעדרו של בורר חיצוני מכל סוג שהוא, יובילו ככל הנראה לעימות בלתי פוסק ולא להסכמה הדדית נוחה. בהינתן התלות ההדדית הגדולה יותר של ייצור וצריכה והשלכותיה על מספר רב של החלטות שמתקבלות ונבחנות מחדש במקביל, ולא רק ברצף, ושלכל אחת מהן שרשרת של השלכות משל עצמה, תהליך כזה לא יכול שלא להוביל לעריצות דכאנית של פגישות.  

שווקים יהיו הכרחיים במסגרת הסוציאליזם. אבל אין ספק שיש לדחות סוגים מסוימים של שווקים. הדבר נכון במיוחד עבור שוקי עבודה ממוסחרים. תכנון – היכולת להעלות בדמיוננו את מה שהולך להיבנות – הוא מאפיין אוניברסלי של עבודה אנושית: "גדול כוחו של הגרוע בבנאים מכוחה של המעולה בדבורים – בכך, שהלה עמד ובנה כבר את התא במוחו, לפני שהוא בא לבנותו בשעווה". ביקורת מרכזית על הקפיטליזם טוענת כי הסחרה של כוח העבודה גוזלת מהעובדים את היכולת האנושית הזו. בעלי הון יחידים מתכננים, מדינות קפיטליסטיות מתכננות, ועובדים בתפקידם כצרכנים מתכננים גם הם. עם זאת, במוכרם את כוח עבודתם כדי להשיג אמצעי מחייה, העובדים בתור יצרנים מוותרים על יכולות התכנון שלהם ועל הפוטנציאל האנושי ליצור. חטא קדמון זה של הקפיטליזם הוא היסוד לביזוי חברתי ופוליטי נרחב יותר של מעמד העובדים במסגרת הקפיטליזם.

אך שאלת ההקצאה מחדש של כוח עבודה נותרת פתוחה, ואם לעובדים יש את הזכות להחליט איפה לעבוד, הדבר מרמז על מעין שוק עבודה. אבל זהו שוק עבודה מסוג מאוד מסוים, מוגבל וכזה שההסחרה בו בוטלה. בהתבסס על הצורך למשוך עובדים לענפים ולאזורים חדשים, מועצת התכנון המרכזית תקבע שכר גבוה יותר (או דיור ושירותים חברתיים משופרים) ותתאים אותם לצרכים אם יהיה מחסור בכוח עבודה. במסגרת השכר שנקבעת על ידי התכנון המרכזי, מועצות ענפיות יוכלו גם להעלות את השכר כדי להקצות עובדים למקומות העבודה השונים או למקומות עבודה חדשים. אולם, עובדים לא יוכלו להפסיד את עבודתם או להיות מפוטרים בעקבות סגירות תחרותיות של מקומות עבודה, ואם יהיה מחסור כללי של ביקוש ביחס להיצע, אפשר לעודד את הביקוש או להפחית את שעות העבודה בתור חלופה ליצירתו של צבא מילואים למשמוע העובדים.

לצד הוצאתם של שוקי עבודה ממוסחרים אל מחוץ לתחום, יש לאסור גם על שוקי הון. בחירות לגבי כיוון ומקום ההשקעות הן בחירות ביחס להבנייתו של כל היבט בחיינו ועיצוב האפשרויות והמטרות העתידיות. אפשר להביא בחשבון מדדים כלכליים במסגרת קבלת החלטות מן הסוג הזה, אך ההיגיון הכללי של מדדים כאלה – יכולתם להשוות בין חלופות על בסיס מנעד מצומצם של קריטריונים כלכליים כספיים – מאוזן על ידי המורכבויות הבלתי־ניתנות לכימות של מה שראוי להערכה. ולמרות שאשראי יתקיים במסגרת הסוציאליזם בתור אשראי לצרכנים, מימון לסטארט־אפים של פרטים או של קואופרטיבים קטנים, או תמיכה בקולקטיבים של מקומות עבודה שמתמודדים עם פערים בין קנייה למכירה, לא יהיה מקום לשווקים פיננסיים על בסיס יצירת סחורות פיננסיות.

מצד שני, מי יכול לדמיין סוציאליזם ללא שוק של בתי קפה ובתי מאפה, מסעדות קטנות ומגוון של פאבים, חנויות בגדים, חנויות יצירה וחנויות מוסיקה? אם כוננו את התנאים הבסיסיים לשוויון וגרמנו כך ששווקים אלה הם עניין של העדפות אישיות ולא ביטוי של כוח, אין סיבה להתגונן מפני קבלתם. רק כאשר אנחנו פונים לפעילות מסחרית של קולקטיבים של מקומות עבודה, תפקיד השווקים מקבל את משמעותו הגדולה והשנויה ביותר במחלוקת.

בהתמודדות עם דילמות שכרוכות בפעולתם של קולקטיבים של עובדים במסגרת שווקים, יהיה זה מועיל להתחיל עם תיאור, בקווים כלליים, של עובד בקולקטיב של מקום עבודה במסגרת הסוציאליזם. להוציא עצמאיים יחידים וקואופרטיבים עם קומץ עובדים שמספקים שירותים מקומיים, עובדים ישלטו במקומות העבודה שלהם, אך אלה לא יהיו בבעלותם. מקומות העבודה הם קניין חברתי; הבעלות עליהם תהיה של גופים מדינתיים ברמה העירונית, האזורית והלאומית. עובדים אינם מחזיקים במניות סחירות של מקום עבודתם שאפשר למכור או להעביר למשפחותיהם – אין רווחי הון פרטיים תחת הסוציאליזם. אמנם עובדים כפרטים יכולים לעזוב את עבודתם ולחפש עבודה במקום אחר, אך קולקטיבים במקום העבודה לא יכולים להחליט לסגור אותם מכיוון שמקומות העבודה לא נמצאים בבעלותם. אם הביקוש לטובין או לשירותים המיוצרים יידעך, הקולקטיב יהיה חלק בלתי נפרד מתכנון ההסבה לפעילויות אחרות.

העובדים לא עובדים עבור "אחרים", אלא מארגנים במשותף את כוח עבודתם ומחלקים ביניהם את העודף שנשאר אחרי תשלום המיסים. ההכנסה לא מתבססת על קבלת "פירות עבודתך (הפרטית)" מפני שעבודה היא פעילות קולקטיבית, לא פרטית. העובדים מקבלים שכר עבודה על בסיס השעות שעבדו והאינטנסיביות או האי־נעימות של עבודתם. כל אחד, בין אם הוא מועסק או לא, מקבל את חלקו בשכר החברתי – שירותים קולקטיביים אוניברסליים שניתנים בחינם או כמעט בחינם על פי הצרכים (למשל, שירותי בריאות, חינוך, טיפול בילדים, תחבורה) לצד דיור ותרבות מסובסדים. אלה שלא לוקחים חלק בעבודה בשכר מקבלים מלגת צריכה שנקבעת ברמה המאפשרת לאנשים חיים בכבוד, והחלוקה של העודף שנשאר בכל קולקטיב לאחר תשלום המיסים תועבר בצורת שירותים קולקטיביים נוספים ו/או בצורת בונוסים אישיים. (תעסוקה תניב שכר גבוה יותר, אך בהתאם לפוליטיקה והתנאים הבתר־מהפכניים, השכר החברתי בתוספת הכנסה לצורך מחיה יהפכו את העבודה העצמאית או עבודה בקואופרטיב קטן לאפשרות מעשית.)

בהעדר הכנסה מהון, ועם שכר חברתי שיש לו משקל רב יחסית לצריכה האישית, השוני המעשי בתנאי החיים של העובדים יימצא בטווח צר יחסית ושוויוני. (סביר להניח כי הערך של השכר החברתי – שירותי בריאות, חינוך, תחבורה וטיפול בילדים הניתנים חינם ודיור ותרבות מסובסדים – יהיה לפחות פי שלוש מערכה של הצריכה האישית.) בהקשר זה, יהיה עניין לדאוג שהמחירים משקפים עלויות חברתיות כמו השפעות סביבתיות, אך מעבר לכך נראה כי יש סיבות מעטות לחרדה סוציאליסטית ביחס לעובדים שמשתמשים בהכנסות האישיות שלהם כדי לבחור מוצר מסוים או שירות שהם מעדיפים. אין גם סיבה טובה לדאוג מקיומו של אשראי. כאשר צרכי יסוד ניתנים בעיקרון בחינם, הדיור מסובסד וקיימת פנסיה נאותה לאחר פרישה מעבודה, הלחץ לחסוך או ללוות יהיה מוגבל במידה רבה להעדפות זמן שונות לאורך מחזור החיים (למשל, חסכון לטיול בפנסיה או רצון לרכוש מכשיר ביתי כעת). וכך, איגודי אשראי במקום העבודה או בקהילה, או לצורך העניין בנק מרכזי לחיסכון בבעלות המדינה, יכולים לתווך את תזרימי האשראי בין מלווים ללווים, בתנאים ובריביות תחת פיקוח המדינה, בלי לאיים על האידיאלים הסוציאליסטיים.

עם זאת, למרות שהמשמעת הסמכותנית שאותה מטיל השוק במסגרת הקפיטליזם כבר לא תתקיים, קולקטיבים של עובדים עדיין יפעלו בדרך כלל בהקשר של שוק שבו הם קונים תשומות ומוכרים את הטובין והשירותים שלהם, או של יעדי תפוקה מדידים אם למוצר הסופי אין מחיר שוק. תמריצים לפעול בדרכים רגישות מבחינה חברתית (כמו להתנהל ביעילות) עדיין נשארים הכרחיים. זה יכול להתבטא בכך שחלק מהעודף שנוצר על ידי הקולקטיב יוחזר לחבריו בצורת טובין קולקטיביים (דיור, ספורט, תרבות) או בצורת הכנסה לצריכה פרטית. זה מייצר מנגנון להכנסת עלויות אלטרנטיביות לתהליך קבלת ההחלטות, כמו למשל מהו ערכה של תשומה אם משתמשים בה במקום אחר ועד כמה אנשים אחרים מעריכים את התוצר הסופי.

אולם, זה גם מחזיר את הצד השלילי של השווקים: התמריצים כרוכים בתחרות מרומזת, שפירושה מנצחים ומפסידים ולכן תוצאות לא־שוויוניות. יתר על כן, אם אותם מקומות עבודה שהרוויחו עודף גדול יותר יבחרו להשקיע יותר, היתרונות התחרותיים שלהם ישועתקו. חשוב במיוחד הוא שהלחצים החיצוניים למקסם את עודף הרווח או להתעלות על הסטנדרטים הנקבעים על ידי המדינה משפיעים על מבנים פנימיים ויחסים בתוך הקולקטיב, ומערערים על המשמעות המהותית של "שליטת העובדים". הדגש על השגת עודף גדול בתור המטרה הראשית נוטה, למשל, להעדיף את שעתוקה של חלוקת העבודה "היעילה יותר" מן העבר, ומאותן הסיבות, את הערצת המומחיות והסובלנות כלפי היררכיות במקום העבודה. נלווית לזה כך הורדה בסדר החשיבות של העדפות אחרות: קצב עבודה נסבל, שמירה על בריאות ובטיחות, שיתוף פעולה סולידרי, השתתפות דמוקרטית.

אף על פי שקץ הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור נותן מענה לביקורת על היחסים הבין־מעמדיים המונחים בבסיס השווקים (אין יותר בוסים), מה שנותר הוא הסכסוך התוך־מעמדי בין קולקטיבים של מקומות עבודה שמחוברים באמצעות שווקים תחרותיים. במקרה קיצוני, התחרות המטופחת הופחת לדלת אחורית עבור לחצים דמויי שוק עבודה שמופעלים על העובדים על מנת להתאים את עצמם לסטנדרטים תחרותיים. בחלק הבא נפנה לשאלה האם אפשר לעשות שימוש מותאם בשווקים באמצעות חידושים מוסדיים שיגבילו את הדחפים השליליים שלהם. 

מועצות ענפיות

על אף שתכנון ושליטה של עובדים הם אבני היסוד של הסוציאליזם, תכנון שאפתני מדי (המקרה הסובייטי) ומקומות עבודה אוטונומיים מדי (המקרה היוגוסלבי), נכשלו שניהם בתור מודלים של סוציאליזם. גם רפורמות מתונות יותר על פי המודלים הללו, בין אם מדומיינות או כאלה שיושמו, אינן מעוררות השראה. בהתחשב בכך שתכנון מקיף־כל אינו יעיל ואינו רצוי, וביזור הסמכויות לקולקטיבים של מקומות עבודה גורם למבנים מפורדים מדי מבחינה כלכלית בשביל לזהות את האינטרס החברתי ומפורדים מדי מבחינה פוליטית בשביל להשפיע על התכנון, אנחנו ניצבים בפני אתגר: אילו תמורות במדינה, בתכנון, במקומות העבודה וביחסים ביניהם עשויים לפתור את הקושי הזה?

מקומות עבודה הן היחידות הפעילות של הקפיטליזם והסוציאליזם כאחד. במסגרת הקפיטליזם הן חלק מיחידות מתחרות של הון, המבנים הראשוניים המעניקים לקפיטליזם את שמו. במסגרת הסוציאליזם, ששולל יחידות פרטיות כאלה של התרחבות עצמית, מקומות העבודה מובנים במקום זאת במסגרת "ענפים" שמורכבים על בסיס פרגמטי ומוגדרים באופן חופשי במונחים של טכנולוגיה משותפת, תפוקות, שירותים או פשוט עבר היסטורי משותף. הענפים הללו הם למעשה היחידות החשובות ביותר של התכנון הכלכלי והם משויכים בדרך כלל למשרדי ממשלה כמו אוצרות טבע, טכנולוגיה, בריאות, חינוך, או שרותי תחבורה. משרדי ממשלה חזקים אלה משלבים בתוכם את כוחה הריכוזי של המדינה ושל מועצת התכנון המרכזית שלה. בין אם מערך מוסדי זה מנסה להעדיף את טובת העובדים ובין אם לאו, הוא לא מביא לשליטת העובדים שבה דוגלים הסוציאליסטים. הוספת החירויות הפוליטיות הליברליות (שקיפות, עיתונות חופשית, חופש ההתארגנות, הַבֵּיאָס קוֹרְפּוּס, בחירות תחרותיות) תהיה בהחלט חיובית; אפשר אפילו לטעון כי מוסדות ליברליים יפרחו בצורה הטובה ביותר באדמתו השוויונית של הסוציאליזם. אבל כמו בקפיטליזם, חירויות ליברליות כאלה הן דקות מכדי לבלום כוח כלכלי ריכוזי. באשר לקולקטיבים של מקומות עבודה, הם יותר מדי מפורדים כדי למלא את החלל. יתר על כן, כפי שצוין קודם לכן, הנחיות מלמעלה או לחצי השווקים התחרותיים מגבילים באופן משמעותי את שליטת העובדים אפילו בתוך הקולקטיבים.

חידוש רדיקלי כאן הוא ההצעה להאציל את סמכויות ויכולות התכנון של משרדי הממשלה מן המדינה אל החברה האזרחית. משרדי הממשלה לשעבר יעברו במקרה כזה שינוי מבני ויהפכו ל"מועצות ענפיות" – מבנים המכוננים על ידי החוקה אך עומדים מחוץ למדינה ומנוהלים על ידי נציגי עובדים נבחרים מכל מקומות העבודה בענף המתאים. מועצת התכנון המרכזית עדיין תקצה משאבים לכל ענף על פי סדר העדיפויות הלאומי, אבל גיבוש כוחם של מקומות העבודה ברמה ענפית יהיה בעל שתי השלכות דרמטיות. ראשית, בניגוד לרפורמות ליברליות או לחצים ממקומות עבודות מבודדים, שינוי כזה במאזן הכוחות בין המדינה לעובדים (התכנון וקולקטיבים של עובדים) מביא איתו פוטנציאל חומרי עבור העובדים לשנות, אם לא לרסן, את השליטה שהאוליגרכיה החברתית מחזיקה בה בזכות השפעתה החומרית על מנגנון התכנון, מאיסוף מידע ועד ליישום, נוסף על זכויות היתר שהם מעניקים לעצמם. שנית, המועצות הענפיות יהיו בעלות יכולת, וסמכות שהן יקבלו ממקומות העבודה בתחום אחריותן, להתמודד עם "בעיית השוק" בדרכים יותר עקביות עם הסוציאליזם.

נקודת המפתח כאן הוא איזון מסוים בין תמריצים, שמגבירים את האי־שוויון, לבין הטיה שוויונית בהשקעה. כפי שצוין קודם לכן, העודפים שאותם הרוויח כל קולקטיב של מקום עבודה יכולים לשמש להעלאת הצריכה הקולקטיבית או האישית שלהם, אבל לא ניתן להשתמש בעודפים אלה להשקעה חוזרת. סדרי עדיפויות לאומיים נקבעים ברמת התכנון המרכזי באמצעות לחצים ותהליכים דמוקרטיים (יותר על כך בהמשך) ואלה מתורגמים להקצאה של השקעות על פי ענפים. לאחר מכן המועצות הענפיות יחלקו את המימון להשקעה בין הקולקטיבים של מקומות העבודה שעליהם הן מופקדות. אך בניגוד להחלטות מבוססות שוק, הקריטריונים הדומיננטיים לא יעדיפו את אותם מקומות עבודה שהיו היצרניים ביותר, דבר שמסייע לשעתק את הפערים הקבועים והמתרחבים בין מקומות העבודה. במקום זאת, אסטרטגיית ההשקעה תתבסס על סגירת פערי הפריון של טובין ושירותים בין הקולקטיבים החלשים יותר לאלה שהפגינו את הביצועים הטובים ביותר (בנוסף לשיקולים חברתיים אחרים כמו קליטת עובדים חדשים ותמיכה בפיתוח של קהילות או אזורים מסוימים).

העדפה זו להשוואת התנאים בתוך הענף תוביל ללא ספק להתנגדות מצד חלק ממקומות העבודה. עניין מכריע הוא הגיבוי מצד התכנון המרכזי והתנאים שהוא מציב להקצאת ההשקעות לענפים השונים. המתח בין הצורך בתמריצים למחויבות לאידיאלים שוויוניים ישקף מציאות מעשית. הוא יותנה במידה שבה אידיאלים סוציאליסטיים יחלחלו לקולקטיבים של מקומות העבודה ולמועצות הענפיות ובאינטרס העצמי של כמה מקומות עבודה שיתנגדו לתחרות אינטנסיבית. אולם זה יתאזן על ידי דאגה מתמשכת ליעילות ולצמיחה. עם הזמן, במידה שבה הנטייה האידיאולוגית תתחזק והסטנדרטים החומריים יעלו, נוכל לצפות להעדפה ניכרת יותר של שוויון.

סגירת פערי הביצוע בין קולקטיבים של מקומות עבודה שונים תחוזק באמצעות ריכוז משמעותי של מחקר ופיתוח (אם כי חלקו עדיין עשוי להיות מבוצע במקום עבודה מסוים) ושיתוף הידע עם הענף כולו, במקום לראות בו נכס פרטי ומקור לזכויות יתר. כמו כן, יתקיימו ועידות ייצור ענפיות קבועות כדי לחלוק טכניקות וחידושים, חילופי עובדים בין מקומות עבודה יסייעו ללימוד שיטות העבודה הטובות ביותר, וצוותי "מתקנים", שכוללים מהנדסים ועובדים כאחד, יהיו זמינים על מנת לפתור בעיות מסוימות וצווארי בקבוק של תהליכים במקומות עבודה ובקרב ספקים.

מה שמבדיל לפיכך את מקום העבודה הסוציאליסטי ממקבילו הקפיטליסטי, איננו רק העדרם של בעלים פרטיים ומנהלים ממונים, אלא שהעובדים לא חיים תחת האיום החיצוני של תחרות או למות. אין איום נוכח־כל של אובדן עבודה ופיטורים, הרמה הגבוהה של קצבאות אוניברסליות הופכת אנשים להרבה פחות תלויים בהכנסות משכר והמועצות הענפיות מסדירות פערים בין מקומות העבודה. רק בהקשר כזה, שבו הלחצים התחרותיים להסתגל לסטנדרטים של מקסום הרווח מרוככים, יכולה שליטה ואוטונומיה של עובדים להיות בעלת משמעות מהותית ולא פורמלית בלבד.

במצב שבו אין מעסיקים שדוחפים את העובדים למקסם את העודף או להוזיל עלויות, והלחץ שהשוק מפעיל על עובדים למשטר את עצמם מוקל בצורה משמעותית, נוצר מרחב עבור העובדים לבחור בחירות שיכולות להדגים מה עשויה להיות המשמעות האמיתית של שליטת עובדים יומיומית וביטול ההסחרה. כאשר נכנסים בשעריו של מקום העבודה בגלגולו החדש, זכויות בסיסיות אינן נעלמות. חלוקת העבודה הנוקשה, כולל הנוקשות המובנית בקרב העובדים בניסיונם להגן על עצמם, הופכת לשדה פתוח של ניסויים ושיתוף פעולה. ניתן לשטח היררכיות – לא על ידי ביטול חשיבותם של בעלי כישורים מיוחדים, אלא על ידי שילובם כמדריכים ("מומחים אדומים") המחויבים לדמוקרטיזציה של הידע ולהפיכתם של נושאים מורכבים למובנים. כאשר העובדים יקבלו את הזמן, המידע והמיומנויות להשתתף בקביעות בתכנון הייצור ובפתרון בעיות כחלק מעבודתם, יהיה אפשר לדמיין סוף סוף את טשטושה של ההפרדה ההיסטורית בין עבודה שכלית לעבודת כפיים.

תרבות הזכויות והאחריויות שיכולה להופיע בהקשר זה, ובייחוד הביטחון העצמי של אנשים שרואים את עצמם יותר מאשר "רק עובדים", לא יכולים להיות מוגבלים למקום העבודה. גישה זו תזרום לקהילה המקומית ומעבר לה, ובכך תעלה את הציפיות הדמוקרטיות מכל המוסדות, ובייחוד מהמדינה הסוציאליסטית. הסמכות החברתית החדשה הזו של מעמד העובדים, שמחוזקת מבחינה חומרית על ידי משקלן של המועצות הענפיות בהנהגת העובדים שמשפיעות על התוכנית הלאומית ומיישמות אותה, מציבה בלמים, שהיו חסרים בעבר, בפני המתכננים המרכזיים ומכוננת את היסודות ליוזמות החלטיות מלמטה. בעולם זה, ללא שווקי הון או שווקי עבודה, עם הגבלות מוסדיות הדוקות וצעדי מנע נגד הכפפתו של כוח העבודה למשמעת התחרות, ניתן לטעון באמינות שהעבודה הפסיקה למעשה להיות סחורה. 

שכבות של תכנון

כינונן של מועצות ענפיות שנבחרות על־ידי עובדים בתור מוסדות רבי־עוצמה חדשים שנמצאים מחוץ למסגרת המדינה, מציע בחינה מחודשת של האופן שבו אנחנו חושבים על תכנון סוציאליסטי. ויכוח נוסח "תכנון" נגד "ביזור" לא כל כך מועיל כאן. הביזור שכרוך בהקמתן של מועצות ענפיות כולל גם גיבוש או ריכוז של מקומות העבודה לענפים. וכפי שנראה, על אף שהתכנון המרכזי חולק במידה מסוימת את שליטתו עם מבנים אחרים, אין פירושו של דבר כי הוא בהכרח מאבד את יעילותו בתור גוף מתכנן. לכן, יותר מועיל לחשוב על מערכת שמבוססת על "שכבות של תכנון". שכבות בעלות תלות הדדית אלה כוללות כמובן את מועצת התכנון המרכזית ואת המועצות הענפיות. הן כוללות גם שווקים בתור צורה בלתי ישירה של תכנון, ועם תפקידן המכריע של המועצות הענפיות בהגבלת הסמכותנות של השוק, התכנון מתרחב גם ליחסים הפנימיים במקומות העבודה. בנוסף, הן כוללות ממד מרחבי שמשלים את הדגש הענפי של התכנון. 

החרדה הדומיננטית ביחס לארגון התנאים החומריים של החיים, והעובדה המעשית שחלק כה גדול מיחסי הגומלין החברתיים מתרחשים דרך עבודה (בייחוד אם עובדים מעורבים עמוקות בתכנון עבודה זו), מעניקים משקל מיוחד לכלכלה בתוך שכבות התכנון. אבל חשיבות החברה והתרבות של העיר ויחסיה עם המרחב הפרוורי והכפרי, דורשים שכבת תכנון מרחבית. בהקשר זה, ישנה היסטוריה של ניסויים ספורדיים בברית המועצות לשעבר עם ביזור אזורי. האצלת הסמכויות המרחביות לרמה האזורית והתת־אזורית, כמו האצלת סמכויות המשרדים לענפים בשליטת העובדים, תאפשר למרכז – שאחרת יהיה נתון לעומס יתר – להתרכז במשימותיו החשובות ביותר ולקרב את התכנון לאלה שמושפעים ביותר מן התנאים המקומיים ולבעלי ההיכרות הקרובה ביותר איתם. בדרך זו, יוכפל במידה ניכרת מספר המשתתפים באופן פעיל בתכנון.

סביר להניח שהבחנה זו בין צד הייצור לצד הצריכה/המרחב של התכנון תביא למתחים חדשים, ולא רק בין קבוצות מוסדיות שונות, אלא אפילו בקרב פרטים, מאחר שבני אדם הם תמיד עובדים, צרכנים ומשתתפים בחיי קהילה. על חלקם ניתן להקל באמצעות הכלה של נציגי קהילה במנגנוני תכנון של מקומות עבודה וענפים. בייחוד בענף השירותים, ובמידה מסוימת גם במקרה של ייצור מקומי, "המוניציפליזציה" של בעלות על בתי חולים, בתי ספר, הספקת שירותים, חלוקת אנרגיה, תחבורה, דיור ותקשורת פותחת אפשרות נוספת. במקרים אלה יצירתן של "מועצות קהילה" מקומיות עשויה להקל על מתחים יומיומיים ולגשר בין הממדים השונים של חיי האנשים. ככל שסוציאליזם יבשיל והפריון יתבטא יותר ויותר בצמצום שעות העבודה ועליה בחלקו של הפנאי, התפקיד של מועצות כאלה – עם הדגש שלהן על הנוף העירוני והארכיטקטורה, הרחבת אספקת השירותים היומיומיים, פיתוח החברתיות, עידוד האמנות ורוחב היריעה התרבותיים – צפוי להתעצם בחשיבותו היחסית, בהתאם למטרות הסופיות של הסוציאליזם, בהשוואה לדרישות המצומצמות יותר של ארגון כלכלי.

תמורות כאלה ביחסים בין התכנון המרכזי ליתר הכלכלה/חברה יביאו הן תמיכה והן בלמים הדדיים בין שכבות התכנון המתרחבות על פני קולקטיבים של מקומות עבודה, מועצות ענפיות, מועצות אזוריות, שווקים ומועצת התכנון המרכזית המתוחמת. לכך יתווסף תפקידם של המנגנונים הפוליטיים לקביעת היעדים הלאומיים: דיונים מתמשכים בכל הרמות, שתדלנות ומשא ומתן בין הרמות השונות, ובחירות תחרותיות שבמרכזן שאלת הכיוון העתידי, שיביאו, יש לקוות, להשתתפות עממית רחבה ביותר בגלל חשיבותן ופתיחותן האמיתית להכוונה ציבורית. 

ביזור זה של כוח ופתיחת מרחבים נוספים להשתתפות ישמשו בלם רב עוצמה בפני "האוליגרכים החברתיים" שקרונרוד ואחרים כל כך דאגו להגבלתם, אבל אין פירוש הדבר בהכרח החלשה וירידה בחשיבותם של מנגנוני התכנון המרכזי. ברוח הביקורת של קרונרוד על התכנון המופרז, זה עשוי להפוך את התכנון לפחות פולשני אך ליותר יעיל. ועצם פיזור הכוח הופך את חשיבותו של גוף מתאם לחיוני עוד יותר, גם אם הוא מעורב בצורה פחות ישירה. למעשה, אפילו כאשר מועצת התכנון תראה שחלק מתפקידיה עברו למקומות אחרים, זה עשוי לאלץ אותה לקחת על עצמה תפקידים חדשים מסוימים כמו ניטור ואסדרה של שווקים, הכנסתם של מנגנונים חדשים ליצירת הכנסה בעולם לא מוכר של שווקים מורחבים, ושינוי של תוכניות חינוכיות כדי להטמיע את פיתוח היכולות העממיות החיוניות לפרץ ההשתתפות הדמוקרטית הפעילה בתכנון. דבר נוסף שעשוי לקרות הוא שמועצת התכנון המרכזית, מאחר שהיא עדיין תשלוט בהקצאת משאבים להשקעה עבור מועצות ענפיות ואזוריות, תוכל למנף את היכולות הניהוליות הקיימות כעת מחוץ למדינה הרשמית כדי לעזור ביישום התוכניות המרכזיות.

תוך שיקוף סדר העדיפויות שנקבע באופן דמוקרטי, רשימת התפקידים של מועצת התכנון המרכזית המתוקנת עשויה לכלול את הדברים הבאים:

1. הבטחת תעסוקה מלאה, גישה אוניברסלית למצרכים הכרחיים והכנסה לצורכי מחיה.
2. קביעת היחס בין צריכה נוכחית ועתידית באמצעות קביעת החלק מהתמ"ג שיוקצה להשקעה וצמיחה.
3. הקצאת השקעות לענפים ואזורים, שהם בתורם יוקצו מחדש במסגרת תחום אחריותם.
4. יצירת הכנסות עבור פעילותה.
5. ריסון המכשולים בדרך למטרות הסולידריות והשוויון של החברה, לא רק בין פרטים/משקי בית אלא בין מקומות עבודה, ענפים ואזורים.
6. פיתוח מתמיד של כישורים פונקציונליים ויכולות דמוקרטיות ותרבותיות באמצעות מוסדות חינוך ומקומות עבודה. 
7. שליטה בקצב ביטול ההסחרה באמצעות חלוקת ההוצאות בין צריכה קולקטיבית לצריכה אישית.
8. ויסות האיזון בין ייצור לפנאי על ידי השפעה על שיעור הפריון שהולך להגדלת הייצור לעומת אותה כמות ייצור בפחות שעות עבודה.
9. אכיפה קפדנית של סטנדרטים סביבתיים, כאשר בעלות של המדינה ותמחור המשאבים, כמו גם הקצאת השקעות, הם בעלי חשיבות מכרעת כאן.
10. ניווט היחסים עם הכלכלה הגלובלית, שכנראה עדיין תהיה קפיטליסטית ברובה. (יחסים בינלאומיים מעלים שורה של נושאים שלא נדונו כאן, החל ביחסים המורכבים עם מדינות קפיטליסטיות, דרך יחסי סולידריות עם הדרום הגלובלי בדמות העברה של טכנולוגיה ומיומנויות ותשלום של "מחירים הוגנים", וכלה במשא ומתן על היחסים המתוכננים עם מדינות סוציאליסטיות אחרות.)

3. יעילות סוציאליסטית

האם סוציאליזם יכול להיות יעיל כמו קפיטליזם  

אף אחד לא חלק כבוד כלכלי גדול יותר לקפיטליזם ממחברי 'המניפסט הקומוניסטי', שהתפלאו מכך שהקפיטליזם יצר "יצירות־פלא שונות תכלית שינוי מן הפיראמידות המצריות, מתעלות־המים הרומיות ומן הקתדרלות הגוטיות". על אף שהם היו רחוקים מלראות בקפיטליזם את שיאה של ההיסטוריה, מרקס ואנגלס זיהו בו אפשרות חדשה ורחבה יותר: קפיטליזם "הוכיח לראשונה מה עשויה לחולל פעולת בני־אדם". המשימה הייתה להתבסס על הפוטנציאל הזה באמצעות ארגון מחדש וסוציאליזציה של כוחות הייצור. 

בניגוד אליהם, עבור האייק, ומוקדם יותר עבור מורו פון מיזס, קפיטליזם הוא שיאה הטלאולוגי של החברה, נקודת הסיום ההיסטורית של הנטייה האנושית לחליפין. האייק ראה אמת מובנת מאליה בכך שללא קניין פרטי וללא שווקי עבודה והון לא תהיה שום אפשרות גישה לידע הסמוי של האוכלוסייה, וללא גישה נרחבת למידע כזה כל כלכלה תגמגם, תסחף, ותבזבז כישרונות ומשאבים. פון מיזס, לאחר שטיעונו כי סוציאליזם הוא בלתי אפשרי במהותו הופרך באופן משכנע, עבר להתמקד בכישרונו של הקפיטליזם לעודד יזמות וביעילות הדינמית והחדשנות הקבועה שמגיעות איתה.

למרות טענותיו של האייק, למעשה דווקא הקפיטליזם הוא זה שחוסם באופן שיטתי את שיתוף המידע. תוצאה ישירה של הקניין הפרטי ומקסום הרווח היא שמידע הוא נכס תחרותי שחייב להיות מוסתר מאחרים. מנגד, שיתוף פעיל של מידע חיוני לתפקודו של סוציאליזם, שיתוף שממוסד באחריותן של המועצות הענפיות. יתר על כן, האינדיבידואליזם קצר הרואי של עמדת האייק מתעלם, כפי שטענה באופן כה משכנע הילארי ווינרייט, מן החכמה שנובעת מרב־שיח קולקטיבי בלתי רשמי, שמתרחש לעתים קרובות מחוץ לשווקים, בדיונים ובוויכוחים בין קבוצות ותנועות בנוגע לעבודתם וקהילותיהם.

והכי חשוב, למסגרת הניתוח של האייק יש הטיה מעמדית מתנשאת – הוא עסוק אך ורק בידע השוכן בקרב המעמד העסקי. הידע של עובדים, רובה המוחלט של האוכלוסייה ובעלי הניסיון המיידי ביותר בתהליך העבודה, לא מעניין אותו. הוא לא שם לב לאפשרות שבמסגרת הקפיטליזם לעובדים יש לעתים קרובות סיבה טובה להסתיר את הידע שלהם מהמעסיקים, מפני שהעברתו הלאה לא תשפר את מצבם ועלולה אפילו להוביל לתוצאות שליליות (למשל, החמרת תקני העבודה). בניגוד לכך, מטרה מרכזית של הסוציאליזם היא לשחרר ולפתח עוד יותר את הפוטנציאל היצירתי של האנשים העובדים, ובכלל זה שיתוף מרבי במידע.

בדומה לכך, חסידיו של פון מיזס שללו את האפשרות שיזמות יכולה להתקיים במגוון מסגרות מוסדיות. אך אפילו במסגרת הקפיטליזם, ההיסטוריה של פריצות הדרך הטכנולוגיות תמיד הייתה יותר מאשר סדרת הוגים מבודדים שפתאום ראו נורות נדלקות מעל ראשיהם. כפי שמריאנה מצוקאטו הראתה במחקרה המפורט על חלק מן החידושים האמריקאים החשובים ביותר, בפועל זו המדינה ש"מוכנה לקחת את הסיכונים שהעסקים אינם מוכנים לקחת" וש"הוכיחה את עצמה כמחוללת תמורות, יוצרת שווקים וענפים חדשים לחלוטין, כולל האינטרנט, ננוטכנולוגיה, ביוטכנולוגיה ואנרגיה נקיה".

אין בכך כדי להעיד שמדינה סוציאליסטית תהיה בהכרח חדשנית כמו שהייתה המדינה האמריקאית, אלא שחמדנות לא חייבת להיות המניע היחיד לחדשנות. בהינתן המשאבים וההזדמנויות להיענות לצרכי החברה, יעילות דינמית יכולה לנבוע גם ממדענים וממהנדסים בעלי רגישות חברתית כמו גם משיתוף פעולה בתוך קולקטיבים של עובדים ויחסי הגומלין בין ועדים של מקומות עבודה עם הספקים והלקוחות שלהם. חשוב אף יותר, סוציאליזם יכול להציג יזמות חברתית פורחת ורחבה הרבה יותר, שמתמקדת בחידושים באופני החיים והממשל שלנו בכל רמה של החברה.

נראה כי הערה אמפירית יכולה להתאים כאן. במהלך שלושת העשורים האחרונים, התפוקה לעובד בארצות הברית צמחה בשני אחוזים לשנה בערך (ולאט הרבה יותר בעשור האחרון לבדו). מעט פחות ממחצית מכך מיוחסת על פי הנתונים של הלשכה לסטטיסטיקת העבודה של ארצות הברית ל"העמקת ההון" (יותר השקעות) וכ־0.8 אחוזים לפריון רב־גורמי (מוגדר בערך כעליית התפוקה לאחר שנלקחה בחשבון ההשפעה של יותר תשומות עבודה והון); היתר מוסבר על ידי שינויים במה שנקרא "איכות העבודה". אין שום סיבה לצפות שהסוציאליזם ישתרך אחרי הקפיטליזם בהעמקת הון, בייחוד כאשר תאגידים יושבים על ערימות של מזומנים שלא מושקעות וכאשר חלוקה מחדש רדיקלית של ההכנסה הקיימת עשויה הייתה ליצור משאבים אדירים להשקעה מחודשת. ויותר מכל דבר אחר, סוציאליזם צפוי להגביר את הצמיחה של איכות העבודה, כיוון שהוא נותן עדיפות גבוהה לפיתוח הכישורים והיכולות של הציבור הרחב. נניח, לצורך הטיעון, שהסוציאליזם משתווה לקפיטליזם בשיעורי ההשקעה ובאיכות העבודה, אך הוא יכול לעמוד רק במחצית מהפריון הרב־גורמי הסטנדרטי של הקפיטליזם (0.4 אחוזים לעומת 0.8 אחוזים). פירוש הדבר הוא גידול ממוצע של כ־1.6 אחוזים בפריון עבור הסוציאליזם, לעומת שני האחוזים של הקפיטליזם.

בסביבה קפיטליסטית תחרותית, חברות שהפריון שלהן נותר מאחור מסתכנות בדחיקה החוצה מהעולם העסקי. אולם בהקשר סוציאליסטי, פיגור בעלייה בפריון מרמז על צמיחה איטית יותר, אך הוא לא בהכרח הרה אסון. בעוד ששיעור הצמיחה הקפיטליסטי בדוגמה זו (שני אחוזים) יביא לגידול מצטבר של 17 אחוזים על פני שמונה שנים, לחברה סוציאליסטית ייקח עשור להגיע לשם – הבדל כמעט חסר משמעות ביחס לשאיפות החברתיות הגדולות בהרבה של הסוציאליזם. הפער יהיה קטן עוד יותר אם נניח עלייה אפשרית בפריון של עובדים שמשתפים פעולה כדי להתגבר על בעיות, וגם ניקח בחשבון את שיפורי הפריון שנובעים מהפצה שיטתית של ידע קיים, הפצה שכאמור יכולה להתגלות במלוא חשיבותה ברגע שיוסר מחסום הקניין הפרטי.

בזמן האחרון יותר ויותר כלכלנים מתחילים להודות בחלק מהבעיות הטמונות בהאדרת שווקים; הבעיות היו מובנות מדי מאליהן מכדי להתעלם מהן. ההכרה החשובה ביותר הייתה בכך ששווקים אינם מתמודדים היטב עם "השפעות חיצוניות", ביטוי שמתייחס לחליפין שמשפיעים, לרוב באופן שלילי, על אנשים שלא היו צד בעסקה. תגובת הכלכלנים ל"חריגים" כאלה היא להציע שינויים במיסוי ובסובסידיות כך שסך כל העלויות הממשיות שכרוכות בחריגים האלה יופנמו. הבעיה בכך היא שמה שנקרא השפעות חיצוניות בדיון הזה כוללות דברים כמו הסביבה והשפעת שווקים על אי־שוויון, על יכולות עממיות ועל דמוקרטיה מהותית – השפעות שהן המרקם של החיים. הדבר מתגלה בצורה המוכרת ביותר במקרה של המשבר הסביבתי, עם האתגרים שהוא מציב לתרבות הצריכה ולהסחרה של הטבע שמונחים בבסיס השווקים הקפיטליסטיים והצורך המעשי להכניס תכנון נרחב כדי להתמודד עם ממדי האיומים הסביבתיים.

העניין כאן הוא לא לטעון, כפי שכנראה טען מרקס בהקדמה לחיבורו 'לביקורת הכלכלה המדינית' משנת 1859, שכאשר היחסים החברתיים הקפיטליסטיים יהפכו ל"כבלים" על כוחות הייצור, תמורה ביחסים החברתיים תאפשר לסוציאליזם להמשיך את התפתחות כוחות הייצור ולהתעלות על הקפיטליזם אפילו במושגיו שלו. בין אם כך יהיה ובין אם לאו, הטענה הזאת איננה משכנעת או הכרחית. באופן אינטואיטיבי, מרחיק לכת לטעון כי מערכת חברתית בעלת מגוון רחב של מטרות, שפיתוח כוחות הייצור היא רק אחת מתוכן, תתעלה על חברה שזו מטרתה היחידה. האיזון בין תמריצים לשוויון מדגיש את שקלול התמורות (trade off) הזה. ואם נסכים שהדרך לסוציאליזם תהיה כרוכה בוויתורים ובחירות לאורך כל הדרך, כולל בשלב בנייתו, אז שכנוע האנשים לתמוך במטרות הסוציאליזם ושימור תמיכתם יהיה חייב להתבסס על תשוקתם לדבר מה שונה, ולא להבטחה מוטלת בספק להביא לא רק יותר צדק, יותר דמוקרטיה, יותר שליטה על מקומות העבודה, אלא גם יותר צמיחה. 

הנקודה היא שהמושג "יעילות" הוא עניין שנוי במחלוקת. עבור ההון, אבטלה היא נשק מעמדי פונקציונלי לאכיפת המשמעת על מעמד העובדים; עבור סוציאליסטים היא מייצגת בזבוז מובהק. האצת קצב העבודה היא יתרון עבור יעילות תאגידית, וחיסרון עבור העובדים. זמן שמוקדש לדיונים דמוקרטיים הוא עלות ללא ערך מוסף עבור המעסיקים הקפיטליסטים, ובעל חשיבות גבוהה עבור סוציאליסטים. עבור מעסיקים קפיטליסטיים, הפחתת שעות העבודה לעובדים במשרה מלאה היא תיבת פנדורה שאסור לפתוח; עבור עובדים זוהי סיבה מרכזית לשיפור הפריון. מה שדרוש להגנה על הסוציאליזם הוא לא השוואת יעילות עם הקפיטליזם, אלא תשובה לשאלה האם חברה שבנויה להיענות למלוא הפוטנציאל המגוון של כל תושביה יכולה, בתנאיה שלה, להיות גם מספיק יעילה בתיאום כל פעולותיה; בפיתוח טכנולוגיות, מוצרים וצורות ארגון/ניהול דמוקרטיות חדשות; ובשחרור יכולת העבודה כך שניתן יהיה להחיל אותה על עיסוקים אנושיים אחרים.

סוציאליזם כתהליך

המערכת של שכבות תכנון נפרדות אך חופפות שהועלתה כאן תהיה כרוכה במנגנוני תכנון מגוונים: ניהול ישיר, ייעוץ, משא ומתן חוזר ונשנה, החלטות באמצעות גופים יציגים, שיתוף פעולה ישיר, שווקים עם דרגות חופש שונות מאוד. ובניגוד לאלגנטיות של מה שמכונה שיווי משקל בשוק ושל אלגוריתמיים ומודלים ממוחשבים של תכנון מרכזי מדומיין, מערכת התכנון הזאת בהכרח תכלול משהו שמגיני התכנון האורתודוקסיים שונאים – מידה משמעותית של "בלגן".

לדוגמה, מקומות עבודה יכולים למצוא את עצמם ביותר מענף אחד. גבולות בין ענפים הם לעתים קרובות מטושטשים ולא יציבים, והם מושפעים משינויים טכנולוגיים והעדפות חברתיות. בכל שכבת תכנון עשויים להתקיים מנגנוני תכנון רבים, ולא אחד. האיזון בין ריכוזיות לביזור יהיה נזיל. מתן האפשרות לגמישות המבוזרת לה זקוקים עובדים וגופים אזוריים בעלי ידע מקומי כדי לבצע באופן תדיר התאמות מאולתרות, יכול להיות חיובי ומבלבל כאחד (גם מתכננים יצטרכו מידה של גמישות). יחסים בין מקומות עבודה לקהילות עשויים לכלול אינטרסים מנוגדים – ניגודים שיתקיימו אפילו באותם משקי בית או פרטים. נטיות לבירוקרטיזציה וביטויים של אינטרסים צרים לא ייעלמו לחלוטין. יחסי הגומלין עם הכלכלה הבינלאומית יהיו מעורפלים ומתוכננים למחצה במקרה הטוב. ההעדפה הסוציאליסטית להדגשת טובין קולקטיביים חופשיים שמסופקים בחינם עלולה להיות מאותגרת באופן דמוקרטי מלמטה (ומלמעלה).

מידה זו של אי־סדר משקפת בחלקה את המציאות של כל אורגניזם חברתי מורכב, מה שהופך להיות מובן מאליו ברגע שאנחנו מתרחקים מהסדר והארגון התאורטיים של שווקים ושל תוכניות מרכזיות. אבל יש כאן דבר מה נוסף. אי־הסדר בתוך הסוציאליזם הוא גם ביטוי של שאיפותיו מרובות הפנים והרחבות יותר שלו: סירובו לצמצם הכול למדדים קלים (כמו אלה שמשתלבים בצורה כה סדורה עם רווחים ותחרותיות); ההתעקשות לפתח את מכלול היכולות האנושיות לבנות, ליצור וליהנות; המחויבות ליצור את הדמוקרטיה הממשית ביותר. כל זה יכול ליצור בלגן מבלבל, אבל הדרך הטובה ביותר להעריך אותו היא בתור ביטוי של העובדה, שכפי שהגדיר זאת וויליאם מוריס בביקורתו על האוטופיה של בלמי "מגוון החיים הוא באותה המידה מטרתו של קומוניזם אמיתי כמו שוויון התנאים, ודבר מלבד איחודן של השתיים לא יביא לחירות אמיתית".

טבעו של הסוציאליזם כתהליך הוא מהותי כאן. בהרהוריו על הניסיון הסוציאליסטי במזרח אירופה, ולודז'ימייש ברוס הזהיר כי "סוציאליזציה של אמצעי הייצור היא תהליך ולא אירוע חד־פעמי" וכי הוא עשוי שלא לנטות "באופן אוטומטי בכיוון מסוים … [ו]אף יכול להיות רגרסיבי". במובן מסוים, הדגשה זו של "תהליך" עשויה להיראות בנאלית – האם לא הכול הוא תהליך? אך ההתעקשות על כך היא תזכורת להיקף וליומרה של הדבר שבו אנחנו עוסקים, עם כל האי־וודאות של הניסיון לכונן משהו שמעולם לא הושג בהצלחה. העניין איננו רק הקשיים השונים שהסוציאליזם ללא ספק יצטרך להתמודד איתם בראשית התקופה הבתר־מהפכנית, ושפגמים עלולים להימשך אל תוך תקופת מעבר ממושכת. העניין הוא שאת בניין הסוציאליזם יש להבין כמצב קבוע של התהוות הפכפכה. הסוציאליזם כלל לא מציע נירוונה, אלא מצב שבו, אחרי הסרת מכשולי הקפיטליזם שמונעים את הפיכתם הפעילה של החיים לאיכותיים יותר ועשירים יותר, בני האדם יתחילו לעשות "מתוך הכרה שלמה את ההיסטוריה שלהם בעצמם". 

התחלות אלה יהיו תלויות בשלל נסיבות שיובילו לתמורה הסוציאליסטית (נסיבות שיהפכו כל מעבר לייחודי ולכן לא ניתן לצמצום למודל יחיד): כמה הרסני עבור ההון הפיזי היה המעבר לסוציאליזם (כולל שביתות השקעות ובריחת הון)? כמה מוחלטת הייתה תבוסת בעלי ההון? עד כמה מפותח היה מעמד העובדים שעלה לשלטון – האם, למשל, הוא עלה לשלטון אחרי מסע ארוך או לאחר קריסה פתאומית של המערכת? באיזו מידה חלוקת הדיור היא לא שוויונית בקרב העובדים וכיצד זה ייפתר? עד כמה נוח או אנטגוניסטי יהיה ההקשר הבינלאומי? ואולי השאלה המדאיגה ביותר, מה יהיה היקף המשבר הסביבתי שנירש?

נסיבות בלתי צפויות אלה ימשיכו להתרחש אפילו אחרי שבסיסי הכוח הישנים יטופלו ביעילות. חלק מהסיבה לכך היא משום שהבדלים בין בני אדם ימשיכו להתקיים בגלל (למשל) הבדלים בגיל ובמגדר, העדפות אישיות מתנגשות, ההשפעה של תפקודים חברתיים שונים. יהיו כאלה שיטענו בעד יותר תמריצים ונסיגה ממגמת הגידול של טובין קולקטיביים שניתנים בחינם בהשוואה לצריכה הפרטית. יהיו קריאות בעד חידוש השפעתם של מומחים נגד השליטה הדמוקרטית של אלה ש"יודעים פחות". אזור אחד יועדף על פני אחר וכך הלאה. וכל זה יתרחש בהקשר שבו הדרך הטובה ביותר קדימה פשוט לא ידועה עד הסוף. "אומנות התכנון הסוציאליסטי", ציין טרוצקי, "לא צונחת מן השמיים, וגם לא מוגשת בשלמותה לידי מי שכובש את השלטון". ניתן לגלות אותה ולשלוט בה רק "על ידי מאבק, צעד אחר צעד, לא של מעטים אלא של מיליונים, כרכיב של כלכלה ותרבות חדשים". 

הרגישות הסבלנית הזאת חייבת לחלחל לכל הדיונים על אבני הבניין של הסוציאליזם, אבל אסור שהדגש הדמוקרטי שלה יכחיש את חשיבותה של מנהיגות (מובן מאליו, בהתחשב במי היה טרוצקי). לאור הקונטינגנטיות, חוסר השלמות, הבלגן והשבריריות של הסוציאליזם, מנהיגות תהיה חשובה במיוחד בסיוע להשתתפות דמוקרטית ויצירתית. מנהיגות כזאת לא יכולה להופיע מתוך ההיתוך בין המפלגה המהפכנית והמדינה; סוציאליזם דמוקרטי ומונופול מפלגתי אינם מתיישבים זה עם זה. אולם, פוליטיקה מפלגתית תתמודד על מנהיגות כזאת והתפקיד הבתר־מהפכני של המפלגה המהפכנית יהיה מכריע. דמוקרטיה לבדה היא לא ערובה לכך שהסוציאליזם לא ייתקע או ייסוג לאחור. קידומו ימשיך להיות תלוי בתפקיד המפלגה או המפלגות – בשלטון או מחוצה לו – שמחויבות למטרות ארוכות הטווח השאפתניות ביותר של הסוציאליזם למען פיתוח, השתתפות ושוויון.

מסקנות

מאמר זה התעקש שהתייחסות לשאלות איך ייראה סוציאליזם וכיצד נוכל להתמודד עם הדילמות שלו היא חלק בלתי נפרד מהניסיון לשכנע אנשים לתמוך בסוציאליזם. 

עד כמה עלינו להרחיק לכת בפירוט אופן הפעולה של סוציאליזם? "תלוי", כיוון שבעיות ספציפיות שחברות סוציאליסטיות יתמודדו איתן בלתי ניתנות להפרדה מסוג המהפכה שתוליד אותן, וכיוון שיש גבול לכמה אנחנו יכולים לדעת על אופן התפתחות הסוציאליזם במנותק מהדיאלקטיקה של עשייה. כל מה שאנחנו יכולים לטעון הוא שסוציאליזם הוא חיוני להתקדמות אל עבר מילוי הצרכים האישיים והקולקטיביים ומימוש הפוטנציאל של האנושות, ושלהיות סוציאליסט פירושו לחיות את חיינו כאילו סוציאליזם הוא לא רק הכרחי אלא גם אפשרי.

המלכוד, כמובן, הוא בכך שבעוד ה"כאילו" יכול לקיים את אלה שמחויבים כבר, עבור הרוב המכריע הוא לא מספיק טוב; עבורם הכרחי לתת יותר. מה שהצגנו בחיבור הזה הוא "יותר מאוּפק", מערך להמחשה של הסדרים מוסדיים ויחסים חברתיים – מסגרת – שמקדמת את אמינותו של הסוציאליזם. המרכיבים של אותה מסגרת ניתנים לסיכום על פי הנושאים הבאים.

• קולקטיבים של מקומות עבודה: שליטה של עובדים במקומות העבודה שלהם היא אבן יסוד של הסוציאליזם. אולם שליטה מקוטעת כזאת מעלה את השאלה כיצד ניתן לתווך בין האינטרסים הפרטיקולריים של העובדים לבין האינטרס החברתי, וכיצד לשמור על אוטונומיה של העובדים מול ההוראות מלמעלה. תפקיד השווקים הוא חיוני בהתמודדות עם זה.
• שווקים: שווקים שמאפשרים בחירה יתקבלו בברכה בפרויקט הסוציאליסטי, אך יש לאסור שווקי עבודה והון, שחותרים תחת העקרונות הסוציאליסטיים העיקריים. השווקים המסחריים שבהם משוקעים קולקטיבים של מקומות עבודה הם הכרח פרקטי, אבל מכיוון שהם מביאים גם תחרות, הם מאיימים על המטרות השוויוניות.
• מועצות ענפיות: הפיכתם של משרדי הממשלה למועצות עובדים ענפיות, שמורכבות מנציגים של כל הקולקטיבים של מקומות עבודה באותו הענף, משרתת שתי מטרות חשובות. היא מביאה לשינוי משמעותי במאזן הכוחות בין העובדים והמדינה (בין קולקטיבים של מקומות עבודה והתכנון המרכזי) והיא מעניקה למועצות הענפיות את היכולת והסמכות להסדיר ולווסת את השווקים במטרה לצמצם את פערי הפריון בין מקומות העבודה.
• האצלת סמכויות מרחבית: האצלת סמכויות התכנון לאזורים מדגישה את חשיבותם של ארגון מחדש של המרחב העירוני, של שירותים מקומיים, של קהילה ושל תרבות. היא מקרבת את התכנון לאלה שמושפעים ממנו ומכפילה את מספר המשתתפים בתהליכי התכנון. וככל שהסוציאליזם יקיים את הבטחתו להפחתת זמן העבודה, ויאותת על חשיבות רבה יותר של הממד החברתי, כך תעלה חשיבותו של התכנון המרחבי־קהילתי ביחס למשקל שניתן בעבר לפתרון הדילמות הצרות יותר של ארגון הייצור.
• שכבות תכנון: ההגנה על האוטונומיה של קולקטיבים של מקומות עבודה ותפקיד גדול יותר של ענפים, אזורים ושווקים מציע מעבר מהדיכוטומיה תכנון־שוק אל עבר פרדיגמה שמבוססת על "שכבות של תכנון". בהפחתת כוחם המרוכז של המתכננים, הפצת יכולות התכנון באופן נרחב והכנסת בלמים הדדיים בשכבות השונות, תועמק במידה מכרעת הדמוקרטיה הסוציאליסטית. 
• מועצת התכנון המרכזי: בעוד שהמעבר לשכבות של תכנון חותר תחת כוחה של האוליגרכיה החברתית, הוא לא בהכרח חותר תחת היכולות של מועצת התכנון המרכזית. מועצת התכנון המרכזית, שאינה סובלת מעומס היתר שאפיין אותה בעבר, עשויה להפוך ליעילה יותר; היכולות הענפיות והאזוריות החדשות עשויות להפוך לכלי חשוב להוצאה אל הפועל של תוכניות המפתח של המועצה; וככל שמועצת התכנון המרכזית תוותר על חלק מתפקידיה, תפקידים אחרים עשויים להפוך לחשובים יותר וחדשים עשויים להפוך להכרחיים.
• טרנספורמציה של המדינה: המדינה לא מתמזגת עם המפלגה המהפכנית וגם אינה גוועת. במקום זאת היא עוברת תמורה מבחינת תפקידה בתכנון ופיקוח, מבחינת הדמוקרטיזציה של התכנון, היחס לשכבות התכנון השונות, והיכולות החדשות שהמדינה חייבת לעודד, כולל "המומחיות והמחויבות האדומות" שהיא חייבת לפתח בקרב עובדי הציבור.
• חירויות פוליטיות ליברליות: חירויות פוליטיות ליברליות, כולל בחירות תחרותיות בהשתתפות מפלגות פוליטיות שמסוגלות להשפיע על קצב וכיוון השינוי, הן היבט יסודי של הדמוקרטיה הסוציאליסטית.
• "הבלגן" של הסוציאליזם: בניגוד לתפיסת הכישורים הכל־יכולים של הסוציאליזם לתכנן את העתיד לבוא, סביר יותר להניח כי זו תהיה צורה "מבולגנת" במיוחד של ארגון חברתי. אין לראות בכך השמצה; זוהי המסקנה הנובעת מכל מה שמעורר השראה בסוציאליזם: הקונטינגנטיות שלו כתהליך שנוי במחלוקת של התנסויות, גילוי, למידה; השאפתנות המירבית ביחס לדמוקרטיה ושוויון; ופתיחת השערים להשתתפות יצירתית ב"מגוון החיים" הגדול.

פורסם ב-Catalyst

תמונה ראשית: Ilse Orsel / Unsplash

תרגום: אלי למדן