סוציאליסטים חייבים להיות התומכים הנלהבים ביותר של חירות

במהלך סדרת הרצאות שנתתי  בפרו עלה כמה פעמים נושא החירות. הסטודנטים המקומיים התעניינו מאוד בשאלה האם סוציאליזם מחייב ויתור על חופש הפרט? הימין הפוליטי הצליח לנכס לעצמו את הבעלות על מושג החופש ולהשתמש בו ככלי נשק במאבק המעמדי נגד סוציאליסטים. לטענתם, יש להימנע בכל מחיר מהכפפתו של האינדיבידואל לשליטת המדינה, אותה כופה הסוציאליזם או הקומוניזם. 

תשובתי הייתה שאיננו צריכים לוותר על הרעיון של חופש הפרט כחלק מסדר היום של פרויקט השחרור הסוציאליסטי. טענתי כי הגשמתם של חירויות הפרט והחופש האישי היא מטרה מרכזית של פרויקט שחרור כזה. אך כדי לממש זאת יש לבנות במשותף חברה בה לכל אחד יהיו אפשרויות וסיכויים נאותים לממש את הפוטנציאל הגלום בו.

מרקס וחירות

למרקס היו כמה דברים מעניינים לומר בנושא זה. אחד מהם הוא כי "ממלכת החירות מתחילה היכן שמסתיימת ממלכת הכורח". חירות היא חסרת משמעות אם אין לך מספיק מזון, אם נמנעת ממך גישה לשירותים הולמים כמו טיפול רפואי, מגורים, תחבורה, חינוך וכדומה. תפקידו של סוציאליזם הוא לספק את הצרכים הבסיסיים האלה, כך שבני אדם יהיו חופשיים לעשות את מה שהם רוצים. נקודת הסיום של הסוציאליזם היא עולם בו כוחותיו ויכולותיו של הפרט משוחררים לחלוטין מרצונות, צרכים ומגבלות פוליטיות או חברתיות אחרות. במקום להודות בכך שלימין יש מונופול על מושג חופש הפרט, אנחנו צריכים להשיב לסוציאליזם את רעיון החירות. 

אך מרקס הצביע גם על כך שחופש הוא חרב פיפיות. לדבריו, עובדים בחברה קפיטליסטית הם חופשיים במובן כפול. הם יכולים להציע בחופשיות את כוח עבודתם למי שהם רוצים בשוק העבודה. כלומר, הם יכולים להציע אותו למכירה בכל תנאי חוזה שהם יסכימו להם במסגרת משא ומתן חופשי. אבל בו בזמן הם אינם חופשיים, מפני שהם "שוחררו" מכל שליטה או גישה לאמצעי הייצור. לפיכך, הם מוכרחים למסור את כוח עבודתם לבעל ההון כדי לחיות.  

דבר זה מהווה את אופיו הכפול של החופש. בשביל מרקס זאת הסתירה המרכזית של החירות בקפיטליזם. בפרק על יום העבודה ב'קפיטל' הוא מנסח זאת בערך כך –  בעל ההון חופשי לומר לפועל: "אני רוצה להעסיק אותך בשכר הנמוך ביותר למשך מספר שעות הרב ביותר כדי לעשות אך ורק את העבודה שאני קובע. זה מה שאני דורש ממך כשאני מעסיק אותך". בעל ההון חופשי לעשות זאת בחברת שוק, מכיוון שחברת שוק, כפי שאנחנו יודעים, מבוססת על מקח וממכר על כל דבר. מצד שני, העובד גם חופשי לומר, "אין לך זכות להעביד אותי 14 שעות ביום. אין לך זכות לעשות כל מה שאתה רוצה בכוח העבודה שלי, בייחוד אם זה מקצר את חיי ומסכן את בריאותי ואת רווחתי. אני מסכים אך ורק לתת יום עבודה הוגן תמורת שכר יומי הוגן". 

בהתחשב בטבעה של חברת השוק, גם בעל ההון וגם העובד צודקים בדרישותיהם. לכן, אומר מרקס, שניהם צודקים באותה מידה על פי חוק החליפין השולט בשוק. לפיכך, הוא אומר, הכוח הוא שמכריע בין זכויות שוות ערך. המאבק המעמדי בין ההון לעבודה מכריע בסוגיה זו, והתוצאה נובעת מיחסי הכוחות ביניהם. מאבק זה יכול גם בשלב מסוים לפנות לשימוש בכפייה ובאלימות. 

חרב פיפיות

רעיון זה של חירות כחרב פיפיות הוא חשוב מאוד וכדאי לבחון אותו בפירוט רב יותר. אחד הפיתוחים הטובים ביותר של נושא זה הוא חיבורו של קרל פולני. בספרו 'התמורה הגדולה', פולני אומר שישנן צורות טובות וצורות רעות של חירות. 

בין הצורות הרעות של חירות שהוא מנה ניתן למצוא את החופש לנצל את זולתך ללא גבול; החופש לייצר רווחים מופרזים ללא תמורה פרופורציונלית לקהילה; החופש למנוע שימוש בהמצאות טכנולוגיות לטובת הציבור; החופש להרוויח מאסונות טבע או אסונות חברתיים, שחלקם מתוכננים בסודיות לצורך יצירת רווחים פרטיים. אבל לפי פולני, כלכלת השוק שבמסגרתה שגשגו חירויות אלה, יצרה גם את החירויות שאנחנו מעריכים מאוד: חופש המצפון, חופש הביטוי, חופש ההתאספות, חופש ההתאגדות, חופש העיסוק.

אמנם אנחנו עשויים להוקיר את החירויות הללו לשמן, אך במידה רבה הן תוצרי לוואי של אותה כלכלה עצמה שאחראית גם על החירויות הרעות. בהתחשב בהגמוניה העכשווית של החשיבה הנאו־ליברלית והאופן שבו מוצגת בפנינו החירות על ידי השלטון הפוליטי הקיים, תשובתו של פולני לכפילות זו מעוררת תמיהה אצל חלק מהקוראים.

פולני כותב על זה כך: "סופה של כלכלת השוק" – כלומר, חריגה מעבר לכלכלת השוק – "עשוי להיות תחילתו של עידן של חירות שלא נודעה כמותה בעבר". זאת הצהרה די מדהימה – לומר שהחירות האמיתית תתחיל אחרי שנותיר את כלכלת השוק מאחורינו. והוא ממשיך:

החירות המשפטית והמעשית יכולה להתרחב ולזכות בתחולה כללית יותר מאי פעם; האסדרה והפיקוח מאפשרים להעניק חירות לא רק למעטים, אלא לכול – לא חירות הנובעת מזכויות יתר, חירות כזאת היא פגומה מיסודה, אלא חירות במובן של זכות ראשונית, שמתפשטת הרבה מעבר לגבולות הצרים של הפוליטיקה אל תוך הארגון האינטימי של החברה עצמה. כך יתווספו החירויות הישנות וזכויות האזרח לקרן השפע של החירות החדשה, קרן שיצרו הפנאי והביטחון שיש בידי החברה התעשייתית להציע לכול. חברה כזאת יכולה להרשות לעצמה להיות גם חופשית וגם צודקת.

חירות ללא צדק

רעיון זה של חברה המבוססת על צדק וחירות, צדק וחופש, הייתה לדעתי האג'נדה הפוליטית של תנועת הסטודנטים של שנות השישים של המאה ה־20, מה שנקרא דור 1968. הייתה בקרב התנועה הזאת דרישה רווחת וכוללת לצדק וחירות גם יחד: חירות מכפייה מצד המדינה, חירות מכפייה מצד ההון התאגידי, חירות מכפייה מצד השוק, אך גם דרישה להגבלתה על ידי הדרישה לצדק חברתי.

התגובה הפוליטית לכך של בעלי ההון בשנות השבעים הייתה מעניינת. היא הייתה כרוכה בהתמודדות עם הדרישות הללו ולמעשה הסתכמה באמירה: "אנחנו נוותר לכם על החירויות (אם כי עם כמה הסתייגויות), אבל תשכחו מצדק".

הוויתור בתחום החירויות היה מוגבל. משמעותו ברוב המקרים הייתה חופש הבחירה במסגרת השוק. השוק החופשי וחופש מהרגולציה של המדינה היו התשובות לשאלת החירות. אבל פשוט תשכחו מצדק. הוא יסופק באמצעות התחרות בשוק, שכביכול מאורגנת באופן כזה שמבטיח שכל אחד יקבל את מנת הצדק שלו. אולם, התוצאה הייתה התרת הרסן מפני רבות מן החירויות הרעות (למשל, ניצול של אחרים) בשם החירויות הטובות.

את המפנה הזה פולני זיהה בבירור. הוא הבחין כי המעבר לעתיד שהוא דמיין נחסם באמצעות מכשול מוסרי, מכשול שהוא קרא לו "אוטופיזם ליברלי". לדעתי אנחנו עדיין מתמודדים עם הבעיות שהוליד האוטופיזם הליברלי הזה. זאת האידיאולוגיה הנפוצה באמצעי התקשורת ובשיח הפוליטי. האוטופיזם הליברלי, למשל של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, הוא אחד הדברים העומדים בדרכנו להשגת החירות האמיתית. "התכנון והפיקוח", כתב פולני, "מותקפים בטענה שהם שוללים את החירות. היוזמה החופשית והבעלות הפרטית מוצגים כרכיבים הכרחיים לחופש". זה בדיוק הרעיון שהאידיאולוגים העיקריים של הנאו־ליברליזם דחפו לקדמת הבמה.

מעבר לשוק

לדעתי זה אחד הנושאים המרכזיים של זמננו. האם נתקדם מעבר לחירויות המוגבלות של השוק ושל אסדרת חיינו על פי חוקי ההיצע והביקוש, או שנקבל את התפיסה, בניסוחה של מרגרט תאצ'ר, שאין אלטרנטיבה? אנחנו הופכים לחופשיים משליטת המדינה, אך עבדים של השוק. אין לכך חלופה, מעבר לכך אין חירות. זה מה שהימין הפוליטי מטיף לו, וזה מה שרבים מהאנשים התחילו להאמין בו. זהו הפרדוקס של מצבנו הנוכחי: בשם החירות, אימצנו למעשה אידיאולוגיה ליברלית אוטופיסטית שהיא מחסום להשגתה של חירות אמיתית. איני חושב שזהו עולם של חירות כאשר מישהו שרוצה לקבל השכלה צריך לשלם סכומי כסף עצומים וחובות הסטודנטים נגררים איתם הרחק אל תוך עתידם.

בבריטניה, חלק גדול ממאגר הדירות בשנות השישים של המאה ה־20 היה דיור ציבורי; זה היה דיור חברתי. בזמן ילדותי, דיור ציבורי זה היה בגדר אספקה של צורך בסיסי בעלות נמוכה למדי. אחר כך הגיעה מרגרט תאצ'ר והפריטה את כל זה. היא אמרה פחות או יותר כך: "אתם תהיו הרבה יותר חופשיים אם יהיה לכם נכס משלכם וכך למעשה תוכלו להיות חלק מדמוקרטיה של בעלי רכוש".

וכך מצאנו את עצמו במצב בו רק כעשרים אחוזים ממלאי הדירות, או אולי אף פחות, הן בסקטור הציבורי, במקום שישים אחוזים קודם לכן. דיור הפך לסחורה, וסחורה הופכת לחלק מפעילות ספקולטיבית. במידה שסחורה זו הופכת לאמצעי של ספקולציה, מחירי הנכסים עולים, ואנחנו מקבלים עלייה במחירי הדיור ללא עלייה בפועל באספקה הישירה. אנחנו בונים ערים, בונים דירות, באופן שמביא חירות יוצאת מן הכלל למעמדות הגבוהים באותו הזמן שאנחנו יוצרים מצב של היעדר חירות עבור יתר האוכלוסייה. לדעתי, זו הייתה כוונתו של מרקס בהערתו המפורסמת על כך שעלינו להתגבר על ממלכת הכורח כדי להגיע אל ממלכת החירות.

ממלכת החירות

זוהי בדיוק הדרך שבה חירויות השוק מגבילות את האפשרויות, ומנקודת מבט זו הפרספקטיבה הסוציאליסטית, לדעתי, היא לעשות מה שמציע פולני; כלומר, להפוך את שאלת הגישה לחירות לשאלה קולקטיבית, להפוך את הגישה לדיור לעניין קולקטיבי. עלינו להפוך את זה מדבר מה שהוא חלק מהשוק למשהו שנמצא ברשות הציבור. הסיסמה שלנו היא "דיור הוא נחלת הכלל". זהו אחד הרעיונות הבסיסיים של הסוציאליזם במערכת העכשווית – להפוך דברים לנחלת הכלל.

נאמר לעתים קרובות שכדי להגיע לסוציאליזם, אנחנו מוכרחים להכניע את האינדיבידואליות שלנו, עלינו לוותר על משהו. טוב, במידה מסוימת כן, ייתכן שזה נכון. אבל, כפי שפולני התעקש, ישנה חירות גדולה יותר שאפשר להשיג כאשר נתקדם מעבר למציאות האכזרית של חירויות השוק האינדיבידואליות. אני קורא את מרקס כמי שאומר שהמשימה שלנו היא למקסם את ממלכת החירות האינדיבידואלית, אבל זה יכול לקרות רק כאשר נטפל בממלכת הכורח. משימתה של חברה סוציאליסטית היא לא לווסת כל דבר שקורה בחברה, כלל וכלל לא. משימתה של חברה סוציאליסטית היא לוודא שכל הצרכים הבסיסיים זוכים לטיפול – ומסופקים באופן חופשי – כך שאנשים יוכלו לעשות בדיוק את מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים.

אם תשאלו כל אחד היום "כמה זמן חופשי יש לך?" התשובה הטיפוסית תהיה "אין לי כמעט בכלל זמן חופשי. כולו מתבזבז על משימות שונות ומשונות". אם חירות אמיתית היא עולם שבו יש לנו זמן חופשי לעשות כל דבר שאנחנו רוצים, אז פרויקט השחרור הסוציאליסטי צריך להציע את זה כיעד מרכזי במשימה הפוליטית שלו. זה משהו שאנחנו יכולים ומוכרחים לחתור אליו יחדיו.

פורסם ב-Jacobin

תמונה ראשית: Andrés Gómez Tarazona / David Harvey (flickr)

תרגום: אלי למדן