הסמארטפונים אינם הבעיה – אלא הקפיטליזם

המאמר שלהלן הוא עיבוד של קטע הלקוח מתוך ספרה החדש של ניקול אשוף, The Smartphone Society: Technology, Power, and Resistance in the New Gilded Age.

"תמונות סלפי בעירום עד שאמות": בנאום קבלת פרס הוובי (Webby) ב־2016 על "מצוינות באינטרנט", קים קרדשיאן קלעה בחמשת המלים האלה בדיוק לרוח התקופה. נאומה הגדיר מחדש את הציבורי והפרטי בחברת הסמארטפונים של ימינו. קים ואחיותיה המכורות לסלפי מעלות תמונות חטף מעוררות דחיה בשירותים, בחדר השינה, במכוניות – ומיליוני אנשים בולעים אותן מיד. הנוסחה חזקה ביותר. המגזין 'פורבס' הכתיר את אחותה קיילי ג'נר כ"מיליארדרית בכוחות עצמה הצעירה ביותר בעולם" בגיל 21.

כמובן, רק מעטים יחסית מצליחים להפוך תמונות מחיי היומיום למזומנים. ועדיין, אם נודה באמת, רבים מאיתנו מתחרים באחיות קרדשיאן בכמה חיינו הפכו למקוונים באופן קיצוני. שלושה מיליארד בני אדם בחודש מבלים בממוצע 135 דקות ביום ברשתות החברתיות, ו־70% מהזמן שלנו ברשתות הללו מתקיים בטלפונים שלנו (זמן המסך הכולל ארוך כמובן הרבה יותר). מומחים לרשתות החברתיות טוענים כי "לא ניתן לנתק עוד בין הרשתות החברתיות ובין השימוש בסלולרי".

מרבית התוכן ברשתות החברתיות דומה בנושאיו לתפריט הקרדשיאני. אינסטגרם וטוויטר הם כלי קיבול ללא תחתית לתמונות סלפי מעוצבות עם שפתיים משורבבות שמצולמות במסעדות, פארקים, מוזיאונים, הלוויות, אמבולנסים ומחנות ריכוז.

אולם הרשתות החברתיות שלנו מכילות יותר מאשר פרצופים מחויכים. זה כאילו האנושות חיכתה במשך כל קיומה לנעוץ בפינטרסט רעיונות למטבח החלומי, לכתוב ביקורות פדנטיות וציוצים מרושעים, לשתף קטעים משעשעים של חתולים, ממים של מפורסמים, ומכתבים שנוזפים בשושבינות שלא הסכימו להוציא כסף על חתונת פאר בחו"ל. כמות הזמן והאנרגיה שאנחנו מבלים בהעלאת פוסטים, סנאפצ'טים, הטרלות, חיפושים, שיתופים, ומעקב אחרי אנשים שאנחנו לא מכירים הן פשוט בלתי נתפסות. האמת השחוקה שבני האדם הם יצורים חברתיים נטענת במשמעות חדשה.

לאובססיה שלנו לרשתות החברתיות יש שכבות רבות – התשוקה לחוויות, לסטטוס ולשליטה חברתית. רשתות חברתיות מציעות תחושת משמעות וחיבור, גם אם הם עם אנשים שבקושי או מעולם לא פגשנו. אבל מה המחיר? מפסיכולוגים ועד מומחים לטכנולוגיה, מקהלה הולכת וגדלה של אנשים קוראת לחזרה אל "החיים האמיתיים". אומרים לנו שמה שנראה בתחילה כמו דבר כיפי וחיובי הוא בעצם דבר נורא, שהופך אותנו ליצורים נרקיסיסטים ואולי הורס את החברה שלנו.

אנחנו חוששים שהרשתות החברתיות משנות את הסובייקטיביות שלנו – שהפכנו כל כך מוכווני "לייקים", ריטוויטים ועוקבים, שכל ההערכה העצמית שלנו מתחילה להיות תלויה בהם. תפיסת העצמי שלנו הופכת לבלתי נפרדת מן הסיפור שאנו מטפחים בעמל רב ברשתות החברתיות.

בתוך כל הסבך הזה, רבים מאיתנו הופכים למכורים למסכים הקטנים שלנו ולעולמות שהם פותחים. מומחים טוענים שאיבדנו שליטה – שאנחנו הולכים ונהיים כמו אותם סהרוריים בעלי עיניים כבויות, חגורי פאוץ' ואוחזים בכוס משקה, שצונחים על מכונות ההימורים בקזינו מפוקפק.

לאחרונה, חברים בקהילה הטכנולוגית העזו לקבל על עצמם חלק מהאשמה. תוך התוודות  על חטאיהם, מהנדסי תוכנה תיארו איך הפלטפורמות שיצרו ניצלו טריקים פסיכולוגיים בסיסיים כדי להשאיר משתמשים מחוברים. טריסטן האריס, מהנדס לשעבר בגוגל שנמנה על קבוצה הולכת וגדלה של סרבני טכנולוגיה,  טוען ש"כולנו נדחפים לתוך המערכת הזאת. המוחות של כולנו יכולים להיחטף. הבחירות שלנו אינן חופשיות כמו שאנחנו חושבים שהן".

הפחד מאובדן האנושיות

הכישלון שלנו לשלוט בדחפים שלנו, כך אומרים לנו, הופך אותנו לפחות אנושיים. פרופסור טים ווּ מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה משווה אותנו ליונים של ב. פ. סקינר, וחלוץ הטכנולוגיה ג'ארון לנייר (Lanier) טוען ש"כולנו בעלי חיים במעבדה עכשיו". סיווה ויידיאנאטהאן (Vaidhyanathan), חוקר תקשורת ומבקר קולני של גוגל, מפציר בנו "לחזור ולהפוך עצמנו לאנושיים".

הפחד מכך שנהפוך לפחות אנושיים וליותר בהמיים מפני שאנחנו לא מסוגלים לשלוט בדחפים שלנו, נטוע במערכת רעיונית ישנה המיוחסת לרוב לרנה דקארט, הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה־17. דקארט ראה את הגוף כבהמה שיש למשול בה ללא הרף ולפקח עליה. במערכת הזו, העצמי "האמיתי" שלנו – הנשמה או הרוח שלנו – הוא דבר נפרד וטהור יותר מן הגוף שלנו.

אובדן שליטה, ויחד איתה אובדן האותנטיות, מקושרים פעמים רבות לטכנולוגיה. אדם סמית' חרד כי המכונות יהפכו אותנו למפלצות. קרל מרקס דיבר על בני אדם ההופכים לנספחים של מכונות. לטענת היסטוריון התקשורת ניל גבלר (Gabler), בשלהי המאה ה־19 נאמר שהבידור ההמוני נועד ליצור תגובות פבלוביות; שהצריכה שלו הייתה ממכרת ומנוגדת לחשיבה. הסדר התרבותי הישן הוחלף בסדר חדש, נחות ממנו; הנשגב הוחלף בכיף.

הטענות הללו מהדהדות באופן שבו אנחנו מדברים על הסמארטפונים והרשתות החברתיות היום: שוב מכונה חדשה הופכת אותנו לאוטומטים חסרי מודעות, מונעים בידי תשוקות, דחפים ואלגוריתמים – במקום על ידי תבונה ומחשבה.

אולם עלינו להיזהר בדרך שבה אנחנו ממסגרים את החששות שלנו. קל ליפול ליצירת מיתוסים. דונה האראוויי (Haraway) הזהירה מזמן לגבי הקושי לדמיין את אותו אדם טהור שהתקיים "לפני" הטכנולוגיה. אווה אילוז מציינת עד כמה הביקורת שלנו מהדהדת את "הכמיהה לטהור", והמיסגור של הדיונים על סמארטפונים בוודאי משקף את האובססיה הזו לטוהר ול"עצמי האמיתי" שלנו. האבחנה הנפוצה בין "החיים האמיתיים" ו"החיים הדיגיטליים" משקפת זאת יותר מכל. אבל אין שום חיים טהורים מחוץ לאינטראקציות שלנו, בין אם הן דיגיטליות או אנלוגיות. כמו שאמר ארווינג גופמן, "העולם, למען האמת, הוא חתונה".

 העניין כאן הוא לא לבטל את הפחדים והביקורות הקיימים ביחס לרשתות החברתיות והסמארטפונים. להפך – עלינו לקחת את הפחדים הללו ברצינות רבה, ולא לאפשר לתחום אותם בתוך דיון על שחרור דופמין במוח או על מסלולים עצביים. כדי להבין את השינוי שמתחולל ברגע הנוכחי, עלינו לנוע מעבר למיסגור בעיית הסמארטפונים כבעיה גופנית, בעיה מוחית, או בעיה בשליטה עצמית. המיסגור הזה מעצים את התפיסה הרווחת בקפיטליזם הנאו־ליברלי: סוגיות חברתיות קורסות אל תוך בעיות אישיוֹת שיכולות להיפתר דרך סדרה של בחירות קטנות.

פתרונות קטנים הם בדיוק מה שחברות הטכנולוגיה מבקשות להבליט כיום. מתוך חשש מפני הפניית אצבע מאשימה כלפיהן, ענקיות הטכנולוגיה מתחילות להציע כלים לניטור עצמי שמטרתם "רווחה דיגיטלית". יש בכך רק בעיה אחת. החברות הללו לא באמת רוצות שתניחו את הסמארטפון שלכם מהיד. המודל העסקי שלהן תלוי בכך שתבלו יותר ויותר זמן בהעלאת פוסטים, מתן לייקים, חיפושים, שליחת הודעות, ציוצים וניטור עצמי.

קשה להפריז בכמה חברות הטכנולוגיה יודעות עלינו. הן עוקבות אחרינו 24 שעות ביממה, מדי יום. משיכות האצבע וההקלקות, המכשירים שנחים בכיסים ובתיקים שלנו כשאנחנו נעים במשך היום במהלך השנה, מצטברים לכדי משהו ענק – חזית חדשה של הקפיטליזם הגלובלי.

החזית החדשה של ענקיות הטכנולוגיה

קפיטליזם מתקדם בחזיתות שונות. כשאנחנו חושבים על איך התפשט הקפיטליזם באיטיות ברחבי העולם במהלך חמש המאות האחרונות, אנחנו מדמיינים את החזיתות שהביאו לצמיחה חדשה ולשינוי – "העולם החדש", "המערב האמריקאי" – ואנחנו מזהים לרוב את אותן חזיתות עם משאבים חדשים או מכונות חדשות: מכרות כסף, יערות, מסילות ברזל, ספינות קיטור.

אבל התהליך שבו חזיתות חדשות נפתחות הוא מעט מעורפל עבור רוב האנשים. הערפול הזה הוא בחלקו תוצאה של האופן בו מלמדים את ההיסטוריה של הקפיטליזם – בתור תהליך בלתי נמנע של שינוי העולם, התפתחות "טבעית". הערפול הוא גם תוצאה של השפה בה אנו משתמשים. אנחנו "פותחים" חזיתות חדשות באותו אופן שבו אנחנו פותחים דלת. אנחנו מדמיינים עצי גומי, מכרות כסף ואדמה עשירה פשוט יושבים להם שם בנחת, מחכים להפוך למיזם רווחי.

התיאורים הרווחים הללו הם לא רק שגויים – הם מצמצמים את היכולת שלנו להבין את הופעתן של חזיתות חדשות ומחזקים תפיסה דטרמיניסטית שמזהה שינוי עם התקדמות טכנולוגית, כמו מסילות רכבת או סמארטפונים.

כדי להבין את הכיוון אליו אנחנו צועדים ברגע הטכנולוגי הזה, עלינו לעמוד על קרקע מוצקה יותר בהבנתנו את השינוי הכלכלי. חזיתות נוצרות – לא נפתחות. כדי לתפוס איך הקפיטליזם מתפתח ומתרחב – כיצד חזיתות חדשות נוצרות – דרוש להציב אנשים במושב הנהג, ולא מכונות או מאפיינים גאוגרפיים.

אז היכן הם בני האדם בקפיטליזם? מרבית הזמן, אנחנו מדמיינים אותם קונים דברים, מנהלים עסקים או ממציאים דברים, עובדים כפועלים בקו הייצור או ככורים במכרות. זה לא דבר שגוי. האנשים הללו, והעבודה שלהם, הם מרכזיים בהתפתחות הקפיטליזם. לא פחות חשובה מכך, אך בדרך כלל לא זוכה להתייחסות תיאורטית ככזאת, היא כל אותה עבודה ללא שכר שמושקעת ביצירתן של חזיתות חדשות בהיסטוריה של המערכת מוכוונת הרווח שלנו: העבודה המנוכסת של עבדים, נתינים קולוניאליים ונשים.

אין אפשרות להבין את ההתפתחות של הקפיטליזם מבלי לקחת בחשבון את ניכוסה של אותה עבודה ללא שכר. רק שבריר קטן מן העבודה שמושקעת ביצירת חזיתות חדשות היא עבודה מתוגמלת. זה לא באג במערכת אלא פיצ'ר שלה, כפי שנהוג לומר. הסוציולוג ג'ייסון מור טוען שהקפיטליזם תלוי ב"טבע זול" – עבודה, משאבים, אוכל, אנרגיה – ושניכוסה של עבודה ללא שכר הוא חלק מהותי מהתפתחות הקפיטליזם בדיוק כמו עבודה בשכר.

 כיום, עמק הסיליקון מגלה חזית חדשה של ניכוס, והוא משתמש בסמארטפון שלך כדי "לפתוח" אותה.

אינסטגרם נמכרה עבור מיליארד דולר ב־2012, למרות שהעסיקה 13 עובדים בלבד באותו זמן. וואטסאפ העסיקה חמישים עובדים כשנקנתה על ידי פייסבוק בעבור 19 מיליארד דולר ב־2014. זה לא פחות ממדהים. מדוע החברות הללו שוות כל כך הרבה? אנשי העסקים המעורים בתחום טוענים שהערך הרב שלהן נגזר מפוטנציאל הרישות שלהן. זה נכון, אבל גם מערפל עובדות חשובות. הערך של אינסטגרם או וואטסאפ, בדיוק כמו הערך של חברות טכנולוגיה רבות אחרות, מצוי בעבודה ללא שכר שהן מתפעלות, והיכולת שלהן להפוך את החיים – את חייך שלך – לנכס.

ניכוסה של עבודה ללא שכר אינו חדש. בספרה Caliban and the Witch, הסבירה סילביה פדריצ'י כיצד במעבר הממושך מפאודליזם לקפיטליזם הפכה העבודה ללא שכר של נשים לנסתרת, באופן ששינה את תהליך הצבר ההון, וכתוצאה מכך את יחסי הכוח עבור גברים ונשים כאחד.

בהתפתחותה של החזית הדיגיטלית, אנחנו חוזים פעם נוספת בהגדרה מחדש של פעולות החיים ובעלייתה של דינמיקת כוח חדשה. בהתהוותן של החזיתות הדיגיטליות, מנוסח שילוב חדש של ניכוס וניצול – מודל שמייצר עושר בלתי נתפס עבור ענקיות הטכנולוגיה.

אנחנו חוזים פעם נוספת בהסתרת תהליך ניכוסה של עבודה ללא שכר. אלא שהיום זו לא רק עבודת נשים שמנוכסת ומוצגת בתור משאב טבעי, "עבודה של אהבה". זו העבודה של כולנו – השעות שאנחנו מבלים מדי יום בסמארטפונים שלנו, יוצרים תוכן ומידע באמצעות החיבור התמידי למכשירי היד שלנו. בשעות הללו החיים שלנו הולכים ונטמעים עמוק במחזורי ההון, כמו שלא היו מעולם. העבודה המנוכסת שלנו, ובאופן כללי יותר העצמי הדיגיטלי שלנו, הם המפתח לחזית הדיגיטלית. 

כיום אנחנו מסכימים לעסקה שמציעות לנו ענקיות הטכנולוגיה. אנחנו מקבלים אפליקציות מגניבות וכלים לתקשר עם אחרים, לבדר את עצמנו ולהשכיל. החברות מקבלות גישה ושליטה בלתי מוגבלות לכל המידע שאנחנו מייצרים באמצעות מכשירינו המחוברים תמיד.

אבל העסקה הזו שברירית. אנחנו חשים באי־נוחות הולכת וגדלה במערכת היחסים שפיתחנו עם הסמארטפון שלנו, מוטרדים מן הדרכים שאנחנו מתקשרים ומביעים את עצמנו בעולמות הסלולריים, ומלאי חרדה שמא התלות הגוברת שלנו בסמארטפונים תשתלט על התחושה השברירית של אותנטיות ועצמיות. דיונים על אופן השימוש שלנו בטלפונים מתקשרים לתחושות של תיעוב ושיפוטיות, המכוונים לעצמנו ולאחרים. אנחנו מאשימים את עצמנו בהיותנו חלשים ונרקיסיסטים.

במידה מסוימת, אנחנו אכן חלשים ונרקיסיסטים. אבל עלינו להיזהר מהסברים שמאשימים את הפרט בסוגיה שהחברה כולה מתמודדת אתה. כשיותר ויותר אנשים הופכים חשדנים כלפי הטכנולוגיה, המוסדות ומערכות היחסים המתגלמות בטלפונים שלהם, הם בוחנים מקרוב את החברות ששולטות בהם. החרדות שלנו מבטאות מודעות גוברת לפגיעותנו אל מול ענקיות הטכנולוגיה – תחושה הולכת וגוברת שאיכשהו החיים עצמם הולכים ומתעצבים סביב הצרכים של עשיית רווחים.

פורסם במקור ב-Jacobin

תרגום: עמיר איזנמן