“There's no one left to talk to, and no one wants to listen,
How can we right a wrong when all they do is reminiscing?”
השעה של הקניבלים
בשנת 1990, מעט אחרי אותו אירוע שנהוג לכנות "איחוד גרמניה", הפיק כריסטוף שלינגנזייף סרט אימה בשם "טבח המנסרים מגרמניה: השעה הראשונה של האיחוד". העלילה די פשוטה – אנשים ממזרח גרמניה נוסעים לראשונה לחבל הרוהר ופוגשים בו משפחה משעשעת של אנשים שמברכים אותם ב"ברוכים הבאים לחופש!", מציעים להם לחזות בנס הכלכלי או סתם צועקים להם "פלורליזם! פלורליזם!" בזמן שהם מנופפים במסור חשמלי. מדובר בחבורה ניהיליסטית של קניבלים שמנצלים את האיחוד כדי לרצוח את התושבים של מזרח גרמניה, והאחרונים ממשיכים לצרוח "אבל אנחנו עם אחד!" בתקווה שזה יעזור להם להינצל. אחר כך מכינים מהם נקניקיות תחת רודנותו של אב המשפחה שדורש שהם יעמדו בתפוקה והקרבנות ששורדים הופכים למעין זומבים רצחניים ונלעגים גם כן.
כדרכם של סרטי אימה, מה שעלול להיראות במבט ראשון כמו פרובוקציה וולגרית מעיד על רגישות גדולה לרוח של התקופה. קודם כל, יש פה הבנה שגם אם פירקו את החומות הגבולות הישנים עדיין קיימים באופן חדיר ודיפוזי יותר על ידי אלימות שמנכיחה אותם באזורי ספר רחבים. הבנייה של חומות חדשות אחרי חומת ברלין מתקיימת במידה רבה בגלל חוסר היכולת של האלימות הזאת להבטיח גבולות יציבים מספיק, ובגלל זה הן נראות לנו שערורייתיות כל כך, אבל החומות בימינו משמשות יותר כנקודות שמבקרות את התנועה החופשית של ההון והעבודה יותר מאשר כמחסום. מעבר לכך, אי אפשר להתעלם מהבחירה של שלינגנזייף למקם את העלילה באתרים תעשייתיים נטושים באחד מהכפרים של חבל הרוהר, ולא להשתמש בערים כמו מינכן או פרנקפורט כדי לייצג את המערב. במשך יותר ממאה שנים האזור הזה נחשב לסמל של פיתוח וקדימה, בין היתר בזכות תעשיית המתכת הכבדה שהתפתחה בו (דבר שמהדהד גם את השאיפה של ביסמרק לאחד את גרמניה עם "ברזל ודם"), ואילו כיום הוא כמעט שם נרדף לאבטלה ולתקיעות. לבסוף, בעזרת הדימוי של הנקניקיות שמצטברות במרתף, הסרט מתאר מצב של הצבר הון שמבוסס פחות על ניצול ישיר של כוח עבודה ויותר על ניסיונות לחלץ ערך מפגיעותם של אנשים, ומצביע על הקשר האינטימי בין ההצבר הקפיטליסטי לבין הפריעה של הגבולות, חוויית החופש שלנו והניסיונות שלנו לממש את עצמנו, ואלו בעצם כל הדברים שהופכים אותנו לכל כך פגיעים מלכתחילה.
אי אפשר להתייחס למצב העכשווי בלי לבחון את כל המגמות האלו, שכולן קשורות אחת לשנייה – בקרה אלימה על תנועות של הון ועבודה (במקום חומות); החזרה של אזורים שלמים "לאחור" (במקום להוביל מדיניות פיתוח); פניה לצורות אחרות של חילוץ־ערך קפיטליסטי (לא רק דרך ניצול של כוח עבודה); העובדה שאנחנו חווים את כל זה כ"חופש" והופכים את החופש הזה לחלק מהגדרת הזהות שלנו (במקום לנהל מאבק מעמדי). במאמר הזה אני רוצה לתאר את הדרך שבה השלב הנוכחי של הקפיטליזם מתארגן כדי להבהיר למה, לדעתי, מדיניות פיתוח היא פעולה רדיקלית נגד המערכת המשטרית והכלכלית בכללותה. לאחר מכן, אני אסביר למה השיח השמאלי הנוכחי אימץ לחלוטין את הנחות היסוד הנאו־ליברליות ולכן הוא מעניק רוח גבית לשיטה הקיימת ובכל מקרה איננו מסוגל לפנות נגדה. אני אעשה את זה בעיקר דרך בחינה של מושג ה"פריפריה" והשיח הביקורתי שהתפתח סביבה וכביכול למענה, אבל כופה עליה תבניות פרשנות שגויות שיכולות רק לפגוע בה ואינן תורמות שום דבר.
הקפיטליזם כמכונה
אפשר לתאר את הקפיטליזם כמכונה שמצליבה בין תנועות של הון, אוכלוסייה וקרקע, ולמעשה מעצבת את שלושתם כתוצאה מהמפגש ביניהם. אני יודע שמוזר לדבר על תנועה של קרקע כשלא מדובר ברעידות אדמה, אבל הקרקע עוברת גם היא שינויים תכופים כתוצאה מהמפגש הזה, ואם נתייחס ל"קרקע" כמשאבים נראה שהמכונה הקפיטליסטית מעבירה אותם ממקום למקום די הרבה. הקפיטליזם חורט על הקרקע את הפעילות שלו, מעצב בה דרכים וחוסם דרכים אחרות, וכך הוא מקנה לה משמעות מסוימת, והוא פועל באופן דומה גם ביחס לחברה האנושית כשהוא הופך קבוצות של אנשים למעמדות בהתאם לקרקע שעליה הם נמצאים או אליה הוא מביא אותם.
המכונה הקפיטליסטית מתארגנת סביב שתי תנועות עיקריות כדי לבסס הצבר של הון. קודם כל, יש את הניצול, שבו בעלי ההון קונים את כוח העבודה של הפועלים במחיר מסוים, מוכרים את התוצר שלהם במחיר גבוה יותר ושומרים את ההפרש. המצב הזה מתאפשר באמצעות המפגש בין בעלי הון שבבעלותם אמצעי הייצור, לבין הפועלים חסרי אמצעי הייצור שבלעדיהם הם אינם יכולים להפוך את כוח העבודה שלהם למוצרים ושירותים. כמו כן הוא מתאפשר באמצעות האפשרות למנוע מאנשים את אמצעי המחייה הבסיסיים שלהם, כך שיהיו חייבים לקנות אותם בשוק ולמכור את כוח העבודה שלהם לשם כך. התנועה השנייה היא הנישול, וככל שהיא בוטה יותר היא גם מעט יותר עמומה. אפשר להציע הגדרה נגיטיבית ולהגיד שהנישול הוא מכלול הדרכים שבהן מחלצים ערך שלא על ידי שימוש בעבודה שכירה, או מונעים מאנשים את הגישה לאמצעי ייצור או לאמצעי המחיה כדי להכריח אותם להיכנס לשוק העבודה השכירה. מדובר, למשל, בכיבוש, בביזה, בעבדות, בזנות או בהשתלטות פיננסית.
הניצול הוא התנועה העיקרית שהטרידה את מרקס והרבה הוגים שהמשיכו אותו, כנראה כי הם ראו בארגון של הפועלים במסגרת יחסי הייצור את האופק הכי רלוונטי לקיום מאבק מעמדי. אבל העיסוק בתנועה הזאת הביא לכך שבמקרים מסוימים הניתוח של הקפיטליזם התמקד יותר ביחסי ייצור חדגוניים יחסית ופחות בהתרכבות של אופני ייצור שונים לכדי מערכת אחת, וככזה הוביל להבנה של הקפיטליזם רק כיחסים שבין הון לעבודה שכירה – צמצום שמפספס את הפעילות של הקפיטליזם כמכונת ארגון חברתית, כלכלית ומשטרית כוללנית יותר. כך, למשל, יש אנשים שמנסים להבין את הקפיטליזם מבלי להתייחס לעבדות, או טוענים שעבדות איננה חלק מקפיטליזם "טהור" שמושתת על עבודה שכירה, למרות שהעבדות היא חלק אינטגרלי מההיסטוריה של הקפיטליזם ומההווה שלו. בדומה לכך, קיימים גם אנשים רבים שמנסים להתייחס לכלכלה של ישראל מבלי להתייחס לכיבוש, כאילו הכיבוש הוא עניין מדיני בלבד ואין לו שום משמעות כלכלית.
הנישול קיבל גם כן את תשומת הלב של פלח רציני מההוגים שבאו אחרי מרקס, בעיקר דרך ביקורת האימפריאליזם והקולוניאליזם, וכיום, בביקורת הנאו־ליברליזם שמובן כאימפריאליזם חדש. אולם, נראה שבקרב קבוצות מסוימות הוא גרר התעלמות מהניצול, או, חמור מכך, ניסיון לתאר שכבות מסוימות בפרולטריון כ"פריבילגיות" כיוון שהן זכו בהסדרי פיצוי מסוימים בזכות יכולת ההתרחבות האימפריאליסטית ועל חשבון נישולם של אנשים בדרום הגלובלי. ככל שהשיח על נישול נעשה "רדיקלי" יותר, נראה שהוא מאבד רלוונטיות לכל דיון קונקרטי בארגון פוליטי מעמדי ובהסדרי רווחה, והופך לשיח מעייף על אשמה שמתקשה להצביע על דרכים לתיקון. צריך להגיד את זה באופן ברור – אנשים שבקושי יודעים מה היא עבודה מאורגנת אבל יושבים ותוהים אם אנה פרנק לבנה ופריבילגית הם המשרתים הביקורתיים של בעלי ההון שמתעקשים להפוך את השיח השמאלי לפרודיה על עצמו ולהרחיק ממנו את כל מי שיכול היה להתקרב בתנאים אחרים.
אבל, בסופו של דבר, הנקודה איננה לבחור בין הניצול לבין הנישול כגורם המרכזי בהצבר ההון, אלא להבין את הקפיטליזם כמערכת שמסוגלת לשלב את שתי התנועות האלו – לקיים, למשל, עבודה שכירה ועבדות בו זמנית – ובכך לשלב גם אופני ייצור שונים במקביל, או לפתור את הסתירות הפנימיות של הקפיטליזם דרך הכרזה על שמורות שאינן מצייתות ללוגיקה המרכזית. אחד האופנים הבולטים של השילוב הזה הוא הניסיון לפתח אזורים מסוימים במערכת הקפיטליסטית בזמן שמונעים פיתוח דומה מאזורים אחרים, ובכך מסדירים באופן מרחבי יחסים של תלות כלכלית. בין האזורים המפותחים, "הליבה הכלכלית", ובין אלו בהם הפיתוח נמנע, ה"פריפריה", מתפתחת חלוקת עבודה, וזהו בעצם סוג מתוחכם של נישול. הדבר עומד בניגוד לכל הניסיונות שנעשים בישראל כאשר מדברים "פריפריה" כזהות או אפילו משתמשים במונחים מעורפלים כמו "פריפריה חברתית".
קיימים תחומי ייצור אקסטנסיביים שדורשים כוח אדם רב או הרבה קרקעות (ובדרך כלל גם וגם) כדי להגיע לכדאיות כלכלית – הבולטים מביניהם הם תחומי החקלאות והמחצבים, אבל רוב התעשייה המסורתית נכללת גם כן בהגדרה הזאת. הם בדרך כלל מתבצעים באזורים שבהם יש הרבה קרקעות פנויות, אבל גם מספיק עובדים שאינם דורשים שכר גבוה (אלא אם מביאים אליהם את העובדים במיוחד). אלו האזורים הפריפריאליים. לעומתם, תחומים אינטנסיביים שדורשים פחות עובדים, או פחות קרקעות, יכולים להיעשות במקומות שבהם הקרקע זמינה פחות וממילא יקרה יותר, ודרישות השכר בהם גבוהות יותר (בנקאות והייטק, למשל). אלו האזורים המרכזיים, או אזורי הליבה.
הבעיה היא שבדרך כלל התחומים האקסטנסיביים הם פשוטים יותר, וכוללים בעיקר הפקה ועיבוד ראשוני של חומרי גלם. לכן אפשר לעשות אותם בהרבה מקומות אחרים בארץ או בעולם, וקשה יותר להגן עליהם מפני תחרות מבלי להפעיל כוח פוליטי. התחומים האינטנסיביים נהנים משוק ריכוזי יותר, ולכן המרכז יכול לדרוש מהפריפריה למכור לו תוצר בעלות נמוכה, ולהכריח אותה לקנות את התוצר שלו בעלות גבוהה יותר, או לפחות בתנאים פחות כדאיים. כדי שהמערכת הקפיטליסטית תוכל לתפקד היא תלויה בקיומם של אזורים פריפריאליים שבהם לא פיתחו בסיס כלכלי של פעילות אינטנסיבית, וחרב התחרות מונפת לעומתם כל הזמן. הפיתוח של האזורים הפריפריאליים תלוי כל הזמן באזורי המרכז, ונתון ליכולת שלהם להטיל וטו על אספקת אשראי או לאפשר שימוש בפטנטים, דבר שבדרך כלל עולה להם בפיתוח של חוב או תשלום ריביות, ובסופו של דבר בנישול. בתקופה של התרחבות כלכלית המרכז קונה יותר תוצרת מהפריפריה ולכן גם מעביר לה יותר כספים, וכך אופני ייצור וריבודים מעמדיים יכולים להשתנות בתוך הפריפריה; אבל בתקופה של צמצום ומשבר הוא תמיד ירצה את מה שהוא נתן בחזרה.
כאמור, מה שמציל את הפריפריה הוא היכולת להפעיל כוח פוליטי כדי להשיג הגנות (מכסים הם דוגמה מובהקת לכך) או כדי להוביל מהלכים נרחבים של פיתוח ציבורי בניגוד להיגיון של השוק. המושג של "הדרה" שכל כך אוהבים לדבר עליו בשמאל תקף רק כשמדובר בזה – יש פלחים שלמים באוכלוסייה שלא השיגו מספיק כוח פוליטי כדי להשיג פיתוח או הגנה, וזה גרם לפער מעמדי בינם לבין מי שיש להם כוח פוליטי, ופעמים רבות גם לניצולם על ידי האחרונים. כך נוצרו חלוקה של שוק העבודה ופילוח של הסדרי רווחה שונים – שפעמים רבות קיבלו ביטוי אתני – אבל הקבוצות האתניות גם הן מאופיינות קודם כל בכך שהן מוקמו או התמקמו במקום מסוים במערכת הקפיטליסטית. אם אנחנו מבינים את הקפיטליזם כמערכת אחת, דיבור על "זהות" ו"אחרות" הוא כמעט חסר פשר – כולנו מקבלים ביטוי ייחודי מתוך תנועות שונות של הון, אוכלוסייה וקרקע, אבל אין זה הופך אותנו למשהו שהוא "אחר" באופן מהותי. גם המרכז והפריפריה, צריך להגיד, אינם דבר קבוע, אלא אוסף של תנועות – מרחבים שונים עוברים פריפריאליזציה או מתמרכזים כל הזמן בהתאם לתנועות של המערכת, ועם הזמן נוצרות נקודות כבידה חדשות, ואזורי מסוימים "נתקעים" בין לבין (למשל, בעבר הציר המארגן העיקרי היה זה שבין מזרח למערב, וכיום הציר העיקרי הוא בין הדרום לצפון).
האסטרטגיה המובילה של השמאל למלחמה בניצול היא ארגון פוליטי של פועלים. אסטרטגיה מובילה אחרת שמנסה לתקוף את שתי התנועות של הקפיטליזם היא מדיניות פיתוח (שפעלה פעמים רבות תוך שיתוף פעולה עם העבודה המאורגנת). מדובר, קודם כל, בניסיון להגיע לבעלות ציבורית מקסימלית על ההון כדי שאפשר יהיה לכוון את התנועה שלו בהתאם לאינטרסים ציבוריים, ובכך להשפיע גם על התנועה של הקרקע והאוכלוסייה. במצב כזה גם הניצול מצטמצם, כיוון שחלק קטן יותר מהפער בין עלות העבודה לעלות התוצר מתרכז בידיים של בעלי ההון. מעבר לכך, פיתוח סוציאליסטי הוא הניסיון לתכנן מרחבים, לאפיין אותם ואת הזיקה שלהם למערכת; לבסס אותם מבחינה כלכלית, לעצב מערכות שמגנות עליהם ולהציע להם מענה ציבורי הולם; כך שהתוצר יתחלק באופן הוגן יותר בין קבוצות שונות באוכלוסייה והתלות של הפריפריה במרכז תפחת. קיימים כמה יעדי ביניים שחשוב להתעקש עליהם, כמו שאיפה לתעסוקה מלאה כדרך להעצים את הכוח של העבודה מול ההון. בתוך כל זה, לפיתוח של תעסוקה ציבורית יש חשיבות באספקה של שירותים, בביסוס כלכלי, בקביעת סף של שכר וזכויות וביצירת נתיבים למוביליות (דבר שהופך שביתות בסקטורים הציבוריים, לפחות בעקיפין, למלחמה על הפריפריה עצמה). חשוב, עם זאת, להדגיש שלא מדובר דווקא בפיתוח על ידי המדינה, אלא גם על ידי מנגנונים ציבוריים אחרים כמו קואופרציות.
המפנה הנאו־ליברלי נוצר מארגון מחודש של המערכת העולמית לאחר תהליכי הדה־קולוניזציה, ומתוך ניסיון לשבור את כוחם של הפועלים במדינות המפותחות שהצליחו לרכז אצלם חלק גדול יותר מההון ומהכוח הפוליטי במשך כמה עשורים אחרי מלחמת העולם השנייה. גם בישראל הייתה תקופה קצרה של הסדרי רווחה אוניברסליים יותר ותנופה של פיתוח שהעליה של הליכוד עצרה, ולכן, מבלי לחטוא בנוסטלגיה מיותרת למדיניות של מפא"י, עלינו להבין שמה שבא אחריה היה, ועודנו, במובנים רבים, גרוע יותר. המפנה מתאפיין, קודם כל, בנסיגה חדה מפיתוח ציבורי, ואפילו עוינות גלויה כלפי הרעיון. נסיגה כזאת נועדה לשמר חלק גדול יותר של ההון בידיים פרטיות, ויותר מכך, להשתלט על הון ציבורי בדמות אמצעי ייצור, קרנות או מנגנונים חלוקתיים, ובזכות השליטה הזאת לרכז בידיים של בעלי ההון או של אריסטוקרטיה ניהולית מסוימת את היכולת להקצות אשראי ולהכתיב אופני פיתוח.
מעבר לכך, הנאו־ליברליזם נועד לערוך פריפריאליזציה חוזרת לאזורים מסוימים שהתפתחו "יותר מדי" ולהגביר את התנועה של הנישול כדי לקחת מהפועלים את מה שהם קיבלו בעבר. מדובר בארגון מחדש של הריבוד החברתי – במקום החלוקה של העבודה שאפיינה את החברות המתועשות, אנחנו עדים כיום לדואליזציה שבה גרעין מסוים של עובדים נהנה מהגנות ומהסדרי רווחה מסוימים שקשורים במצבם התעסוקתי, שעה שרוב האנשים הופכים לפגיעים יותר. במקום הפילוח הקודם של הרווחה והשירותים הציבוריים, מתקיימים כיום בעיקר מנגנוני פיצוי שמחולקים בהתאם לתגמולים סקטוריאליים או לנאמנות. אם יש קשר בין הפגיעה בקבוצות מסוימות בעבר לבין הפגיעה בהן כיום, הוא נובע רק מכך שיותר קל לפגוע במי שפגיע יותר, ולא כי מדובר בעניין מהותי שכרוך בזהות שלהן. העניינים האלו נכונים במיוחד בישראל כשבוחנים את התמורות הכלכליות בעשורים האחרונים ובייחוד את נסיגתה ממדיניות של פיתוח.
אם כן, אפשר לזהות את הנאו־ליברליזם כמערכת שבה מנגנוני פיתוח נעצרים באופן מכוון כדי לאפשר נישול גובר של האוכלוסייה והפיכה שלה לפגיעה יותר לניצול. הפריפריה נפגעת מזה באופן החזק ביותר, אך בשום אופן לא מדובר בהמשך של הדיכוי הקודם. זוהי נקודת שבר שאחריה המכונה הקפיטליסטית מתחילה להתארגן מחדש.
האידיאולוגיה השמאלית בישראל
מכל האמור לעיל אפשר להבין שהובלה של מדיניות ציבורית לפיתוח היא הכרחית כדי להלחם בנאו־ליברליזם וכדי לבסס חברה צודקת ומטיבה יותר במקומו. גם בלי להיות סוציאליסטים אפשר להבין כמה מדיניות כזאת נחוצה כדי להתמודד עם כמה מהאתגרים הגדולים של ישראל ושל מדינות נוספות כיום, כמו משבר הדיור, ציפוף אוכלוסין כמעט חסר תקדים, קריסת תשתיות בתחבורה ובתחומים נוספים, תנועה גוברת של פליטים, שינויי אקלים, מחסור במים, מחסור אנרגטי, דלדול של פוטנציאל ייצור המזון המקומי, רעידת אדמה צפויה והתפרצויות של מגיפות זואונוטיות. גם אם נתייחס לכיבוש, ברי שכל ניסיון לסיים אותו יהיה כרוך בתמורות מבניות משמעותיות בתפרוסת המרחבית ובכלכלה הישראלית, ולכן אי אפשר להתייחס לשאלת הכיבוש בנפרד משאלה כללית יותר של פיתוח. כל האתרים שמניתי מחייבים ניסוח של מדיניות ציבורית מקיפה, וישראל אכן הובילה מדיניות כזאת בעבר כדי להתייחס לחלק מהבעיות האלו. אבל כיום היא נסוגה מפיתוח אקטיבי ואפילו מפריטה לתאגידים זרים את התשתיות שפותחו בעבר כחלק מהאסטרטגיה הלאומית לבניין המדינה ולשמירה עליה.
המתנגדים לפיתוח אינם אנשים רעים. הם מחזיקים בכל הערכים ובכל העמדות שצריך להחזיק בהם. הם, לדוגמה, מתנגדים לתעשייה מסורתית ולחקלאות, כי הם חושבים שהעבודות האלו מבזות, או, לחלופין (ובדרך כלל באותו הזמן), שההגנות על הענפים האלו והאופי האקסטנסיבי שלהם הופכים את העוסקים בהם לאליטה ופוגעים בכל השאר. הם גם מתנגדים לציונות, כי מדובר בניסיון להוביל פיתוח לאומי שלא על ידי קבוצות בורגניות. הם מתנגדים, באופן כללי, לתכנון המודרניסטי כי יש בזה משהו "אפל" ו"קר" שלא רואה את האדם הפשוט, והמערכות ה"סוציאליסטיות" המיושנות (ובראשן הבעלות הציבורית על הקרקע) הן משהו שחייבים להרוס כדי לעשות תיקון היסטורי או להתקדם. הם שונאים את המרחב הכפרי, וגם את עיירות הפיתוח – הם בטוחים שמדובר בטעות. הם חולמים על חברה "עירונית", אורגניזם עצמאי זעיר־בורגני שכל מהלך של פיתוח לאומי עיוור לצרכים שלו ועלול להרוג אותו, ממש כמו שכל התערבות בכלכלה עלולה להרוג את השוק. מנקודת מבט כזאת, כל מה שנותר לעשות כדי לקדם פיתוח מיטיב הוא למתג מחדש מדרכות, להעביר את האחריות על ניהול המרחב הציבורי לקבוצות של עסקים, ולמגר את הגורם האמיתי לכל הבעיות החברתיות – חלונות שבורים ברחוב. הם אינם מאמינים בריבונות ואפילו חוששים מהאפשרות להפוך לריבונים. מבחינתם החברה האזרחית היא זאת שאמורה לפתור כל דבר, או לפחות לפקח על כל מי שהנסיגה מהפיתוח הפקירה. באופן כללי, פעמים רבות הם דוחים את השאלות שהעליתי ומעדיפים לעסוק בשאלות תרבותיות או אקדמיות "טהורות" יותר במקום, כי מבחינתם השאלה התרבותית היא השאלה הפוליטית החשובה יותר, או כי הם מעדיפים למסור סוגיות אחרות לשלטונה הבלתי־מעורער של שכבה טכנוקרטית שמורכבת מבעלי מקצועות חופשיים כמותם.
כל המאפיינים האלו מצביעים למעשה על אידיאולוגיה בורגנית שנצבעה בצבעים מתקדמים וחיבבה את עצמה על השמאל בקלות. השמאל מורכב בעיקרו מקבוצות במעמד הביניים שנהנו בעבר מפיתוח מואץ והבינו בסופו של דבר שנקיטה במדיניות של פיתוח אוניברסלי תבוא על חשבון המעמד שלהן, כי היא תפגע ביתרון שלהם מול שוק העבודה הפריפריאלי ותכריח אותם לשלם יותר מסים. אליהן הצטרפו קבוצות של אנשים שהצליחו למצוא את מקומם במעמד הביניים באיחור וזוקפים את המוביליות שלהם לזכות הליברליזציה הכלכלית והנסיגה מפיתוח. כך או כך, הנסיגה מהפיתוח היא אסטרטגיה מעמדית לגדר את מעמד הביניים, למרות שהפיתוח הוא מה שתרם ליצירתו של מעמד כזה מלכתחילה, כך שמדובר בסופו של דבר במדיניות של "תמות נפשי עם פלישתים". השמאל שמאמץ את נקודת המבט הזאת אכן מנהל מאבק מעמדי, אבל לא בשם קבוצות פרולטריות אלא בשמה של זעיר־בורגנות פגועה, ולכן גם היומרות שלו לדאוג ל"שכבות החלשות" אינן שונות מהיומרות של כל ימין פופוליסטי אחר. לכך יש להוסיף שכמו בשוק העבודה, גם בשוק הרעיונות יש יחסי כוחות ברורים בין מרכז לפריפריה, ובמקרה הזה האינטליגנציה השמאלית היא זאת שיושבת במרכז ומציעה לפריפריה רעיונות רדיקליים של שחרור במחיר של ויתור על בסיס כלכלי ופיתוח.
צריך להגיד לטובת השמאל בישראל שהוא ביקורתי. הוא מאוד ביקורתי. אתם לא תמצאו אנשים ביקורתיים יותר מהם. הם כל כך ביקורתיים שהם בקושי מסוגלים להפיק אמירה פוזיטיבית אחת, ובוודאי שלא לתכנן מדיניות ציבורית. חשוב מאוד לשמאל להיות ביקורתי גם כשהוא מקבל באופן חסר מחשבה את כל עקרונות היסוד של הנאו־ליברליזם, ולכן הוא ישתמש בקבוצות שהודרו בעבר ממדיניות פיתוח כדי להסביר לכם למה כל מדיניות פיתוח היא דבר רע ולא מתחשב. בהמשך, הוא יצייר הגנות מסוימות או הסדרי רווחה כ"פריבילגיה" או יתקוף מנגנוני פיתוח קיימים כמנגנונים שכל תכליתם היא שמירה על "פריבילגיות". בגלל חוסר היכולת שלו לזהות את הנאו־ליברליזם כנקודה של שבר, הוא ימשיך להתעקש על כך שהמערכת הכלכלית בישראל ובעולם לא השתנתה באופן מהותי מאז 1948, או 1882, או 1492, ומובן מאליו שמי שנוקט בתיארוך מוקדם יותר של זרעי הפורענות הוא אינטלקטואל רדיקלי יותר. לפעמים, כשהוא ירצה להישמע "חברתי" יותר, הוא יתעסק בצדק חלוקתי, אבל אף פעם לא בפיתוח צודק, כלומר, בחלוקה הוגנת של אמצעי הייצור שקודמים לכל דבר אחר שאפשר לחלק (כן, בחברה שמבוססת על הון ועבודה הם קודמים גם לקרקע); כפועל יוצא מכך, הוא תמיד יעסוק רק בדרך שבה הפועלים מחלקים ביניהם את השאריות של ההון.
הבעיה האמיתית והמדאיגה יותר נוגעת למימד ה"נקמני" של הנאו־ליברליזם. מובן מאליו שכשהוא מנשל קבוצות באוכלוסייה הוא מנשל את מי שאפשר לנשל אותו, וכשהוא פוגע בהסדרי רווחה הוא פוגע במי שנהנה בעבר מהסדרי רווחה, וכשהוא "מחזיר לאחור" מקומות הוא מחזיר לאחור את המקומות שכבר התפתחו מעט יותר מאחרים. כיוון שכל הקבוצות האלו הובנו בשיח הביקורתי כ"פריבילגיות", וכיוון שהשיח הביקורתי מבוסס יותר על תסכול ואשמה מאשר על ניסיונות לקדם מאבק, הברירה היחידה של השיח הביקורתי היא להזדהות עם הנקמנות של הנאו־ליברליזם כלפי הקבוצות האלו ולהאשים כל ניסיון שלהן להגן על עצמן כשימור של פריבילגיות. הסובייקט הביקורתי מתעצב במקרה הזה כמזוכיסט מוסרי שהדרך שלו להרגיע את העל־אני ולאפשר לעצמו להתענג מהנאו־ליברליזם היא על ידי הצדקה של הביזוי העצמי שלו. ככל שהוא נותן קדימות למאבקים הזהותניים הוא מוותר, לפחות במובלע, על כל אפשרות לפעולה קולקטיבית – הוא טוב יותר בליבוי ביקורתי של סכסוכים בין קבוצות מאשר ביצירת שיתופי פעולה ביניהן על בסיס מעמדי. לכך נוספת הפנטזיה הבורגנית שמאמצת את החלומות על השוק כשחרור מהפריבילגיות ומהפיתוח הציבורי הדכאני, וההבנה התת־מודעת שאם הזהות התנסחה בהקשרים קפיטליסטיים הדרך היחידה להעצים את הזהות שלך היא להעצים את הקפיטליזם עצמו. הזהות הפריפריאלית עצמה הופכת במצב כזה לסוג של מטבע שאנשים מנסים לשמור אצלם ולריב עם אחרים על הזכות להחזיק אותו.
מבחינת תודעת הזמן שלו, השיח הביקורתי תקוע, במקרה הטוב, בשנות החמישים. לא צריך להתפלא מזה – הם מקדמים חברה שאין בה מימד של הסתכלות לעתיד שהכרחי לכל מדיניות של פיתוח. בעבר אנשים נאורים הבינו שסליחה ושיתוף פעולה הם תנאי מוקדם לשגשוגן של חברות אנושיות. כיום, כחלק מהאתוס הנאו־ליברלי, היכולת להרוס קשרים ולהתחרות נראית כחלק מטבע האדם וכדרך היחידה שלו להתפתח. לכן, ההגדרה של בן אדם "נאור" התחלפה לגמרי, וכיום האנשים הנאורים הם מי שמונעים מתסכול, מעוינות, מחוסר הבנה, ובעיקר מחוסר יכולת לסלוח על כלום. ההיגיון הזה משרת אותם בתחרות על משאבים בתוך החברה האזרחית, אבל בסופו של דבר הוא מפרק את מוסד האזרחות ואת החברה באופן כללי. במקום שאין בו סליחה אף אחד איננו רוצה לפתח דברים ולשלם על כל טעות אפשרית בנידוי. כשלוקחים את זה בחשבון, אפשר להבין את ההתנגדות לפיתוח לא כטעות מצדם, אלא כחלק מרכזי ממה שמעצב אותם כסובייקט פוליטי ומכתיב את תפיסת עולמם. לרוע המזל, בהיעדרם של חזון ברור ובסיס מוצק לפעולות שלנו, הביקורת רק מסווה את הציניות ואת הניהיליזם ומאבדת כל פוטנציאל לשחרור אמיתי.
ההתנגדות של השמאל לפיתוח הופכת אותו מאופוזיציה מעמדית לתת־ז'אנר של ימין פופוליסטי שמנסה להגן על מקומה של בורגנות אמיתית או מדומה בזמן שדברים סביבו קורסים. ככל שהנסיגה מהפיתוח הופכת לדרך שבה אנחנו מבינים מהו שחרור, השמאל בישראל מחבק את הנאו־ליברליזם ואחר כך דועך.
סוציאליזם או ברבריות
הרבה מהסבל שאנחנו חווים כרגע מקורו בניסיון של המכונה הקפיטליסטית להתארגן מחדש. זה מצביע על נקודת תורפה שלה, שהחלה עם המשבר של האימפריאליזם והתעצמות התביעות של העבודה המאורגנת – אתגרים שמהם היא עוד לא הצליחה להשתקם. מעל לכל, קיים המשבר השלישי שמרחף מעלינו וכבר פועל בתוכנו, ההתחממות הגלובלית, שמכריח אותנו לארגן את המערכת החברתית בעולם מחדש אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות בכבוד, ולפנות בפרט כנגד תעשיית האנרגיה כתעשייה העיקרית שמבוססת על חילוץ מונופוליסטי של ערך יותר משהיא מבוססת על עבודה.
מתוך כל אלו עולה שנוצרה נקודת זמן אסטרטגית להתארגן נגד הנאו־ליברליזם ולעצב חברה טובה יותר. חברה כזאת לא רק תקדם פיתוח אוניברסלי, אלא גם תייחס קדימות לערך השימוש על פני ערך החליפין, ובכך היא תיתן מענה לקבוצות שהעמדה שלהן בשוק החליפין יותר פגיעה. הבעיה היא שאנחנו נהנים מהנאו־ליברליזם כל כך ואנחנו כבר בקושי מדמיינים משהו אחר – כשהמערכת איננה מצליחה להתרחב החוצה היא מתרחבת לתוך המבנים הנפשיים שלנו. יותר מכך, כל כך הפחידו אותנו מהמודרניזם שאנחנו רוצים כל דבר אחר, וחלקנו גם מוכנים לאמץ את הריאקציה נגד המודרניזציה כעמדה ביקורתית. בכך הביקורת פועלת כדי לצמצם את המרחק שבין השמאל לבין הפשיזם, והופכת אנשים אינטליגנטים רבים למשהו שדומה יותר לקניבלים שצועקים "פלורליזם פלורליזם" ומנופפים במסור.
פעם היו לשמאל חלומות אחרים. פורייה, לדוגמה, אמר שהמים בימים הצפוניים יהפכו ללימונדה, שפלנטות ביסקסואליות בשמיים ילדו בריות חדשות, שהנחשים הארסיים ייעלמו מכדור הארץ, שאנחנו נרכב על אריות וקואגות, שנחיה בשלום עם קהילות של בונים, ומעל לכל, שהעבודה תהיה סוג של משחק. אני יודע שזה עלול להישמע קצת מוזר, אבל תדעו שהוא הגיע לכל המסקנות האלו לפי מודלים מתמטיים מורכבים, מערכות של סמלים ואנלוגיות, ועיון קפדני במצב העולמי, אז יכול להיות שהתחזיות האלו יתגשמו. בכל מקרה, פורייה לפחות העז לדמיין חברה שונה לגמרי, שבה התשוקה שלנו איננה כרוכה בשוק הקפיטליסטי, והוא הבין, למשל, שצריך לדאוג בדרך כלשהי לכך שאנשים יוכלו לשתות, גם אם זה אומר להפוך אוקיינוסים למיץ. החלומות של פורייה הרבה יותר רלוונטים ומחכימים מהחלומות הרזים של מה שאנחנו מכנים כיום "שמאל".
אורי שוסטר הוא סטודנט לתכנון ערים ואזורים.