להחתים שעון

כולם מכירים את אותן עבודות שקשה להבחין בתכליתן: יועצי משאבי אנוש, חוקרי יחסי ציבור, רכזי תקשורת, אסטרטגים פיננסיים, מנהלי לוגיסטיקה. הרשימה היא אינסופית.

כך תיאר את עבודתו אדם בשם קורט, קבלן משנה של הצבא הגרמני:

"לצבא הגרמני יש קבלן משנה שעושה בשבילו את עבודת ה־IT (טכנולוגיית מידע). לחברת ה־IT יש קבלן משנה שעושה בשבילה את הלוגיסטיקה. לחברת הלוגיסטיקה יש קבלן משנה שעושה בשבילה את ניהול הצוות. אני עובד בשביל החברה שמנהלת את הצוות.

"בוא נגיד שחייל עובר ממשרד אחד למשרד אחר שנמצא שני חדרים בהמשך המסדרון. במקום לסחוב לשם את המחשב שלו, הוא ממלא טופס. קבלן המשנה של ה־IT קורא ומאשר את הבקשה, ומעביר אותה לחברת הלוגיסטיקה. חברת הלוגיסטיקה מאשרת את המעבר, ומבקשת מאיתנו אנשי צוות. אני מקבל דוא"ל לבקר בבסיס הצבאי. הבסיס הצבאי ממוקם יותר מ־500 ק"מ מאיפה שאני גר, אז אני שוכר רכב. אני נוהג כל הדרך לבסיס, ממלא את הטופס, מנתק את המחשב, מכניס אותו לקופסה וסוגר את הקופסה. בחור מחברת הלוגיסטיקה סוחב את הקופסה למשרד החדש. שם, אני פותח את הקופסה, ממלא טופס אחר, מחבר את המחשב מחדש, מקבל כמה חתימות, נוסע חזרה הביתה, שולח מכתב עם הניירת, ואז מקבל תשלום."

ב־2015, סוכנות הסקרים YouGov שאלה בריטים האם הם מאמינים שעבודתם מהווה "תרומה משמעותית לעולם". יותר משליש – 37%, האמינו שהיא לא (רק 50% האמינו שכן; 13% לא היו בטוחים). סקר עדכני יותר שנערך בהולנד מצא ש־40% מהעובדים בהולנד מרגישים שאין לעבודתם סיבת קיום.

החברה שלנו מעריכה עבודה. אנחנו מצפים שעבודה תשרת מטרה ותהיה לה משמעות רחבה יותר. לעובדים שהפנימו את מערכת הערכים הזו, יש מעט דברים מייאשים יותר מלקום בבוקר במשך חמישה ימים בשבוע כדי לבצע מטלות שלדעתם הן בזבוז של זמן.

ואולם, זה לא מובן מאליו מדוע עבודה חסרת ערך הופכת אנשים לאומללים למדי. אחרי הכל, חלק ניכר מכוח העבודה מקבל תשלום – לעתים קרובות כסף טוב – בשביל לעשות כלום. הם עשויים להחשיב עצמם ברי מזל. במקום זאת, רבים מרגישים חסרי ערך ומדוכאים.

בשנת 1901, גילה הפסיכולוג הגרמני קארל גרוס (Groos) שפעוטות מבטאים שמחה יוצאת דופן כשהם מגלים לראשונה את היכולת שלהם לגרום להשפעות צפויות בעולם. לדוגמה, הם יכולים לשרבט עם עיפרון באמצעות הזזה רנדומלית של זרועותיהם וכפות ידיהם. כשהם מבינים שהם יכולים להגיע לאותן תוצאות על ידי חזרה על אותם הדפוסים, הם מגיבים בביטויים של שמחה טהורה. גרוס כינה זאת "העונג להיות המחולל", והציע זאת בתור הבסיס למשחקיות.

לפני גרוס, מרבית הפילוסופים הפוליטיים המערביים, הכלכלנים ומדעני החברה, הניחו שבני האדם תרים אחר עוצמה מתוך התשוקה לכיבושים ולשליטה, או מתוך צורך מעשי להבטיח סיפוקים גופניים ולהצליח להתרבות. לתובנה של גרוס היו משמעויות עצומות עבור הבנתנו את כינונו של העצמי וביחס למוטיבציה האנושית באופן כללי. ילדים מבינים שהם קיימים כפרטים מובחנים שנפרדים מן העולם הסובב אותם, על ידי כך שהם צופים ביכולתם לגרום למשהו לקרות, ואז לקרות שוב. ישנה חשיבות מכרעת לכך שההכרה הזאת מביאה לתחושת הנאה, לעונג על היותנו הגורם המחולל, שהוא יסוד ההוויה שלנו.

ניסויים שונים הראו שאם לילד ניתנת הרשות לחוות את ההנאה הזאת, אבל לפתע היא נשללת ממנו, הוא יכעס, יסרב לשתף פעולה ואפילו ינטוש את המקום לחלוטין. הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי פרנסיס ברוצ'ק (Broucek) שיער שהתנסויות טראומטיות שכאלה יכולות לגרום לבעיות נפשיות רבות בשלבים מאוחרים יותר בחיים.

מחקריו של גרוס הובילו אותו לגבש תיאוריה של משחק כהעמדת פנים: מבוגרים ממציאים משחקים והסחות דעת בשל אותן סיבות שפעוט משתעשע ביכולותיו להזיז עיפרון. אנחנו מבקשים להוציא לפועל את כוחותינו בתור מטרה לכשעצמה. חופש, מציע גרוס, הוא היכולת להמציא דברים בשביל להשתמש בכוחותינו.

הממד של העמדת הפנים בעבודה הוא בדיוק מה שמבצעי עבודות הבולשיט מוצאים מקומם ביותר. רוב מי שעובד במשרה שכירה תחת פיקוח חש שזה מטריף את הדעת להעמיד פנים שהוא עסוק. עבודה נועדה לשרת תכלית – אם משחק העמדת פנים היא ביטוי לחירות אנושית, עבודה של העמדת פנים שנכפתה בידי אחרים מייצגת את היעדרה המוחלט של החירות. אין זה מפתיע אם כן, שהופעתו ההיסטורית של הרעיון שאנשים מסוימים חייבים לעבוד מסביב לשעון, או שעבודה צריכה להיות מומצאת על מנת למלא את הזמן גם כשאין דברים שצריך לעשות, נגעה לעובדים לא־חופשיים: אסירים ועבדים.

היסטורית, דפוסי עבודה אנושיים הופיעו כפרצי אנרגיה שלאחריהם מנוחה. חקלאות, למשל, כללה לרוב גיוס כללי של כוח העבודה לזמני זריעה וקציר, ומחוץ לעונה בוצעו פרויקטים קטנים. פרויקטים גדולים כמו בניית בית, או הכנות למשתה נטו להתבצע באותה צורה. זה אופייני לאופן בו בני אדם עבדו תמיד. אין שום סיבה להאמין שהתנהגות שונה תביא ליעילות או פריון גבוהים יותר. לרוב היא תביא לתוצאה הפוכה.

סיבה אחת שבגללה העבודה הייתה בלתי סדירה לאורך ההיסטוריה קשורה לכך שהיא לא הייתה מפוקחת. זה נכון לגבי הפאודליזם הימי־ביניימי ולגבי מרבית הסדרי העבודה עד לתקופות מאוחרות יחסית, אפילו כאשר היחסים בין העובד והבוס שלו היו בלתי שוויוניים להפליא. אם אלה שבתחתית ייצרו את מה שנדרש מהם, אלה שלמעלה לא הוטרדו מהאופן שבו ניצלו את הזמן.

מרבית החברות במהלך ההיסטוריה מעולם לא דמיינו שזמנו של אדם יכול להיות שייך למעסיק שלו. אבל היום זה נחשב טבעי לחלוטין עבור אזרחים חופשיים של מדינות דמוקרטיות להשכיר שליש או יותר מיומם. "אני לא משלם לך בשביל להתבטל פה", ינזוף הבוס המודרני, בזעם של אדם שמרגיש שהוא נשדד. איך הגענו למצב כזה?

במאה ה־14, ההבנה הבסיסית של מהותו של הזמן השתנתה; זמן הפך להיות הרשת שאל מולה נמדדה העבודה, במקום שהעבודה עצמה תהיה המדד. מגדלי שעון שמומנו בידי גילדות מסחר מקומיות, הועמדו על תילם ברחבי אירופה. בדיוק אותם סוחרים הניחו גולגולות אדם על שולחן העבודה שלהם בתור "ממנטו מורי", להזכיר לעצמם שעליהם לעשות שימוש יעיל בזמן שלהם. מגמת התפשטותם של שעונים ביתיים ושעוני כיס, שחפפה לעלייתה של המהפכה התעשייתית בשלהי המאה ה־18, איפשרה לגישה דומה כלפי הזמן להתפשט בקרב המעמד הבינוני. הזמן הפך להיות מוגדר כרכוש מוגבל שיש לתקצבו ולהשקיעו, בדומה לכסף. מכשירי ספירת הזמן החדשים הללו איפשרו לקצוץ את זמנו של העובד ליחידות אחידות שניתנות לקנייה ולמכירה. מפעלים החלו לדרוש מהעובדים להחתים שעון בכניסתם ובעזיבתם.

השינוי היה מוסרי באותה המידה שהיה טכנולוגי. אנשים החלו לדבר על להשקיע את הזמן ולא רק להעביר אותו, ובנוסף על לבזבז את הזמן, להרוג את הזמן, לחסוך זמן, לאבד זמן, להיות במרוץ נגד הזמן, וכך הלאה. במרוצת המאות ה־18 וה־19, סגנון  לא סדיר הפך להיות משהו שמטופל בתור בעיה חברתית. מטיפים מתודיסטים הטיפו ל"ניהול משק הזמן"; ניהול זמן הפך להיות המהות של מוסריות. העניים הואשמו שהם מכלים את זמנם לריק, שהם חסרי אחריות עם הזמן שלהם, כפי שהם עם כספם.

באותה תקופה, עובדים שמחו נגד תנאים דכאניים אימצו את אותה תפיסת זמן. חלק ניכר מן המפעלים הראשונים לא הרשו לעובדים להביא עימם את שעוניהם, מכיוון שהבעלים נהגו "לטפל" בשעון המפעל. פעילים חברתיים בתחום זכויות העבודה ניהלו משא ומתן על תעריפים שעתיים גבוהים יותר, ודרשו חוזים עם שעות עבודה קבועות, שעות נוספות, תשלום מוגדל לשעות עבודה בלתי שגרתיות ומשמרות של 12 ולאחר מכן 8 שעות. הדרישה ל"זמן חופשי", למרות שניתן להבינה, חיזקה עוד יותר את התפיסה שזמנו של העובד שייך באמת לאדם שרכש אותו.

הרעיון שלעובדים יש חובה מוסרית להתיר הכתבה של זמן העבודה שלהם עבר נורמליזציה כה עמוקה, עד שאנשים בציבור יכולים להתרעם אם הם רואים, נניח, נהגי אוטובוס משתרעים להם על מושבם במהלך שעות העבודה. לכן הומצאה ה"עבודה בכאילו": להקל על הבעיה לכאורה של עובדים שאין להם מספיק מה לעשות כדי למלא יום עבודה של שמונה שעות. קחו למשל את ההתנסויות של אישה בשם וונדי, ששלחה לי היסטוריה ארוכה של עבודות חסרות תכלית בהן עבדה:

"כפקידת קבלה במגזין מסחרי קטן, קיבלתי לעיתים תכופות מטלות לבצע, בזמן שהמתנתי לטלפון שיצלצל. פעם אחת, אחת ממוכרות שטחי הפירסום במגזין זרקה אלפי מהדקי ניירות על השולחן שלי, וביקשה ממני למיין אותם לפי צבע, רק כדי להשתמש כל פעם באחד אחר.

"דוגמה נוספת: סבתא שלי חיה באופן עצמאי בדירה בניו יורק, בשנות התשעים המוקדמות שלה, אבל עדיין נזקקה לעזרה מסוימת. שכרנו אישה ממש נחמדה כדי שתחיה איתה, תעזור לה בקניות ובכביסה, ותשגיח אם היא מועדת או זקוקה לעזרה. כך, אם הכל היה בסדר, לאישה הזו לא היה מה לעשות. זה הטריף את הסבתא שלי. 'היא פשוט יושבת שם!' היא הייתה מתלוננת. בסופו של דבר, האישה עזבה."

תחושת החובה הזו נפוצה ברחבי העולם. רמדאן למשל, הוא מהנדס מצרי צעיר העובד בחברה ציבורית בקהיר. החברה נזקקה לקבוצת מהנדסים שתבוא בכל בוקר ותבדוק האם מיזוג האוויר עובד, ואז תישאר בסביבה למקרה שמשהו יתקלקל. כמובן, ההנהלה לא הודתה בכך; במקום זאת, היא המציאה טפסים, משימות וטקסים שנועדו לשמור על הקבוצה עסוקה במשך שמונה שעות ביום. "גיליתי מיד שלא הועסקתי בכלל כמהנדס, אלא בתור ביורוקרט טכני", הסביר רמדאן. "כל מה שאנחנו עושים פה זו עבודת ניירת, מילוי רשימות ביצוע וטפסים." למרבה המזל, רמדאן הבין לבסוף כי לא יבחינו בכך שהוא מתעלם מן ההנחיות ומשתמש בזמן כדי להתמכר לעניין הגובר שלו בסרטים ובספרות. ועדיין, התהליך הזה הותיר אותו עם תחושת ריקנות. "ללכת מדי יום לעבודה שהחשבתי אותה חסרת ערך התיש אותי מבחינה נפשית, והותיר אותי מדוכא."

מבחן התוצאה, לא משנה כמה הדבר מרגיז, לא נראה רע כל כך, במיוחד כשרמדאן הבין איך לשטות במערכת. למה הוא לא יכול היה לראות זאת בתור גנבה בחזרה של הזמן שהוא מכר לתאגיד? מדוע העמדת הפנים והיעדר התכלית העכירו את רוחו?

עבודת בולשיט – במסגרתה מתייחסים לעובד כאילו הוא מועיל והעובד נדרש לקחת חלק בהעמדת הפנים – היא מייאשת מיסודה, מכיוון שהיא משחק של העמדת פנים שלא העובד הוא זה שיצר אותה. כמובן שהנפש זועקת כאן. זוהי מתקפה על יסודות העצמי. אדם שאינו מסוגל לחולל השפעה בעלת משמעות על העולם חדל מלהתקיים.

המאמר התפרסם במגזין Harper's ולקוח מתוך ספרו של גרייבר, Bullshit Jobs.

תרגום: עמיר איזנמן

תמונה ראשית: Art Lab punch clock / much ado about nothing