מרחב של ייצור, ייצור של מרחב

"אם אין כי"ל, אין נגב"

סיסמה זו ליוותה את שביתת עובדי כי"ל בראשית 2015 בווריאציות שונות, ומלמדת על שילוב בין הקונצרן – כי"ל, לבין המרחב – הנגב. כיצד קרה שמפעל מסוים הפך מזוהה באופן כל כך עמוק עם האזור הגיאוגרפי שבו הוא נמצא? שילוב זה משקף יחסי גומלין רחבים יותר שעומדים במוקד מאמר זה: הקשר בין מרחב ומעמד כפי שהתפתח בישראל בשנים הראשונות לאחר קום המדינה. במאמר זה אציג שלוש אפיזודות הנוגעות לקשר בין מעמד ומרחב בישראל. אפיזודות אלו, מהעבר הקרוב והרחוק, הן קצה קרחון שבבסיסו נמצאים היחסים החברתיים שהתפתחו בארץ לאורך השנים.

אזוריות: מפעלי ים המלח והנגב הצפון־מזרחי

במרכזו של החיבור בין קונצרן כי"ל לבין הנגב, נוצרה תלות הדדית בין מפעלי ים המלח – ליבה הפועם של כי"ל, לבין צפון־מזרח הנגב – ובפרט דימונה, באר שבע וערד. חיבור זה הובנה בתהליך שבו הבסיס הכלכלי של הנגב הצפון־מזרחי הוא מפעלי ים המלח, והיישובים העירוניים שם מספקים כוח עבודה איכותי. לשם הבנת התפתחותו של הקשר בין המרחב הגיאוגרפי למפעלים, עלינו לחזור לתהליך התפתחותם לאחר קום המדינה.

מפעלי ים המלח הוקמו בשנת 1952 כחברה בבעלות ממשלתית, לאחר שהזיכיון לניצול אוצרות ים המלח הולאם. מהלך זה חתם ארבע שנות דיונים, ועדות, והשתדלויות רבות, כאשר השאלה המרכזית הייתה האם הזיכיון יישאר בידי חברת האשלג המנדטורית (.Palestine Potash Ltd), או יעבור לידיה של מדינת ישראל. בסופו של תהליך חברת האשלג מכרה את הזיכיון למדינת ישראל תמורת מניות בחברה הציבורית.

לאחר הקמת החברה הממשלתית החלה פעילות המפעל מחדש בחלק הדרומי של מפעל האשלג, בו היה חלק קטן מהמפעל הקודם ומחנה פועלים. התנאים היו קשים מנשוא. מעבר לחום של 50 מעלות בקיץ ותנאי עבודה מסוכנים כמו בריכות טובעניות, היו הצרכים הבסיסיים במחסור מתמיד, כפי שדיווח יהודה אלמוג – מעובדי חברת האשלג המנדטורית ולימים ראש מועצה אזורית "תמר", לדב יוסף, שר הפיתוח: "[…] [במחנה בסדום] על 220 מקומות דיור ישנם 500 איש. […] הופכים את חדר האוכל לגיהינום שלא יאומן כי יסופר (אכילה בעמידה מחוסר מקום, 100 צלחות על 500 אוכלים וכו')."

החברה החדשה התארגנה לאט בחסות משרד הפיתוח, עד למינויו של רב אלוף במילואים מרדכי מקלף לתפקיד המנכ"ל בשנת 1954. אחת מההחלטות הניהוליות הראשונות של מקלף הייתה להעביר את משרדי החברה ומעבדותיה מירושלים לבאר שבע. כך הסביר זאת למשרד הפיתוח בתשובה לשאילתה של חבר מועצת העיר ירושלים כנגד המהלך:

"[…] המרחק הפיזי בין המפעל לבין המשרד הראשי מהווה גורם מעכב לפיקוח וניהול יעיל של עניני החברה. על איש המשרד הראשי הנוסע למפעל לבזבז יום תמים בנסיעה בלבד שכן נסיעה בכיוון אחד גוזלת ארבע שעות. יתר על כן, אין ירושלים שוכנת כלל ועיקר על הדרך המובילה למפעל או ממנו. ההוצאות הכספיות של הנסיעות האלה גדולות מאד. עובדות אלה כשלעצמן מצביעות בעליל על חוסר הצדקה להחזקת המשרד הראשי בירושלים. משרדי החברה נקבעו בשעתו בירושלים עקב היותה מרוחקת כדי 45 ק"מ מן המפעל בצפון ים המלח. לצערנו הרב, עם הכיבוש הירדני, עובדה זו בוטלה והמפעל הועתק לדרום ים המלח".

ניתן לראות כי מקלף ראה במעבר צעד ניהולי הכרחי, הנובע מהשינויים הגיאו־פוליטיים בעקבות 1948, וכך בקיץ 1955 עבר המשרד הראשי של מפעלי ים המלח לבאר שבע.

בהמשך לצעד ניהולי זה הוחלט בהדרגה על העברת מגורי שאר העובדים מהמחנה בסדום לבאר שבע, ולאחר מכן גם לדימונה (שהוקמה ב־1956) ולערד (1962), מתוך הכרה כי במחנה בסדום או בסביבתו לא ניתן לספק תנאי מחיה למשפחות העובדים במפעל, דבר שמנע מהחברה לבנות כוח עבודה יציב ואיכותי.

העובדים שחיו בסדום בתנאי המחנה הקשים נתפסו ככוח עבודה לא ראוי, כפי שדיווח בעניין מנהל כוח האדם בסדום למשרד הפיתוח ב־1954: "כמה עשרות בעלי עבר פלילי בארץ, והשכלתם הממוצעת היא שלוש כיתות בית ספר עממי, הרי קל להבין איזה דמות יש לציבור כזה". כך גם עולה מדיווח של מקלף בישיבה עם שר הפיתוח:  

"מפעל תעשייתי נזקק בדרך כלל לארבעה נתונים הכרחיים: חומר גלם, אנרגיה, כוח אדם ודרכי תחבורה. בסדום מצוי חומר הגלם ומקצת מהאנרגיה הדרושה, אך נעדר כוח אדם ברמה מתקבלת על הדעת…"

לשם כך הועברו העובדים לגור עם משפחותיהם על ההר, אזור בו ניתן היה ליישב בתנאי נוחות יחסית. בשנת 1968, כעשור לאחר סגירת המחנה בסדום ב־1957, התפלגו העובדים של המפעל כך שבבאר שבע גרו יותר ממחציתם, והם היו בעלי תנאי עבודה טובים יותר ביחס לעובדים מדימונה וערד.

כאשר הצליחה מועצת פועלי באר שבע לזכות בייצוג עובדי מפעלי ים המלח מידי הוועד הפועל של ההסתדרות, ב־1957, נחתם הקשר בין מרחב למעמד בנגב הצפון מזרחי; המפעל נשען מאז על עובדים הגרים על ההר, ולכן השפעתו ניכרת באזור כולו. העובדים מצידם (הקבועים שבהם) זכו לביטחון שנובע מהעברת המפעל לדרום ים המלח, עובדה שלא השתנתה לאחר 1967 ופתיחת הכביש הוותיק בין ירושלים לים המלח. למעשה, כוחם של העובדים הקבועים נבע מהשילוב בין המיקום במרחב למיקום בתהליך העבודה, והקשר בין השניים לא ניתק גם לאחר שנים רבות ולאור שינויים גיאו־פוליטיים וכלכליים מרחיקי לכת.

ניתן לראות בסיפור זה תנועה במרחב ותנועה מעמדית בו זמנית – קיבועו של המפעל לאזור דרום ים המלח, העברת ההנהלה לבאר שבע, העברת העובדים מהמחנה בסדום לנגב הצפון מזרחי – כל אלו גרמו לאזור כולו להיות תחת ההשפעה של המפעל. המפעל נשען על עובדים הגרים על ההר, ולכן על היישובים העירוניים בהם גרו. כך עובדים שזכו לקביעות במפעל הפכו ל"אצולה הפועלית" של הנגב, והשתייכו באופן מובהק לשוק העבודה הראשוני, הנהנה מיציבות בעבודה, ומתנאים ושכר נאים. מדובר בבסיס גיאו־תעסוקתי יציב המעניק לעובדים את מעמדם. כוחם של העובדים הושפע באופן קריטי מהמיקום של המפעל במרחב, והקנה להם כוח שחרג מתחום המפעל אל מסגרות פוליטיות מקומיות וארציות. בלא מפעלי ים המלח אזור זה לא היה נוצר כפי שהוא. על כך מעידה הסיסמה בה פתחנו: "אם אין כי"ל, אין נגב".

מקרה זה הוא מקרה אזורי – המפעל והשפעתו חרגו מעיר אחת ויצרו אזור מסוים בעל מאפיינים הנגזרים מקיומם של מפעלי ים המלח ושאר מפעלי כי"ל.

מקומיות: "אופ־אר" באופקים

"מפעל אופ־אר סגור!!

אבטלה למאות משפחות!

אנו תושבי אופקים העובדים במפעל מזה 20 שנה ויותר במשמרות יום ולילה קיבלנו הודעת פיטורין על סיום עבודתנו במפעל.

תושב יקר!

אנו קוראים לך בזמנים קשים אלה לחזק ולהצטרף לפעולות ומאבק מחאה נגד סגירת מקור הפרנסה העיקרי במקום.

אנו קוראים לכם להרים את קולכם נגד מדיניות האבטלה וקוראים לממשלה לספק תעסוקה מיידית למפוטרים.

….

אנו פונים אליך תושב יקר.

בעיית התעסוקה נוגעת אליך ישירות, התייצב להפגנה אתנו.

ההפגנה תתקיים ביום שני 12.1.81 בשעה 7:30 בבוקר במרכז המסחרי. ההפגנה תימשך עד שעה 9:00 ומשעה זו יצאו אוטובוסים להפגנה בירושלים מול הכנסת.

אנו מבקשים עזרתכם והצטרפותכם בהפגנת הזדהות של פועלי אופ־אר."

מודעה זו הקוראת להצטרפות להפגנה נגד סגירתו של מפעל "אופ־אר" פונה אל "תושב יקר" ומופנית נגד מדיניות הממשלה, כאשר בעליו של המפעל כלל לא מוזכרים. גם כאן הייצוג של דרישות העובדים מלמד על הקשר בין מעמד למרחב, הפעם בקנה מידה קטן יותר – העיירה (דאז) אופקים. כדי להבין זאת יש לשוב להיסטוריה של הקמתה של אופקים והמפעל בה.

מפעל "אופ־אר" (אופקים־ארגנטינה) נוצר במסגרת תהליכי התיעוש של אזורי הפיתוח, אשר התבסס בעיקר משנת 1959 – תיעוש יזום על ידי המדינה במאמציה לייצר תעסוקה מלאה עבור תושבים שנשלחו למקומות מרוחקים וקטנים, חסרי היגיון כלכלי. ההקמה והאכלוס של העיירות יצרו זיקה עמוקה בין אתניות, מעמד ומקום מגורים, והביאו למצוקת תעסוקה אקוטית בעיירות הקטנות והמרוחקות דוגמת אופקים. במסגרת התיעוש המזורז הוקמה תעשייה פרטית שנתמכה על ידי המדינה. בשל חולשתם וחוסר עצמאותם הכלכלית, המפעלים באזורי הפיתוח היו יציבים פחות מאשר חלקי התשלובות במרכז, וכך עמדו לא פעם בפני משברים בעקבות תנודות בשוק הסחורות.

כך למשל, במפעל "אופ־אר" היו מחלקות טוויה ואריגה, בעוד במרכז התשלובת ("קשת") ברמת גן עסקו בתהליכים איכותיים יותר כמו ייצוב ושיפור הבד. ההיררכיה לא הסתיימה בגבולות המפעל, וכך תהליך העבודה המשיך וארג גבולות חברתיים על בסיס אתניות, מגדר ולימים לאום. מעל לכל בלט השילוב בין מעמד בתהליך העבודה ובשוק העבודה, לבין השייכות למרחב החברתי של אופקים.

הפנייה בכרזה אל המרחב החברתי המקומי, "תושב יקר", מלמדת על יצירת זהות וסולידריות מקומית בשנות השישים והשבעים, השזורה בקיומו של המפעל ואחרים כמותו. הפנייה מבחינה את עצמה הן מהסביבה הנגבית והן מהסביבה הארגונית של הוועד הפונה. ההסתדרות הכללית על מוסדותיה לא מוזכרת כלל. הייצוג הפועלי נטוע במקומיות; המקום מבוסס על התעסוקה היציבה שמקנים מפעלים דוגמת "אופ־אר". המעמד והמקום שזורים זה בזה, והאחרון הוא הבסיס לתביעות העובדים.

הרקע למשבר במפעלים דוגמת "אופ־אר" היה – בדיעבד – תחילתה של הליברליזציה הכלכלית בישראל. למשבר במפעל בשנות השמונים של המאה ה־20 חברו תהליכים פוליטיים, כמו חילופי השלטון, תהליכים כלכליים – הגלובליזציה הגוברת ונדידת התעשיות המסורתיות דרומה ומזרחה על פני הגלובוס, וכן ביסוסו של שוק העבודה הישראלי בעקבות מלחמת 1967 וכניסת פלסטינים לעבודה בישראל. "אופ־אר" חווה משברים בעבר, הגדול שבהם בשנות השישים, והישרדותו הייתה פועל יוצא של התערבות חוזרת ונשנית של המדינה.

העובדים ב"שביתות הסגירה" לא הציגו את תביעותיהם על בסיס האיגוד המקצועי אליו השתייכו. הם דרשו פתרון לבעיית התעסוקה בעיר, במרחב. הם גם גייסו במודעה (ובאמצעים נוספים) את א.נשי העיירה לטובת מאבקם, ואף הביאו למעורבות ראש המועצה מטעם הליכוד במאבק. הסולידריות המקומית חצתה גבולות פוליטיים ומעמדיים, כפי שמלמדת תמיכתם של בעלי העסקים הקטנים בעיר, אשר סגרו את עסקיהם והצטרפו לתהלוכת השובתים.

מצד אחד, כמו בדוגמה הקודמת – גם כאן נשזרו מרחב ומעמד יחדיו בתביעות נציגי העובדים. מצד שני – קנה המידה הוא אחר – תביעה לשמירה על העיר ותושביה העובדים במפעל, וזאת למרות שהיו בו גם עובדים שאינם תושבי העיר. שתי הדוגמאות עד כה מעידות על מקור חוזק הנעוץ במרחב – במקרה הראשון העברת המפעל לדרום ים המלח; במקרה השני – הקמתה של עיר חדשה. המקרה האחרון שאביא הוא המצומצם ביותר, ומעיד בעיקר על חולשה.

שולי המרחב והמעמד: אירועי באר שבע, 1959

"כ־40 או 50 איש לכל היותר, התאספו אתמול בצורה שעוררה חשש מראש בעיר העתיקה. סמוך לשעה 07:00 או 07:30 בערב התחילה תגרה בבית הקפה "כסית" ומשם פרצו קבוצות קטנות והתחילו להתפרע בצורת שבירת חלונות ולהתערב בקהל מתוך קריאת סיסמאות בעלות אופי חברתי, סוציאלי ופוליטי…"

כך דיווח מפכ"ל המשטרה, יוסף נחמיאס, בישיבת הממשלה. האירועים בבאר שבע פרצו ב־20 ביולי 1959. הם התחילו – כמתואר לעיל, בעימות בין מפגינים לבין בעלי קפה "כסית" בעיר. לאחר מכן התרחבו לכמה מוקדים בעיר העתיקה – שם נותצו חלונות ראווה ונגרם נזק למכוניות. המוחים נעצרו ונערכה להם הארכת מעצר קולקטיבית. חיים תבורי, מפקד המרחב במשטרה בעת האירועים סיפר כי:

"בלילה, מתוך ידיעה של הכרת המשתתפים, […] אנחנו הבאנו אותם בסופו של דבר למשפט. היות וזו היתה כמות גדולה מאוד, לא יכולנו להביא אותם לבית המשפט, ואז ביקשנו ממי שהיה .. שופט, את אליהו נאווי [לימים ראש העירייה], שיבוא וישפוט אותם בתחנת המשטרה..".

ניתן לראות כי אין במקרה זה ייצוג ישיר של המוחים ואנו למדים עליהם מהדיווח של אחרים, אך הקול שלהם "נשמע" במעשיהם. הם בחרו בבית הקפה "כסית" כיעד להצגת דרישותיהם. יעד זה זוהה עם האליטה המקומית, ולמעשה אירועי יולי 1959 בבאר שבע הביאו למרחב הציבורי זעם שהצטבר לאורך עשור. בדומה למרד ואדי סאליב בחיפה שפרץ כעשרה ימים קודם, ההתקוממות בבאר שבע נבעה דווקא מהקרבה הפיזית בין עולמות מעמדיים ותרבותיים שונים בתכלית.

מצד אחד אליטה שהשתייכה ברובה לתנועת העבודה, חלק בשכבה מתעבה של "חלוציות בורגנית", שהצדיקה את מעמדה המיוחס בתפקידה בבניין המדינה והכלכלה. מצד שני, שכבה של עולים אשר בתהליך הקליטה חוו הדרה, דחיקה לשוליים ותסכול, הן בפרנסה ותעסוקה והן במגורים. קיומו של רוב מתושבי באר שבע (כ־60 אחוזים בעלי הכנסה בינונית) אשר קיבל, כך נדמה, את האתוס הממלכתי ומצא את פרנסתו ומגוריו במסגרתו, לא מיתן את המפגש בין הקצוות. הקיטוב החברתי־כלכלי בלט גם בהשוואה לכלל המדינה: לפי דוח מ־1963, הכנסתם של 20.5 אחוזים מתושבי העיר הייתה נמוכה לעומת 16.8 אחוזים שהיו בעלי הכנסה גבוהה, כאשר שתי הקבוצות היו מעל הממוצע הארצי (12.6% ו־12.8% בהתאמה).

באר שבע הפכה בעשור לאחר 1948 לעיר מקוטבת מאוד, למרות קיומה של שכבת ביניים עבה ומגוונת. בלטו בה מצד אחד שכבה דקה של פרופסיונלים ומנהלים בכירים שהגיעו לעיר לאור תפקידה של באר שבע כמרכז שליטה ופיתוח בדרום הארץ. מצד שני, עולים רבים שחיו במחנות ארעיים ועבדו במקרה הטוב בעבודות לא יציבות, רובם הגדול יוצאי צפון אפריקה.

הפערים בלטו בתעסוקה ובדיור. כך למשל, בשעה שהיוו מיעוט מאוכלוסיית העיר, יוצאי אירופה ואמריקה היוו מחצית מתושבי העיר העתיקה, בעוד יושבי מעברת חצרים היו כולם יוצאי צפון אפריקה ואסיה. הדבר גם דווח בדיעבד על ידי ברוך חקלאי, מנהל הלשכה המקומית של משרד העבודה, לאלוף יוסף אבידר, מנכ"ל המשרד, כגורם מרכזי לאירועים ב־1959:

"מבין השוכנים בשיכוני ארעי בבאר שבע 90% הינם יוצאי צפון אפריקה ולדברי המשלחת [של הנהגת יוצאי צפון אפריקה בעיר] מצביע הדבר על קיפוח. תנאי הדיור הם ללא נשוא […] הריכוז החד עדתי של יוצאי צפון אפריקה בשיכוני הארעי מהווה מקור לתסיסה בעלת צביון עדתי".

המיקום במרחב – במעברה – נתפס כנובע מאפליה ממוסדת של יוצאי צפון אפריקה, בה הודו אפילו קברניטי העיר. כך למשל העיד מי שהיה מזכיר מועצת פועלי באר שבע עד 1959, גדעון בן־ישראל:

"לא הביאו בחשבון את המומנט החברתי, וזה יצר בעיית אפליה. הם יודעים שלמעלה מ־50 אחוז מעובדי עבודות הדחק בבאר שבע הם יוצאי צפון אפריקה, ורק מעטים מהם, יחידי סגולה מבין העובדים הקבועים התקדמו בעבודה ועלו בדרגה. הם גם יודעים שבבית חרושת 'חרסה', למשל, המעסיק כ־60 אחוז מיוצאי צפון אפריקה, אין אף אחד מהם בסגל המנהלי…".

ניתן לראות את המיסוד המרחבי והכלכלי של האפליה כלפי יוצאי צפון אפריקה. ההכרה באפליה זו לאחר אירועי 1959 הביאה לסגירת המעברה והעברת תושביה לשכונות עולים – בעיקר ד' מזרח.

אך המוחים קיבלו כתף קרה מרוב העולים בעיר, אשר זכו למסלולי מוביליות במגורים ובתעסוקה. המוחים ב־1959 תויגו כפורעי חוק, חלקם ריצו תקופות מאסר בכלא. האירועים הושתקו בזמן אמת ונעדרו מההיסטוריוגרפיה.

שולי המרחב והמעמד לא החזיקו בבסיס ארגוני – מקצועי או מקומי. הם לא הותירו חותמם בהיסטוריוגרפיה של העיר, אשר התעלמה מאירועים אלו. גם בזיכרון הקולקטיבי הודרו מחוללי המחאה, ומנהיגה – פרוספר [דוד] בן גיגי – בפרט. לאחר האירועים נשפט בן גיגי לתשעה חודשי מאסר. הוא הוצג כעבריין,  אך גם כמי שהאשים את "הווזווסים" [כינוי לעג לאשכנזים] בהפיכתו לכזה. כך העיד מפקד המרחב באותה עת, לימים המפכ"ל חיים תבורי:

"אחד הדברים שאני לא מסוגל לשכוח זה נאומו של אותו בן גיגי. בן גיגי קם ונשא נאום בפאטוס רב, ביכולת ביטוי בלתי רגילה, בעברית די יפה, עם מבטא צרפתי. אחד הדברים שדיברו אליי, הוא עמד כך, עם אצבע מאשימה, אני זוכר שהוא עשה את זה, ממש סרט, כאילו שבוים על ידי במאי מוכשר, הוא אמר: 'אנחנו רועי זונות, אנחנו גנבים, אנחנו פורצים ואנחנו … אבל מי שעשה אותנו לכאלה, זה אתם'. האצבע המאשימה הזו עומדת מול עיני עד היום הזה".

מדבריו של תבורי עולה דמות מורכבת. פרוספר בן גיגי נולד באלג'יר ועלה ב־1948 בגפו לארץ כבן 17 כדי להתנדב ללחימה. הוא גויס ל"קומנדו הצרפתי", יחידה דוברת צרפתית בפיקודו של טדי דיפר. ה"קומנדו הצרפתי" השתתף בכיבושה של באר שבע, אך בן גיגי וחבריו ליחידה הוסיפו להיאבק על ההכרה בתרומתם עוד שנים רבות לאחר המלחמה. השתקת ההתקוממות בבאר שבע והרחקת מחולליה, היתה מבחינתו של בן גיגי המשך למחיקה הסימבולית של תרומת דוברי הצרפתית למלחמת 1948. החולשה במעמד ובמרחב גוזרת אם כן גם שתיקה בזיכרון ההיסטורי, כמו פָאטָה מוֹרְגָּנָה שחולפת עם שינוי נקודת המבט.

ייצורו של הנגב העירוני

שלושת המקרים מלמדים על שילוב שונה בכל אחד מהם בין מעמד למרחב. אלו מתפתחים אחד עם השני ולא בקווים מקבילים, משפיעים זה על זה. העובדים הקבועים של מפעלי ים המלח (וכי"ל באופן כללי) נהנים מחולשת מפעל המקובע במרחב. יציבותו של המפעל והקונצרן שהוקם על בסיסו, היו בסיס לשכבה גדלה של עובדים (רובם מזרחים, בהמשך גם ערבים בדואים) השייכים לשוק העבודה הראשוני. חוזקם הארגוני־פוליטי של העובדים נבע מהצורך של המפעל בגיוס עתודות כוח האדם. במילים אחרות, הזיקה בין המפעלים לנגב הצפון מזרחי, לאזור כולו, נבעה תחילה מהתלות של המפעל בערי האזור לצורך אספקת כוח אדם יציב.

המקרה של "אופ־אר" שונה מאוד. מדובר בהון פריפריאלי, המצוי בתחרות גבוהה (טוויה ואריגה, ללא החלקים המתמחים), וקיומו באופקים נועד לפתור את מצוקת התעסוקה שם בעקבות אופן תכנונה שהונחה על ידי שיקולים מדינתיים. בשל כך, קנה המידה של המאבק קטן יותר (עיירה בזמנו), וההישענות היא על מערך הזכויות והחובות המדינתי, ללא תביעות מההון.

ואחרון, אנשים שנמצאים למעשה מחוץ לשוק העבודה, ומהווים סוג של "צבא מילואים תעשייתי", תוך סימונם כשוליים חברתיים, כלכליים ומרחביים. תביעתם הוצגה במרחב המזוהה עם האליטה שהתבססה בבאר שבע באותה תקופה, בית קפה "כסית". מקום זה היה אתר כלכלי־חברתי־פוליטי שהפגיעה בו מיצתה את הייאוש של מי שחוו הדרה הן במרחב והן במעמד. מאבקם הפך ללא לגיטימי, דבר שלווה במחיקה של האירועים, גיבוריהם והשלכותיהם.

החיבור בין הבניה מעמדית ומרחבית בו־זמנית והדדית – חשיבות המיקום של מפעלים במרחב, ובמקביל תהליך עיצובם של היישובים השונים, השתלבו לכדי תהליך היוצר מגוון של צירופי מעמד ומרחב.

תובנה זו חשובה להבנת אופן העיצוב של מדיניות ברבדים השונים – פיזורה של תעשייה, הקמתם של יישובים, מענקים והטבות לבעלי הון, וגם במדיניות של איגודי עובדים. כל אלו ייתרמו מחשיבה הרואה את שוק העבודה ומקום העבודה כבעלי עומק מרחבי – תלוי במאפיינים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים הנטועים בהבניית המרחב.

לקריאה נוספת

בר־און ש., 2007. "חוזה שהופר: עובדים ומדינה באופקים, 1955 – 1981", עיונים בתקומת ישראל, 17: 287 – 317.

בר־און ש., 2013. אורגים קהילה: עובדים באופקים, 1955 – 1981, ירושלים: אשכולות, מאגנס.

בר־און ממן, ש., 2018. "מחאה ומעמד בבאר שבע, 1948 – 1963". עיונים, 29: 82 – 110.

Bar-On Maman, S., 2018. "Spatially Strong: Dead Sea Works Ltd. and the Building Up of the Southeast of Israel, 1948-1964". Labor History, 59(4): 437-453.

תמונה ראשית: Christopher Chan / Dead Sea Magnesium Factory (flickr)