מאז המאה ה־19, עם עליית הליברליזם בעולם המערבי – הן כבסיס להסדרים פוליטיים והן כפרדיגמה רעיונית – נדמה היה שהביקורת הסדורה ביותר נגד הסדר הקיים היא התיאוריה המרקסיסטית. גם היא התקיימה הן כרעיון והן כבסיס להסדרים פוליטיים: ניסיונות מסוגים שונים למימושה שלטו במאה הקודמת כמעט בחצי הגלובוס. קריאת התיגר של המרקסיזם היא מפורשת מאוד, ונוכחת כבר ביסודות משנתו. כך, מיד בפתח המניפסט הקומוניסטי, מחבריו מציגים את משנתם כ"רוח בלהות" המאיימת על מאשררי הסדר הליברלי הקיים.
אולם, בעשורים האחרונים נדמה שהמרקסיזם איבד את המונופול על הביקורת. בין שלל התיאוריות החדשות שהתפתחו – פמיניסטיות, פוסט־קולוניאליות, פוסט־מודרניות, אקולוגיות ואחרות, עולה גם קרנה של תיאוריה חדשה – התיאוריה הקהילתנית, הקוראת גם היא תיגר על הסדר הליברלי. הקהילתנות, שמובלת על ידי הוגים כגון אלסדייר מקינטאייר, צ'ארלס טיילור ומייקל וולצר, מכילה שלל קולות המדגישים בדרכים שונות את מרכזיות הקהילה בגיבוש חייו המוסריים של כל אישה ואדם. לנוכח הגיוון בתוך הגישה, יוסי דהאן מגדיר את הקהילתנות באמצעות אופן התנגדותה לתיאוריות ליברליות עכשוויות ולא לפי תוכן ההגות של הוגיה, מה שכמובן רק מבהיר את אופייה הביקורתי. ניתן להכליל בזהירות ולקבוע שהקהילתנים מציבים את הקהילה, ולא את האינדיבידואל, במוקד הניתוח הפוליטי, באופן שלרוב מוליד קריאה מקיפה לצמצום פערים חברתיים וכלכליים, ומדגיש את השוני בין התפיסות המוסריות של קהילות שונות. מתוך כך, הקהילתנות מותחת ביקורת שמאלית הן על חלוקת המשאבים הקפיטליסטית, והן על התעלמות הליברליזם מזכויות קבוצתיות ותרבותיות.
אחד מנציגיה המובהקים והמשפיעים ביותר של הקהילתנות הוא ההוגה היהודי־אמריקאי מייקל סנדל, שמציע גישה פשוטה להבנה אך בעלת מסקנות מרחיקות לכת. ממשקיה עם הגישה המרקסיסטית מרובים ומעניינים, ואכן, בכמה כתבות בעיתונות הוא אף הואשם בהיותו "מרקסיסט שונא שווקים". מובן שמדובר בגוזמא צהובה, אולם היא לא שגויה לחלוטין: על אף שהוא לא רואה עצמו כמרקסיסט ולא משויך לאסכולה זו, סנדל מסכים – גם אם לא במוצהר – עם חלק מעיקרי הגישה, בהם היחס הספקני לשווקים.
באופן כללי יותר, ניתן לומר שכמו כל תיאוריה ביקורתית אחרת, גם הקהילתנות נאלצה להתייחס למחשבה המרקסיסטית הענפה, והושפעה ממנה תוך דחיית חלקים מעיקריה. כך למשל, באחד המאמרים המכוננים של הקהילתנות, The Communitarian Critique of Liberalism מאת מייקל וולצר, מוזכרים כתבי מרקס הצעיר כאחת ההופעות הראשונות של ביקורת קהילתנית – עמוד אחד אחרי שוולצר מבהיר שהביקורת המרקסיסטית אינה מספקת כיום.
במאמר זה אבקש לבחון את משנתו של מייקל סנדל, מחשובי ההוגים הקהילתניים במחשבה המדינית, מתוך הפרספקטיבה המרקסיסטית. הבחירה להתמקד בסנדל נובעת, כמובן, מהעניין שמעוררת משנתו הברורה, שממצבת סוגיות ערכיות בהקשר חברתי בצורה מבוססת ומשכנעת. אך לא פחות מכך, ההתמקדות דווקא בו ולא בקהילתן אחר נובעת מהתהודה הגדולה לה זוכה סנדל באגפים המתונים של השמאל, ובכלל זאת בישראל. אולי זה רקעו היהודי; אולי זו שפתו הבהירה והמובנת, והמאמצים שהוא עושה כדי להפיץ את משנתו בקרב הציבור הרחב; אולי זה הקורס המקוון והחינמי שלו, 'צדק', שזה לפופולריות עצומה. כך או אחרת, סנדל הוא לא רק אחד מההוגים הפוליטיים הבולטים ביותר בשיח האמריקאי: חשיבותו כהוגה קהילתני מהדהדת גם במחלקות למדע המדינה בישראל.
בבסיס ניסיון זה עומדת השאיפה להאיר כשלים הקיימים בתפיסתו החדשה יחסית של סנדל דרך המתודה המרקסיסטית בעלת השורשים העמוקים. על אף שלא אתייחס במישרין לכך, אני סבור שמתוך בחינה זו עולים באופן טבעי שני עניינים נוספים. הראשון הוא הצגתם של כמה כשלים שהסדר הליברלי השליט משמר. השני הוא גיבוש קווי המתאר של השוואה הפוכה, ביקורת סנדלית על המרקסיזם, שתוכל לעדכן את המרקסיזם ולהאיר בו ליקויים.
כעת אעמוד בקצרה על עיקרי הגותו של סנדל, תוך הישענות נרחבת על ספרו המרתק 'צדק: מהו המעשה הנכון שעלינו לעשות', שמנגיש בשפה ברורה ופופולרית את עיקרי תפיסתו, ואף תורגם לעברית. אין בכוונתי למצות במסגרת זו את תפיסתו רחבת ההיקף, אלא רק לנסות להציגה באופן סכמטי, תוך התמקדות במושגים שיעמדו בבסיס הניתוח שאציג.
מבוא לסנדל
מבחינה היסטורית, הקהילתנות צמחה במידה רבה כתגובת נגד לתפיסת הצדק ששטח הפילוסוף הפוליטי ג'ון רולס בספרו 'תיאוריה של צדק' (1971). בשנת 1982 פרסם סנדל את ספרו הראשון, Liberalism and the Limits of Justice, שהוקדש כולו לביקורת על רולס. במרכז הספר עומדת הטענה לפיה לא ניתן לדבר על אף אישה ואדם במנותק מההקשר החברתי שלהם. מתוך תלות זו של האדם בחברה, עומד סנדל על קיומם של ערכים בסיסיים, ועל כך שיש להבין מתוך החברה מה הדרך הנכונה להגשימם. בניגוד לתפיסות המתנות צדק בזכויות מופשטות השמורות לכל בן אדם ללא תלות ברצונותיו או בתנאי חייו – כמו תפיסתו הליברלית של רולס, המפרידה גם היא בין אדם להשתייכויותיו באמצעות "מסך של בערות" – סנדל טוען שלא ניתן "להפשיט" בני ובנות אדם מהקבוצות במסגרתן הם פועלים. קבוצות חברתיות אלו, המהוות חבורות אנשים המחזיקה בערכים משותפים, ויכולות להיות לאומיות, דתיות או אחרות, מוגדרות על־ידו כקהילות.
מכיוון שזהותו של כל אדם, ויותר מכך – עצם המוסריות שלו, כרוכים במידה מכרעת בשיוכו החברתי, הצדק לפי סנדל אינו מוחלט, אלא תמיד מתקיים ביחס לקהילה מסוימת. גם הקהילתנות אינה רלטיביסטית לחלוטין – היא בפירוש מכירה בקיומם של ערכים מסוימים – אבל יותר משהיא קוראת לעצב מדיניות ציבורית לנוכח ערכים ברורים ונכונים תמיד, היא מנסה ליצור תשתית לפיתוח תפיסה של טוב משותף ,לאור ערכים שיכולים להתבטא במגוון דרכים.
דוגמא טובה לכך היא תפיסת הדמוקרטיה של סנדל, נקודה חשובה לענייננו, שמתבהרת בספרו Democracy's Discontent: America in Search of a Public Philosophy. בשונה מזרמים אחרים במחשבה השמאלית, הביקורתיים כלפי מושג המדינה, סנדל רואה בדמוקרטיה מרכיב הכרחי ומרכזי ביצירתו של שיח פוליטי המכוון למחשבה משותפת על החיים הטובים. מכיוון שהוא מניח שהמעשה הנכון אינו נקבע באופן א־פריורי אלא נובע מסיטואציה חברתית מסוימת, הדמוקרטיה אליה הוא שואף אינה רק מסגרת פורמלית, אלא רפובליקה במובן המהותי של המילה: לפי חזונו, המדינה צריכה להיות הקרקע עליה ידונו אזרחים בשאלות מוסריות. עם זאת, סנדל לא מציג מבנה מוסדי מסוים של הרפובליקה הזו: אין בה מתכונים להפרדת רשויות כזו או אחרת, הכרעה לטובת שיטת בחירות רובנית או יחסית, או כל מרכיב פרוצדורלי מדויק אחר; הערך הרפובליקאי הוא מהותי, אך הוא יכול להתבטא בשלל דרכים, בהתאם להקשר החברתי שלו.
אבן יסוד בתפיסה הקהילתנית היא ההבנה לפיה המדינה אינה יכולה להיות ניטרלית מבחינה מוסרית – בניגוד לתפיסות ליברליות שטוענות שעל המדינה להימנע משיפוט ערכי ולאפשר לכל אחת ואחד לחיות לפי ערכיהם. במושגיו של סנדל, הוויכוחים הפוליטיים הם ויכוחים בין תפיסות טוב מתחרות, כך שהם אינם יכולים להיות לא־מוטים ערכית. לא רק שהוא מטיל ספק בהיתכנות של שלטון ניטרלי, שכן הוא רואה בכל מדיניות שיקוף של סולם ערכים כלשהו, הוא גם מתנגד לשאיפה לכינון שלטון שכזה. בהמשך לתפיסתו הרפובליקאית, הוא מתנגד לגישה הליברלית לפיה המדינה צריכה להיות מצע שיאפשר לכל אחד לפתח תפיסת טוב עצמאית, ורואה במדינה מסגרת לגיבוש תפיסת טוב משותפת. במילותיו שלו, שמהדהדות את כתבי אריסטו, הצדק הוא "טיפוח המידות הטובות ודיון תבוני על טובת הכלל".
"טיפוח המידות הטובות" הוא מושג במסגרתו סנדל עומד על כך שייעודו של כל מוסד חברתי "איננו רק לקדם מטרות מסוימות, אלא גם לכבד ולתגמל על מידות טובות מסוימות", הנגזרות מתכליתו של המוסד המדובר. כך, וכאמור דרך אריסטו, סנדל קושר באופן אינהרנטי בין צדק לכבוד, וטוען שמנהגים חברתיים קשורים פעמים רבות ברצון לשמש דוגמה או לקדם איכויות ומידות הכרוכות בהן. מכאן משתמעת מדיניות ציבורית שתדאג לכך שמוסדות יתגמלו את בעלי המידות אותן הם מטפחים. זה אולי נשמע מופשט, אבל בספרו 'צדק' סנדל מביא שלל דוגמאות פרקטיות. למשל, השכלה גבוהה: האוניברסיטה מתיימרת לטפח ערכי מחקר אקדמיים. לכן, קבלה לאוניברסיטאות צריכה להיקבע אך ורק על־פי מידת ההתאמה לתכנית הלימוד – כלומר לפי עמידה ברף אקדמי כלשהו, ולא לפי שכר לימוד, מכשול שמסנן מועמדים לאור פרמטרים כלכליים שאינם רלוונטיים.
סנדל מגדיר שייכות כעקרון מוסרי העומד בפני עצמו, ולכן הוא חורג מתפיסות ליברליות ושמאליות שטוענות שהמוסר צריך להיות מיושם בשוויוניות על כל בני ובנות האדם, באופן חסר־פניות. כדוגמא, סנדל מביא בספרו את סיפוריהם של שני אחים של פושעים: האחד סירב למסור מידע מפליל על אחיו בטענה שהוא לא נאמן רק לתושבי מדינתו אלא גם לאחיו, והשני הסגיר את אחיו תוך לבטים מצפוניים קשים. סנדל טוען שהתלבטות בין מחויבות הנובעת משייכות (קשר משפחתי) לבין ערך מופשט (המוסר המדיני) היא לא ביטוי של מאבק בין רגש למוסר, או בין נוחות למוסר, אלא התלבטות בין שני עקרונות מוסריים ברורים. סנדל מבהיר ש"את הדילמות שעמדו בפניהם [האחים] אפשר לפרש כדילמות מוסריות רק אם מכירים בטענה שדרישות הנאמנות והסולידריות עשויות להיות משקל־נגד לדרישות מוסריות אחרות… אם כל מחויבויותינו מושתתות על הסכמה או על חובות אוניברסליות… נתקשה להסביר את ייסוריהם של שני האחים".
כפי שנרמז בציטוט, אחד הערכים בהם סנדל מצדד הוא סולידריות, המקבלת גם היא פירוש קהילתי. הסולידריות של סנדל נבדלת מסוגים אחרים של אחריות מוסרית בכך שהיא מהווה מחויבות רק כלפי מי שחולק עמנו היסטוריה מסוימת – מעמדית, לאומית, וכו' – ולכן היא אינה אוניברסלית. הסולידריות שונה גם ממחויבויות רצוניות המיושמות כמוה באופן מוגבל – דוגמת עמידה בחוזים – שכן לא ניתן להימלט ממנה. בניגוד לחוזים, שנובעים מרצון ומבחירה ולכן ניתן לבטלם, ובדומה למחויבויות האוניברסליות בעלות התוקף הכמעט נצחי, אין ביכולתנו לבחור או להכחיש את ההיסטוריה משותפת שלנו, ולכן איננו יכולים לבטל את הסולידריות שלנו או להעמיד אותה בפני בחירה.
סנדל מותח ביקורת על הכלכלה הקפיטליסטית השלטת בעולם המערבי בכלל ובארצות־הברית בפרט, אך ביקורתו של סנדל אינה נסמכת על טיעוני כדאיות כלכליים. במקום זאת הוא מדגיש את המחיר המוסרי אותו משלמת החברה בשל טיב הפעילות הכלכלית, השוחקת, למשל, את הסולידריות החברתית, בשל פלישת הכלכלה למרחבים לא מתאימים. לטענתו, השוק יכול להנחות פעילות כלכלית בתחומים מסוימים, אך לא לשמש בסיס להתנהלות חברתית. לעניין זה הוקדש ספרו משנת 2012, What Money Can't Buy: The Moral Limits of Markets, בו מועלים שני טיעונים עיקריים נגד השימוש המורחב בהגיון השוק: הגינות והשחתה.
לפי טיעון ההגינות, השימוש בהגיון שוק בתחומים נרחבים ממיר אי־שוויון בשדה אחד – מעמד כלכלי – לתחומים אחרים, אותם אמור להנחות הגיון אחר, לא־מעמדי. לעניין זה יש השלכות רבות, אחת הבולטת שבהן היא העובדה שהגיון השוק כופה על אנשים לנהוג בצורות השוללות את החופש שלהם. סנדל מנתח תופעות כמו מכירת איברים או זנות, במסגרתן אנשים נדחקים אל מעשים קיצוניים בשל תנאים כלכליים, וטוען שהגיון השוק מבלבל בין יכולת לשלם לנכונות לשלם בהתעלמותו ממצבי אי־יכולת. הבחנה מועילה זו מבהירה למה הניתוח הקפיטליסטי שוגה כשהוא מניח, לדוגמא, שמי שחשוב לו להוציא כסף לצורך שמירה על בריאותו, אמור למצוא את הדרך להיות מסוגל לעשות זאת.
הטיעון השני של סנדל, טיעון ההשחתה של השוק, הוא לב ביקורתו על המערכת הכלכלית. כפי שהוא טוען שהמדינה אינה יכולה להיות ניטרלית, כך הוא טוען שגם השוק אינו ניטרלי. השוק מכיל מטען ערכי, ולכן יש שאלות שלא ראוי שהשוק יכריע בהן, משום שעצם אימוצו יעוות את העומד על הפרק וישנה את טיבו. כך, סנדל מנתח את הגיוס לצבא בראשית מלחמת האזרחים האמריקאית, בה הציע הצפון לכל מגויס שלא רצה להתגייס לשכור מישהו שיתפוס את מקומו. לפי סנדל, ההשלכות של צעד שכזה לא יכולות להיות כלכליות בלבד: האפשרות להמיר חובה אזרחית בתשלום, והניסיון למדוד ולתמחר במסגרת השוק כמה עולה גיוס, משנים את המשמעויות המיוחסות לצבא ולחובה האזרחית. עם הפיכת הערבות לביטחון ארצות־הברית לדבר שניתן לפדותו בעבור כסף, האחריות החברתית שינתה את טיבה, וכבר לא התקיים בה שוויון אזרחי.
האינדיבידואל, החברה והקהילה
במבט ראשון, נוכל לדמות לעצמנו שביקורתו של סנדל על מושג האינדיבידואל תואמת את העמדה המרקסיסטית ביחס למושג זה: שתי הגישות מטילות ספק גדול ביכולתו של אדם להתקיים כישות עצמאית מנותקת מהקשר, גם כמודל תיאורטי. עם זאת, במבט מעמיק יותר מתגלה כי בעיניים מרקסיסטיות הביקורת הקהילתנית היא חלקית בלבד. היא שוללת את האוטונומיה אותה מייחסות גישות ליברליות לבני ובנות האדם, אך לא יורדת לשורשו של ההקשר בו בני האדם מעוצבים.
לפי סנדל, לא רק שלכל אינדיבידואל יש קהילה – האינדיבידואל לא יכול לקיים את חייו במנותק ממנה. סנדל כותב: "[המונח] קהילה מתאר לא רק את מה שיש לאנשים כאנשים, אלא גם את מה שהם, [זו] לא מערכת יחסים בה הם בוחרים". הקהילה מגבילה את מרחב חופש הבחירה המיוחס לאינדיבידואל, ותוחמת את מרחב הפעולה שלו באופן שמקשה על עצם השימוש במושג האינדיבידואל. מכאן שלא רק היכולת לפעול באופן מוסרי אלא גם היכולת להיות חופשי כרוכה בקהילה, בניגוד לתפיסה הליברלית שטוענת שהחופש הבלתי מוגבל של האינדיבידואל הוא אי־תלותו בגורמים חברתיים חיצוניים לו. לפי סנדל, הקהילה מתקיימת לפני האדם ובלעדיו, בעוד האדם לא יכול להשתחרר ממנה. יתר על כן, לא רק שהוא כבול בעבותות לקהילה, הוא אפילו לא יכול לבחור לאיזו קהילה עליו להיות כבול, עדות נוספת לחופש הבחירה המוגבל שלו.
כל הקהילתנים מבקשים לעשות קונקרטיזציה למושג האינדיבידואל דרך מיצובו בהקשר קהילתי, אך גם ביחס לקהילתנות ביקורתו של סנדל על האינדיבידואל מרחיקת לכת. הוגים אחרים בגישה מייחסים כמוהו חשיבות גדולה לקהילה בעיצוב הזהות של כל אישה ואיש, אך נמנעים מלטעון באופן ברור שטבעו של האדם הוא קהילתי.
גם התפיסה המרקסיסטית היא סטרוקטורליסטית, כלומר טוענת שתפיסותיו של כל אדם לא מתגבשות באופן עצמאי, ושלמוסדות השפעה מכרעת של על יחידים. קיים ויכוח פנים־מרקסיסטי בין סטרוקטורליסטים קיצוניים, כמו לואי אלתוסר, לבין אלו שמייחסים לאנשים פרטיים יותר חופש פעולה. עם זאת, נדמה שניתן להכליל ולומר שלפי כל המרקסיסטים חברות המתבססות על קניין פרטי נשענות על שעבוד כלכלי המייצר שעבוד תודעתי, כלומר המרקסיסטים שוללים את האפשרות לפתח עמדות באופן עצמאי וחופשי לחלוטין. שעבוד זה מכונה בדרכים שונות – ניצול, ניכור, בניין־על ותודעה כוזבת. כך גם משמעותה של העצמאות המתקיימת במסגרת החברה קומוניסטית לא מוסכמת בין כל ההוגים המרקסיסטיים. אך לפחות בחברה הקיימת, כולם מסכימים שאנשים אינם אדונים לעצמם.
עד כאן, נראה שהגישות השונות טוענות אותו דבר: לפי המרקסיזם האדם המשועבד משולל יכולת עצמאית לגבש תפיסת טוב, שכן מושגי המחשבה של כל אדם לא נקבעים על ידו. מכאן נובע שתפיסת של כל אדם נובעת מהמסגרת החברתית בה הוא חי – כפי שאומר סנדל. כמו כן, בדומה לסנדל, גם המרקסיסטים יתקשו לטעון שבנות ובני אדם יכולים לבחור באיזו חברה לחיות, או לפרוש מהחברה. למרות זאת, קיימים הבדלים מהותיים בין הגישות, הנוגעים להקשר החברתי בתוכו הן סבורות שאנחנו מתהווים.
כפי ששמם מלמד, הקהילתנים שמים במרכז את הקהילה, אותה סנדל מגדיר כקבוצה בעלת יכולת ייחודית ליצור ולקדם תפיסת טוב משותפת על־בסיס שיח משותף, רקע משותף של הבנה, וערכים קהילתיים. בניגוד לכך, המרקסיסטים שמים במרכז את החברה, מושג שונה מבחינה מהותית. כשסנדל מדבר על קהילה, הוא מדגיש את אחדותה הפנימית ואת ההסכמות והמושגים המשותפים המתקיימים בה. לעומת זאת, החברה עליה המרקסיסטים מדברים מפוצלת למעמדות המצויים בקונפליקט תמידי.
המרקסיזם מתייחס כעובדת יסוד למאבקי השליטה על אמצעי ייצור בין הכוחות החברתיים שונים, שנקרא בפי מרקס "מאבק מעמדי". כל מעמד כלכלי ממלא תפקיד אחר בחברה, מכאן שהאופן בו החברה משפיעה על יחידים אינו אחיד, אלא משתנה ממעמד למעמד. ניסוח קיצוני לעמדה זו הציע א"פ תומפסון, שהגדיר את המעמד, תוך שימוש בכלים מרקסיסטיים, לא לפי מיקומו במערך הייצור – אלא כחוויה משותפת במסגרתה קבוצת אנשים מרגישה ומטמיעה זהות המשרתת את האינטרסים שלה. גם מרקסיסטים "אורתודוקסים" יסכימו עם היבט זה של ההשפעה השונה של החברה על יחידים ממעמדות שונים. רוזה לוקסמבורג, למשל, תיארה במאמרה "הפרולטרית" את ההבדלים בין הווי החיים של אישה ממעמד נמוך לזה של אישה ממעמד גבוה.
הקהילתנות מתייחסת להקשר בתוכו מתעצבים כל בנות ובני האדם כהקשר אחיד, במובן זה שהקהילה אמורה להשפיע באופן דומה על כל מי שמשתייך אליה, ולכן, מבחינה מרקסיסטית, מדובר בהמשגה המחמיצה מרכיב מרכזי בגיבוש זהותו של כל אדם. בנוסף, סנדל מאפיין קהילה כקבוצה שמתקיימת בה אחדות בהיבטים חברתיים, כמו דת או שפה, והסכמה ביחס לשאלות ערכיות וחלוקתיות. מכאן שעצם הגדרת הקהילה של סנדל היא לפי הגורמים המאחדים המתקיימים בה, בעוד מרקס מגדיר את החברה כמסגרת קונפליקטואלית. מפרספקטיבה מרקסיסטית, הקהילתנות לא עומדת על המתחים המתקיימים בתוך כל חברה, או חמור מכך, משקיטה אותם כחלק מהגיון המסתיר את הניצול המעמדי, שמשפיע, אולי יותר מכל דבר אחר, על תפיסת הטוב שמפתח כל אדם.
בניגוד להוגים רב־תרבותיים מסוימים, סנדל לא טוען שכל הקהילות נהנות מאותו ערך ניטרלי. סנדל שומר על ערכים הקודמים בעיניו לקהילה, וכך לא רק נמנע מרלטיביזם מוסרי, אלא גם שומר על יכולת לבקר תופעות שנהנות מהסכמה חברתית. למשל, דרך היצמדות לערך הסולידריות והצגת טיעון ההשחתה לפיו כסף יכול לשנות לרעה את טיבן של תופעות חברתיות, סנדל מותח ביקורת נרחבת על כלכלת השוק האמריקאית ועל השלכותיה. עם זאת, הוא אינו רואה בקהילה גוף מדכא במהותו, כפי שהמרקסיסטים תופסים חברות מעמדיות. למעשה, היחס השלילי של המרקסיזם לחברה מגיע לשיא בדיוק אצל נאו־מרקסיסטים כגון הרברט מרקוזה וגי דבור, שחרגו מניתוח כלכלי קר והתעכבו על המנגנונים החברתיים והתרבותיים שמשפיעים על יכולתנו לפתח כושר מוסרי. לכן, גם בעניין טיב הקהילה סנדל מציע ריכוך של העמדה המרקסיסטית: הוא מכיר ביכולתה של הקהילה להיות שלילית, ואפילו מתקרב לעבר המרקסיזם בטענתו שהפעילות הכלכלית המתקיימת בחברה עלולה להשחית את חבריה. עם זאת, סנדל נמנע בכתביו מלהתייחס לקהילה כאל מרחב משעבד, ומציע תרופה בעייתית, בלשון המעטה, למתחים חברתיים.
מטריאליזם ואינדיבידואליזם
לפי סנדל, הפתרון העיקרי לתחלואי החברה הוא ייצור הסכמה בקהילה. במילותיו שלו, "כדי ליצור חברה צודקת עלינו לחשוב יחד על משמעות החיים הטובים, ולייצר תרבות ציבורית שתהיה מסוגלת להכיל את המחלוקות שיתעוררו באופן בלתי־נמנע". המרקסיסטים, לעומת זאת, חושבים שכדי ליצור חברה צודקת לא צריך לפשר בין הניצים בקונפליקט המעמדי, אלא לחסל את הפערים החומריים שגורמים לו מלכתחילה. בעוד סנדל שואף להתמודד עם המחלוקות או להכיל אותן, המרקסיסטים שואפים לצמצם ולבטל אותן. במילים אחרות, העניין איננו פלורליזם פנים קהילתי או דיונים על משמעות הטוב – אלא ביטול החלוקה המעמדית.
המרקסיזם הוא מטריאליסטי, וממשיג את קדימות התנאים הכלכליים למציאות החברתית דרך ההבחנה בין בסיס לבין בניין־על. הבסיס הוא התשתית החומרית־כלכלית של החברה, וכלולים בו תנאים טבעיים, אמצעי ייצור ויחסי ייצור. בניין־העל הוא השם הכולל לכל ההסדרים החברתיים שאינם כלכליים, ובו נמצאים התרבות והאמנות, האידיאולוגיה והדת, וכל מרכיבי התודעה החברתית. אחת השאלות בהן מרקסיסטים נחלקים היא מידת הכפיפות של בניין־העל לבסיס, ויש שזנחו כליל את השימוש במונחים אלו. עם זאת, ניתן לומר בהכללה שלפי המרקסיזם הבסיס משפיע באופן מכריע על בניין־העל, בעוד בניין־העל משעתק את הבסיס, כלומר מעתיק אותו תוך הצדקתו דרך הכשרתו מבחינה חברתית. מרקס עצמו כתב ש"אופן הייצור של החיים החומריים מתנה את תהליך החיים החברתיים, הפוליטיים והאינטלקטואליים בכלל". תפיסה זו עומדת בלב שלל מושגים שגורים בז'רגון המרקסיסטי, מ"מטריאליזם דיאלקטי" ועד "הוויה מעצבת תודעה".
מתוך תפיסתם המטריאליסטית, גם החברה עליה מדברים המרקסיסטים מוגדרת בכלים חומריים. כלומר, לפי הכפיפות המשותפת של קבוצת אנשים למערכת כלכלית זהה הבנויה מייצור וצריכה, ייבוא וייצוא, ומאפייני סחר נוספים. בניגוד לכך, הקהילה של סנדל מוגדרת לאור אפיונים חברתיים ותרבותיים, המהווים לפי המרקסיזם חלק מבניין־העל. יש חפיפה מסוימת בין הגדרת החברה המרקסיסטית להגדרת הקהילה של סנדל: הבסיס הכלכלי המשותף שמרקסיסטים מייחסים לכל חברה מוליד תרבות וזהות משותפות שמקיימות את הגדרת הקהילה, אך לא כל קהילה מקיימת מערכת כלכלית משותפת, ההכרחית לכינון חברה. אפשר לחשוב, למשל, על קבוצות מיעוט דתיות שכפופות למערכת הכלכלית של המדינה בה הן חיות: לדוגמא, הציבור החרדי בבלגיה הוא קהילה לפי סנדל, אך הוא לא חברה לפי ההגדרה המרקסיסטית.
ממשקפיים מרקסיסטיות, סנדל עיוור לבסיס הכלכלי עליו נשענת החברה, ולכן תפיסתו היא חלקית בלבד: כפי שהאדם כפוף לקהילה/חברה, כך קהילה/חברה זו כפופה לכלכלה – עניין בו סנדל אינו מכיר. עיוורון זה מגביל את יכולתו להבין את הכוחות המופעלים על האינדיבידואל ועל הקהילה, את המרחב בתוכו הם מתהווים ואת המגבלות המוטלות על חופש הבחירה של הפרט. סנדל מזהה נכונה שהאינדיבידואליזם הליברלי הוא תפיסה שגויה, אך הניתוח שלו לוקה בחסר, בין השאר משום שהוא נשען על בחינה פילוסופית של הצדקת השוק ולא על בחינה מטריאלית של תפקוד השוק עצמו. באופן דומה, סנדל שותף לביקורת המרקסיסטית על האינדיבידואל, אבל טוען שקיומו של מושג האינדיבידואל משקף, בפשטות, טעות אידיאולוגית. המרקסיזם עומד על כך שלא סתם התקבלה התפיסה השגויה של אינדיבידואליות בקרב הציבור הרחב: היא חלק מבניין־העל הקפיטליסטי, שכן היא משעתקת את הסדר הכלכלי הקיים ומצדיקה אותו.
הרפובליקה הסנדלית
כזכור, הקהילתנות טוענת שכמו כל דבר אחר – גם הצדק מתהווה בתוך הקהילה. לכן סנדל קורא לכינונה של פוליטיקה של טובת הכלל, במסגרתה יוכלו לבוא לידי ביטוי ולהתחרות זו בזו השקפות שונות, שנועדו להיטיב עם הקהילה. לא רק שסנדל טוען שהצדק צריך להתבהר במסגרת הדיון החברתי, הוא אף טוען שהצדק מחייב אותנו לחשוב יחד על החיים הטובים, כלומר שהדיון הוא חלק מהותי מהצדק ולא רק דרך להגיע אליו.
במאמרו The Procedural Republic and the Unencumbered Self סנדל מתאר את השינוי ההדרגתי של ארצות־הברית מחברה שפעלה לאור מחשבה על מטרות משותפות לחברה שמקדשת הליך הוגן בפרק זמן שחופף לעליית הנאו־ליברליזם. מתואר שם כיצד המדיניות הציבורית שנוסחה בארצות־הברית בעבר, כמו גם הטיעונים בהם נעשה שימוש כדי להצדיק אותה, שיקפו עיסוק בטוב כללי, בעוד כיום המדיניות הציבורית האמריקאית עוסקת בעיקר בהבטחת זכויות. סנדל מגדיר תהליך זה כמעבר מ"רפובליקה לאומית" ל"רפובליקה תהליכית" – כזו המקדשת פרוצדורות במקום גיבוש עמדות – ומתנגד לו כמובן.
לצורך הדיון המושגי, אזנח את העיוות ההיסטורי של סנדל, שמפחית ממרכזיותה של האלימות של ארצות־הברית כלפי שחורים, ילידים, נשים, מדינות אחרות וקבוצות נוספות גם בתקופת ה"רפובליקה הלאומית", ואדבוק בביקורת רעיונית בלבד. סנדל מנגיד בין ליברליזם לרפובליקניזם, החזון הפוליטי איתו הוא מזדהה. הוא מוחה כנגד התבססות "הרפובליקה התהליכית" – וכך מבקר שוב את רולס, ומשרטט במקומה רפובליקה בה הערכים האזרחיים יעודדו ויתגמלו פעולה למען הכלל. זאת בניגוד למנגנונים המתגמלים פעולה למען טובת הפרט שמתקיימים במסגרות הליברליות. במונחים מרקסיסטיים, גם ניסיונו של סנדל ליצור רפובליקה שכזו במנותק מקריאה לשינוי כלכלי משקפת כשל לוגי. במערכת היפותטית שמתבססת על אי־שוויון בנגישות לאמצעי הייצור ועל דיכוי מעמדי מחד, אך מתגמלת מחשבה על הטוב החברתי המשותף מאידך, בניין־העל לא משעתק את הבסיס אלא סותר אותו. אם מקבלים את המטריאליזם, התלות בין בניין־העל לבסיס הופכת מצב זה לבלתי־אפשרי. לפי ניתוח מרקסיסטי קר, החברה אליה סנדל שואף לא יכולה להיות יציבה לאורך זמן: המתחים הפנימיים שיתקיימו בה בין האינטרסים של המעמד השולט למערכת החברתית שמדכאת אותו ייפתרו בהתמוטטות בניין־העל, כלומר במעבר לקפיטליזם בלתי מרוסן, או ביצירת בסיס ובניין־על חדשים, כלומר בשינוי מהפכני של החברה כולה. לכן, מתוך המטריאליזם, דווקא המרקסיסטים, שמוקעים בעיני רבים כאוטופיסטים, יכולים לפטור את תפיסת הרפובליקה הלאומית של סנדל כלא מציאותית ולא בת־קיימא.
ביקורת השוק
בכתביו של סנדל נמתחת ביקורת נרחבת על המדיניות הכלכלית האמריקאית ועל הבעיות החברתיות שהיא יוצרת, אך הוא נמנע מלהזכיר בכתביו את המושגים "קפיטליזם" ו"נאו־ליברליזם", על אף שאלו המונחים השגורים לתיאור מדיניות זו. סנדל מעדיף לדבר על שווקים. עם זאת, ניתן להשוות בין ביקורת השוק של סנדל לביקורת הקפיטליזם המרקסיסטית, שכן על־אף השימוש במונחים שונים, מושא הניתוח של סנדל ושל המרקסיזם זהה. יתרה מזאת, העובדה שסנדל נמנע מלהשתמש במילים מפורשות כמו "קפיטליזם" משקפת חלק מהבעיה שמרקסיסטים יזהו בביקורת השוק שלו: סנדל מסרב לקרוא לילד בשמו, ומסרב לשלול באופן תקיף ומקיף את ההיגיון של הקפיטליזם המאוחר, שבכשליו הוא מכיר.
בפתח הספר שהוא מקדיש לביקורת השווקים, What Money Can't Buy, סנדל טוען שהשוק החופשי הוא השיטה שהוכיחה את עצמה כמוצלחת ביותר בייצור שגשוג ועושר. כבר בתחילת דבריו סנדל דואג להבהיר שהוא לא פוסל מוסרית את השווקים, אלא מנסה להגביל את פעולתם לחלוקת סוגים מסוימים של משאבים, אותם השוק מחלק בצורה הטובה ביותר. התנגדותו של סנדל היא רק לחדירת ההיגיון הקפיטליסטי לתחומים להם הוא לא מתאים. במושגיו שלו, סנדל לא מתנגד לכלכלת השוק, אלא לכך שכלכלת השוק ההפכה את החברה ל"חברת שוק", מתואר באמצעות מושג ההשחתה של סנדל, שמהווה, כאמור, את לב ביקורתו על השווקים.
סנדל טוען שעלינו לשאול על מה אנחנו רוצים להגן מפני השפעתו המזיקה של השוק – אך לא מציע תשובה ברורה לשאלה זו. עם זאת, הוא מונה בעצמו תחומים רבים עליהם הוא סבור שיש להגן: בספר 'צדק' לבדו נמנים שלל מרחבים שלדעתו אין לנהל לפי היגיון הקפיטליסטי, בהם שאלות של חובה אזרחית כמו הגנה על בטחון המדינה וחברות בחבר מושבעים, סוגיות ביו־אתיות כמו פונדקאות ונושאים חינוכיים כמו תנאי קבלה לאוניברסיטה. כיום ארצות־הברית משתמשת בשווקים בכל אחת מהסוגיות הללו, וסנדל טוען ששימוש משחית זה משנה באופן מהותי ערכים חברתיים בסיסיים עליהם הוא שואף להגן, כך שלמשל הזכות להורוּת ושמירה על ביטחון המדינה הפכו לעניין סחיר, בו פערים כלכליים ממלאים תפקיד מכריע.
חרף קבלתו של סנדל את הגיון השוק במרחבים מסוימים, על מנת להתאים את ארצות־הברית לשאיפותיו המוסריות יש ליצור שינוי כלכלי, חברתי ופוליטי מקיף ומהותי. שינוי כזה יוביל, באופן בלתי־נמנע, לחלוקה מחדש של העושר בחברה האמריקאית ויצמצם את אי־השוויון שבה. אך בניגוד לוולצר הקהילתני – שקורא לעצמו במוצהר סוציאליסט – סנדל ממשיך את התעלמותו מהמושגים "קפיטליזם" ו"נאו־ליברליזם" בהתעלמות מהמושג "סוציאליזם", המהווה בפשטות קריאה פוליטית לחלוקה מחודשת, שוויונית יותר, של עושר, בה הוא בפירוש תומך.
בשפה מרקסיסטית, ניתן לנסח את דרישתו של סנדל להגביל את השפעת השוק על החברה כדרישה להגביל את השפעת הבסיס על בניין־העל. שאיפה כזו היא אבסורדית, שכן בניין־העל הוא ביטוי של הבסיס הכלכלי, והיחסים הכלכליים תמיד עיצבו את היחסים החברתיים, גם בחברות בהן כלל לא התקיים שוק חופשי. תלות הרוח בחומר, הווה אומר תלות היחסים החברתיים ביחסי הייצור, הופכת את דרישתו של סנדל להגביל את השפעת השוק לפשוט לא־הגיונית. אם הקהילתנות מתנגדת להשפעת השוק על הקהילה – במרקסיזם לא ניתן לדבר על הקהילה בלי לדבר על שוק, כשעצם הניסיון נתפס כאי־הבנה בסיסית של מהות החברה.
במאמרו שהוקדש לעניין, סיימון צ'ואט (Choat) מאיר ליקוי גדול נוסף בתפיסת השוק של סנדל. סנדל מתעלם לחלוטין מאחד השווקים הכי משמעותיים במדינה הנאו־ליברלית: שוק העבודה. השוק הזה מהותי להבנת מה שסנדל מכנה "חברת שוק", שכן זה השוק שבמסגרתו נסחרים כל בני־האדם ככוח עבודה, וזה השוק ההכרחי לקיומם של כל השווקים האחרים, הנשענים על עבודה זו. במסגרת שוק העבודה אנשים הופכים עצמם למוצר, ולכן ניתן היה לצפות כי יישומו הנרחב ביותר של טיעון ההשחתה של סנדל יתבצע ביחס לשוק זה. אפשר לדמיין אותו אומר, למשל, שאנחנו עצמנו עוברים השחתה כשאנו נאלצים למכור את כוח עבודתנו בעבודות שלא משקפות את כישורינו או שאיפותינו. טיעון שכזה היה מפתח מושג קרוב למושג הניכור המרקסיסטי. עם זאת, סנדל לא מוכן לקבל את המסקנות שעולות מניתוח שוק העבודה לאור גישתו שלו, ולא נדרש לנושא בספרו על השווקים, על אף שדיונים על עבודה מופיעים בספריו האחרים. דרך התעלמותו משוק העבודה, סנדל מפספס היבט חשוב של העולם המודרני, ומצליח להתחמק שוב, ללא כל הסבר משכנע, מקפיצה למסקנות רדיקליות, ואפילו – שומו שמיים – מרקסיסטיות, בדבר שינוי חלוקת העבודה.
חשוב לציין שסנדל מכיר בבעיה העמוקה של אי־שוויון חומרי. כאמור, הוא מבקר את השלכותיו גם במנותק מטיעון ההשחתה, כשדרך טיעון ההגינות שלו הוא גורס שאי־שוויון כופה תנאי חיים רעים על עניים. בניסוח פשוט, סנדל מכיר בבעיות הכרוכות באי־שוויון חומרי כשלעצמו, ולכן קורא לצמצום פערים כלכליים גם בספרה הכלכלית, שאמורה להתנהל, לדעתו, לפי הגיון השוק. עם זאת, סנדל כלל לא שואף להתנתק ממנגנון חלוקת המשאבים של השוק, ורוצה להשאיר תחומים מסוימים תחת ניהולו. גם לפי סנדל אי־השוויון שמייצר השוק מעורר בעיות חברתיות קשות, אך הוא מציע לכך פתרון חלקי בלבד. פעם נוספת, נראה שביקורתו של סנדל מחייבת פתרון הרבה יותר רדיקלי משהוא מוכן להציע. תוך שימוש בכלים מרקסיסטיים ניתן לטעון שסנדל מכיר במידה מסוימת בניצול המתקיים בחברה המודרנית, אך הוא רק מנסה ליצור ניצול "יותר נוח".
שינוי חברתי ותהליך היסטורי
בעיה נוספת בביקורת השוק של סנדל היא יכולתו המוגבלת להסביר את הסיבה להתפשטות הגיון השוק בחברה. סנדל מעיד כי: "אחת המגמות הבולטות של תקופתנו היא התרחבותם של השווקים ושל החשיבה מוכוונת־השוק אל תחומי חיים שבעבר לא התנהלו על פי נורמות השוק", אך לא נדרש בכתביו להסבר מסודר של הסיבות לכך.
בתיאוריה המרקסיסטית, ביאור המקור להיעדר הצדק בחברה המודרנית וההתייחסות לשינוי חברתי הם עניינים מרכזיים, הנכללים תחת המושג מטריאליזם היסטורי. מרקס עצמו התייחס במקומות רבים להתפתחויות חברתיות כתוצר של סתירה בין כוחות חברתיים מנוגדים, שבסיסה בסתירה חומרית. גם מרקסיסטים מודרניים לא רק מתארים את המצב הקיים אלא גם מסבירים את הסיבה לו בכלים מטריאליסטיים. כך למשל מרקוזה תיאר כיצד הפיתוחים הטכנולוגיים גדעו את התפתחות ההיסטוריה בכיוון אותו מרקס חזה. לכן, אפשר אולי לטעון שעצם זה שלסנדל אין תשובה סדורה לשאלה כיצד מתחולל שינוי חברתי זו בעיה, שכן בהעדר תפיסה היסטורית מגובשת קשה להבין כיצד החברה המודרנית התרחקה מהצדק וכיצד ניתן לשוב ולהתקרב אליו.
ובכל זאת, מההתייחסויות החלקיות שמפזר סנדל לתיאור הסיבות למצב בו נמצאת ארצות־הברית כיום, ניתן ללמוד משהו על תפיסת השינוי החברתי שלו. ניכר שבעיניו התבססות ההיגיון הנאו־ליברלי הייתה תהליך די ספונטני: בספרו על הרפובליקה סנדל תיאר כיצד הערכים האמריקאיים השתנו במשך השנים, אך מבלי לבאר את תהליך השינוי. בספרו על השוק, הוא כתב שהמעבר מכלכלת שוק ל"חברת שוק" נעשה באופן לא רצוני, מבלי שהאנשים עליהם שינוי זה משפיע נתנו על כך את דעתם. כמו כן, הוא כתב באותו הספר שהתרחבות השווקים וההצדקה של הגיון השוק הן שתי תופעות שמחזקות זו את זו, שהחלו באותו הזמן.
מאמירות מועטות אלו ניתן לנסות להסיק מה הסיבה למצב הנוכחי לפי סנדל: דעותיהם של אזרחים השתנו יחד עם כלכלת השוק שהשתנתה. סנדל מתאר מצב בו תפיסות חברתיות מילאו חלק מכריע בהתפשטות הגיון השוק, ומניח היזון הדדי בין הרוח לחומר. לפי צ'ואט: "מנקודת מבט מרקסיסטית, העדפת הרעיונות על פרקטיקות של סנדל היא היפוך סדר הדברים: הגיון השוק צריך להיות מובן כחלק מהאידיאולוגיה הנאו־ליברלית, שמשקפת ומצדיקה את המדיניות והפרקטיקות הנאו־ליברליות, ולא ממריצה ומעצבת אותן". יתרה מזאת, בעיניים מרקסיסטיות השתלטות ההיגיון הכלכלי על תחומי חיים נרחבים במסגרת הסדר הנאו־ליברלי לא משקפת השפעה גוברת של השוק על החברה, שכן לפי המרקסיזם הכלכלה תמיד משפיעה באופן מכריע על החברה, בלי קשר לנאו־ליברליזם. ההתפתחויות שסנדל מתאר מהוות פשוט שינוי של טיב ההשפעה הכלכלית על החברה, בין היתר בשל שינויים בכלכלה עצמה – למשל, המעבר מקפיטליזם קיינסיאני לקפיטליזם נאו־ליברלי.
ההוגה שאין להזכיר את שמו
תוך קידוש המחויבות לביקורת עקבית של המציאות, המרקסיזם לא מפחד להישמע פרובוקטיבי ומאיים, ואולי אף נהנה מכך. סנדל, לעומת זאת, דואג שלא להתבטא באופן שיכול לזעזע שומעים ליברלים, למרות שהתעמקות במשנתו מבהירה שהוא מבקר באופן עמוק ביותר את הליברליזם ואת המערכת הכלכלית השלטת במערב. עדות מרכזית לכך שסנדל מנסה להצטייר כמתון היא העובדה, שכאמור, הוא מתעלם בספריו ממושגים המזוהים עם ביקורת הסדר הקיים או עם ניתוח אקדמי שלו, כמו "סוציאליזם", "קפיטליזם" או "נאו־ליברליזם".
סנדל מגדיר שוב ושוב את השדה התיאורטי בו הוא פועל כוויכוח בין שלוש תפיסות צדק: ליברליזם, תועלתנות וטיפוח המידות הטובות, שהיא הגישה האריסטוטלית עמה הוא עצמו מזדהה. על אף שהוא סוקר בספריו הוגים רבים, סנדל משמיט מהם את קרל מרקס עצמו, על אף שקשה להאמין שתפיסות מסוימות שלו – כמו למשל ביקורתו על השווקים – לא נוצרו, בין היתר, גם מתוך התפלמסות עם מרקס. מובן שהמרקסיזם הוא גישת צדק משפיעה ביותר, ולו רק בשל חשיבות הכוחות שהתיימרו ליישמה – שעד לפני כמה עשורים הובילו את כל הגוש המזרחי. אך לא רק שהמרקסיזם לא זוכה לאף התייחסות ישירה מפי סנדל, הוא גם לא מתאים בקלות לאף אחת משלושת מקטגוריות הצדק שהוא מציע.
אפשר לטעון שהתעלמותו של סנדל ממונחים מסוימים היא עניין שולי ואולי אפילו סמנטי, אך למול ניסיונו להקהות את עוקצו ניתן למתוח שתי ביקורות. ראשית, אפשר לראות בניסיונו של סנדל להרחיק עצמו מתיאוריות "אדומות" בסיס לחלק מליקוייו תיאורטיים, שאינם סמנטיים כלל וכלל. סנדל נמנע מלבקר באופן רדיקלי את כלכלת השוק, ולכן גוזר על עצמו עיוורון בתחומים נרחבים כמו שוק העבודה – עיוורון שמציל אותו מקפיצה למסקנות קיצוניות אך גם הופך את הגותו ללא שלמה וללא עקבית.
שנית, ניתן לטעון שהמושגים אותם סנדל משמיט מלמדים על הכוחות אותם הוא משרת בפועל. כך, אפשר לומר שלמרות שהוא מצטייר כביקורתי, הגישה שלו מאשררת למעשה את הסדר הליברלי הקיים. לפי עמדה שכזו גם קריאתו של סנדל לשינוי פוליטי מצדיקה את הקפיטליזם המאוחר, שכן הוא נמנע מלבקר את הנאו־ליברליזם בחריפות, או אפילו לקרוא לו בשמו, כשהשינוי אליו הוא שואף משמר ומצדיק את עקרונות היסוד של השוק הקפיטליסטי. כמובן שהתורה של סנדל לא תומכת במודע בהסדרים הקפיטליסטיים השולטים, אך הביקורת שהיא מותחת עליהם מבקשת רק להציל את היסודות עליהם הם נשענים. מתוך כך, ניתן לראות גם בביקורת הסנדלית חלק מבניין־העל הנאו־ליברלי, שמשעתק בדרכים מתוחכמות את הצורה השלטת של הקפיטליזם ומכיל חלק מהביקורת עליו רק כדי לייצר סביבו הסכמה חברתית.
דברי סיום
מסקירה זו מתבהר שהשוני הגדול ביותר בין הגישות, המסביר רבים מההבדלים ביניהם, הוא הדבקות המרקסיסטית במטריאליזם. היכולת לטעון שסנדל משמר את הסדר הקיים קשורה בפער זה, וכך גם אי־יכולתו להציע ניתוח היסטורי. חשוב לעמוד על כך שסנדל אינו אנטי־מטריאליסט – טיעון ההשחתה שלו מכיר בכך שפעילות כלכלית יכולה לשנות את טיבן של תופעות חברתיות, וגורס כי השוק מוליד תופעות חברתית שפוגעות בקהילה. ניתן לנסח את טיעון ההשחתה כמשפט מרקסיסטי פר אקסלנס: הבסיס מוליד בניין־על שמתאים לו, שמעמיק את הניצול בחברה. עם זאת, לצד המטריאליזם סנדל מכיל גם יסודות אידיאליסטיים חזקים, המודגמים באופן שבו הוא מגדיר קהילה ובתפיסת המידות הטובות שלו.
המטריאליזם, כמו גם סיבות נוספות, מוביל לכך שבמגוון רחב של תחומים סנדל מציג מעין־ריכוך של העמדה המרקסיסטית. כך, הוא מכיר בהשפעתו השלילית של השוק, אך שואף להגבילו ולא להורסו. ברם, למרות שסנדל מנסה להימנע מלהיראות רדיקלי בעיני הקוראים המערביים אליהם הוא כותב, חזרה לביקורתיות המרקסיסטית יכולה לסייע בפתרון ליקויים רבים בגישתו, בהם למשל היחס לממד הדכאני של החברה.
ההבדלים בין היסודות הרעיוניים של המרקסיזם לקהילתנות נוסח סנדל עולים על ההבדלים בין החזונות של שתי הגישות. במילים אחרות, משום שהגישות עונות במידה מסוימת על בעיות שונות, המימוש שלהן פחות סותר מנקודות המוצא שלהן. אמנם סנדל שואף לפעמים לכינון צעדים העומדים בניגוד מוחלט למרקסיזם – בראש ובראשונה שימור אלמנט מוגבל של כלכלה קפיטליסטית כחלק מהרפובליקה אליה הוא שואף. עם זאת, על אף שרוב חזונו של סנדל לא חופף לחזון המרקסיסטי, הוא לא בהכרח סותר אותו.
האתוס הרפובליקני כפי שמגדיר אותו סנדל לא מחייב בעלות פרטית על אמצעי ייצור משום שהוא כלל לא נדרש לסוגיה זו, כך שהוא יכול להתגשם גם במערכת קומוניסטית. באופן דומה, המרקסיזם לא מתייחס לאחריות החברה לטיפוח מידות טובות, כך שנראה שגם עניין זה הוא אינו מנוגד למרקסיזם ויכול להתממש במסגרתו. המרקסיזם לא יטען שהעניין החשוב ביותר בשיח הפוליטי הוא טיפוח מידות טובות – אבל ניתן לדמיין כיצד שלל פרקטיקות הנובעות מרעיון יעשירו את המרקסיזם. כך, ביטויים של מעורבות אזרחית ושל דמוקרטיה דיונית, מאסיפות אזרחים, דרך גינות קהילתיות ועד לארגונים שונים ללא כוונת רווח נתמכים על־ידי רעיונות "סנדליים" ויכולים להלום, ואפילו לפתח, את התפיסה המרקסיסטית. לכן, נדמה שאחת המסקנות העולות מביקורת מרקסיסטית על הקהילתנות של סנדל היא דווקא האפשרות לנסות ולמצוא תשתית למיזוג בין שתי התפיסות, תוך אימוץ חלק מהמרכיבים של שתיהן. הדבר מצריך מחשבה מעמיקה נוספת, אך אני סבור שמדובר בניסוי רעיוני מעניין ואפשרי.
תמונה ראשית: TED Conference / TED2010_08063_D31_9364_1280 (flickr)
גולי דולב-השילוני הוא סטודנט להיסטוריה גלובלית בברלין, חבר בצוות הפודקאסט גל חד"ש ומבקר קולנוע.