המסורת העבשה של הכחשת העוני

להכחשת העוני ולזלזול בחומרתו יש מסורת ארוכה. פרסום דוח העוני בשנת משבר חריג, כמו זה שהתרחש בשנה האחרונה בעקבות מגפת הקורונה, גרר תגובות מהסוג המוכר לצד ניסיונות הכחשה חדשים. דיון ציבורי רציני צריך לרדת לעומקו החברתי של העוני, להבין את שיטות המדידה השונות ואת השקפות העולם העומדות מאחוריהן, ולהביא בחשבון את ההיסטוריה של המחקר החברתי בתחום ואת הפוליטיקה שלו. 

פרסום דוח העוני של הביטוח הלאומי מעורר מחלוקת בכל שנה. חלק ניכר מהתגובות לאורך השנים מתאפיין במה שאפשר לכנות הכחשת העוני, הנעשית באמצעות התקפה על מהימנות הנתונים ושיטת המדידה. מאחר שלכל איסוף נתונים יש מגבלות ולכל שיטת מדידה יש חסרונות, מניסיונות ערעור אלה עולה הרושם שיש המעדיפים לנסות להגחיך את בעיית העוני במקום להתמודד ברצינות עם גורמיו והאפשרויות העומדות בפנינו כחברה לצמצמו.

המשבר הכלכלי שנלווה להתפשטות נגיף הקורונה הגביר את הציפייה הציבורית לפרסום דוח העוני. עם פרסומו התברר כי הדוח השנתי שונה מדוחות עבר. אם בימי שגרה דוח העוני והפערים החברתיים, שמפרסם הביטוח הלאומי מאז שנות השבעים, יוצא לאור בסוף השנה, ועוסק בשנה שקדמה לשנת הפרסום – כך למשל, בדצמבר 2019 פורסם הדוח עם נתונים לגבי שנת 2018 – אזי בסוף חודש ינואר 2021 פרסם הביטוח הלאומי דוח מיוחד, שאינו דוח העוני הרגיל, תחת השם "רמת החיים, העוני והאי־שוויון בהכנסות – 2019-2018 ואומדן ל-2020 (לפי נתונים מנהליים)". בפרסום זה הובאו נתונים לגבי העוני בשנת 2019 ואומדן לגבי מצב העוני בשנת 2020 עצמה. בשנה חריגה כמו 2020 גם מסד הנתונים שעליו נשען דוח העוני שונה. בניגוד לכל שנה, הפעם הוא מתבסס על נתוני הביטוח הלאומי ולא על נתוני הלמ"ס, ובאופן חריג הדוח עוסק לא רק בשנה הקודמת בלבד אלא גם בשנה הנוכחית שבמהלכה הוא נכתב ונערך. זאת מתוך החשיבות של פרסום מידע לגבי העוני בישראל במהלך משבר הקורונה שהחל בתחילת 2020.

פרסומו של דוח שונה וחלקי זה גרר תגובות שעיקרן ניסיון להקטין את חשיבותו ואת ממצאיו ולנסות לטעת בלב הקוראים את התחושה שהכול בסדר, אם רק יודעים איך להתבונן במציאות בצורה יצירתית. מעטים האנשים שיגידו שעוני אינו בעיה חברתית שדורשת התייחסות רצינית. אפילו מכחישי העוני האדוקים מרגישים שיש טעם לפגם בדיון ברוח זו, ולכן הם מקפידים להסוות את ההכחשה שלהם בשאלות תמימות לכאורה והתקפות על תפיסות העולם "הנסתרות" של עורכי דוח העוני. "האם באמת יש כל כך הרבה עניים?" הם שואלים, "איך בכלל יכול להתקיים עוני בחברת שפע?" וכמובן איך אפשר בלי "האם קו העוני באמת משקף עוני?".

תהיות מעין אלה אפשר להבין כניסיון לפתור פרדוקס גדול עבור רבים: כיצד ייתכן שבחברה מתקדמת כלכלית וטכנולוגית יש כל כך הרבה עניים? בחלק מהמקרים אפשר להבין שאלות כאלה גם כתוצאה של מציאות חיים מעמדית נפרדת. השואלים כמו אומרים לעצמם "היכן נמצאים כל אותם עניים? אני לא מכיר אנשים שחיים בעוני אז כנראה שהמספרים מוגזמים". במאמר בנושא מאת פרופ׳ אברהם דורון, אחד מגדולי החוקרים החברתיים וחתן פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית, הוא מצטט את יצחק שמיר, ראש הממשלה המנוח, שטען ש"הסטטיסטיקה של קו העוני היא שקר" לצד שמעון פרס שבעת כהונתו כראש הממשלה, בתגובה לנתוני העוני, אמר ש"אין כאן שום עוני". לגבי פוליטיקאים תמיד אפשר לטעון שאף אחד מהם לא אוהב פרסומים שליליים, בוודאי כאלה שעשויים לחייב אותם לפעול יתר על המידה, ואולי אפילו בניגוד להשקפת עולמם או לאינטרסים של ציבורים שהם מייצגים. אך בניגוד אליהם, יש אנשים שמטרתם הפוליטית המוצהרת היא לקדם הכחשת עוני.

למסורת הארוכה הזאת הצטרף לאחרונה הרב ד"ר עדו רכניץ, מנהל המחקר במכון משפטי ארץ. בטור דעה שפורסם בגלובס, רכניץ שוטח שורה של טענות נגד דוחות העוני של הביטוח הלאומי בכלל, ונגד הדוח של השנה בפרט. "צריך לומר את האמת: דוח העוני של הביטוח הלאומי כלל לא מודד עוני", בישרה הכותרת המתגרה של הטור. רכניץ טוען שדוח העוני של הביטוח הלאומי לא מתייחס לעוני אלא אך ורק לפערים כלכליים. הוא מכנה את דרך המדידה של העוני הנהוגה בדוחות הביטוח הלאומי זה עשורים "סוציאליסטית" ומציג אותה בניגוד לתפיסה האינטואיטיבית והיהודית (בעיניו) של עוני – "מחסור באמצעים חיוניים". הוא מזהה הגדרת עוני זו עם הגישה הקפיטליסטית. לבסוף, הוא בוחן את הדוח המיוחד של 2020 ומנסה להראות שהירידה הקלה בממדי העוני המשתקפת בו מצדיקה שינוי הגדרת העוני ומדידתו באופן גורף.

הגדרת העוני בדוח העוני בישראל ובעולם

הדרך שבה נמדד העוני בדוח של הביטוח הלאומי היא גם ההגדרה המשמשת את הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי, ה־OECD, שבו חברות 37 מדינות מפותחות, ובהן גם ישראל. קו העוני המקובל בעולם מוגדר כ־50% מההכנסה החציונית הפנויה, קרי ההכנסה לאחר תשלום מיסים וקבלת תשלומי העברה (קצבאות). הרציונל שעומד מאחורי קביעת קו העוני בצורה זו הוא שעוני מעצם טבעו הוא תופעה חברתית. מאחר שיש הבדלים בין כל חברה ובין שנים שונות, מודדים עוני כמרחק מההכנסה הפנויה החציונית, שהיא ההכנסה הפנויה (לאחר תשלומי מיסים וקצבאות) שיש למחצית מהציבור פחות ממנה ולמחצית השנייה יותר ממנה.

ההנחה היא שאם רמת החיים עולה במדינה מסוימת, עלות הצרכים המקובלים תעלה גם היא. בדרך זו עוני מוגדר לפי התנאים המיוחדים לכל מקום ולכל זמן באופן ספציפי. בגישה זו מביאים בחשבון שככל שרמת החיים עולה, כך גם קו העוני יעלה. לדוגמה, אפשר לחיות רק באמצעות מזון דל ומים, אך מי שמחמת חוסר כיס חשבון החשמל שלו מוגבל ואין לו מחשב, אינטרנט או טלפון סלולרי חכם ייחשב בעיני רבים לעני במצב החברתי והכלכלי הקיים בימינו. בחברה טכנולוגית עתירת ידע, אדם שהגישה שלו לאינטרנט, לאשראי ולתחום הפיננסי לקויה או לא קיימת בגלל מחסור בכסף, יתקשה לתפקד באופן סביר ומקובל, ולכן ייחשב עני. בראייה חברתית זו, עוני הוא לא רק חוסר היכולת לספק את הצרכים הביולוגיים של הגוף אלא גם, ובמידה רבה בעיקר, מחסור במשאבים הדרושים כדי לחיות חיים לפי המקובל בחברה מסוימת. חוסר זה עשוי להוביל להדרה חברתית, שבמקרים רבים נלווה לה גם יחס מזלזל שמגביל את אפשרויות העני ומצמצם את יכולת הפעולה והסוכנות (agency) שלו. 

חשיבות האי־נגישות לאמצעים טכנולוגיים, כחלק מתופעת העוני בישראל, קיבלה תשומת לב רבה במהלך משבר הקורונה. מעבר הלימודים למתכונת של למידה מרחוק באינטרנט הוביל לכך שמי שאין לו גישה לאינטרנט ולמחשב בגלל חוסר במשאבים ייחשב עני. ואכן, בסקירה שנערכה באגף הכלכלנית הראשית במשרד האוצר עלה שליותר מרבע מהתלמידים בישראל אין חיבור לאינטרנט מהיר ולחמישית מהם אין מחשב.

לדרך הגדרת קו העוני יש חסרונות כבכל שיטה, אך עדיין יש בה יתרונות משמעותיים. למשל, היא מביאה בחשבון את המצב החברתי הקיים במקום ובזמן נתונים, זאת מאחר ועוני כתופעה חברתית מתקיים ביחס לחיים הספציפיים בחברה כלשהי, ולא רק ביחס לשאלה אם לאדם מסוים יש מספיק לחם ומים כדי לא למות. קו העוני לנפש תקנית כפי שפורסם בדוח העוני האחרון עומד על 2,403 שקלים. לפיכך, לאדם שגר בגפו קו העוני עומד על 2,883 שקלים, ולמשפחה בת חמש נפשות על 9,011 ש"ח. האם בעיני רכניץ, אדם שזה הכסף העומד לרשותו בחודש בישראל של ימינו אינו עני? הוא נמנע מלדבר על כך ישירות, ואולי לא במקרה.

עוני במסורת היהודית? חברתי ויחסי לעילא

רכניץ טוען שהיהדות דוחה את הראייה החברתית והיחסית של העוני ומבסס את טיעונו על 'שולחן ערוך', שמתיר לעני לקחת מקופת הצדקה עד שיוכל להתפרנס בעצמו. הוא לא נכנס לשאלה כמה מותר לעני לקחת מקופת הצדקה ומתי הוא ייחשב כמי שמסוגל להתפרנס גם ללא צדקה, ובאופן מעניין רכניץ גם משמיט את האמור בשולחן ערוך לגבי שאלות אלה. בשולחן ערוך יורה דעה, סימן רנ סעיף א' עונים עליהן כך:

"כמה נותנין לעני די מחסורו אשר יחסר לו כיצד אם היה רעב יאכילוהו היה צריך לכסות יכסוהו אין לו כלי בית קונה לו כלי בית ואפי' אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר והעני קונה לו סוס ועבד וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך".

כלומר, אם אדם היה מורגל לרכוב על סוס ועבד היה רץ לפניו, זה מה שנדרש מהחברה לספק לו כדי שלא ייחשב לעני. מהאמור נובע כי מחבר שולחן ערוך מגדיר את העני כמי שלא יכול לממן את אורח החיים שהורגל אליו באופן אישי. בהתאם, החובה החברתית על הסובבים אותו היא לספק לו את מה שדרוש לו כדי לשמר את אורח חייו לפני שנקלע לקושי כלכלי. העוני, על פי השולחן ערוך, אינו רק מחסור קיומי המסכן את קיומו הפיזי של העני, אלא גם מצב של קיפוח חברתי תלוי נסיבות וקשור גם למה שהעני היה נוהג והורגל אליו. משולחן ערוך עולה שהעוני הוא יחסי לא רק לזמן ולמקום אלא גם לכל אחד בפני עצמו. זו גישה מרחיקת לכת יותר מאשר הגדרת העוני המקובלת בימינו. 

בתלמוד הבבלי, מועד קטן כ"ז, מובאת בין היתר האמרה הבאה:

"תנו רבנן בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישים התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים".

בהמשך מפורטים עוד מנהגי אבלות, על פיהם, מפני שעניים לא יכלו להרשות אותם לעצמם, הוחלט לנהוג לפי מה שעניים כן יכולים להרשות לעצמם כדי לא לבייש אותם. בין השיטין עולה התפיסה שעניים הם לא רק אלה שלא יכולים לקיים את עצמם ולא למות מחמת מחסור חמור אלא גם אלה שהאמצעים העומדים לרשותם לא מאפשרים להם לנהוג במנהגי האבלות הנפוצים בחברתם באותו הזמן. או במילים אחרות, עני הוא מי שאין לו מספיק משאבים כדי לקיים את הנהוג בחברתו, אפילו אם הוא לא רעב ללחם.

היחס אל העניים, לא רק כמי שקיומם הפיזי-ביולוגי בסכנה אלא גם כמי שמסיבות של חוסר כיס מתביישים, ועל כן מודרים מהזרם המרכזי של החברה, מהדהד דווקא את התפיסה של העוני כמושג חברתי ויחסי התלוי במה שנהוג בזמן ומקום מסוימים. במסורת יש תפיסות נוספות הנוגעות לעוני ולגביהן יש מחלוקות רבות. אך לכל הפחות ניתן להגיד שהגדרה יחסית של עוני לא סותרת את הדיון היהודי במהות העוני ואף עולה בקנה אחד עם כמה מגדולי הפוסקים לאורך הדורות.

מה נשתנה הלילה הזה? דוח העוני השונה של שנת 2020

כאמור, דוח העוני של השנה שונה מקודמיו – בכך צודק רכניץ – ושוני זה מעורר קשיים חדשים. בניגוד לשנים קודמות, שבהן הדוח היה מבוסס על נתוני סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), הרי שהשנה הוא מבוסס על נתוני ההכנסה המנהליים של שכירים ועצמאים הקיימים בביטוח הלאומי. בסקרי הלמ"ס נוהגים לשאול על מקורות הכנסה נוספים מעבר לעבודה, כמו רווחי הון והכנסות מנדל"ן. במובן הזה, הנתונים מהלמ"ס מספקים תמונת הכנסות רחבה יותר מאשר הנתונים הקיימים בביטוח הלאומי, שנוגעים להכנסה מיגיעה אישית בלבד. מנגד, סקר מעצם טיבו מבוסס על מספר נסקרים קטן בהרבה מהאוכלוסייה הנסקרת, שמהם משליכים על הכלל. דיווח עצמי עשוי להיות מדויק פחות מדיווח מנהלי, שהוא בגדר חובה חוקית ונתוניו מועברים על ידי אלה שזה תפקידם המקצועי באופן יומיומי.

ואולם, על אף שהנתונים שנמצאים אצל הביטוח הלאומי חסרים מקורות הכנסה משמעותיים הנפוצים בעיקר בקרב בעלי משאבים רבים, עולה כי בדוח הנוכחי, מצב העוני והפערים החברתיים בישראל חמור יותר מזה שמחושב לפי נתוני הלמ"ס. לשם המחשה, בעוד שבדוח העוני לגבי שנת 2018, המבוסס על נתוני הלמ"ס, עולה שתחולת העוני בקרב משפחות עמדה על 18%, הרי שתחולת העוני בקרב משפחות באותה שנה, בהתבסס על הנתונים המנהליים של הביטוח הלאומי, עמדה על 21.4%. יש מקום לשער שלו היו נתונים מנהליים על אודות ההכנסות הנוספות, ההכנסה החציונית המחושבת הייתה עולה ואיתה גם קו העוני, ולכן תחולת העוני כפי שהיא מפורסמת בדוח הייתה עשויה להיות גבוהה אף יותר. זו נקודה שחשוב להדגיש אותה: לפי נתונים מנהליים הנאספים באופן שוטף, היקף העוני בישראל גדול יותר ממה שנהוג היה לחשוב כל עוד התבססו על נתוני סקר הלמ"ס בלבד.

עוד צודק רכניץ שבישראל לא מודדים עושר, או כמו שהוא קורא לזה "רכוש", וגם לא מודדים מצוקה חומרית. עושר לא נמדד בישראל כיוון שאין חובת דיווח על כל ההכנסות והנכסים כפי שנהוג במדינות רבות. בישראל ובעולם הדעה הרווחת היא שחובות דיווח כאלה – שיהוו בסיס למיסוי על הכנסות מעבודה, על הכנסות שאינן מעבודה (כמו הכנסות מנדל"ן וניירות ערך) ועל עושר בהתאם – הם בגדר מטרה רצויה. כולי תקווה שרכניץ יוביל קריאה למחוקק בישראל להנהיג חובת דיווח כזו שתסייע באיסוף מידע ועריכת מחקר המבוססים על נתוני ההכנסה והעושר המלאים.

כדוגמה למצב שקיומו מעיד על מהימנות לקויה של דוח העוני, רכניץ מביא זקן היפותטי שיש לו שני מיליון שקלים במזומן בחשבון הבנק, אבל אין לו הכנסה מדווחת. אדם היפותטי כזה אכן ייספר כעני, אבל רכניץ לא מביא אף ראיה או סיבה אחרת לחשוב שקיומם של מיליונרים בעלי אפס הכנסות מדווחות הוא תופעה מספיק גדולה כדי להשפיע על התמונה הסטטיסטית הנוגעת למיליוני אנשים.

אף שאין נתונים מקיפים על חלוקת העושר הכולל בישראל, יש מחקר ראשוני שבדק את התפלגות העושר בישראל. מהממצאים שפורסמו על ידי המכון לרפורמות מבניות ב־2015 עולה שבישראל – בדומה לידוע על מדינות אחרות – האי־שוויון בהתפלגות העושר גדול עוד יותר מזה של ההכנסה. הנכסים הפיננסיים (הכוללים גם מזומן שמופקד בבנק, בדומה לדוגמה ההיפותטית של רכניץ, לצד כספי הפנסיה, חסכונות, פיקדונות וניירות ערך) המוחזקים בידי העשירון העליון נאמדים ב־53.8% מסך הנכסים הפיננסים בכלל בעוד שהחציון התחתון של משקי הבית מחזיק רק ב־3.5% מהנכסים הפיננסיים. כלומר, בראייה של עוני כתופעה של מרחק חברתי והדרה ייתכן שאם נביא בחשבון הכנסות ועושר ביחד נגלה שתחולת העוני גבוהה יותר מאשר זו הנמדדת לפי הכנסות בלבד. זאת ועוד, החוקרים בדקו את שיעור העוני הנכסי המתבסס על המשאבים העומדים לרשות משקי הבית, לרבות נכסי נדל"ן ונכסים פינסיים. לפי מדד העוני הנכסי, משק בית ייחשב עני אם סך השווי של נכסיו נמוך משווי של רכישת סל צריכה בסיסי במשך שלושה חודשים (הגדרת סל הצריכה הבסיסי נשענת על מחקר של הביטוח הלאומי שעליו יורחב בהמשך). בסיס הנתונים העיקרי של המחקר פורסם ב־2013 ומהבדיקה עולה ששיעור משקי הבית המצוי בעוני נכסי עומד על 16%, ושכ־5% ממשקי הבית אלה הם בעלי רמת עושר שלילית, כלומר עם יותר חובות מנכסים. שיעור העוני בקרב משפחות לפי דוח העוני של הביטוח הלאומי באותה שנה, עמד על 18.6%, סדר גודל דומה. 

עדות נוספת לכך שהנתונים בדוח העוני של הביטוח הלאומי תואמים את המצב החברתי בפועל מצויה במה שידוע לנו על חוסר ביטחון תזונתי. הביטוח הלאומי בודק אחת לכמה שנים את מצב הביטחון התזונתי בישראל. בהסתמך על שיטת הבדיקה של הרשויות האמריקאיות, מצב של חוסר ביטחון תזונתי מוגדר כמצב שבו לא מתאפשר לצרוך מזון בכמות מספיקה. מהסקר שנערך ב־2016 עולה ש־17.8% מהמשפחות חיו בחוסר ביטחון תזונתי וכמעט מחציתן בחוסר ביטחון תזונתי חמור. באותה שנה שיעור העוני בקרב משפחות עמד על 19.1%. מכאן עולה ששיעור המשפחות שהכנסתן לא מספיקה לצורכי קניית מזון קרוב לשיעור המשפחות שנמצאו באותה שנה מתחת לקו העוני המוגדר באופן יחסי לפי הכנסה פנויה. כלומר, גם במובן הצר של נגישות מוגבלת למזון מספיק, המדידה של עוני יחסי לפני הכנסה מעלה תמונה דומה לזו שעולה בבדיקה של היקפי חוסר הביטחון התזונתי.

הניסיון להגדיר עוני באופן מוחלט 

לעומת גישה זו מציע רכניץ גישה אחרת המתיימרת להיות לא יחסית, שאותה הוא מכנה "מחסור באמצעים חיוניים". מבין השורות עולה שלדעתו מדידה כזאת תשקף מצב עניינים לא רק מדויק יותר, אלא גם חיובי יותר, אבל הוא לא מסביר מהם אותם אמצעים חיוניים שמי שלא יכול להשיג אותם ייחשב לפי דעתו עני. הוא גם מתעלם מהבעיה הקשה המתעוררת ביחס לניסיון להגדיר אמצעים חיוניים, ומי מוסמך לקבוע מהם האמצעים וכיצד נתמחר אותם. כל ניסיון לקבוע סל מינימלי של מחייה, שמתחתיו ייחשב אדם לעני, נתונה באופן מכריע לנתוני הזמן והמקום. המחירים משתנים עם הזמן, והנוהג החברתי למה אדם יכול להרשות לעצמו משתנה אף הוא. איך נוכל לקבוע קו עוני המבוסס על אמצעים חיוניים מבלי להתייחס לאופי החברתי והיחסי של הקביעה של אותם אמצעים חיוניים? קביעה באופן אובייקטיבי או "מדעי" אינה אפשרית בהגדרה, בגלל שעוני הוא תופעה אנושית וחברתית. רכניץ מזכיר שנעשו ניסיונות לבצע הערכות גם ברוח זו אבל הוא בוחר שלא לפרט.

רכניץ מציין בצדק שאי־הנחת העולה מנתוני העוני המפורסמים מדי שנה, ומההשלכות התקציביות והחלוקתיות שעשויות להיות להם, הביא לדרישה שייקבעו שיטות נוספות למדידת עוני. ניתן לשער שהדורשים חשבו שבאמצעות שיטת מדידה אחרת יתקבלו נתונים מביכים פחות לגבי העוני בישראל לעומת מדינות אחרות, או שהעולה מהם ידרוש פחות עשייה ממשלתית שמחיריה הכלכליים והפוליטיים עשויים להיות גבוהים.

אחת השיטות שפותחה בביטוח הלאומי לאור דרישה זו היא מדידת עוני לפי מינימום למחייה בכבוד. המדד כולל מרכיב של סל מזון ומרכיבים של צרכים כמו ביגוד, דיור ובריאות. חישוב עלות סל מזון נעשה על פי עקרונות תזונתיים מקובלים בהתאמה לפי גיל ומין. ידע מדעי לגבי תזונה הכרחית מצוי בקונצנזוס יחסית, ולכן חלק זה בקביעת המדד אינו מסובך יתר על המידה. לגבי ביגוד, דיור, בריאות ועוד כמה רכיבים, אין בנמצא כלי מדעי שקובע מה הכרחי. לכן, ובהתאם לנהוג במדדים ממדינות אחרות, הוחלט להשתמש בממוצע ההוצאות של המאיונים ה־30-35 (העשירון הרביעי) על צרכים אלה. זאת בהתאם להנחה שעדיף להסתמך על ההוצאה בפועל של המעמד הבינוני-נמוך בתחומים אלה כאינדיקציה לעלותם. יתרון נוסף של מדד זה הוא שהובאו בו בחשבון גם הכנסות ב"עין", כלומר כאלה שאינן כספיות אך יש להן משקל, ונוסף על כך חוסרו הוצאות הכרחיות לצורך יציאה לעבודה, כמו עלות מעון ושמירה על ילדים במקרה של הורים עובדים. במובן זה גם ההכנסות וגם ההוצאות המובאות בחשבון במדד זה מקיפות יותר מאשר הקיים בדוח העוני הרגיל.

המדד בחן את תחולת העוני לפי סל צריכה הולם בשנים 1999-2009 והשווה אותו לתחולת העוני לפי השיטה המקובלת. הממצאים העלו שקו העוני לפי הגישה האבסולוטית של מינימום למחייה בכבוד גבוה יותר, ובהתאמה תחולת העוני בשיטת מדידה זו גבוהה יותר מאשר זו שעולה מהמדידה בשיטה היחסית. כך למשל ב־2009 בעוד שתחולת העוני בקרב נפשות לפי המדד היחסי עמדה על 25% לפי מדד סל צריכה הולם (עוני אבסולוטי) תחולת העוני בקרב נפשות עמדה על 28%. לאורך כל השנים שנבדקו במחקר, תחולת העוני לפי סל צריכה הולם הייתה גבוהה מתחולת העוני לפי המדידה היחסית. מדוע רכניץ טרח להזכיר את קיומו של מדד זה אך הסתיר את העובדה שלפיו העוני בישראל גבוה מאוד ואף גבוה יותר מהעולה מהמדידה בשיטה המקובלת? אשאיר שאלה זו לקוראים.

אז מה למדנו מדוח העוני המיוחד של 2020?

לגבי הדוח ביחס לשנת 2020, רכניץ מעלה את השאלה הבאה: כיצד ייתכן שבזמן שישראל חווה משבר כלכלי חמור דוח העוני של הביטוח הלאומי מצביע על ירידה קלה בשיעור העוני? החוקרים בביטוח הלאומי התייחסו לכך, אך רכניץ לא טרח להביא את דבריהם.

סיבה אחת לירידה הקלה בשיעור העוני היא הירידה הכללית ברמת החיים שבעקבותיה גם קו העוני ירד. משמעות הדבר היא שמי שהיו קצת מתחת לקו העוני ב־2019 אבל נפגעו פחות משיעור הירידה ברמת החיים הכללית ב־2020, כנראה לא נספרו כעניים ב־2020. אבל גם מי שיש לו רק מעט משאבים יותר מקו העוני מצבו אינו טוב במיוחד. לכן, כשעוסקים באנשים בעוני נהוג גם למדוד את מי שמצבם הכלכלי קרוב מאוד לקו העוני, מה שקרוי קרבת העוני. מי שנמצא בקרבת העוני אמנם אינו מוגדר עני אבל זו תהיה טעות לחשוב שמצבו טוב או חסר סיכונים, במקרים רבים ההפך הוא הנכון. רכניץ מסיק שזו תוצאה אבסורדית הנובעת משיטת המדידה היחסית המקובלת ומאשים את הביטוח הלאומי בכך שהחליטו לבדוק את מצב העוני של שנת 2020 לפי קו העוני של 2019 כדי לחמוק מהמבוכה. אולם הדוח של השנה מקדיש מסגרת שלמה לסוגיה זו.

אחת מהנחות המוצא של מדידת העוני יחסית לחציון ההכנסה הפנויה היא שרמת החיים עולה עם השנים בעקבות הצמיחה במשק. אומנם ברוב השנים במדינות המפותחות מתקיימת צמיחה כלכלית אך יש גם שנים היוצאות מן הכלל. יוצא מן הכלל מעיד על הכלל, אך אין זה אומר שאין היגיון לבדוק נקודות מבט נוספות לגבי שנים חריגות. ואכן כך עשו גם ב־OECD לאחר המשבר הפיננסי הגדול של שנת 2008 ובעקבותיהם הביטוח הלאומי ביחס לשנת 2020. ההיגיון מאחורי בדיקה כזאת הוא שמי שהיה עני לפי קו העוני של שנת 2019 יש סיבה להחשיבו עני גם בשנת 2020, אם הכנסתו לא השתפרה או אף נפגעה, כפי שקרה לרבים במשבר הקורונה. ואכן מבדיקת שיעור העוני בשנת 2020 לפי קו העוני של 2019 עולה שהתרחשה עלייה בעוני בשנת 2020, אם כי לא בשיעור גדול במיוחד.

אולם, לא זה הסיפור הגדול שהתרחש בשנת 2020, ובאופן לא מפתיע רכניץ לא טרח להביא אותו. הדוח המיוחד של השנה בחן את ממדי העוני לפני התערבות הממשלה. מבחינה זו עולה שללא התערבות הממשלה תחולת העוני של נפשות בישראל הייתה מזנקת מ־22.4% ב־2019 ל־28.4% בשנת 2020. סיבה מרכזית שבגללה תחולת העוני לא גדלה ואף ירדה במעט ב־2020 היא התערבות ממשלתית בממדים ניכרים, לרבות הגדלת קצבאות והרחבת המגזרים הזכאים להן.

במשך שנים רבות ההוצאה הלאומית על רווחה בישראל הייתה נמוכה בכ־4% מהתמ"ג לעומת מדינות מפותחות אחרות, סדר גודל של יותר מ־50 מיליארד שקלים שמוציאים פחות על רווחה בישראל. בעקבות תוכניות סיוע החירום שהונהגו בגלל משבר הקורונה, תקציב הרווחה של ישראל גדל בצורה ניכרת ובצורה יוצאת דופן בהיסטוריה הישראלית והתקרב לממוצע הנהוג במדינות המפותחות. הגדלת תקציבי הרווחה והסיוע לעניים הביאה לכך שיותר משפחות ניצלו מנפילה מתחת לקו העוני.

ואין זה דבר של מה בכך. אחד הדברים המעניינים בדוחות העוני לאורך השנים היא ההשוואה הבין־לאומית לשיעור העוני לפני התערבות ממשלתית (מיסוי וקצבאות) ולאחריה. מההשוואה עולה כי בעוד ששיעור העוני הכלכלי בישראל (כלומר לפני מיסים וקצבאות) הוא נמוך ביחס למדינות מפותחות אחרות, שיעור העוני לאחר ההתערבות הממשלתית גבוה יחסית לאותן מדינות. להערכה זו שותף גם בנק ישראל שכתב באחד מהדוחות השנתיים שלו שלא רק שההוצאה האזרחית בישראל נמוכה מהנהוג במדינות ה־OECD, מערכת המס בישראל הפכה עם השנים לפחות פרוגרסיבית. השפעת ההתערבות הממשלתית הישירה בחלוקת ההכנסות גם כן פרוגרסיבית פחות בישראל ביחס לנהוג במדינות ה-OECD. מכך עולה שהמיסוי בישראל מכביד יותר על בעלי הכנסות מועטות מאשר הנהוג במדינות מפותחות רבות וגם התמיכה הממשלתית ברווחה ובתשלום קצבאות נמוכה בישראל יחסית לאותן מדינות.

בשנת 2020 אפילו לממשלה בעלת עמדות ימין בתחום הכלכלי לא הייתה ברירה אלא להיענות לאתגר המשבר ולסייע בצורה ניכרת יותר לתושבי ישראל. כתוצאה מכך הסיוע הממשלתי חילץ מעוני 50% מהמשפחות ב־2020 לעומת 38% מהמשפחות בשנים 2018-2019. שני הכלים שהצליחו להפחית את שיעור העוני ב־2020 בצורה הניכרת ביותר הם דמי אבטלה, קצבאות הילדים והמענקים. בעוד שב־2019 דמי אבטלה חילצו מעוני בשיעור של 2.2% בלבד, ב־2020 הם חילצו מעוני בשיעור של 23.6%. ראוי לציין שהזכויות הנוגעות לדמי אבטלה בישראל קוצצו באופן ניכר בעשורים האחרונים, ובשל ממדי האבטלה החריגים כתוצאה מהמשבר הממשלה שינתה את המגמה לראשונה זה זמן רב והרחיבה את הזכויות בתשלום דמי אבטלה. גם קצבאות הילדים והמענקים למשפחות עם ילדים ששולמו ב־2020 חילצו מעוני באפקטיביות גבוהה יותר מאשר ב-2019. 

לא בכדי נראה שרכניץ מסתיר את העובדות האלה, שכן עולה מהן בבירור שהעוני בישראל הוא לא גזירת גורל אלא תוצאה של מדיניות פוליטית כלכלית וחברתית. כמו כן, האמצעים להקטנת שיעור העוני בישראל אינם מסתוריים ומסובכים כפי שלפעמים רוצים שנאמין. למשל, הגדלת תקציב הרווחה לרמות הנהוגות בממוצע במדינות המפותחות מקטינה את העוני בישראל בצורה ניכרת. נוסף על כך, גם שיטות מדידה אחרות של עוני שהובאו כאן מעידות על שיעורי עוני דומים ולעיתים גבוהים יותר, ועל קשר חזק בין מי שמוגדר עני בגישה היחסית למי שמצוי בחוסר ביטחון תזונתי. יש לקוות שבמקום העיסוק המתיש בשיטות מדידת העוני, שמנסה לגרום לכולנו להרגיש שאולי בעיית העוני בישראל אינה חמורה דיה, עדיף שהדיון הציבורי יתמקד בצעדים האפשריים לצמצומו.

המחבר מבקש להודות לד״ר ענת לייבלר, ליטל גנה, ירון הופמן-דישון ואביעד הומינר-רוזנבלום שקראו גרסאות מוקדמות של מאמר זה ותרמו רבות לגיבושו.

תמונה ראשית: Poverty / ninachildish (flickr; CC BY-ND 2.0)