"דיכוי-פיצוי": הפוליטיקה של התמודדות ממשלת נתניהו עם משבר הקורונה

בפני ממשלת נתניהו עמדו שתי אפשרויות להתמודדות עם ההיבטים הכלכליים של משבר הקורונה והאבטלה ההמונית שנוצרה: סיבסוד השכר למעסיקים, כפי שנעשה ברוב מדינות ה־OECD, או סיוע לשכירים באמצעות דמי אבטלה ומענקים נוספים – המדיניות שננקטה בסופו של דבר. האם מדיניות הפיצוי שנקטה ממשלת ישראל, כדי לסייע לשכירים שפוטרו או שהוצאו לחל"ת במהלך משבר הקורונה, הונחתה על ידי היגיון פוליטי מוכוון מטרה, או שמא היא השתמשה בכלים הזמינים – "מוצרי מדף" – היעילים ביותר שעמדו לרשותה?

שאלה זו נבחנת לאור ממצאי סקר אורך אינטרנטי שערכנו, שעקב אחר למעלה מ־2,000 משקי בית בשתי נקודות זמן: בשבוע הראשון של מרץ – בטרם הוטלו ההגבלות שהובילו למשבר הכלכלי בעקבות מגפת הקורונה, ובשבוע האחרון של אפריל – לאחר הסרת ההגבלות אך לפני פתיחת המשק. הסקר כולל מידע על מאפיינים תעסוקתיים של המשיבים, וכן על העמדות הפוליטיות ודפוס ההצבעה שלהם בבחירות שהיו ב־2 במרץ 2020. 

הממצאים עקביים עם הטענה לקיומו של היגיון פוליטי־מפלגתי בבחירת מנגנון הפיצוי לנפגעים הכלכליים של מגפת הקורונה. ההיגיון הפוליטי הזה הולם את מגמותיו של "שלטון־הנאמנות", מדיניות שבאמצעותה משנים נתניהו והימין את דמות המשטר בישראל בעשור האחרון באמצעות חקיקה אנטי־דמוקרטית המתנה זכויות אזרחיות בנאמנות לימין.

המחקר מציג חלופה כלכלית־מעמדית לפרשנויות הרווחות, המסבירות את התמדת התמיכה של יהודים מן המעמדות הנמוכים בימין בכלל ובנתניהו בפרט בגורמים זהותיים־תרבותיים – "ישראל הראשונה" נגד "ישראל השניה", למשל. מסיבה זו מתמקד המחקר רק ביהודים. 

סבסוד שכר או תשלום ישיר?

ממשלת נתניהו בחרה לסייע לשכירים שפוטרו או הוצאו לחל"ת במהלך משבר הקורונה על ידי תשלום דמי אבטלה ומענקים נוספים באמצעות המוסד לביטוח לאומי. בחירה זו היתה מנוגדת למדיניות בה נקטו רוב מדינות ה־OECD. כדי לעמוד על ההיגיון שהנחה העדפה זו, יש לבחון, תחילה, את "הדרך שלא נבחרה".

עם פרוץ מגיפת הקורונה היו בארגז הכלים של מדינות ה־OECD שני מנגנונים עיקריים להתמודדות עם משבר התעסוקה שפגע בשכירים. הראשונה היא שיטת התשלום הישיר למובטלים, שלפיה המדינה משלמת קיצבאות ישירות לעובדים שפוטרו או הוצאו לחל"ת. השנייה היא שיטת סיבסוד השכר למעסיקים, שלפיה המדינה מסבסדת, ברמות שונות, את המשך תשלום השכר על ידי המעסיקים כדי למנוע פיטורים או הוצאה לחל"ת. מהשוואה שערך ד"ר ז'ק בנדלק עולה, כי רוב מדינות ה־OECD העדיפו פיתרונות שהתבססו על סיבסוד השכר למעסיקים; ישראל, מנגד, בחרה בשיטת התשלום הישיר למובטלים.

השיטה הראשונה, שיטת סבסוד השכר מוכרת בעולם זה למעלה ממאה שנים. ראשיתה בגרמניה והיא שוכללה ועודכנה בעקבות המשבר הכלכלי של 2008. הודות לשיטת סיבסוד השכר גרמניה התמודדה טוב יותר, בהשוואה לשאר מדינות ה־OECD, עם משבר 2008: האבטלה בה נשארה נמוכה יותר והתאוששות המשק היתה מהירה יותר. 

בעקבות הניסיון הגרמני פיתחו כ־15 ממדינות ה־OECD תכניות לסיבסוד שכר. בתחילת אפריל 2020, כשהתבהרו מימדי המשבר הכלכלי שגרמה מגפת הקורונה, הציגה נציבות האיחוד האירופי תכנית לסיבסוד שכר בכל מדינות האירגון. העדפת שיטת סיבסוד השכר נבעה בשל תרומתה הצפויה לצמצום נזקי המשבר: מניעת פיטורים המוניים, סיוע בשמירת הביטחון החברתי של העובדים, שימור תבנית המשק כפי שהיתה לפני המשבר כדי להקל על החזרתו לשיגרה לאחריו, ויתרונות כלכליים נוספים.

למרות פרישתה מן האיחוד האירופי, אימצה גם ממשלתה השמרנית של בריטניה את שיטת סיבסוד השכר. עם פרוץ המשבר הודיעה הממשלה שכדי למנוע פיטורים המוניים היא תסבסד 80% משכרם של עובדים, שימשיכו להיות מועסקים, עד גובה של 2500 ליש"ט לחודש, סכום הגבוה מעט מן השכר החציוני בבריטניה. התכנית הופעלה תחילה לשלושה חודשים ושר האוצר הבריטי הודיע כי היא תוארך בהתאם לצורך.

השוואה בין ישראל לבריטניה תקפה במיוחד לנוכח המדיניות הנאו־ליברלית הנוקשה הנוהגת בשתיהן. האופן המהיר בו הנהיגה בריטניה את שיטת סיבסוד השכר – שלא היה חלק מארגז הכלים הזמין שלה – שולל הסבר אפשרי כי הבחירה בשיטת התשלום הישיר בישראל היתה המהלך היעיל יותר בהעדר מנגנונים זמינים אחרים. להפך, לפי פרופ' ג'וני גל שיטת התשלום הישיר היא שיטת הפיצוי היעילה פחות. לדבריו, "מערכת דמי אבטלה וביטוח לאומי לא מיועדת להתמודד עם אבטלה פתאומית של 20%. זו מערכת לא נגישה מבחינה בירוקרטית […] זה כלי מסורבל, כי יש הרבה תנאים וחסמים לקבל את התמיכה". שיטת התשלום הישיר אכן יצרה עומס כבד על המוסד לביטוח לאומי, שחייב היה לטפל באופן פרטני בכל אחד מן הפונים. לעומת זאת, שיטת סבסוד השכר הייתה מחלקת את העומס בין הביטוח הלאומי, שהיה מטפל במובטלים, לבין האוצר שהיה מטפל במעסיקים, שהיו מעבירים את השכר לעובדיהם והוצאתם לחל"ת היתה נמנעת.

האם מקבלי ההחלטות בישראל היו מודעים למחלוקת בין שיטות התשלום הישיר וסבסוד השכר? נראה כי התשובה לשאלה זו היא חיובית. עם פרוץ המגיפה הדגיש פרופ' אבי שמחון, יועצו הכלכלי של ראש הממשלה, כי הוא בוחן את המצב הכלכלי בישראל במבט בינלאומי משווה. בתחילת מרץ שוחח נתניהו מספר פעמים על הקורונה עם סבסטיאן קורץ, הקנצלר השמרני של אוסטריה, שהציגה בשלהי מרץ גירסה משלה לסיבסוד השכר. באותו יום הכריזה גם בריטניה על אימוץ שיטת סיבסוד השכר, והעיתונות בישראל דיווחה על כך בהרחבה. ואולם, קיומן של חלופות אלו לא שינה את מדיניות הממשלה. שיטת התשלום הישיר, שהועדפה על ידי הממשלה, לא היתה זמינה כ"מוצר מדף", ולכן ביצועה הצריך שורה גדולה של התאמות, בעיקר בתקנות הביטוח הלאומי. בטרם המשבר היו תנאי הזכאות לדמי אבטלה בישראל מחמירים מאוד בהשוואה למדינות ה־-OECD: תקופת האכשרה היתה ארוכה בהרבה; והתקופה המירבית לתשלום דמי האבטלה קצרה בהרבה. כדי שניתן יהיה להתמודד עם הגל היזום של האבטלה ההמונית, פעלה הממשלה להקלת תנאי הזכאות ולהגדלת התשלומים: קוצרה תקופת האכשרה המקנה זכאות לדמי אבטלה; הוארכה התקופה המירבית לתשלום לכל; למי שמיצו את זכאותם, תקופת הזכאות הוארכה עד לסוף אפריל; מי שיצא לחל"ת לא חוייב לנצל את יתרת ימי החופשה; שופרו התנאים של חיילים משוחררים ועוד. שורת התאמות מזורזת זו מלמדת כי באותו אופן ובאותה מהירות ניתן היה לאמץ גם את שיטת סיבסוד השכר – כפי שעשתה ממשלת בריטניה. חוזרת ועולה אפוא השאלה, מדוע העדיפו נתניהו וממשלתו את שיטת התשלום הישיר על פני שיטת סיבסוד השכר.

השפעת מדיניות הפיצוי

כדי לעמוד על ההיגיון הפוליטי שהנחה את ממשלת נתניהו בהעדפת שיטת התשלום הישיר, נבחן להלן את השפעותיה על תומכי נתניהו מכאן ומתנגדיו מכאן. הסקר שערכנו מצביע על הלימה בין עמדותיהם הפוליטיות של השכירים לפני המשבר הכלכלי לבין הדרגה שבה פגע בהם המשבר, וכן על השפעת מדיניות הסיוע הממשלתית על עוצמת הנזק שנגרם להם.

הנתונים מלמדים כי לשיטת התשלום הישיר היו השפעות סותרות: מצד אחד, מבחינת התעסוקה והשכר היא פגעה בתומכי נתניהו יותר מאשר במתנגדיו, אך מצד שני, דמי האבטלה והמענקים פיצו את מחנה "כן ביבי" (תומכי מפלגות הליכוד, ימינה, ש"ס ויהדות התורה) יותר מאשר את מחנה "לא ביבי" (תומכי שאר המפלגות).

בעוד ששיעור התמיכה הכללי בנתניהו בקרב השכירים היהודים שהיו מועסקים ערב המשבר היה 52%, הרי שרמת התמיכה משתנה על פני עשירוני ההכנסה השונים (ראו איור 1 בדו”ח המלא): בעשירוני ההכנסה 1-6 זכה נתניהו לתמיכה של למעלה מ־55% (ובממוצע, כ־60%), ואילו בעשירוני הכנסה 7-10 הוא זכה לתמיכה של פחות מ־50% (ובממוצע, כ־45%). ממצאים אלו מערערים את ההסבר הזהותני לתמיכת המעמדות הנמוכים היהודים בנתניהו, שכן הם מצביעים על האופי המעמדי של גוש "כן ביבי" מכאן, וגוש "לא ביבי" מכאן .

משבר הקורונה פגע באופן לא שווה בתעסוקה של עשירוני ההכנסה השונים (ראו איור 2 בדו”ח המלא). בעשירונים 1-6, בהם היה רוב לתומכי נתניהו, שיעור המובטלים היה מעל 45% (ובממוצע, כ־-52%) ואילו בעשירונים 7-10, בהם היה רוב למתנגדיו, שיעור המובטלים היה נמוך מ־25% (ובממוצע, כ־19%). 

האבטלה פגעה בתומכי נתניהו בעוצמה שונה בקבוצות גיל שונות (ראו איור 3 בדו”ח המלא). בגילאי 25-54 – הכוללים את מרבית השכירים – מצב התעסוקה של מתנגדי נתניהו היה טוב יותר מאשר של תומכיו (73% ו־67%, בהתאמה). לעומת זאת, בגילאי 18-24 ו-55-70 מצב התעסוקה של תומכי נתניהו היה טוב יותר משל מתנגדיו (בממוצע, 62.5% ו־53%, בהתאמה). 

בכל קבוצות הגיל שיעור גבוה יותר של תומכי נתניהו נפגע בשכרו אך דמי האבטלה וקצבת הילדים המיוחדת סייעו לתומכי נתניהו לשמר את הכנסתם טוב יותר מאשר למתנגדיו (ראו איור 4 בדו”ח המלא). כלומר, מדיניותו של נתניהו התאפיינה בפעולה כפולה של דיכוי־פיצוי: פגיעה בשכר תחילה, וריכוך הפגיעה על ידי ההכנסה בהמשך. 

כיוון שדמי האבטלה בישראל הם בעלי אופי פרוגרסיבי ותקרת התשלום למובטל היא כ־10,500 שקל, שיעור התחלופה בין שכר ודמי אבטלה יורד ככל שהשכר עולה. כלומר, משתכרי שכר מינימום יפוצו בכ־75% משכרם, ואילו מי שמשתכרים 100,000 שקלים בחודש יפוצו רק בכ־10% משכרם. כיוון שתומכי נתניהו מרוכזים יותר בעשירוני השכר הנמוכים, הרי שהכנסתם של אלו מהם שנזקקו לדמי אבטלה נפגעה יחסית פחות מזו של מתנגדיו.

להקטנת הפגיעה היחסית בתומכי נתניהו תרם גם המענק בסכום של 500 שקלים שניתן באפריל עבור כל ילד עד גיל 18 עד לתקרה של 2000 שקלים. הואיל ולתומכי נתניהו יש בממוצע מספר ילדים גבוה יותר מאשר למתנגדיו, הם נהנו גם מן המענק יותר ממתנגדיו.    

ניתן לעמוד על פעולת מנגנון הדיכוי-פיצוי ידי בחינת היחס בין אחוז נפגעי השכר לבין אחוז נפגעי ההכנסה בין מרץ לאפריל בקרב תומכי נתניהו ומתנגדיו. השכר כולל תמורה עבור עבודה בצירוף מענק הילדים המיוחד; ההכנסה כוללת בנוסף לשני אלו גם את קצבת האבטלה. כלומר, היחס בין נפגעי השכר להכנסה מלמד על אופן פעולת מנגנון הפיצוי שהציעה הממשלה לנפגעי משבר הקורונה. 

כשיחס ההכנסה לשכר הוא אפס, אזי קצבת האבטלה קיזזה במלואה את הירידה בשכר בעקבות משבר הקורונה – בקרב קבוצות מתנגדי נתניהו ותומכיו כאחד – כך שהקבוצה לא נפגעה כלכלית. לעומת זאת, ככל שהיחס בין הכנסה לשכר גדול יותר, הקיצבה שהעניקה המדינה פיצתה פחות טוב על אובדן השכר. לכן, בקרב בעלי שכר גבוה קצבת האבטלה מפצה פחות על הירידה בשכר עקב פיטורין או חל"ת, וכתוצאה מכך, אחוז נפגעי ההכנסה יהיה גבוה יותר מאחוז נפגעי השכר.

חישוב היחס בין אחוז נפגעי ההכנסה לבין אחוז נפגעי השכר מלמד שבקרב קבוצת המועסקים העיקרית, גילאי 24-54, כמו גם בקרב הצעירים והמבוגרים יותר, היחס בין נפגעי הכנסה לנפגעי שכר בקרב תומכי נתניהו היה נמוך יותר מאשר בקרב מתנגדיו. תמונה דומה מתקבלת גם בניכוי מענק הילדים, כלומר אם בוחנים רק את השפעת דמי האבטלה על ההכנסה. במלים אחרות, דמי אבטלה ומענק ילדים פיצו טוב יותר את תומכי נתניהו.

כיוון שניתן היה לשלם את שווה הערך של דמי האבטלה ומענק הילדים בצורה של סיבסוד שכר באמצעות המעסיקים תוך אימוץ מדרגות הביטוח הלאומי ותקרת התשלום, אנו טוענים ששיטת התשלום הישיר היתה מנגנון פוליטי יותר מאשר כלכלי. כלומר, בחירתה של הממשלה להשתמש בסכום הסיוע בצורה של תשלום ישיר באמצעות מנגנון הדיכוי־פיצוי – פגיעה בשכר, וריכוך בהכנסה – הועילה לתומכי נתניהו יותר מאשר למתנגדיו. 

חוסר ביטחון כלכלי כאמצעי שליטה

נראה, שההיגיון הפוליטי שהנחה את בחירתו של נתניהו טמון בהבדל בין רמת הביטחון החברתי שמספקות שיטת סיבסוד השכר מכאן ושיטת התשלום הישיר מכאן: סיבסוד השכר משאיר את השכירים כחלק משוק העבודה ומונע את הצורך בפיטורין וחל"ת, בעוד שהתשלום הישיר הופך אותם למובטלים בעקבות פיטורין וחל"ת כאחד; סבסוד השכר מקנה לשכירים יציבות תעסוקתית, ודאות כלכלית וביטחון חברתי, בעוד שהתשלום הישיר שוחק, מערער ומבטל אותם.

התוצאה הבולטת ביותר של העדפת שיטת התשלום הישיר היתה יצירת גל אבטלה חסר תקדים, שהפכה את חוסר הביטחון התעסוקתי והכלכלי לקושי המרכזי של כ־25% מן השכירים. ניתוח שנעשה באגף הכלכלנית הראשית באוצר מלמד, כי העובדים שפוטרו או שהוצאו לחל"ת היו בעלי שכר נמוך בהשוואה לשכר בענף בו הועסקו, כלומר מי שנחשבו ל"בעלי פריון נמוך יותר". הואיל וניתן היה לעמוד מראש על ההיגיון הכלכלי שבפיטורי העובדים בעשירוני השכר הנמוכים, וכי הם יפוטרו ראשונים, עולה כי הפגיעה הקשה יותר בשכר תומכי נתניהו – כתנאי לריכוך הפגיעה בהם דרך ההכנסה, כלומר מנגנון הדיכוי־פיצוי – היתה גלומה בעצם הבחירה בשיטת התשלום הישיר. 

העדפת שיטת התשלום הישיר יצרה צבא מובטלים ענק, שהפך לתלוי לקיומו בהחלטותיו של נתניהו. אלו נשאו אופי פטרוני מובהק, כמו למשל בהכרזתו על מענק הילדים: "החלטתי לתת מענק מיוחד לחג הפסח. כל משפחה תקבל 500 שקלים לכל ילד עד הילד הרביעי, המענקים ייכנסו ישירות לחשבון הבנק, בלי טפסים". הצהרה זו הפכה את המענק למעין גחמה אדנותית, התלויה ברצונו הטוב של השליט. בהשוואה לביטחון החברתי שמספקת הרציפות התעסוקתית המהווה את ליבת שיטת סבסוד השכר, הגיונה של שיטת התשלום הישיר היא חוסר הביטחון והתלות בשלטון. ואכן, שיטת התשלום הישיר ומנגנון הדיכוי־פיצוי הפכו את תומכי נתניהו לחסרי ביטחון חברתי יותר ממתנגדיו, מגמה העתידה להמשך לאור הערכתו של מנכ"ל שירות התעסוקה, רמי גראור, כי כ־400,000 מן המובטלים בפועל לא ישובו למעגל העבודה.

טענות אלו נתמכות על ידי ממצאי הסקר שערכנו. בשיאו של משבר הקורונה ביטחונם הכלכלי של תומכי נתניהו היה נמוך יותר משל מתנגדיו, מגמה הבולטת במיוחד בגילאי 25-54, כלומר, בקבוצה העיקרית של השכירים. תומכי נתניהו גם פסימיים יותר ביחס לעתידם הכלכלי: בעוד שכשני שליש ממתנגדי נתניהו בגילאי 25-54 מצפים כי עד אוגוסט שכרם ישוב לרמתו מלפני המשבר, ציפייה כזו קיימת רק אצל כמחצית מתומכיו. 

דחיית שיטת סבסוד השכר, למרות יתרונותיה, ואימוץ שיטת התשלום הישיר, למרות מגרעותיה, עשויה ללמד שנתניהו העדיף להתמודד עם המשבר הכלכלי שיצרה הקורונה באמצעות קליינטליזם שרירותי. שיטת התשלום הישיר פגעה קשה יותר בתעסוקתם ובשכרם של עשירוני ההכנסה הנמוכים, בהם מרוכזים תומכיו, עוררה קרבם אי־וודאות כלכלית, שערערה את בטחונם החברתי והפכה אותם לתלויים בהחלטותיו של נתניהו, שאכן שיפרו יחסית את מצבם. יתכן שהשפעותיו של מנגנון הדיכוי־פיצוי השתקפו בסקרי מנדטים שנערכו באפריל, שבהם גדלה התמיכה בליכוד ובגוש הימין.

המשך המדיניות באמצעים אחרים

המדיניות הכלכלית־חברתית שנקט נתניהו במהלך משבר הקורונה, המשיכה את המדיניות הנאו־ליברלית בה הוא דוגל לאורך השנים. המשכיות זו מתגלה באופן בולט במנגנון הדיכוי־פיצוי, ועשוייה להסביר הן את ההיגיון הפוליטי שהנחה את נתניהו בהעדפת שיטת התשלום הישיר, והן את ההיגיון הכלכלי המנחה את המעמדות הנמוכים להוסיף ולתמוך בימין, למרות שהם נפגעים ממדיניותו הנאו־ליברלית בכלל, ומשיטת התשלום הישיר בפרט.

הפרשנויות הרווחות מציגות את תמיכת עשירוני ההכנסה הנמוכים בימין כ"בלתי רציונלית" מבחינה כלכלית, ותולות אותה בגורמים זהותיים, כמו השתייכות עדתית, זיקות תרבותיות, רמת דתיות ועוד. הקושי בפרשנויות זהותניות אלו הוא, שהן עוקפות את המשתנה הכלכלי במקום להסביר אותו.

כדי להתגבר על הכשל הזהותני, הציע גוטוויין פרשנות המסבירה את הרציונליות הכלכלית של הצבעת המעמדות הנמוכים לימין באמצעות תיזת מנגנוני הפיצוי. לפי תיזה זו, הימין מודע לכך שמדיניותו הנאו־ליברלית – ובעיקר פירוק מדינת הרווחה והפרטת שירותיה – פוגעת במיוחד במעמדות הנמוכים. לכן, כדי להבטיח את המשך תמיכתם בשלטונו, הוא יצר מנגנוני פיצוי שהעניקו לקבוצות שנפגעו ממדיניותו תחליפים חלקיים לשירותים החברתיים שקוצצו, הופרטו והוסחרו – כמו חינוך רווחה ודיור. 

מנגנוני הפיצוי הראשונים היו המיגזור וההתנחלות. המיגזרים – ש"ס למשל – השתמשו בכוחם הפוליטי כדי להבטיח לתומכיהם מן המעמדות הנמוכים תחליפים לשירותים חברתיים – כמו חינוך – שלא היה ביכולתם לרכוש בעקבות הפרטתם; ההתנחלויות סיפקו מכלול של שירותים חברתיים מוזלים – ובעיקר דיור – שקוצצו כחלק מפירוק מדינת הרווחה בישראל הריבונית. כך מאפשרים מנגנוני הפיצוי את המשך שלטונו של הימין, כשם שהם תלויים בהתמדת מדיניותו: המיגזרים – בהמשך פירוק מדינת הרווחה; וההתנחלויות – בהמשך הכיבוש. מנגנוני הפיצוי מזינים אפוא מעגל קסמים: המעמדות הנמוכים נפגעים ממדיניותו הנאו־ליברלית של הימין, שמרכך את הפגיעה על ידי מנגנוני הפיצוי, ואלה מבטיחים את המשך תמיכתם בשלטונו, שמותנה בהמשך הדפוס של דיכוי, פיצוי, תמיכה, שלטון וחוזר חלילה.

מאז 2009, פחתה יעילותם של מנגנוני הפיצוי של המיגזור וההתנחלות. לכן, לצידם, פיתח הימין את מנגנון הפיצוי של הנאמנות: הצבעה למפלגות הימין שבשלטון, ובמיוחד לליכוד, הפכה בעשור האחרון לתנאי מוצהר להטבות שלטוניות – כמו הקלות מס והשקעות ביישובים. מנגנון הפיצוי של הנאמנות, ששוחק בהתמדה את עקרון השוויון האזרחי, הפך בהדרגה להיגיון המארגן של השינוי שמחולל נתניהו בדמות המשטר בישראל. ניתן להגדיר את המשטר החדש ההולך ומתעצב כשלטון־נאמנות, שנשען על מדיניות של צנע ואי־שוויון, שמרוככת על ידי הטבות חלוקתיות לנאמני הימין. כך משמר שלטון־הנאמנות את תמיכת מוטביו על ידי מצב מתמיד של אי־וודאות ושרירותיות. ראש עיריית דימונה, בני ביטון, פיענח את ההיגיון של שלטון־הנאמנות והסביר שלא הזהות, אלא הנאמנות היא המבטיחה את תמיכת הפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות בימין. כך, בהתייחסו לשאלה, מדוע עיירות הפיתוח והנגב מוסיפים להצביע לנתניהו אמר ביטון: "אז מה מספרים לנו? הצבעה שבטית? הצבעה דתית? לא; הצבעה תודתית!"

מנגנון הדיכוי־פיצוי משכפל אפוא את הנחותיו של שלטון־הנאמנות: הצנע והאי־שוויון מתורגמים לפגיעה בתעסוקה ובשכר של המעמדות הנמוכים, ערעור בטחונם החברתי ודחיקתם למצב של אי־וודאות; ואילו ההטבות החלוקתיות מתורגמות להגדלה יחסית של הכנסתם. כך יוצר התגמול על נאמנות העבר בסיס כלכלי להמשך נאמנותם של תומכי נתניהו ולהבטחת שלטונו בעתיד. יתר על כן, בהינתן ששיעור האבטלה עומד, כאמור, להשאר גבוה בעתיד הנראה לעין, הרי שבאמצעות התשלום הישיר נתניהו לא רק שכפל את הנחותיו של שלטון־הנאמנות; הוא שכלל אותן ולמעשה יצר מננון פיצוי חדש: זה של הדיכוי־פיצוי.

המאמר הוא גרסה ערוכה של דו"ח מחקר במסגרת הפרויקט קורונה ואי-שוויון.

תמונה ראשית: N96 / amir appel (flickr)