Skip to content

מה קרל פולני יכול ללמד אותנו על כדורגל?

גלעד ניצן

הכדורגל הוא לא רק משחק אלא גם שיקוף של תהליכי עומק חברתיים. על המגרש נחשפת התנועה הכפולה של ההון וההתנגדות אליו.

רעידת אדמה קרתה בעולם הכדורגל ב־18 באפריל, 2021. 12 ממועדוני העל של הכדורגל האירופאי הודיעו כי הם מקימים טורניר חדש שיקרא הסופר ליג. לטענתם, המבנה הנוכחי של הכדורגל האירופאי בכלל וספציפית של מפעל ליגת האלופות היוקרתי אינו מאפשר להם לקיים מודל ניהול בר־קיימא מבחינה כלכלית ולכן הם פותחים ליגת עילית סגורה לעצמם בלבד, ללא המטרייה של אופ"א. הם צודקים. אופ"א, הגוף המארגן את הכדורגל באירופה, והגופים המנהלים את הכדורגל בליגות המקומיות נכשלים כבר שנים רבות בייצור מבנה תמריצים שיניב רווחים עבור המועדונים. ללא צ'ק פתוח מאילי נפט ואוליגרכים למיניהם כמעט ואי־אפשר להתחרות ברמות הגבוהות ביותר לאורך זמן ללא שקיעה בחובות עתק. גם בפריפריה של הכדורגל, כמו הליגה הישראלית למשל, המצב דומה.

הטעות של בעלי ההון הללו, שהתקפלו וחזרו בהם מהודעתם בנוגע להקמת הסופר־ליג אחרי 24 שעות בלבד, היתה טמונה ביוהרה שלהם. מכיוון שמבחינה משפטית מועדון הכדורגל שייך להם, הם שגו לחשוב שהם יכולים לעשות בו כרצונם. הם לא צפו את תגובת הנגד החריפה למהלך האנטי־ספורטיבי הזה שהגיעה מאלו שרואים את הדברים אחרת: האוהדים. לסיפור הזה יש הקשר פוליטי, כלכלי והיסטורי. בשביל להבין את הכלכלה הפוליטית של עולם הכדורגל, ואת הכוחות הפועלים עליה, צריך ליישם ניתוח שאינו מתמקד רק באינטרסים כלכליים או פרטיים, אלא לוקח בחשבון את החברה עצמה וההיסטוריה שלה. לשם כך אשען על הרעיון של "התנועה הכפולה" של קרל פולני.

התנועה הכפולה

בשנים האחרונות זוכה הכלכלן הפוליטי קרל פולני לעדנה מחודשת. נראה כי רעיונותיו, שפורסמו ב־1944 בספר 'התמורה הגדולה', עוזרים להבין את המתרחש לנגד עינינו כיום בדיוק כפי שהם עזרו אז. לפני שנתפנה לעניינו המרכזי של המאמר, אנסה לספק כאן דוגמא מוכרת יותר ליישום הרעיון העיקרי של פולני, רעיון "התנועה הכפולה", בשביל להסבירו וכדי להבהיר עד כמה הוא רלוונטי לימינו. אתמקד באחת מהתופעות הפוליטיות הבולטות בשנים האחרונות – עלייתו של הפופוליזם הלאומני, ספציפית במקרה של ארצות הברית. נכון שספרו של פולני נועד כדי להסביר את המקורות המדיניים והכלכליים שהובילו לעליית האידאולוגיות הטוטליטריות בתחילת המאה העשרים, אך למרות ההבדלים הניכרים, קשה שלא להשוות. המעצמה החזקה בכל הזמנים, ארצות הברית, זה עתה סיימה (לפחות זמנית) מערבולת פוליטית שלא ידעה כמותה עקב בחירתו של טראמפ להנהגת העולם החופשי. השמאל האמריקאי עדיין נמצא בהלם, ארבע שנים אחרי, מעצם בחירתו. הם מתקשים לענות על השאלה מדוע כל כך הרבה אנשים הצביעו עבור מועמד בעל עמדות גזעניות ובוטות. 

רבים טוענים כי אחת הסיבות לבחירתו של מנהיג פופוליסט ולאומן נבעה מהפקרת האזרח האמריקאי לחסדי התחרות הגלובלית חסרת הרחמים. הפקרה זו קודמה וכוונה גם על ידי הימין, וגם על ידי מה שמכונה (בטעות) השמאל. אחת מתופעות הלוואי של הפקרה זו היא התגבשותו של סנטימנט הולך וגובר של תחושת בגידה בקרב אזרחים אמריקאים רבים, כאשר הדוגמא המוכרת ביותר הם פועלי התעשיות הגוועות של האזור שנודע בכינוי "חגורת הפלדה" (המשתרע מניו־יורק ופנסילבניה עד צפון ימת מישיגן). שם, כך הם מעידים בעצמם, ישנם אנשים שבאופן מסורתי הצביעו למפלגה הדמוקרטית כיוון שראו בה כמגנה על האינטרסים שלהם כפועלים בתעשיות הפלדה, הפחם, הרכב והברזל. החל משנות השמונים תהליכי הנאו־ליברליזציה של הכלכלה העולמית הפכו את העולם לשטוח יותר ומחיר העבודה הנמוך במדינות המתפתחות גרם לבעלי אמצעי הייצור הללו להעביר את המפעלים לשם. כל זה נעשה בגיבוי הסכמי סחר של ממשלות ארצות הברית השונות עם אותן מדינות. הפועלים איבדו את עבודתם ונאלצו להסתפק בתנאים ירודים יותר. ב־2016 רבים מהם בחרו בטראמפ כהצבעת מחאה.

הניתוח עד כאן איננו מאמץ את המבט שפולני מספק לנו. פולני מבהיר לנו את ההיגיון ההיסטורי מתחת לפני השטח באמצעות הרעיון של התנועה הכפולה. לפי פולני, החברה המודרנית נבדלת בעצם היותו של היגיון הרווח האינדיבידואלי המנחה הבלעדי של הסדרת התהליכים החברתיים; זאת בשונה מחברות קדם־מודרניות בהם הכלכלה היתה משוקעת ביחסים החברתיים והפוליטיים ובלתי נפרדת מהם. פולני נשען על מחקרים אנתרופולוגיים רבים ומראה כי אמנם בחברות קודמות התקיימו שווקי מסחר, אך אלו היו כפופים להגיונות התרבותיים הפרטיקולריים ולא להיגיון הרווח האישי בלבד. בדומה למרקס, הוא הצביע על נקודת המפנה עם תהליך הגידור והמהפכה התעשייתית באנגליה, אז הפכו, לטענתו, העבודה, האדמה והכסף לסחורות. הסחרה זו הפכה את היוצרות. הסחרת העבודה, האדמה והכסף משמעותה הסחרת החיים עצמם. החברה הפכה כפופה להיגיון השוק במקום שהשוק יהיה עוד נדבך במרקם החברתי המקומי. חברת השוק נולדה.

פולני רואה את הקפיטליזם כתנועה דיאלקטית. בצידה האחד נמצא כוחו המפרק של ההון הפועל בגיבוי האמונה ברעיון השוק המווסת את עצמו, מה שהיום קוראים לו השוק החופשי. זהו העיקרון הראשי המנחה את חברת השוק, חברה קפיטליסטית אם תרצו. מנגד, מתעוררת וניצבת תנועת נגד ספונטנית להשתוללות הזו, תנועה המבקשת לקחת בחשבון את הסביבה והחברה ולשקע בהם מחדש את השוק. ההתנגדות נובעת מההבנה האינטואיטיבית כי במערכת חברתית המאורגנת סביב האינטרסים הכלכליים של יחידים, אין מי שיגן על הסביבה הטבעית והחברתית מפני הרס ודלדול. לכן מתעוררת קריאה לצורך שבהתערבות מדינתית המתבססת על היגיון המכפיף את הארגון הכלכלי לכללים חוץ כלכליים. כך החברה המודרנית ניסתה, בהצלחה יתרה ופחותה, ובדרכים שונות ומגוונות, להגן על עצמה מפני סכנת השוק המווסת את עצמו.

פולני טען שבחברה הקרובה לטיפוס האידאלי של חברת שוק, כלומר כזו שבה האמונה בכוחו של השוק המווסת את עצמו היא המנחה ואין בלתה, אין להתפלא כאשר היגיון הרווח רומס כל חלקה טובה. הפקרת החברה לכללי שוק, בו הכל סחיר ומחירו של כל דבר נקבע על פי עיקרון יחיד של היצע וביקוש, מביאה לפירוק מהיר מדי של חיי הקהילה ובכך לסבל בלתי יתואר. בהשאלה מניתוח זה, ניתן לומר, הפכה "חגורת הפלדה" ל"חגורת החלודה". הכינוי העדכני איננו מכוון רק להתיישנות החומר עצמו, אלא גם להתפוררות והבליה של המרקם החברתי בערי האזור. בשם היעילות הכלכלית, המפעלים עברו תוך שנים ספורות למקסיקו וסין והפועלים האמריקאים נותרו ללא תחליף ראוי לפרנסה. בעיקר, הם נותרו ללא המשרה שהיוותה מרכיב עיקרי בתרכובת הזהויות שלהם. הם נותרו ללא מה שמישל לאמונט כינתה בכותרת ספרה The Dignity of Working Men: ההערכה העצמית שלהם, שהתבססה על מוסר עבודה המביא להם ולמשפחותיהם "חיים בכבוד", נמכרה. 

פולני זיהה את ההשלכות החברתיות של הסחרת העבודה (כמו גם האדמה והכסף) כמעט מאה שנים לפני כן. זוהי סחורה פיקטיבית לטענתו, שכן היא לא נוצרה על מנת להימכר; היא היא האדם עצמו. מכירתה על בסיס עיקרון המחיר החופשי בלבד היא מכירת אורחות חייו של האדם למרבה במחיר. נכון כי העבודה במפעלי הפלדה ומכרות הפחם בימי הזוהר של התעשייה הכבדה האמריקאית היתה מתומחרת גם כן, אך על מחיר העבודה פעלו כוחות אפקטיביים נוספים לכוחו של ההון; שכר מינימום, הסכמי עבודה קיבוציים ואיגודים מקצועיים חזקים, הגבלת היכולת של מעסיקים לפטר, הגבלת שעות העבודה, זכות השביתה ועוד הם בדיוק זה. המדינה התערבה ופגעה בחופשיותו של השוק, ובאופן ספציפי בחופשיותו של שוק העבודה, מתוך ההבנה – בין אם מודעת ובין אם לא – כי במובן מסוים עבודה אינה באמת סחורה ולכן הפקרתה לכללי השוק ללא משמר תכלה את אנושיותו של האדם. זו הכפפה של הארגון הכלכלי לכללים חוץ כלכליים. ההתערבות הזו שמרה על איזון (יחסית להיום) בין צרכי ההון לצרכי האנשים עצמם.

לא ניכנס לסיבות הספציפיות שהתירו את הרסן בעשורים האחרונים (על כך אפשר לקרוא בספר 'המינוטאור הגלובלי' של יאניס ורופאקיס) ועל ההבדלים מתקופתו של פולני, אך בקצרה ניתן לומר כי לאחר נטישת הסכמי ברטון וודס בשנות השבעים החלה ההתפוררות של ההגנות החברתיות הללו אל מול כוחו של ההון הגלובלי הנייד. בסופו של דבר, גם ב־2016 וגם בתקופתו של פולני, אנשים שכבודם נמכר פנו למי שדיבר אליהם והבטיח להם את כבודם חזרה, בין אם זה מגלומן כמו טראמפ ובין אם זה אנשים בעלי יכולת ומסוכנים בהרבה כמו באירופה של שנות השלושים. המסקנה המתבקשת היא שהניסיון הליברלי להפריד בין שוק לחברה הוא חסר פשר במציאות, שכן הוא מוביל למעשה להכפפת החברה לחוקי השוק, והוא שהוביל ומוביל לעלייתן של מנהיגים פופוליסטיים ואידאולוגיות סמכותניות המנצלים את הוואקום החברתי שמותירה אחריה סופת הקפיטליזם. היכן ששומפטר שם את הדגש על החלק "היצירתי", פולני שם את הדגש על החלק של "ההרס" ומוסיף לו רובד אנושי והיסטורי.

זה לא רק ספורט ומעולם לא היה

מבחינתו של פולני היווצרותה של חברת שוק, בניגוד לחברה שבה השווקים משוקעים בתוכה, הושלמה עוד כאשר הפכו העבודה, האדמה והכסף לסחורות. אך לא רק על אלו הוצמד תג מחיר מאז. תנועת ההתפשטות של השווקים החלה לנכס יותר ויותר תחומי חיים. נראה לי שגם פולני לא היה מעלה על דעתו כי ניתן לסחור בזיהום אוויר, אך זו המציאות בה אנו חיים כיום במסגרת הסכמים בין מדינות על מכסות פליטת פחמן. בין היתר, היגיון השוק החל פושה גם בכדורגל. לאלו שאינם מעורים בתחום, המפנה החד מהעניינים "הגדולים" עליהם דיבר פולני אל הספורט המכונה לעתים "ברברי" עשוי להיראות משונה. לכן לפני שנתפנה לטענה המרכזית, זה הזמן לסקירה היסטורית קצרה של המשחק ועל מיקומו וחשיבותו בסדר החברתי במערב. 

נתחיל מהשורה התחתונה – קבוצות כדורגל רבות הן מוסד קהילתי, עממי ובעל שורשים היסטוריים, המאגדות סביבן אנשים שכל מאווייהם מופנים אליהן. במשך שנים רבות הקונצנזוס בקרב ההיסטוריונים של המשחק קבע כי הכדורגל המאורגן נולד במאה ה־19 בבתי הספר הציבוריים (כינוי שניתן דווקא לבתי הספר הפרטיים) של האליטה הבריטית ולאחר מכן זלג למעמדות הנמוכים שניכסו אותו אליהם. הנרטיב המוטעה הזה מתבטא באמירה הידועה לפיה "הכדורגל הוא משחק של ג'נטלמנים המשוחק על ידי חוליגנים"; כאילו שהמשחק הומצא על ידי אנשים מתורבתים ונגנב מהם על ידי פרחחי רחוב. ממצאים חדשים שהתגלו בעשור האחרון מצביעים על תמונה שונה וכמעט הפוכה. הכדורגל כספורט תחרותי עם חוקים ברורים הוא אכן פרי יצירתה של בני האליטה הבריטית, אך הוא צבר פופולריות זמן רב לפני כן באזורים הכפריים ובשכונות העירוניות של המעמדות הנמוכים. ההיסטוריונים החדשים טוענים כי הכדורגל מעיד למעשה על המשכיות תרבותית וכי רכיב תרבותי זה התקיים ושרד לאורך המאה ה־19 ללא קשר לארגונו מחדש של המשחק בבתי הספר הציבוריים לקראת סופה של המאה. 

הכדורגל תמיד היה המשחק של העם ובמהרה הוא גם הפך להיות כזה לא רק עבור העם הבריטי. הוא התפשט באירופה וכמו רכיבים רבים של צורת החיים המערבית הוא גם הופץ על כנפי הקולוניאליזם, אומץ בחיבה, עד שהפך לספורט הפופולרי ביותר על פני כדור הארץ. הכדורגל צמח ונעשה למרכז החיים אצל המונים תוך כדי התפתחות החיים המודרניים במאה העשרים.

חוקרים מרקסיסטיים בשנות השבעים סברו, כמובן, כי אהדת כדורגל שזורה בקטגוריות מעמדיות. לדידם, אצטדיון הכדורגל הוא מקום בו גברים עוברים תהליך סוציאליזציה להיותם בני מעמד הפועלים. שם הם רכשו את כל אותם ערכים ואימצו את כל אותם נורמות שהופכות גוף זכרי לישות המחוברתת הנקראת פועל. אהדתם למשחק, שהחלה בגיל צעיר במיוחד, הכינה אותם לעבודה במפעל. אמנם קיים ממד ברור של קרנבל במשחק, אך מנגד בגרסתו הרשמית והמאורגנת הוא ממושטר להפליא, בדיוק כמו רצפת הייצור. המשחק תחום בזמן ומועדו המדויק נקבע מראש (בניגוד לספונטניות שאפיינה אותו במאה ה־19); יש במסגרתו חלוקת עבודה ברורה בין הקהל, השופט, המאמנים והשחקנים; ומעל לכל, ישנו רווח והפסד ברורים. לכן, כך טענו, הכדורגל הוא בעצם סדנא לחיים הקפיטליסטיים כפועל.

מנגד, יש לזכור, כי קבוצת הכדורגל הייתה קשורה אל השכונה או העיירה בה היא ממוקמת ואותה היא מייצגת, ואוהד הכדורגל היה שקוע עמוק מבחינה זהותית בקבוצה אותה אהד. כדורגל בכלל והקבוצה האהודה בפרט היו חלק מהתרבות המקומית והיומיומית. לא הרבה זמן לאחר שנקבעה חוקה רשמית למשחק החלו גם נבחרות לאומיות לשחק בינן לבין עצמן ונעשה בהן שימוש לביטוי וחיזוק זהות לאומית. כך למשל, בעוד שהגנרל פרנקו נאלץ להתעסק בדיכוי של התפרצויות גאווה של לאומיות בדלנית, קטלאנית ובאסקית, שגעשו ביציעי האצטדיונים של ברצלונה ואתלטיק בילבאו, הוא גם ניצל את כוחו "הרך" של המשחק כאשר ניסה להוציא את ספרד מהבידוד הבינלאומי בו היתה שרויה באמצעות נפנוף בהישגיה הבינלאומיים של נבחרת הכדורגל הספרדית. מה שמייחד אם כך את הכדורגל ביתר שאת, בהשוואה לתחומי תרבות ופנאי אחרים, הוא לא רק היותו משחק עממי ותפוצתו הרחבה. ייחודו נובע בעיקר מההזדהות העמוקה שאנשים חשים עם הקבוצה או הנבחרת אותה הם אוהדים. ההזדהות הזו שזורה בזהות מקומית, תרבותית, אתנית, דתית, מגדרית ולאומית.

מאז, כל כדורגלן שמייצג את הקולקטיב מהווה ביטוי לקהילה המדומיינת אליה הוא משתייך ובתור שגריר הקולקטיב מצופה ממנו לעורר גאווה בקולקטיב. סוד כוחו של המשחק אינו באלמנטים הספורטיביים גרידא. הוא טמון בדינמיקה שבין היציע והמתרחש על המגרש ובאופי האקספרסיבי של הקהל שהופך אותו לחלק מהמשחק עצמו ממש (יש המכנים את הקהל "השחקן ה־12"); הוא טמון באופן בו המשחק עצמו והאהדה אליו נשזרים עם רכיבי זהות נוספים ובהיותו של האצטדיון מקום בו מאמצים ומבטאים אותם. שם מאשש האוהד בצורה קולקטיבית את המחויבות שלו לערכים שמייצגים את זהותו התרבותית ובאים לידי ביטוי באהדת כדורגל. הניצחון הספורטיבי בצורה זו מתגבש להישג שבו כל הקולקטיב זכה ביחד, למרות שמלבד השחקנים על הדשא איש לא השתתף בתחרות עצמה.

לכאורה, לכולם עומדת זכות הבחירה החופשית לבחור באיזו קבוצה לתמוך. אך מכיוון שכל אדם גדל במשפחה וקהילה בעלות זהות פוליטית מסוימת, הבחירה בקבוצת הכדורגל האהודה מותנית מאוד. בישראל ישנם דוגמאות מובהקות לכך. במרבית המקרים אוהד בית"ר ירושלים אינו אוהד אותה באופן אקראי לחלוטין. הוא מרגיש צורך להזדהות עם הקבוצה הספציפית הזו כיוון שהוא רואה בה את עצמו – מזרחי, מסורתי, ציוני, ימני. זו זהות ממוקפת אותה ניתן לגלם באמצעות פרקטיקת האהדה לבית"ר. יתרה מכך, מכיוון שידוע לכל הזיהוי הפוליטי של הקבוצה, במקרים רבים הצהרה על אהדתה היא גם הודאה באילו אותיות כתובות על הפתק אותו משלשל האוהד לקלפי ביום הבחירות. כך גם אצל אוהדי הפועל תל אביב המהווים תמונת "נגטיב" לאוהדי בית"ר; נכון הדבר לאוהדי סלטיק הסקוטית המגלמים את זהותם כקתולים ממוצא אירי באמצעות האהדה לקבוצה (מה שמתבטא לעתים בשירי הלל לארגון המחתרת האירי IRA שלחם בכיבוש הבריטי);  כך גם אצל אותם אוהדי ברצלונה ובילבאו שעד היום שורקים בוז בעת השמעת ההמנון הספרדי במגרש; כך בעוד אינספור דוגמאות מרחבי העולם.

הכדורגל והאהדה אליו הם פועל יוצא של התפתחות מודרנית קפיטליסטית. אמנם לקפיטליזם הגלובלי ישנה נטייה להאחדה, אך לכל חברה קווי השבר והשסעים המייחדים אותה. הם מותירים את רישומם בתוך המגרש ובמיוחד ביציעיו שהופכים לשדה מאבק. בתנאים היסטוריים מסוימים חובר רכיב האהדה לקבוצה ספציפית לרכיבים אחרים כמו מגדר, מעמד, לאום ודת. ההיסטוריון אריק הובסבאום ניסח זאת היטב: "הקהילה המדומיינת של מיליונים נראית מציאותית יותר כנבחרת בת אחד־עשר שחקנים בעלי שם".

תנועת השוק

כאמור, ההיסטוריה של הכדורגל מותנית במבנה הקפיטליסטי שכן בתוכו הוא נולד, התפתח והופץ בעולם. הובסבאום קבע כי המאה העשרים היתה המאה של הלאומיות; ואכן, לאורך מרבית המאה שלטה מדינת הלאום ביד רמה, או לפחות כך שיוותה לעצמה, במשחק האהוב והנפיץ כל כך. הכל הוכפף לקריטריון הלאומי והכדורגל היה קשור בטבורו למנגנוני המדינה ו\או מוסדות הקהילה המקומית. נכון הדבר במיוחד לישראל בה קבוצות הכדורגל היו תחת חסותם של מרכזים שכל אחד מהם היה שלוחה של תנועה פוליטית מסוימת (מכבי – הליברלים והפרוגרסיביים, הפועל – ההסתדרות הכללית , בית"ר – הרוויזיוניסטים). לקראת סופו של המילניום החלו מדינות ברחבי העולם לשחרר את לפיתתה מתחומי חיים רבים. גל ההפרטה הותיר תחומים אלה, ביניהם הכדורגל, לידי השוק. 

עם סיומה של המלחמה הקרה, החסמים האחרונים שעמדו בפני הגלובליזציה התפרקו. הכדורגל הפך לתופעה גלובלית לגמרי בעת שהוא נישא על כנפי הזרימה האינסופית של מידע, הון ואנשים. מועדונים ברחבי העולם ובאזוריו המערביים־קפיטליסטיים במיוחד, כולל בישראל, הופרטו לידי בעלי הון, שהחלו לנהלם תחת היגיון עסקי מונע רווח. אלו דאגו לשפר את רמת המשחק עצמו וחוויית הצפייה בו, מה שמשך עוד ועוד צופים מרקעים שונים. יותר ויותר משחקים שודרו בשידור ישיר בטלוויזיה שכבר נמצאה בסלון של כמעט כל בית ואוהדי המשחק הפכו הטרוגניים יותר. הכדורגל העולמי, והאירופאי בראשו, נעשו לתעשייה המגלגלת מאות מיליארדי יורו בשנה. המשחק שזוהה עם מעמד הפועלים הפך למשחק של כולם.

מגמות אלו מידרו במידה רבה את האלימות שאפיינה את יציעי האוהדים בחלקים נרחבים של אירופה, אך ראוי לציין כי הדבר נעשה תוך הדבקת סטיגמה של פשיעה לפרקטיקות האהדה המסורתיות עצמן. הרגע המכונן מבחינה זו הגיעה בעקבות אסון הילסבורו ב־1989. בריטניה ועולם הכדורגל כולו היו בהלם בעקבות מותם של 96 אוהדי ליברפול שנמחצו למוות באצטדיון הילסבורו לאחר שהמשטרה לא הצליחה לווסת את נחשול האוהדים שזרם לתוך היציע. דו"ח וועדת החקירה בראשות לורד טיילור אמנם הצביע על ליקויים חמורים בהתנהלות המשטרה, אך נטען בו שגם האופן שבו היציעים היו בנויים תרמו לאסון. עד אז היו בבריטניה יציעי עמידה, יציעים ללא כיסאות בהם ניתן לעמוד היכן שרוצים ולהצטופף, מה שתרם לאווירה החמה והמשפחתית. לטענת הדו"ח, יש מעתה והלאה להתקין כיסאות בכל היציעים בבריטניה ולספק לכל אוהד כרטיס עם מספר המושב בו יהיה עליו לשבת, כמו בבתי קולנוע בימינו. באותו הזמן, התקשורת המסחרית קידמה את טענת המשטרה לפיה האוהדים היו שיכורים ורבים הגיעו כדי להתגנב לאצטדיון ללא כרטיס. 

גורמים במפלגה השמרנית, כולל ראשת הממשלה באותו זמן, מרגרט תאצ'ר, הזדרזו להגן על המשטרה בעקבות ממצאי הדו"ח. הסנטימנט האנטי־פועלי של התאצ'ריזם שהאשים את איגודי העובדים במצבה הכלכלי של בריטניה מצא דרך נוספת להיטפל לחברי המעמד. אין פלא אם כך שהדו"ח הנוסף שהונפק על ידי לורד טיילור שנה לאחר מכן היה סלחני בהרבה כלפי המשטרה והתמקד בעיקר בבטיחות של האצטדיון עצמו. במילים אחרות, התקשורת המסחרית בשיתוף פעולה עם הרשויות והממשלה השמרנית, האשמו את תרבות אוהדי הכדורגל באסון וביססו את הסטיגמה לפיה אוהדי כדורגל הם חוליגנים שיכורים. בשנת 2016, לאחר מאבק עיקש ואמיץ של אוהדי ליברפול על חפותם ולמען זכרם של 96 ההרוגים באסון, וועדת חקירה נוספת ניקתה את האוהדים מאשמה. התברר כי המשטרה והצהובון The Sun שיתפו פעולה וזייפו ממצאים בנוגע להתפרעות האוהדים והיותם שיכורים.

איך אמר צ'רצ'יל? "לעולם אל תבזבז משבר טוב". מסקנות הדו"ח יושמו ברובן והאצטדיונים בבריטניה, ובעקבות כך במקומות נוספים באירופה, שינו פניהם. למרות שמה שנקרא השוק החופשי עשוי לדרוש חלוקה של החברה לספירות כלכלית וחברתית נפרדות, דרישה זו מתבססת על סברה מוטעית. נהוג לחשוב על שנות התשעים כתקופה של דה־רגולציה והסרת מגבלות על תחרות, אך במקרים רבים מה שנקרא דה־רגולציה הוא בעצם שינוי רגולציה לטובת אינטרס אחר. כפי שפולני מלמד אותנו – לא קיים שוק המווסת את עצמו באופן טבעי וספונטני אלא רק כזה שכונן על ידי ועבור קבוצות מסוימות, כיוון שכל המערכות הכלכליות דורשות רגולציה מסוג כלשהו. ג'ון מייג'ור, שירש את תאצ'ר בראשות הממשלה הבריטית, הסכים לקיצוץ מס עבור המועדונים הבריטים בתנאי שהכסף שייחסך יצטבר בקרן שנועדה לשיפור האצטדיונים בבריטניה על פי מסקנות דו"ח טיילור. לטענתו, הוא רצה "לקדם בטיחות, כמו גם נוחות, בכדי למשוך לאצטדיונים משפחות ולהרתיע חוליגנים". אילולא הרפורמה של מייגו'ר מועדונים בריטים רבים ככל הנראה לא היו שורדים את המעבר החד לכלכלת שוק בכדורגל, והיא התבררה כקריטית במהפך שעבר הכדורגל הבריטי והאירופאי כולו בעשורים שאחרי.

משברים הם רגעים נוחים במיוחד להעברת רפורמות קיצוניות באופן מהיר ואסון הילסבורו היה משבר שכזה. הטרגדיה ותחושת הדחיפות בבריטניה למצוא פתרון ל"בעיית האוהדים" יצרו קרקע נוחה לכך. אהדת הכדורגל המסורתית הפכה למוקצה מחמת מיאוס עבור הרשויות ובשיתוף פעולה עם בעלי ההון שהשתלטו על הענף הם הפכו את האהדה למשחק ליותר ויותר ממושטרת וצרכנית. כלכלת השוק והמנטליות שלה הוטמעו אל תוך עולם הכדורגל שלאחר אסון הילסבורו בכדי למשוך אליו משקיעים. תאגיד התקשורת Sky של רופרט מרדוק היה מהבולטים שבהם. הוא קיבל את הזכיינות לשדר באופן בלעדי את כל המשחקים של הליגה הבכירה באנגליה, שמותגה מחדש כ־Premier League, וגרף מכך סכומי עתק. אווירת "קץ ההיסטוריה" שאפפה את אירופה בשנות התשעים והאמונה ברפורמות נאו־ליברליות גרמו למדינות נוספות להעתיק את המודל הבריטי כדי להתחרות בכסף הגדול שהחל לזרום לשם. חוק בוסמן שנחקק ב־1995 היה נקודת ציון נוספת במהפכה הזו. החוק שינה את הרגולציה על העסקת שחקנים ופתח את שוק קניית ומכירת השחקנים לתחרות עזה. כוח העבודה של השחקנים הפך לסחורה והם עברו לשחק בשורות המועדון המרבה במחיר. בשלב זה "התמורה הגדולה" של עולם הכדורגל כבר היתה בעיצומה. 

על כל ביטויה של פרקטיקת האהדה הוצמד מאז תג מחיר. מחירי הכרטיסים למשחקים הרקיעו שחקים וחלק מהאצטדיונים נותרו נחלתם של המבוססים בלבד. מועדונים רבים עברו לשחק באצטדיונים חדשים ומפוארים בכדי לגבות יותר כסף ממכירת הכרטיסים. מעברים אלו נעשו פעמים רבות בניגוד לרצון האוהדים, שכן אצטדיון הכדורגל המסורתי הוא טופופילי (בעל קשר חיובי לסביבה) עבורם. מי שבכל זאת ידו משגת, בוודאי רוצה להצטרף עד הסוף לקרנבל ובכדי להצהיר על עצמו כאוהד עליו גם לרכוש את האקססוריז המתאימים, חולצות וצעיפים. מי שאינו יכול להרשות לעצמו את כל זה נשאר בבית, אך נוכח לדעת שגם שידורי הטלוויזיה של המשחקים דורשים תשלום נוסף על גבי חבילת הכבלים הבסיסית. האווירה המשפחתית והחמה (לעתים חמה מדי יש לומר) שאפפה את האצטדיון הישן הוחלפה במה שמכונה בגנאי בשיח האהדה הישראלי "אווירת קונצרטים". כל מי שזכה בעשור האחרון להיות נוכח במשחק של ברצלונה למשל, יודע שכלל לא ברור אם ישנם יותר תיירים ישראלים, ערבים ומזרח־אסיאתיים באצטדיון או יותר אוהדים שנולדו וגדלו בקטלוניה.

חוקר התרבות סטיב רדהד הכריז כי בשנות התשעים הכדורגל הישן מת ואחד חדש נוצר במקומו: כדורגל פוסט־מודרני. הוא טוען כי משנות התשעים אהדת כדורגל חדלה להיות פעילות אותנטית ולמעשה התמוססה לכדי ייצוגים טלוויזיוניים בלבד. העירוב המעמדי ביציעים דחק את המאפיינים של מעמד הפועלים החוצה ויצר אינטגרציה תרבותית כאשר הגבולות בין תרבות גבוהה לנמוכה מטשטשים ונעלמים. עבור רדהד, הרגע המסמן את תחילתו של שינוי זה הוא טקס הפתיחה של משחק הגמר במונדיאל 1990 באיטליה בו הקהל באצטדיון ובבית זכו לצפות במופע אופרה של שלושת הטנורים על כר הדשא לפני שריקת הפתיחה למשחק. לדידו, התהליך התאפשר בעיקר בשל המיגור היעיל של האלימות ובזכות היגיון השוק אשר השתלט על הענף ומתמקד ברווח קצר טווח, מזניח את ערכי המסורת ומשתף פעולה עם התקשורת המסחרית. אין זה נאמר באופן מפורש, אך משתמע כי על פי אסכולה זו, הנקראת בספרות המחקרית אסכולת הפוסט־אהדה (Post-Fandom), במצב הפוסט־מודרני לא תיתכן אהדה אותנטית אלא רק כזו שהיא צרכנית, מתווכת ומנוכרת.

רוי קין, לשעבר שחקנה הלוחמני של מנצ'סטר יונייטד, אמר בשנת 2000 בראיון רדיו כי חלק מהאנשים המגיעים לאצטדיון עושים זאת "בשביל לאכול שרימפס ולא באמת שמים לב למתרחש במגרש". אלו הם האוהדים החדשים שבחרו קבוצה לתמוך בה לא מתוך תחושת הזדהות עם ההיסטוריה והתרבות המקומית הספציפית של המועדון. לפי קין, "הם עושים את זה בשביל להגיד לחברים שלהם אחר כך כי הם היו במשחק וחלקם בכלל לא יודעים את שמות השחקנים. זה הכל בגלל שזה מגניב לאהוד את מנצ'סטר יונייטד". גיליאנוטי (Giulianotti), חוקר הנמנה על אסכולת הפוסט־אהדה, הגדיר אותם ככאלה שהגיעו לאצטדיון כאשר ההצלחה החלה לקרות באופן עקבי, מה שנקרא בשיח האהדה "אוהדי הצלחות". האוהד הפוסט־מודרני האולטימטיבי לפי הטיפולוגיה של גיליאנוטי, בכלל אוהד את קבוצתו מרחוק בתיווך טכנולוגי וצרכני בלבד, מה שנקרא בשיח האהדה "אוהדי כורסא". לסוגי האוהדים האלו אין קשר רגשי עמוק עם המועדון, לפחות לא כזה הנובע מהיכולת לגלם את הזהות האתנית, המקומית או הלאומית באמצעות האהדה לקבוצה, כיוון שאינם נמנים על בני הקהילה המקומית. בכל זאת, הם מהווים את חלקו הארי של אלו המכנים עצמם אוהדי הכדורגל במאה ה־21 ולכן האסטרטגיות השיווקיות של המועדונים מכוונות אליהם.

עוצמת ההון שהחל לזרום ממקורות שונים גרמה למועדוני הכדורגל להפוך לעסקי כדורגל ולזנוח את אותם מאפיינים שחיברו אותם עם רכיבי זהות אחרים של הקהילה המקומית. הכדורגל והאהדה אליו עברו אמריקניזציה משטיחה על חשבון ההיגיון התרבותי הפרטיקולרי של הקהילה המקומית אותה המועדון אמור לייצג. חלק ממועדוני העל האירופאים הם בכלל חברות ציבוריות הנסחרות בבורסה כיום, מה שמחייב את ההנהלה לתת דין וחשבון למשקיעים ולא לאוהדים. נאמנותם לקבוצה נוצלה והאוהדים המסורתיים הרגישו נבגדים, גם כאלו שכבר נולדו לתוך העולם הזה אך רואים עצמם כממשיכי דרכם של קודמיהם. עוד שחקן שגדל בעיר עזב לטובת הכסף הגדול, ההנהלה מחליטה לשנות את סמל המועדון כדי למתג אותו מחדש, האצטדיון הישן והביתי הפך לתל הריסות ואז לקניון חדש. פיסה ועוד פיסה נלקחה. רמת המשחק על הדשא השתפרה פלאים, אך המוסד שסימל עבורם את המשמעות של הקהילה אליה הם משתייכים שינה פניו עד לבלי היכר. זה כבר לא היה מועדון, זה היה מותג. אותה סופה של הקפיטליזם הנאו־ליברלי משולח הרסן שערבלה את אורחות החיים של הפועלים בחגורת הפלדה, הכתה גם בצידו השני של האוקיינוס האטלנטי והותירה את חותמה על עולם הכדורגל האירופאי. בפרפרזה על כותרת ספרה של מישל לאמונט ניתן לומר כי הכבוד של האוהדים נלקח מהם. ההערכה העצמית שלהם, שהתגלמה בזיקתם לקבוצה, נמכרה.

תנועת הנגד

ההיפר־קומודיפיקציה של שנות התשעים אכן יצרה צורך בהגדרות חדשות של מהי אהדה כיוון שהניתוחים המעמדיים הקלאסיים כבר פחות רלוונטיים והקהל היום מגוון בהרבה. אך במובן מסוים וחשוב, אני כופר בטענה של רדהד. אסכולת הפוסט־אהדה מתעלמת מהעובדה הפשוטה שאוהדים רבים עדיין מגדירים עצמם כאוהדים "שרופים" ומשמרים חלק מפרקטיקות האהדה המסורתיות, תוך התאמתן לעולם הכדורגל החדש. סרט הפולחן של תרבות האוהדים, Green Street Hooligans בכיכובו של אלייז'ה ווד, מראה זאת היטב. הסרט מגולל את עלילותיהם של קומץ אוהדיה של ווסטהאם יונייטד ממזרח ללונדון. על חברי הפירמה (הכינוי הבריטי לקומץ אוהדים שרופים) ניתן למנות מורה בבית ספר יסודי, טייס ומייסד הפירמה שהפך לאיש עסקים מצליח. הם כולם גדלו אל תוך הכדורגל הפוסט־מודרני שמתאר רדהד והם אכן מהווים דוגמא מובהקת לעירוב המעמדי והתרבותי שמאפיין את היציעים בעולם החדש. מנגד, הם מגיעים לכל המשחקים של ווסטהאם בכל פינה באנגליה, הם עוטים על גופם קעקועים עם סמלי המועדון, הם מחוברים בקשר רגשי עמוק לקבוצה והם לא מהססים לנקוט באלימות כנגד אוהדים של קבוצות אחרות שפוגעים לשיטתם בכבודם ובכבוד המועדון. נכון כי הם רק קומץ, אך לייחס לכלל סוגי האוהדים כיום אידאליים צרכניים בלבד, כפי שעושה אסכולת הפוסט־אהדה, זו ככל הנראה הכללה נועזת בלשון המעטה.

מובן שאין להישען על סרט הוליוודי בשביל להפריך את הטענה כי אהדת כדורגל התמוססה לכדי ייצוגים טלוויזיוניים בלבד. אבל הסרט קיבע את מעמדו כסרט פולחן בגלל שהוא מתאר באופן נאמן למדי את סצנת אוהדי הכדורגל הפנאטים במאה ה־21 בבריטניה ומחוצה לה. במחקריו בהם הוא מראיין אוהדי כדורגל ישראלים, הסוציולוג אמיר בן־פורת מראה כי למרות המצב הפוסט־מודרני בו "זהויות הם נזילות, מתפרקות ומתחלפות ללא הרף", אהדת כדורגל נותרת גם כיום עבור רבים "גרעין זהות יציב ומרכזי מן העריסה ועד למנוחה הנכונה". האהדה לקבוצה עבורם היא אינטרס חיים מרכזי המעפיל במקרים רבים על רכיבי זהות אחרים, לפעמים אפילו על כאלה משפחתיים. בן־פורת מדגיש שהאוהדים אינם תואמים את הפרופיל של פורע הסדר החברתי שהציבור "הנאור" מסמן. רבים מהם הם בני מעמד הביניים ועוסקים במקצועות חופשיים, ממש כמו חברי הפירמה המדומיינת בסרט.

בהכללה, ניתן לקבוע כי תנועת השוק הובילה לג'נטריפיקציה של האצטדיון, אך גם נוצרו כיסים של התנגדות לתהליכים האלו בתוך עולם הכדורגל החדש. במחקרו על הגרעין הקשה והידוע לשמצה של אוהדי מילוול מיישם גרי רובסון את תיאוריית הטעם של בורדייה וטוען כי אמנם נוף הכדורגל השתנה, אך האוהדים האלו מגלמים בגופם הביטוס בעל שורשים היסטוריים עמוקים. הם מיישמים את הריטואלים הקבועים של לפני, במהלך ואחרי המשחק בכדי לסמל את הקיום הקולקטיבי שלהם. הפעלת ותחזוק הדמיון הקולקטיבי הזה היא שהופכת את הזהות שלהם כאוהדים לאמיתית. הקיום הזה בחלקו מתנגד לקיומם של האוהדים החדשים שמביאים עמם לאצטדיון את המהוגנות הבורגנית והערכים הקפיטליסטיים. לפי רובסון, השינויים של שנות התשעים יצרו מאבק על הצדקת הפרקטיקות הגופניות המסורתיות וההגדרה המשתנה תמיד של מהו אוהד כדורגל. בעולם כדורגל גלובלי כמעט לחלוטין, הזהות המקומית מקבלת משנה תוקף עבור אלו המתנגדים למגמה. המנטרה של אוהדי מילוול וכותרת ספרו של רובסון, "No one likes us, we don't care", מבטאת את הלך הרוח הזה היטב. מבחינתם זה הם נגד העולם החדש.

הקומודיפיקציה של המשחק כאמור לא היתה מוגבלת לבריטניה בלבד ולכן גם לא ההתנגדות לה. הסיסמא "Anti-Modern Football" הפכה שגורה ביציעים באירופה והתפשטה גם מחוצה לה. ארגונים הקרויים "אולטראס", שמקורם באיטליה, מבטאים את הסנטימנט הזה היטב והם החלו לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם ברחבי אירופה והגיעו גם לישראל. מטרתם המוצהרת היא בראש ובראשונה לעודד ולתמוך בקבוצתם על ידי יצירת אווירה קרנבלית באצטדיון, אך הם עושים זאת באמצעים המביאים אותם להתנגשות עם בעלי ההון השולטים בנכסי הענף ורשויות החוק המשרתות אותם. ה"אולטראס" רואים עצמם כנושאי הלפיד של האהדה מסורתית והאותנטית לשיטתם, תוך המצאתה מחדש במאה ה־21. לכן הם רואים זאת כזכותם ואף חובתם, למשל, להדליק אבוקות ביציע כדי ליצור בו אווירה "מחשמלת". עבור הרשויות ובעלי ההון המעוניינים באווירת "קונצרטים" שתמשוך לקוחות נוספים מדובר בהפרעה לסדר הראויה לסנקציות. 

התנגדויות מסוג זה לפיקוח על היציעים מבורכות בעיני, אך הן מוגבלות למעין משחק של חתול ועכבר בין קומץ קטן של אוהדים שרופים לבין הרשויות המשרתות את האינטרסים של ההון. בשורה התחתונה, הן לא מהוות איום אמיתי לכוחו של ההון ואינן מבשרות על שינוי רדיקלי במאזן הכוחות של המאבק הלא־שוויוני שבין בעלי המועדון ואוהדי המועדון. למעשה, הן במידה רבה מוטמעות בעצמם בתוך מערכת השוק ומאמצות את ההיגיון שלה. האוהדים הללו מסמנים את היותם מתנגדים לסממנים המודרניים של הכדורגל על ידי, למשל, לבוש המבדיל אותם מאוהדי ההצלחות. דבר זה שם אותם למעשה לאורך אותו רצף של אהדה צרכנית, גם אם בנקודה שונה על פניו. בתוך כך, הם גם משלמים מחירים מופקעים כמו כולם על כרטיסים למשחקים, על אוכל ושתייה באצטדיונים ועל שידורי הטלוויזיה בביתם. במובן הזה, המאבק של ארגוני אוהדים כנגד הכדורגל המודרני מאשש את הטענה המובלעת של אסכולת הפוסט־אהדה לפיה נותרנו רק עם פרקטיקת אהדה צרכנית. הפסימיזם של אנטוניו גראמשי ניכר כאן: השוק וההיגיון הנלווה אליו מפוררים את היכולת האנושית לדמיין משהו מחוצה לו; או כפי שפרדריק ג'יימסון אמר: "קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סופו של הקפיטליזם".

עם זאת, אני רוצה להציע כי צונאמי ההסחרה ששטף את עולם הכדורגל יצר גם התנגדות שמגלמת בתוכה ניצוצות של אותנטיות מסוג חדש. הכוחות הכלכליים ששולטים כיום בכדורגל הביאו לתגובת נגד רדיקלית בדמות ניסיון לקיים מנגנון דמוקרטי שישאיר את הכוח בידי האוהדים המעוניינים לשים ערכים מסורתיים ומקומיים בראש סדר העדיפויות של קבוצתם. אלו הם מועדוני כדורגל שנרכשו או הוקמו מחדש על ידי ארגוני אוהדים וכעת מנוהלים באופן דמוקרטי על ידי האוהדים ולמענם, או בקיצור – קבוצות אוהדים.

נקודת מפנה חשובה בהולדתם של מועדונים בשליטת אוהדים באירופה הגיעה בשנת 2000. על רקע מרמור הולך וגובר של אוהדים רבים באנגליה כלפי המגמות שהוצגו כאן הוקם ארגון Supporters Direct. הארגון הוקם בעידוד ותמיכת ממשלת הלייבור של אז והוא נועד כדי להגביר מעורבות של אוהדים בניהול קבוצתם ולספק עבורם גישה מערכתית ופרקטית לעשות זאת. כמה עשרות עמותות אוהדים נעזרו בשירותיו של הארגון ואכן הצליחו לקחת בעלות מלאה או חלקית על מועדון הכדורגל היקר להם. בעקבותיו קם באירופה היבשתית Supporters Direct Europe ששם לנגד עיניו מטרה זהה והוא תרם רבות להתפשטותה של התופעה המבורכת ברחבי היבשת. גם הסניף הישראלי של הארגון, שנקרא "היציע", תרם את שלו להקמתן של קבוצות אוהדים הקיימות בארץ כיום (גילוי נאות: כותב שורות אלה מתנדב בארגון "היציע", אך כל הכתוב במאמר זה מייצג את דעתי האישית בלבד). 

אפשר לראות את קבוצות האוהדים שקמו מתוך התנועה של Supporters Direct כארגונים קולקטיביים בעלי שותפות אידאולוגית (גם אם קיימת ביניהם יריבות ספורטיבית) המחפשים לשנות את מבנה השליטה במועדונים שלהם. מטרתו העיקרית של הארגון היא "לקדם ולתמוך ברעיון של בעלות אוהדים דמוקרטית וייצוגם" במועדוני הכדורגל. בנסיבות הקיימות עבור האוהדים, זו ככל הנראה הדרך היחידה לקחת חזרה בעלות רשמית על מה ששייך להם מלכתחילה – הקבוצה והקהילה. במובן הזה, התנועה הזו היא הניסיון המאורגן הראשון של אוהדים להשיג השפעה בתוך עולם הכדורגל החדש, עולם המאופיין בתנועה חסרת רחמים אל עבר זרועותיו של השוק ומסחור כל האספקטים של הענף. כפי שפולני חזה, תנועת הליברליזציה והכפפת מרקם החיים הקהילתי להגיון השוק יוצרת התנגדות, בין אם היא ארעית בדמות הסנטימנט שמבטאת תנועת "Anti-Modern Football" או כזו מאורגנת יותר כמו ארגוני אוהדים דמוקרטים ששולטים רשמית במועדון.

הביקורת על Supporters Direct מצביעה על כך שלאחר 20 שנים של פעילות, התוצאות בשטח מוכיחות כי גם יוזמה זו מוגבלת ביכולתה להביא לשינוי רדיקלי. היכולת של יוזמות כאלה להתחרות ספורטיבית עם ההון כמעט ולא קיימת והקבוצות האלו נשארות תקועות ברמות הנמוכות יותר של הכדורגל במדינותיהם, רובן ככולן מתקשות להתעלות מעל לרמת הליגות החובבניות. את הכישלון היחסי של המודל הזה להתברג בטופ של הכדורגל המקומי יש לראות על רקע של כישלונה של אידאולוגית "הדרך השלישית" של הניו־לייבור. כלומר, מוגבלותו של הניסיון הפרגמטי לתחום את הנאו־ליברליזם תוך שימור הקפיטליזם כמערכת הכלכלית הדומיננטית משתקפת בכדורגל. מדיניות ה"מלמטה למעלה" של Supporters Direct היא כאמור חיובית במובן שהיא מקדמת השתתפות דמוקרטית בקהילה במסגרת הסדר הקיים, אך היא קודם כל תולדה של הכישלון של הרשויות באנגליה ובמדינות היפר־קפיטליסטיות נוספות ליישם רגולציה מקיפה מלמעלה, על הכדורגל המקצועני. היא בעיקר תולדה של חוסר הרצון של הרשויות לעשות זאת מלכתחילה. האופי הפרוגרסיבי של יוזמת Supporters Direct אכן מתבסס על ההבנה שהכדורגל הוסחר והתרחק מהערכים הקהילתיים שאפיינו אותו בעבר, אך הוא לא מאתגר את המבנה הכלכלי של הענף שבו המוטיבציות של חליפין ורווח נכשלות לנהל את הכדורגל כנכס קהילתי. האימפוטנטיות של הרשויות עוזרת לשעתק מבנה אי־שוויוני וסמי־תחרותי בלבד שמונע מוביליות חברתית וספורטיבית, דוחף את המועדונים הפרטיים לקחת על עצמם עוד ועוד חובות בשביל להשאיר את הראש מעל המים ומתמרץ את בעלי המועדונים להתעלם מרחשי הלב של האוהדים. במובן הזה היוזמות של Supporters Direct הן רק פלסטר על יד כרותה.

לדמיין את הכדורגל מחדש

מפרספקטיבה כלכלית גרידא, אפשר בהחלט להבין את אותם בעלי מועדונים שהחליטו להקים את הסופר־ליג. באורח פלא, לא רק שהכדורגל האירופאי בנוי באופן שמשמר חוסר שוויון ומגדיל אותו, הוא גם בנוי בצורה שמקשה אפילו על מועדוני העל העשירים לתחזק מודל כלכלי בר־קיימא, בטח לא כזה שמכניס ערכים קהילתיים למשוואה. עמודי התווך עליהם עומד הכדורגל הנוצץ הזה רעועים ומפוטמים בחובות. גם אם ספציפית בקרב על הסופר־ליג אני נאלץ להתייצב בצד של אופ"א, הם אינם הצד הטוב בסיפור הזה ולמעשה הם האשמים העיקריים. הם אלו שיצרו את המצב שבו מועדונים שרוצים להתחרות ברמות הגבוהות ביותר ללא שקיעה לחובות חייבים למצוא איל הון שמחפש צעצוע חדש וירשום להם צ'ק פתוח, מה שבא על חשבון ומנוגד למעורבות של האוהדים כמובן. יוזמת הסופר־ליג היא חמדנית ואנטי־ספורטיבית, כיוון שהיא מנסה ליצור מועדון סגור לעשירים בלבד שבתוכו הם יוכלו לפתור את בעיית החובות שלהם ללא שיתוף אלו שהנכסים האלה שייכים להם באמת. בכל זאת, ביטולה (הזמני) אינו ניצחון מהותי בשום מובן – לא עבור הקיימות הכלכלית של הענף ולא עבור האוהדים על כל גווניהם.

הצגתי פה תמונה מעט אחידה של הכדורגל האירופאי, בעיקר מהפרספקטיבה הבריטית, והדבר בא על חשבון אי־אילו הבדלים וניואנסים בכל מדינה ומדינה. אך בכולן, הכדורגל הוא תמיד תמונת מראה לחברה שבתוכה הוא משוחק. מה שקורה מחוץ לאצטדיון גולש פנימה ומותיר את חותמו בתוכו. באותו האופן בדיוק, ישנם גם מקומות בהם תנועת הנגד לתנועת השוק התמסדה באופן יציב יותר בתרבות והפוליטיקה הלאומית והדבר משתקף בכדורגל באותם המקומות. אני מדבר על מדינות רווחה נדיבות יותר כמו גרמניה ושבדיה שמציגות מודל ספורטיבי בר־קיימא הן כלכלית והן קהילתית. בשתי המדינות האלו ישנו חוק שקובע כי 50% + מניה אחת לפחות ממניות המועדון חייבות להיות בשליטת עמותת אוהדים של הקבוצה. ישנם הבדלים ברזי החקיקה בשתי המדינות, אך בשניהן הרגולציה כופה על בעלי ההון להתחשב ברצון האוהדים ולחלוק איתם את השליטה, במקום שהחמדנות תיכפה את ההיגיון העסקי והפרטני שלה על אורח החיים של הקולקטיב כפי שקורה בליגות אחרות.

אין מעורבות אוהדים בענייני המועדון באה על חשבון היעילות הכלכלית והרמה של הכדורגל עצמו. זו טענה המגיעה מבעלי אינטרסים זרים לענף שמנופפים בשוט היעילות והצמיחה כדי להלך אימים על אוהדים שרוצים לראות כדורגל ברמה גבוהה. עובדה היא שהליגה הגרמנית, תחת כל מדד מקובל, נחשבת לאחת מארבעת ליגות הכדורגל הטובות בעולם וכך גם הנבחרת הגרמנית הלאומית. ההצלחה הזו מוכיחה כי ניתן לבסס דמוקרטיה מחוץ למגרש תוך השגת התהילה בתוכו. עובדה שגם באיירן מינכן ודורטמונד הוזמנו למועדון העילית הסגור של הסופר־ליג מתוקף היותם מועדוני על לכל דבר. כמו כן, אין זה מקרי שהמועדונים הגרמנים לא נענו להזמנה ב־24 השעות בהם נראה היה שהדיסטופיה הספורטיבית הזו קורמת עור וגידים. ההימנעות שלהם לא נבעה מטוב ליבם של החברות המסחריות השולטות בהן חלקית, אלא בגלל שבכדורגל הגרמני ישנם גם כוחות חוץ כלכליים בעלי השפעה מבנית – ארגוני האוהדים. עבורנו בישראל, הגעה לרמות האלה תיוותר תמיד בגדר פנטזיה ככל הנראה, אבל גם הליגה השבדית האפורה יחסית מצליחה לייצר שחקנים ברמה גבוהה יותר מזו הישראלית; לא למרות, אלא בזכות כך שהאוהדים מקבלים את המילה האחרונה בנוגע להחלטות האסטרטגיות הקריטיות של המועדונים שלהם. נכון, גם בליגות האלה המצב רחוק מלהיות מושלם. באיירן מינכן ככל הנראה תזכה השנה באליפות התשיעית ברציפות, מה שמעיד על חוסר שוויון ספורטיבי קיצוני; וגם שם בעלי הון מנסים לנגוס בדמוקרטיה המובנית לתוך הענף באמתלת הלחץ התחרותי עם ליגות אחרות. אך אין כל זה מעיד על כישלון מודל 50+1 או על חוסר הנחיצות בו. זה רק מעיד על כך שהוא אינו מספיק לבדו.

הרעיון של סחורה פיקטיבית של פולני לגבי עבודה בא לידי ביטוי באופן המיטבי כדרך להסביר שעבודה אינה סחורה אלא תמיד בתהליך של הסחרה. זאת מכיוון שעבודה היא, כאמור, החיים עצמם. לכן היא אינה יכולה להפוך לסחורה ככל הסחורות ובתנאי חיים קפיטליסטיים תמיד יפעלו עליה כוחות מנוגדים המושכים לכיוונים הפוכים. לתהליך של ניסיון הסחרת אורחות החיים ישנם ביטויים מגוונים, ביניהם גם הניסיון המתמיד למסחר את הכדורגל. אם מיישמים את רעיון התנועה הכפולה על עולם הכדורגל מבינים טוב יותר את הדיאלקטיקה של הכלכלה הפוליטית של הענף ואת השתנות פרקטיקת האהדה אליו לאורך זמן. בעלי ההון השולטים במועדונים הגדולים זכו לשיעור החשוב הזה בשבוע שעבר וחוו את תנועת הנגד לחמדנות שלהם על בשרם. הם שכחו שכשקנו את המועדון מתישהו במאה ה־21, הם קיבלו מותג מוכן שנבנה במשך דורות בזכות הנאמנות שעברה בירושה מאב לבן. מוסר ההשכל מהפארסה של הסופר־ליג הוא שקבוצות כדורגל אינן יכולות להיות רק עסק. הם אינטרס חיים מרכזי של רבים הרואים בהם מוקד הזדהות ומשמעות. הם המוקד סביבו ובהתאם לו מסתדרים שאר רכיבי הזהות של מיליונים ברחבי העולם. אלו מגלמים את שאר רכיבי הזהות העיקריים שלהם באמצעות האהדה לקבוצה ולכן הם קודם כל ולפני הכל אוהדי כדורגל. לכן הכדורגל שייך קודם כל ולפני הכל להם, האוהדים. השימוש ברעיון של תנועת הנגד של פולני אינו בקשה לחזרה לעבר של מגרשים מלאים בבוץ במקום דשא, יציעים רעועים ושחקנים שאורח חיים ספורטיבי היה מהם והלאה. אם תרצו, זו "חזרה לעתיד" אל עבר ספורט יותר דמוקרטי ומכיל בעולם גלובלי. אם דו"ח טיילור לאחר אסון הילסבורו היה נקודת הציון לתחילת התנועה של ההון, הפלתה הסופית של הסופר־ליג צריכה להפוך למטרה קצרת הטווח העיקרית ולנקודת הציון שתסמן את תחילתה של מהפכת הנגד. מהפכה זו צריכה לאחר מכן להעמיד במרכזה את הדרישה לרפורמה מקיפה המתבססת על מודל 50+1 בכל אירופה ואף מעבר לה. זו צריכה להיות מהפכה המתבססת על ההבנה שקבוצות כדורגל הן אינן רק מרחבים של חליפין כלכלי, אלא למעשה, במונחיו של פולני, תמיד משוקעות ביחסים חברתיים.

תמונה ראשית: גיא יצחקי / הפועל קטמון ירושלים נגד הפועל רהט (flickr)

פיגומים

גלעד ניצן הוא סטודנט לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, שמתמקד בעבודותיו בכדורגל ובאהדה אליו ואוהד כדורגל בעצמו.