הסוציאליזם של אוסקר ויילד

הערת מערכת: התרגום העברי למאמר זה הופיע לראשונה בתור הקדמה למסה של אוסקר ויילד נפש האדם בסוציאליזם בתרגומו של דותן ברום, שראתה אור לאחרונה בנמלה הוצאה לאור. ב־4 באפריל יתקיים אירוע ההשקה הראשון של הספר בתל אביב.

אוסקר ויילד מצא מטרות רבות ללעג בערכים המקובלים בחברה הוויקטוריאנית המאוחרת. עובדה זו ברורה לכל מי שהציץ ביצירתו. הדבר שידוע פחות הוא שהמחזאי והמשורר ראה בעיני רוחו אפשרות לחֶברה שונה לחלוטין. מבחינתו, חברה זו לא הייתה רק אפשרית, אלא גם רצויה. ויילד פרס את השקפתו הפוליטית במסתו נפש האדם בסוציאליזם. ביצירה זו נמצאת אחת השורות המצוטטות ביותר של ויילד, המובאת לעיתים קרובות בלי ציון המקור: "חיים הם הדבר הנדיר ביותר בעולם. רוב האנשים רק מתקיימים".

ויילד חי חיים מלאים, אם כי קצרים. הוא נולד באוקטובר 1854 ברחוב וֶסטלֵנד רוֹ בדבלין וגדל בעיקר באזור כיכר מריון בעיר. הוריו היו מן הדמויות האקסצנטריות והחכמות ביותר בדבלין של המאה ה־19. אביו ויליאם ויילד היה מנתח פורץ דרך ובעל סמכות בקהילה הרפואית המקומית שקיבל תואר אבירות בטירת דבלין, משכן השלטון הבריטי באי האירי. בניגוד לאביו של ויילד, אימו ג'יין הקדישה את רוב חייה לחיפוש הדרך שתביא לשבירת הקשר עם בריטניה. היא הייתה משוררת, מסאית ופולקלוריסטית שכתבה בשם העט "סְפֵּרַנְצָה" – "תקווה" באיטלקית. 

תנועת "אירלנד הצעירה" ועיתון האומה

במשפחה שבה גדל ויילד התנהלו דיונים פוליטיים ערים בעידוד ספרנצה, שראתה בבית מעין סלון פוליטי. ספרנצה הזמינה לביתה את הסופרז'יסטית מיליסֵנט פוֹסֵט ונימקה זאת בצורך "להסביר מה פירושה של חירות האישה". זאת בעיר שבה, במשך עשורים, לא הצליחה שאלת זכות ההצבעה לנשים לזכות באותה תהודה כמו באי השכן. 

שירתה של ספרנצה ראתה אור מעל דפי האומה, עיתון בדלני שהיה ביטאונה של תנועת "אירלנד הצעירה". השם "אירלנד הצעירה" – ומכאן "האירים הצעירים" – התייחס לתנועות הרפובליקניות־לאומיות שעלו ופרחו באירופה בשנות הארבעים של המאה ה־19, ובייחוד לתנועת "איטליה הצעירה" של ג'וזפה מָציני. 

"האירים הצעירים", שבינם ובין הלאומיות החוקתית השמרנית של דניאל או'קונל נוצר קרע פוליטי, בירכו על מהפכת יולי 1830 בצרפת. לטענתם, "כס המלכות ושושלות המלוכה חשובים הרבה פחות מבתי מלאכה, מחוות חקלאיות וממפעלים. במקום זאת, אנו יכולים לומר שכס המלכות ושושלות המלוכה, ואפילו ממשלות זמניות, טובים בדיוק במידה שבה הם מבטיחים כללי משחק הוגנים, צדק וחירות לאנשים העמלים". התנועה הובילה התקוממות כושלת ב־1848, על רקע הרעב והמוות שפקדו את אירלנד. שירת ספרנצה עודדה "צְלָלִיּוֹת אָדָם, מְזֵי רָעָב" למרוד.

ספרנצה, שכעבור שנים רבות צוטטה באפיגרף לפרק על התפיסות הסוציאליסטיות של "האירים הצעירים" בספרו של ג'יימס קונולי מעמד העובדים בתולדות אירלנד, אירחה לעיתים קרובות את ותיקי תנועת "אירלנד הצעירה" בבית משפחתה. בבגרותו התייחס אוסקר ויילד לתקופה זו וטען כי "אני מסתכל בפועלם של אנשי 1848 בהערצה ובאהבה מיוחדות, מפני שאימי הרגילה אותי לאהוב ולהעריץ אותם, כפי שילד קתולי אוהב ומעריץ את הקדושים בקתדרלה".

בדלנות מסוג שונה: ויילד באמריקה 

ויילד השמיע את הערותיו על "האירים הצעירים" ב־1881 במהלך סיבוב הרצאות בארצות הברית. המשורר הצעיר הפליג למסע ברחבי ארצות הברית כדי לדבר על אסתטיקה, אך גילה כי מה שמשך את הקהל הוא ההזדמנות לשמוע את בנה של ספרנצה. 

אחדות מהצהרותיו של ויילד לפני הקהל האמריקאי נשמעות תמוהות באוזנינו היום, בהן למשל השבחים הנדיבים שהרעיף על הקונפדרציה והתעקשותו על כך ש"אנחנו באירלנד נלחמים למען עקרון האוטונומיה נגד אימפריה, למען עצמאות נגד שלטון ריכוזי, למען העקרונות שעליהם נלחם הדרום". ויילד סייר ברובע הצרפתי של ניו אורלינס בליווי גנרל כוחות הקונפדרציה לשעבר פייר גוסטב בורגרד, האיש שפקד על הירייה הראשונה שנורתה במלחמת האזרחים. הוא גם הצהיר כי את ג'פרסון דייוויס, נשיא הקונפדרציה של מדינות הדרום, הוא מעוניין לפגוש יותר מכל אמריקאי אחר. 

הפלרטוטים של ויילד עם מאבקו של הדרום בארצות הברית חושפים כמה דברים, ובעיקר את תשוקתו של המשורר הצעיר לומר לקהל המקומי את מה שהוא רוצה לשמוע. בניו יורק למשל לא היו מלמולים כאלה. סוג הבדלנות שבו דגלו מדינות הדרום האמריקאי היה שונה מאוד, כמובן, מרוב מה שהטיפו לו בעמודי עיתון האומה. אך עדיין היה משהו שספרנצה העריצה בקונפדרציה, ובכך לא היה בה משהו ייחודי. 

ברנרד שו והפביאניזם

בלונדון, בשנות השמונים של המאה ה־19, ויילד נהיה עיתונאי ומחזאי בולט. בעת שערך את המגזין עולם האישה (The Woman's World), בין 1886 ל־1890, פרסם מאמרים על זכות הבחירה לנשים וקרא להנהיג שוויון בין המינים כי "טיפוח מידות טובות נבדלות ותפקידים אידיאליים שונים בקרב גברים ונשים הוביל לכך שכל הרקמה החברתית חלשה יותר ובריאה פחות מהנדרש".

כדברי אלינור פיצסימונס, שכתבה ספר על ויילד והנשים החשובות בחייו, המגזין בהחלט נקט קו פרוגרסיבי ותמך "בפמיניסטית הרדיקלית אוֹליב שריינר, ילידת דרום אפריקה, שניהלה תעמולה לשיפור דרכי הגישה של נשים לחיים הפוליטיים ולהפסקת המוסר הכפול בתחום המיני".

לעיתים מייחסים חשיבות גדולה לכך שוויילד חתם ב־1886, בעקבות בקשתו של ג'ורג' ברנרד שו, על מכתב בקשת החנינה לאנרכיסטים שהורשעו במעורבות בפרשת היימרקט בארצות הברית. אולם שו, בן עירו של ויילד, סיפר מאוחר יותר כי "היה זה מעשה חסר פניות לחלוטין מצידו, והוא קיבע את הכבוד שרחשתי לו כל ימי חייו".

שורשי הסוציאליזם של שו נטועים במעורבותו באגודה הפביאנית בדבלין, אך תפיסותיו התפתחו ואף אותגרו בתקופת חייו באנגלייה. שו המשיך להאמין ברבים מן הרעיונות הפביאניים, וב־1890 כתב שהוא מאמין כי "אפשר לכונן סוציאליזם באופן חוקתי לחלוטין באמצעות מוסדות דמוקרטיים".

הפביאניזם כבש חסידים מעטים בדבלין, שבה השלטון האוטונומי המקומי שלט בכל הסוגיות הפוליטיות שעל סדר היום ודחק את הסוגיות החברתיות, אך מצב העניינים בלונדון היה שונה. ביולי 1888 נפגש ויילד עם שו באספה ששניהם נכחו בה, והמפגש השפיע עליו עמוקות. רובי רוס, שהיה מאהבו של ויילד ולאחר מותו ניהל את עיזבונו הספרותי, עמד על כך שהיא הייתה מקור השראה למסה שוויילד כתב ב־1891 נפש האדם בסוציאליזם. זאת היצירה שעליה העיר שו בעוקצנות כי "היא שנונה ומשעשעת מאוד, אבל אין לה שום קשר לסוציאליזם".

נפש האדם בסוציאליזם 

שו אולי לא מצא סוציאליזם במסה של ויילד, אך ייתכן כי חיפש רק את הסוציאליזם שהכיר בשל התעניינותו ברעיונות מרקסיסטיים. לעומתו הושפע ויילד יותר ויותר מהכתבים האנרכיסטיים של פיוטר קרוֹפּוֹטקין – השפעה שחקר בפירוט ההיסטוריון האנרכיסט ג'ורג' ווּדְקוֹק, אשר כתב ביוגרפיות של שניהם. ההערצה הייתה הדדית: לימים כתב קרופוטקין לרובי רוס על "העניין והחיבה העמוקים ביותר" כלפי ויילד בקהילה האנרכיסטית, ואף שיבח את נפש האדם בסוציאליזם וציין כי "ראוי לחרוט" את המסה הזאת בזיכרוננו.

לדעת וודקוק, המסה של ויילד יש בה משום "התרומה השאפתנית ביותר לאנרכיזם הספרותי בשנות התשעים של המאה ה־19". ביצירה זו פרס ויילד את אמונתו בדבר הצורך לבטל את הקניין הפרטי: ״אם כן, עם ביטול הרכוש הפרטי יהיה לנו אינדיווידואליזם אמיתי, יפה ובריא. איש לא ישליך את חייו לריק בצבירת חפצים או מה שמסמל אותם. האדם יחיה. חיים הם הדבר הנדיר ביותר בעולם. רוב האנשים רק מתקיימים". 

המסה של ויילד עסקה פחות בכינון סדר חברתי חדש ובקידום מאבקי עובדים, ויותר בקריאה לביטול העבודה השכירה – בטענה כי "הסוציאליזם ישחרר אותנו מההכרח הנקלה לחיות למען אחרים, שבמצב הנוכחי מכביד כל כך על הרוב המוחלט". היא כוללת גם ביקורת על פעילויות צדקה, משום שלדברי ויילד הן רק מסייעות לטיפול בתסמיניה של המחלה החברתית – כלכלה קפיטליסטית שגוזלת מאיתנו את הזמן לחיות. 

המסה נפש האדם בסוציאליזם אינה חיבור פולמוסי יבש; היא כוללת כמה מהביטויים השנונים ביותר של ויילד, בהם "צדקה יוצרת פשעים רבים" ו"מוטב לקחת מלקבץ [נדבות]". לרוע המזל, היצירה ראתה אור ברגע הגרוע ביותר בחייו של ויילד.

כליאה והחיים אחריה 

כפי שציין ניל בארטלט, חמישה ימים בלבד עברו בין הרשעת ויילד במאי 1895 בעוון הפקרוּת חמורה ובין פרסום מחודש של המסה בשם המקוצר נפש האדם. זו הייתה מהדורה קטנה של כמה עשרות עותקים, אך לדברי בארטלט, פרסום המסה חמישה ימים בלבד אחרי ההרשעה "יצר משמעות יוצאת דופן" כי "בדיוק ברגע שבו ויילד הושתק, מישהו היה נחוש להמשיך את השמעת קולו בדפוס, בצורתו הרדיקלית והגלויה ביותר".

ויילד היה נשוי לסופרת האירית קונסטנס לויד ולזוג נולדו שני ילדים. אולם בני הזוג הלכו והתרחקו אחרי לידת בנם השני. ויילד כתב לרוברט רוס כי "היא לא יכלה להבין אותי, ואני השתעממתי למוות מחיי הנישואין". זאת לצד הכרה בכך שהיא הייתה "נאמנה להפליא". באותו הזמן כבר היה ויילד בקשר רומנטי עם רוס. 

מערכת יחסים מאוחרת יותר, עם הלורד אלפרד דאגלס, הובילה את ויילד אל ספסל הנאשמים. במהלך המשפט חקר את ויילד בפראות אדוארד קַרסון, שהיה לימים אחד המתנגדים הבולטים לשלטון האוטונומי של אירלנד. שניהם היו דבלינאים ובוגרי טריניטי קולג', אך למרות המשותף ביניהם העיר ויילד כי קרסון "ללא ספק יבצע את משימתו במרירות יתרה השמורה לחבר ותיק". קרסון, שנותר בזיכרון ההיסטורי בתור האדם שחילק את אירלנד, היה גם הגורם למפלתו של ויילד. שלטון החוק היה חשוב פחות לקרסון כעבור כמה שנים, כשאיים להביא לשפיכות דמים בהתנגדותו להרחבת האוטונומיה של אירלנד. 

בתקופת המאסר, ממאי 1895 עד מאי 1897, כתב ויילד את יצירתו הנוקבת והרפלקסיבית ביותר, ממעמקים. יצירה זו לוכדת את ייסורי הנפש העמוקים שהכליאה יוצרת ואת פירוק אישיותו של האדם, לצד תחושות התרסה והתנגדות: "כשרק הגעתי לכלא היו אנשים שיעצו לי לנסות לשכוח מי אני. עצה הרסנית! רק כשתפסתי מה אני, ידעתי מעט נחמה".

עם שחרורו מהכלא עבר ויילד לצרפת וחי בגלות בשם סבסטיאן מֶלמוֹת'. רוס, מאהבו לשעבר וחברו הנאמן, דאג שהיצירות של ויילד ימשיכו לראות אור אחרי מותו. בין השאר פרסם ב־1912 את נפש האדם בסוציאליזם מחדש. רוס גם הזמין את הפסל ג'ייקוב אפשטיין ליצור את מצבת הקבר של ויילד בבית הקברות פֵּר לָשֵׁז. רבים כתבו על היצירה של אפשטיין: היא גונתה בגלל היותה לא צנועה, ומשטרת צרפת התעקשה לכסותה מפני שאיברי המין של המלאך פגעו ברגשותיהם של פוליטיקאים פריזאיים. אך מה בנוגע לקטע מתוך הבלדה מכלא רדינג, שחקוק על האנדרטה? 

וּבְנֵי־בְלִי־שֵׁם אֶל כּוֹס־סִבְלוֹ

יִסְפּוּ דִּמְעַת־סִבְלָם,

וְהַמְנֻדִּים יִבְכּוּ אוֹתוֹ –

כִּי הֵם בּוֹכֵי־עוֹלָם.

עם הזמן שעבר הפסיק ויילד להיחשב דמות בזויה ומביכה. באירלנד של סוף המאה ה־20 הוא היה לדמות המעניקה השראה לדור שלם של פעילי זכויות הקהילה הגאה. דמותו אתגרה את התפיסה של "טיפוסים מהותניים", כהגדרת חוקר הספרות האירי דֶקלאן קַאיְבֵּרְד, שטענו כי "אתה יכול להיות גיי או אירי, אך אינך יכול להיות שניהם בו בזמן". בזיכרון העממי נתפס ויילד הסטיריקן הגדול של תקופתו, אך יצירתו פונה לכל הזמנים, ועדיין יש בה חומר רב למחשבה על החברה כפי שהיא וכפי שהיא יכולה להיות. 

פורסם ב־Jacobin

תרגום: אלי למדן