בגיל 21 עליתי על טיסה לטנזניה. הייתי חיילת משוחררת, רציתי להפוך את העולם למקום טוב יותר וחשבתי שבתור אדם חופשי עלי להתחיל במשימה תכף ומיד. ואיזה מקום טוב יותר להתחיל מיבשת אפריקה והעוני המחפיר שלה? די מהר התבדיתי. האשליה שאפשר לתקן את מה שמקולקל על ידי פעולה התנדבותית מהסוג הזה התגלתה לא רק כלא מספקת לצורך שינוי אמיתי, אלא כהרסנית. הילדים שאיתם עבדתי חווים חווית נטישה כל חודש כשהמתנדבות מתחלפות, ובלאו הכי המורות והגננות המקומיות יודעות את עבודתן הרבה יותר טוב מהן. אם ההתנדבות אינה עוזרת והבעיה היא עוני, אולי תרומת כסף היא הפתרון? אולם זו מלכודת דבש. במדינות אפריקאיות רבות נוצרת מציאות של תלות בתרומות מהמערב, שמגויסות באמצעות סרטונים סוחטי דמעות של ילדים אפריקאיים עניים. התרומות האלה מגיעות בדרך כלל ברגע האחרון ואף פעם לא מספיקות למה שנדרש. אז אמנם התנדבות ותרומות כספיות אינם הפתרון, אבל אחת הבעיות במצב הנוכחי של החברה שלנו היא שקשה לנו לדמיין פתרון אחר.
בספרו Winners Take All, הכותב אנאנד גירידהרדס (Giridharadas) מתאר באופן מצמרר איך עשירי העולם השתלטו על המאמצים לשינוי חברתי, וצימצמו את האופק האפשרי לשינוי המצב הקיים. ייתכן שההשתלטות הזאת נובעת מרצון כן לשינוי (או שחרור מרגשות אשם) של אנשים שהצליחו להתעשר בחברה הקפיטליסטית ומאמינים שהמרחב שאפשר להם להצליח – השוק – מכיל את הכלים הנכונים לתקן את כל מה שרע בעולם. פרשנות צינית יותר תראה בהשתלטות הזאת מהלך מכוון שמטרתו לעקר מתוכן כל שאיפה לשינוי עמוק. בין כך ובין כך, התוצאה היא אחת: ככל שהמאמצים לתיקון החברה נשלטים על ידי עשירי העולם, כך קטן הסיכוי שהמאמצים האלו יביאו לשינוי אמיתי. ה"פתרונות" שמקודמים על ידם אף פעם לא יפגעו ב"ווינרים", בעשירי העולם, ולכן גם לעולם לא יצמצמו את אי השוויון או ישנו את יחסי הכוחות בחברה. חמור מכך, ההשתלטות וההכוונה של המאמצים לשינוי חברתי מביאים להפרטה של תיקון החברה, שבמסגרתה סוגיות של רווחה, חינוך, בריאות וכדומה, עוברות מידיים ציבוריות לניהול פרטי של בעלי הממון, ובכך תורמות לצמצומה של הדמוקרטיה.
כדי להדגים את האופן שבו עשירי העולם משתלטים ומכוונים את המאמצים לשינוי חברתי, גרידהרדס פותח את ספרו בתיאור סיפורה של צעירה בשם הילארי כהן. כהן הייתה סטודנטית לפילוסופיה באוניברסיטת ג׳ורג׳טאון, שם היא וחבריה חלמו לעשות טוב בעולם, תוך כדי ניסיון להבין מה זה אומר בעצם. ברוח התקופה, השיחות שלהם על איך לשפר את העולם לא סבבו סביב מה שצריך לשנות, או חלילה להרוס, אלא רק על מה צריך להמציא ולחדש. הפתרונות שהם חשבו עליהם כללו "מיזמים" ו"פרויקטים" שיעשו טוב בעולם, לא השתתפות במאבק פוליטי, הדורש התנגדות ומאבק.
במהלך הקיץ האחרון של התואר היא עבדה בבנק ההשקעות גולדמן סאקס. היא אמנם לא חשבה טובות על הבנק (שהיה ידוע לשמצה עקב תפקידו במשבר הפיננסי של 2008) והשאיפה שלה לעשות טוב נותרה בעינה, אבל היא השתכנעה, כמו רבים אחרים, שכדי לעשות טוב בעולם צריך סט כלים מסוים שחברות מהסוג הזה יכולות ללמד אותה. זהו מסר שהחברות האלה דואגות להחדיר לצעירים שאפתניים: "אם אתם רוצים לעזור לאנשים ולהפוך את העולם למקום יותר טוב כדאי שתלמדו מאיתנו איך לנהל ולהיות יעילים. אם תבואו לעבוד אצלנו לכמה שנים תוכלו לעשות את זה בכל מקום, ולטובת כל מטרה." הרעיון הזה, לצד המשכורות הגבוהות שמסייעות לשלם את חובות הסטודנטים מרקיעי השחקים בארצות הברית, הופכים את הצעות העבודה המחמיאות לכאלה שקשה לסרב להן. כהן אמנם לא חזרה אחרי הלימודים לגולדמן סאקס, אבל השתקעה בחברה אחרת שהציעה תמריצים דומים: חברת הייעוץ העולמית מקינזי. ההצעה ממקינזי – שהדגישה חשיבה על פתרונות לבעיות בקנה מידה גדול ופרויקטים עם עמותות והמגזר הציבורי – נתפרה בדיוק לצעירים כמוה. מקינזי ידועה גם היא לשמצה עקב מעורבותה בשערוריית אנרון ותרומתה למשבר הסאב-פריים, אבל הפרויקטים האלה עם עמותות ומגזרים ציבוריים, הגם שהם חלק מזערי מפעילות החברה, חשובים לשכנועם של צעירים מוכשרים כמו כהן להצטרף אליה.
במקינזי, הילארי כהן למדה את "ארגז הכלים", שיטת העבודה שמי שידע לעבוד איתה – כך נאמר לה – יוכל לעשות כל דבר. אכזבתה הייתה גדולה. השיטה הייתה מורכבת מפירוק של כל בעיה או פרויקט לגורמים קטנים ככל האפשר. מתוך הפירוק, היה עליה להבין איך להוזיל את העלויות, או להגדיל את הרווחים של כל אחד מהחלקים. היא מספרת איך לפעמים, בשביל הכיף, היא הייתה מנסה להתעלם מהמתודולוגיה על פיה הייתה צריכה לעבוד וניסתה לפתור בעיות לפי אינטואיציה. התוצאות שקיבלה היו לא פחות טובות מאלו שנתן ארגז הכלים של מקינזי. לטענתה, במקרים רבים בעיות נפתרו בעזרת אינטואיציה ולאחר מכן הוכנסו לתבנית פתרון הבעיות של מקינזי כדי לשכנע את הלקוחות. בעוד שהתבנית הזאת עבדה טוב לפתרון בעיות מסוימות, בהן הוזלת עלויות של חברת צמיגים או בחירת השוק המתאים להתרחבות גלובלית, היא ודאי לא הייתה ראויה למוניטין שקיבלה כמפתח שפותר את כל הבעיות. לתחומים רבים – ביניהם רפואה, חינוך וחשבונאות – יש שיטות ניתוח משלהם ואף אחד לא טוען שצריך ליישם את אלו לפרוייקטים של שינוי חברתי.
צורת החשיבה הזאת היא לא רק שגויה, אלא גם מסוכנת: פירוק של בעיות לגורמים קטנים הוא תהליך שנותן לגיטימציה לקיים, ומאפשר רק שינויים מינוריים בתוך כל חלק. במסגרת המתודה הזו, טווח האפשרויות הוא שינוי של חלק מהמטרות, עבודה בצורה יותר אפקטיבית, ובעיקר, הוזלת עלויות. שלא במפתיע, רבות מהשיטות להוזלת עלויות כללו פגיעה בעובדים: פיטורים, העברת עבודה לחו״ל ויצירת מודלים של שעות עבודה ״גמישות״. כהן מתארת איך גם כשחבריה לעבודה הכירו בכך שהשיטות שלהם יוצרות בעיות כאלו, הם היו משוכנעים שאפשר לפתור אותן באמצעות אותו ״ארגז הכלים״ שיצר את הבעיה מלכתחילה. מה שהמסגרת הזאת לא מאפשרת היא מחשבה על שינויים מערכתיים.
גירידהרדס מכנה את עולם המושגים שנלווה לפרקטיקה הזו אידאולוגיית ה-win-win. אם אצל אדם סמית׳, פעולה של כל אחד לטובת האינטרס האישי שלו מובילה למסחר שמגדיל את הרווחה החברתית הכוללת, הרעיון לפיו כולם יכולים להרוויח נלקח לקיצון על ידי אדריכלי ה-win-win. לפי התפיסה הזאת, שינוי חברתי רצוי הוא כזה שאף אחד לא נפגע ממנו וכולם מרוויחים. בפועל היא פותרת את הצורך לקבל הכרעות קשות. למה לבחור בין להרוויח הרבה כסף ולעשות טוב בעולם? לא רק שאלו יכולים לבוא יחדיו, אלא שהמאמצים להרוויח הרבה כסף הם-הם מה שהופך את העולם למקום טוב יותר. לתפיסה הזאת נלווית הטענה שהעשירים, אלו שהצליחו (או ניצחו) במשחק הקפיטליסטי, הם אלו שצריך להפקיד בידיהם את המפתחות לשינוי חברתי. אם הם הצליחו בעסקים, מדוע שלא יהיו מוכשרים גם לפתרון בעיות חברתיות?
דמות נוספת שגירידהרדס סוקר היא סטייסי אשר (Asher), שעבדה שנים רבות בקרנות גידור. לטענתה, חייה השתנו כאשר במהלך טיול בטנזניה בו נחשפה לעוני המקומי. בזמן שהותה שם, הבנק Standard Chartered עמד לדין על כך שקנה ביודעין חוב שהיה נגוע בשחיתות, רק כדי להגיש בקשה להלאמת הפרויקט שתוביל לתשלום החוב באמצעות כספי מיסים של אזרחים טנזניים. הפרקטיקה הזאת מקובלת בקרב קרנות טורפניות (vulture funds): בנק הפיתוח האפריקאי מעריך שמדינות אפריקאיות אולצו לשלם לקרנות כאלה חובות בהיקף של כמיליארד דולר. אני יכולה להזדהות עם הרגשת חוסר האונים אל מול העוני בטנזניה, אולם סטייסי אשר הייתה פחות חסרת אונים: ההיכרות שלה עם עולם הפיננסים והקשרים שיצרה בו יכלו להוות בסיס למאבק בתופעת החובות המחרידה. אולם, כשאשר החליטה לעשות משהו, היא לא נקטה בדרך הקשה שיכולה היתה ליצור חיכוכים ואי־נעימויות. במקום זאת, היא המציאה משחק פוטבול וירטואלי בו המשתתפים משחקים עבור תרומה למטרות החשובות להם והרווחים מגיעים לאירגון צדקה שבחרו המנצחים. כך המשתתפים יכלו גם להנות מהמשחק, גם לנצח בעוד תחרות וגם להרגיש שעשו טוב בעולם. win-win של ממש. כמעט כל המשתתפים עבדו בפיננסים, כך שאותם אנשים שניצלו את המדינות האפריקאיות בעבודתם במשרד, יכלו לשמש בתור המושיעים שלהן כאשר שיחקו במשחקי מחשב בבית.
לגישת ה-win-win שתי השלכות מרכזיות: הראשונה היא התפיסה לפיה ה״ניצחון״ של העשירים לא בא על חשבון אף אחד, שקיומם של מיליארדרים לא פוגע בעניים ומלכתחילה לא בא על חשבונם. השנייה היא שאפשר לפתור בעיות חברתיות, ובכללן עוני, מבלי לפגוע בעושרם של המנצחים. גירידהרדס מתאר עד כמה האידיאולוגיה הזו נוכחת בחוגים של קרנות לשינוי חברתי ובאירועי יוקרה שמטרתם לחשוב איך לפתור את בעיות העולם. המסתובבים בחוגים האלו לומדים שלא מומלץ לדבר על ״אי שוויון״ וכדאי להשתמש אך ורק במונחים כמו ״הזדמנויות״. בין אם אלו יזמים צעירים שרוצים לקבל מימון לפרויקטים, או אקדמאים שמוזמנים לדבר באירועים יוקרתיים, להרצות ב-TED ולהתראיין בתקשורת, כולם מבינים עם הזמן מה מותר ומה אסור להגיד אם ברצונם להישאר חלק מהעולם הזה ולהמשיך לצבור השפעה ציבורית.
הקשר לישראל אולי נראה מעורפל, אבל אם נזכר שמרבית התרומות לעמותות ישראליות מגיעות מתורמים בחו״ל, רובם אמריקאים, התמונה שמצטיירת הופכת מדאיגה הרבה יותר. גם כאן קיים מעמד של מיליארדרים שעוסק בפילנתרופיה ומעצב את התפיסות והדרכים לשינוי חברתי. שהמופע הכי בוטה של התופעה הוא יום המעשים הטובים של שרי אריסון. דרכה של אריסון לעשות טוב מעולם לא הייתה שינוי ההתנהלות של בנק הפועלים (בו היא שלטה עד 2018) כלפי לקוחותיו. הטוב לתפיסתה של אריסון מתקיים בספירה נפרדת לחלוטין, הספירה הפרטית, שבה מי שצריך לעשות את המעשים הטובים הם לא המוסדות והאירגונים ששולטים בחיינו, אלא אנחנו, כולנו. אריסון רק המנהיגה, זו שמתווה את הדרך למה נחשב מעשים טובים.
הדיוקן שחותם את ספרו של גירידהרדס הוא גם המדאיג ביותר עבורי, ונוגע לדמותו של נשיא ארצות הברית לשעבר, ביל קלינטון. לאחר סיום כהונתו כנשיא, קלינטון נכנס במלוא המרץ לפעילות פילנתרופית. הוא הקים את CGI (Clinton Global Foundation) ויזם כנסים שנתיים שמתרחש במהלך שבוע האו״ם, השבוע בו רוב מנהיגי מדינות העולם מגיעים לעצרת הכללית של האו״ם בניו יורק. הכנסים האלה הם הזדמנות פז עבור עשירי העולם להתחכך וליצור קשרים עם פוליטיקאים ועם שאר עשירי העולם. גירידהרדס כותב שמתוך למעלה מ-60 אירועים באחד הכנסים האלה, 48 מהם היו למוזמנים בלבד, ורק ל-8 מהם הכניסה הייתה חופשית. הסיבה שזהו החלק המדאיג ביותר של הספר בעיני היא ההבנה שגם מי שהיה אמון על יצוג הציבור, שליח הדמוקרטיה, השתכנע שתיקון החברה איננו עניין לדיון והשפעה ציבוריים, אלא תחום השמור לבעלי ההון והעוצמה.
זוהי גישה שאינה ייחודית לקלינטון. במהלך כהונתו של ברק אובמה הוקם בבית הלבן גוף בשם 'המשרד ליזמות חברתית ושותפות אזרחית', שהמוטיבציה להקמתו כללה, על פי אתר המשרד, את הרעיון לפיו לא ניתן ליצור שינוי ארוך טווח בקביעת תכניות "מלמעלה", מוושינגטון. את המשרד הקימה סונאל שה (Shah), שכתבה בטור דעה משותף עם ג'יטינדר קוהלי (Kohli) שהאתגרים העומדים בפני הממשלה היום הם קשים בהרבה מהאתגרים שעמדו בפני ממשלת הניו דיל, ולכן על הממשלה לשתף פעולה עם גופים אחרים. מעבר לתפיסה המשונה לגבי תקופת הניו דיל (שכללה פרוייקטים ממשלתיים עצומים, בהם נבנו תשתיות רבות הקיימות עד היום), העמדה שלפיה הממשלה היא רק גוף אחד מיני רבים שחייב שיתוף פעולה עם המגזר הפרטי כדי להוציא לפועל מדיניות היא עמדה משתקת. מתוך עמדה כזאת קשה להצמיח הגנה על הציבור הרחב מפני כוחם של העשירים, דבר שראוי שיהיה בראש האג'נדה של ממשלת שמאל.
גירידהרדס מספר סיפור מרתק, אבל עוצר רגע לפני הסקת המסקנות המלאות ממנו. עשירי העולם לא מסתפקים בשליטה על משאבי ענק והיכולת לעשות כרצונם בשוק הפרטי, אלא צוברים שליטה על יותר ויותר פרויקטים ציבוריים וסמכויות שהיו ברשות מדינות. כדי לאזן את הביקורת על הנזקים שהם גורמים, הם מטהרים את שמם על ידי פעולות צדקה ומשתמשים בזה על מנת לנתב רצון לשינוי חברתי של אנשים כמו הילארי כהן אל המסגרות שהם בנו, כאלו שלעולם לא יאתגרו את חלוקת ההון בחברה. מעלימים מסים ביד אחת ומקימים קרנות פילנתרופיות ביד השנייה (לפעמים זאת אותה יד, כשמטרת הקרנות הפילנתרופיות היא להתחמק מתשלום מסים). התוצאה של כל אלו היא שחיקתה האיטית של הדמוקרטיה, ואת הדמוקרטיה אי אפשר להציל באמצעות עוד רעיון חדשני לסטארט- אפ, אלא רק באמצעים מיושנים כמו מאבק פוליטי. אמנם לא כולם מרוויחים במאבק פוליטי, אבל רק בו אלו שמרוויחים יכולים להיות הרוב הגדול והמנושל. וחשוב לזכור שלמרות האשליה המתעתעת, גם בעולם ה-win-win יש מרוויחים ומפסידים. בעלי ההון מנצחים פעמיים: בפעם הראשונה בצבירת כוח ועושר בספירה הכלכלית, ובפעם השנייה על ידי השתלטות על המאמצים לשינוי חברתי ושחיקת הספירה המרכזית שבה אפשר לאתגר אותם – הדמוקרטיה.
תמונה ראשית: Adam Schultz / Clinton Global Initiative (flickr)
שני כהן היא דוקטורנטית לכלכלה באוניברסיטת הרווארד ופעילה פוליטית.