Skip to content

מחוב לאי־בעלות: המעבר מקפיטליזם נאו־ליברלי לנאו־פיאודליזם

גל הרץ

מעבר לנאו־ליברליזם אנחנו עלולים למצוא את עצמנו לא במדינת רווחה פוסט־קפיטליסטית, אלא כצמיתים חסרי מעמד, חסרי רכוש וחסרי כוח פוליטי.

"הלוואת רכב בריבית סאב־פריים היא במידה מסוימת הוגנת משום שיש לה אחוז קבוע. הם אולי גובים ממך עמלות גבוהות ומוציאים לך את המיץ, אבל לפחות אתה יודע את זה. משכנתת סאב־פריים היא רמאות. אתה למעשה מטביע מישהו כשאתה אומר לו 'בלקיחת ההלוואה הזו אתה הולך לפרוע את כל החובות שלך – החוב בכרטיס האשראי, החוב על הרכב – ותראה איזה ריבית נמוכה.' אבל זו אינה הריבית אמיתית, זו ריבית פיתיון." – מייקל לואיס, 'השורט הגדול'

אנחנו נמצאים ברגע היסטורי בו נערמים חובות בהיקפים חסרי תקדים, אבל עדיין לא רואים את מלוא השפעתם. האם החובות האלה הם בעיה של כלכלנים או אולי הם מסמנים תהליך עמוק יותר, כזה של שינוי טקטוני באופן שבו אנחנו חיים?

בספרו 'חוב: 5000 השנים הראשונות' הציע האנתרופולוג דיוויד גרייבר להבין חוב לא רק בראיה כלכלית, כלומר כהיסטוריה של הלוואות, ריבית ואשראי, אלא לבחון גם את המשמעויות הדתיות, החברתיות והפוליטיות של האפשרות לכימות של יחסים חברתיים הגלומה בחוב. באמצעות מבט זה ניסח גרייבר את מה שכינה "הפרדוקס של החוב": מצד אחד, במרבית התרבויות והדתות מתן הלוואה (על הריבית הכרוכה בה) נתפסת כדבר בזוי ובלתי מוסרי ("נשך"). יחד עם זאת, אי־תשלום של חוב נחשב גם כן להתנהגות בלתי מוסרית. הפרדוקס הזה יוצר קישור בין חובה כלכלית לציווי מוסרי. זו אינו רק עניין של הכסף עצמו שקיבלנו והבטחנו להחזיר, אלא המערכת החברתית בעלת ההגיון של חובה ותלות, של מי חייב מה למי, ואיזו אחריות מוטלת עליו כלפי המלווה. זהו בעיני גרייבר לא רק המקור לאי־השוויון חברתי, אלא גם לניצול של אוכלוסיות עניות והמדינות ה"בלתי מפותחות" ביחס לצפון הגלובלי, ובה בעת גם מה שמקנה לשיטה הזו עצמה הצדקה נורמטיבית.

הדיון של גרייבר, הנמתח על פני היסטוריה ארוכה, מוביל אותו למסקנה שמה שנדרש הוא שמיטת חובות, כמו זו התנ"כית. שמיטה כזו, הוא טען:

 "לא רק נדרשת כדי להפחית את הסבל האנושי, אלא גם כדי להזכיר לעצמנו שכסף אינו נשגב, שתשלום חוב אינו המהות של המוסר, שכל אלה הם רק הסדרים אנושיים ואם לדמוקרטיה ישנה משמעות כלשהי, הרי היא שניתן לשנות את ההסדרים".  

זו אכן הצעה מעניינת, אולם היא אינה עונה לאתגר שגרייבר עצמו הציב. אם חוב מהווה חלק משמעותי כל כך מההיגיון הכלכלי, ומשפיע באופן עמוק כל כך על היחסים החברתיים – האם ניתן פשוט לבטלו? כיצד תראה חברה ללא חובות, והאם היא מן האפשר? איזה כסף ואיזה סוג של משק יעמוד בבסיסה? ללא תשובות לשאלות האלה הופכת ההצעה שלו ללא יותר מאשר אידיאל מופשט ללא הצבה של חלופה ריאלית ועל כן היא בעיני אינה מספקת כקריאה למעשה פוליטי. 

השאלות שגרייבר לא ענה עליהן קריטיות במיוחד בעת הזו, כאשר חוב נעשה להגיון הכלכלי היחיד בתוך הניסוי הגדול ביותר בתולדות הכלכלה המתרחש לנגד עינינו. ההרחבות הכמותיות ו"הכסף מההליקופטרים" שעלו מדרגה ב־2008 נעשו עוד יותר משמעותיות לאור משבר הקורונה והביאו בנקים מרכזיים ברחבי העולם, ובראשם הבנק המרכזי האמריקאי, הפדרל רזרב, לנקיטת צעדים דרמטיים של הרחבת מלאי הכסף במשק ב־25% והגדלת החוב הלאומי של ארצות הברית בהיקף חסר תקדים – 28.5 טריליון בעת כתיבת שורות אלה. הזרמות הכספים לכלכלה באופן הזה אינם רק צעדי סיוע ותמרוץ: הם יוצרים נתק בין הכלכלה הריאלית לפיננסית ובכך משנים באופן עמוק את חוקי המשחק הכלכליים, החברתיים והפוליטיים. לאור זאת, אבקש לטעון כי בין אם הניסוי יצליח, כלומר שהכלכלה תתאושש ונוכל לעמוד בתשלומי החוב, ובין אם הניסוי יכשל, ונמצא את עצמנו באינפלציה דוהרת שעלולה להסתיים בחדלות פירעון – בכל מקרה נגיע למצב של ריכוז של ההון, התרוששות מאסיבית של מעמד הביניים, ואבדן של בעלות ונכסים. במילים אחרות, לא יתקיים עוד הקפיטליזם כפי שהכרנו אותו, אלא נהיה במצב חדש – שראשיתו כבר כאן – ושניתן לכנות אותו נאו־פיאודליזם. 

למה לא מדברים על החוב?

"ככל שאומה מתעשרת, כך היא שוקעת עמוק יותר בחובות. האשראי הציבורי הופך ל'אני מאמין' של ההון. ועם עלייתו, שקיעה בחוב הלאומי, כל סטייה מן האמונה בחוב זה, ממלאת עכשיו את מקומה של הכפירה ב'רוח הקודש', כפירה שאין עליה כפרה." – קרל מרקס, 'הקפיטל'

בראיון לרשת החדשות קיטקו (Kitco) שנערך ב־ 26 למרץ 2021 אמר מייקל גייאד, מנהל השקעות בקרן טורסו, את הדברים הבאים:

"במידה רבה הבנק המרכזי האמריקאי מביא את הדבר הגרוע ביותר לאנושות. בניסיונו להציל את הקפיטליזם באמצעות סוציאליזם – כלומר שההפסדים נעשים לנחלת הכלל מה שמביא להעמקה של הפערים החברתיים – הוא יצר חברה שבה לדעתי יותר ויותר קשה לנהל דיון ושיחה על הדרכים לשפר ולקדם את מצבו של האדם הממוצע במקום את זה של האחוז האחד מתוך האחוז האחד."  

גייאד מתייחס להרחבה הכמותית – מה שמכונה גם "הדפסת כסף" – אשר הביאה את החוב הלאומי האמריקאי לשיא. המשמעות של חוב בסדרי גודל כאלה אינה רק סכנה לאינפלציה וירידה בערכו של הדולר, אלא גם מה שמכונה ה"קאנטיליון־אפקט": הכסף שמוזרם לשוק מנפח נכסים אך אינו מסייע למי שמתפרנס מעבודה. יותר ויותר כסף עובר ממשלם המיסים (הנושא בחוב הלאומי) אל אותו אחוז אחד של בעלי הון. כך למשל, מנכ"ל אמזון ג'ף בזוס הכפיל את הונו בשנת הקורונה, בעוד שעל פי בלומברג חמישים האנשים העשירים בארצות הברית  מחזיקים יותר נכסים מאשר 50 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, כלומר למעלה מ־165 מיליון אנשים. 

התוצאה של המדיניות הזו היא שהמציאות הכלכלית אינה עוד קפיטליזם במובנו היצרני כפי שהכרנו אותו. אנחנו רואים ניתוק מוחלט בין וול סטריט ומיין סטריט: בין כלכלה פיננסית השוברת שיאים של תשואה ומחזורי עסקות גבוהים, לבין הכלכלה הריאלית המרוסקת (בתי חרושת מושבתים, שירותים מסחריים סגורים, אנשים בסגר ביתי בחל"ת). בעקבות משבר הקורונה אנחנו שומעים על יותר ויותר עסקים שנסגרו ועל עבודות שלא יחזרו. אם מטרת תוכניות הסיוע והחילוץ של המדינה הייתה לסייע לחלשים, היא כשלה בכך באופן נחרץ. למעשה היא השיגה את ההיפך. היא הפכה את שנת 2020 לשנה מאד מוצלחת דווקא עבור מי שהיו להם הון ונכסים (שניים מהם טסו באופן פרטי לחלל לאחרונה). אנחנו בעיצומו של תהליך חסר תקדים שנועד לתמוך בכלכלה באמצעות הצפה של השוק בכסף זול, "כסף מהליקופטרים". אבל הכסף הזה לא מתמרץ יצרנות אלא פיננסים: הוא מגיע בכמויות גדולות ובריביות נמוכות אל התאגידים (הקונים מחדש את מניותיהם) ובאופן מצומצם ובריביות גבוהות יותר אל מי שיש להם מינוס בבנק ועתיד תעסוקתי לא ידוע. 

חשוב להדגיש שהמדיניות הזו מקנה אמנם הגנה מסוימת לאזרחים: המורטריום על הלוואות, תשלומי שכר דירה ומשכנתאות מונעים מהם למצוא את עצמם ברחוב, וחלק מבעלי העסקים אף זוכה למענקים. אבל גם לכך נודעת השפעה שונה על מעמדות שונים. מי שלמטה בסולם צובר חובות שהוא אמור לפרוע. מי שלמעלה יודע שהונו יכול להיות ממונף ללא הגבלה ובמידת הצורך יחולץ על ידי המדינה, אשר נאלצת, לשם שמירה על יציבות והגנה על קרנות הפנסיה, לקנות ממנו את החוב. בכל מקרה – גם ביחס לעשירונים העליונים וגם לתחתונים – מדובר על מיליוני אמריקאים החיים כיום מעבר לאמצעים שבידיהם, ואשר קיומם מותנה בניהול של חובות תופחים ומאזן סחר שלילי עם מדינות יצרניות, ובראשן סין. אמנם יש ויכוחים בשאלה האם תמשך האינפלציה או אולי היא למעשה דפלציה, ובאיזו מידה גרעון תקציבי ומאזן סחר מהווים בעיה בניהול כלכלה עבור מדינות שיכולות ללוות במטבע שלהן. אבל אין ויכוח לגבי העובדה שהכלכלה האמריקאית נעשתה תלויה יותר מתמיד בכך שמדינות העולם יוסיפו ויעשו שימוש בדולר כמטבע הרזרבה העולמי. שימוש זה בדולר יאפשר לארצות הברית להמשיך ולצרוך בלי שום פרופורציה לרמת הייצור שלה (מה שכינה פעם שר האוצר הצרפתי דסטאן "הפריבילגיה האמריקאית המופקעת"). 

עידן החוב הזה אינו מצב שהגענו אליו בטעות, אלא הוא תוצאה של מדיניות מכוונת הנקראת של נאו־צ'רטליזם (neo-chartalism). מדיניות זו נשענת במידה רבה על התאוריה המוניטרית המודרנית (MMT), הדוגלת בהרחבה כמותית אינסופית, ודומה שנעשתה להגיון היחידי המנחה כיום את התגובה הכלכלית למשבר. הנאו־צ'רטליזם רואה כסף כתוצר של החלטות של ממשלות אשר נועד לנתב משאבים, ולא כמדד חברתי המשמש כאמצעי חליפין. הנחת העבודה היא שכל עוד הגדלת החוב קטנה מהצמיחה, והריבית במשק נותרת נמוכה – היא אינה בעייתית. להיפך, היא תעודד צמיחה של המשק כתוצאה מהרחבת האשראי, ובשל הצמיחה הזו לא תגרום לאינפלציה. במילים אחרות, הגדלת הפריון במשק משלמת את הקרן, ואת החוב פשוט דוחים לאינסוף. זהו שכלול של הנחה קודמת ביחס לקפיטליזם, הגורסת שהוא יכול להמשך בלא בעיה כל עוד נמשכת צמיחה של מעל חמישה אחוזים בשנה.

החידוש של התיאוריה הזו, בניגוד לגישה הכלכלית המקובלת, הוא בכך שהיא אינה רואה בחוב או בגירעון ברמה הלאומית ביטוי להגיון כלכלי שונה, ואינה חוששת מהצפת המטבע: חוב מדינה (הנפקת אגרות חוב) הוא אמצעי הכרחי כדי לתמרץ את השוק. ביחס לחשש של חדלות פירעון, גם כאן הטענה היא שהמדינה תמיד יכולה להדפיס עוד כסף (בהנחה שיש לה מטבע משלה). במובן זה התיאוריה רואה את המצב בפועל של גירעונות כדומה לזה של בנקים מסחריים, אשר יכולים לתת הלוואות הרבה מעבר לנכסים הפיננסים שלהם. התיאוריה מתנגדת לפיכך למדיניות של הידוק חגורה (austerity), שנודעים לה מחירים חברתיים כבדים, ותומכת בהרחבה פיסקאלית שאמורה למנוע ממשבר כלכלי להפוך למיתון קשה. כפי שמציינת סטפני קלטון, אחת הדוברות הבולטות של התיאוריה, בספרה 'המיתוס של הגרעון' (The Deficit Myth), הכסף צריך להיות אמצעי בידי העם לקדם את האינטרסים המשותפים ולא לשרת כללים כלכליים של ריסון הפוגעים בהם. צריך וגם נכון כלכלית להוציא יותר: על בריאות, על רווחה, על תעסוקה, בטחון ועל חינוך. הגבול היחידי של ההרחבה הכמותית הזו היא אינפלציה, והנה, שני עשורים של הרחבות כמותיות ואין לה סימן. אז אולי באמת יש מקום להתפכח מהתפיסות הפיסקאליות הקודמות, כפי שמציעים בין היתר הדסון ואחרים במאמר שפורסם כאן?  

גם אם נקבל את הנחות היסוד של התיאוריה הזו, הרחבה כמותית אינה פועלת כאמור על כולם ברמה שווה. החברה אינה יחידה אחת, אלא מורכבת ממעמדות וקבוצות שונות, מתחומי עיסוק וסוגי מסחר שכל אחד מהם מושפע באופן שונה מצעדי ההרחבה הכמותית. צריך לזכור שהדפסת כסף מגדילה אמנם את יחידות המטבע, אבל היא אינה מגדילה את הערך שלהן. בהמשך לכך, ירידת ערכו של המטבע משפיעה אחרת על מי שיש לו נכסים ועל מי שמתפרנס משכר עבודה. הרחבה כמותית יוצרת לפיכך חלוקה מחדש של החוב החברתי: לא הגדלנו את הייצור ולא שינינו את צורת הצריכה, אלא רק הגדלנו מלאכותית את היחידות שבאמצעותן אנחנו מנהלים את ספרי החשבונות והמאזנים. במילים אחרות, מה שהתיאוריה אינה נותנת עליו את הדעת היא השאלה מי מרוויח ומי מפסיד ממצב שבו הכסף נעשה זול. עניין מהותי נוסף הוא שהתיאוריה דוחה למעשה את הטענה שכלכלה פיננסית קשורה לכלכלה ריאלית. זוהי אידאולוגיה שמאלית־כביכול מבחינת הגדלת הוצאות המדינה, תכנון ריכוזי, והרחבת השירותים החברתיים (זכות עבודה לכל אזרח, רמת הכנסה בסיסית, השקעה ציבורית בכלכלה ירוקה). אבל באותו זמן היא גם לגמרי ימנית בהקשר של ייצור או בעלות – מושגים שמהם היא פשוט מתעלמת. כפי שכלכלנים כמו פול קרוגמן, ואפילו ברוקרים ביקורתיים החרדים לעתיד הקפיטליזם מזהירים, כלכלת חוב או כלכלה לא־יצרנית אינה רק שאלה של מי מקבל איזה חלק מהעוגה – שהיא למעשה חוב – אלא האופן שבו העדר העוגה מהווה בעצמו הגיון כלכלי המעודד ספקולציות, סיכונים, ורכישה ממשלתית מאסיבית של חובות תאגידיים, בדיוק כדי למנוע אינפלציה וקריסה של המטבע כתוצאה מאותה הרחבה. כמובן שמציאות כזו של היצע גדול של כסף מזמינה משקיעים דווקא להמר נגד הדולר ולמכור אגרות חוב אמריקאיות, מה שמחייב את הפדרל רזרב לקנות אותן בעצמו. כך נוצרת לא רק בעיה של חוב תופח, אלא כלכלה שכל ההגיון שלה הוא תשואה על הון שמקורו בכסף שמזרים הבנק המרכזי. כך נוצרת התמכרות לאותה הרחבה כמותית. 

חסידי ה־MMT יכולים לטעון שמה שקורה כעת אינו ביטוי אמיתי למה שהתיאוריה שלהם גורסת, ושחילוצי הענק של בנקים ב־2008, כמו גם המדיניות של רכישת מאסיבית של חוב פרטי על ידי הפדרל־ רזרב כיום, אינו מה שהרחבה תקציבית ציבורית צריכה לעשות לשיטתם. הם גם יעלו את השאלה: ומה החלופה? קיצוץ וריסון? לתת לכלכלה להצטמק? לא נוכל להיכנס כאן לעומקו של הויכוח החשוב הזה, אבל העניין הוא פחות השאלה האם לחלץ ויותר את מי. לא רק השאלה האם להיכנס לגירעון תקציבי, אלא כיצד פועלת הקצאה גרעונית של משאבים על הכלכלה, על החברה, על היחסים בין מעמדות וסקטורים שונים. כל דיון כלכלי הוא בה בעת גם חברתי ופוליטי. כלכלת חוב משפיעה על יחסים חברתיים, על בריאות נפשית ופיזית, על חלוקת משאבים ועל שוק העבודה, על תחומי העניין והשיח הציבורי. היכן השיחה? מי מקבל את ההחלטות? מדוע לא נשאלות השאלות האלה בכלל? נראה שהשמאל אינו מוטרד מהבעיות האלה, כל עוד ההרחבה מופנית לרווחה ולתכניות התומכות באזרחים. אז אם אפשר לממן הכל, מדוע לעשות רפורמות כואבות? למה להכריע בסוגיות שבמחלוקת אם אפשר מבחינה כלכלית לבעוט את הבעיה לעתיד (והכוונה כאן אינה רק לסוגיות כלכליות אלא גם חברתיות כמו גם סכסוכים פוליטיים)? מעבר לשאלה הכלכלית שאת תוצאותיה אנחנו מתחילים להבין, אנחנו כבר מזה זמן מצויים בשיתוק פוליטי עמוק – רצף מערכות בחירות ללא הכרעה –  כלומר אנחנו נתונים בתוך בועה מונשמים ולא באמת מסוגלים להתארגן ולפעול. 

פונזי כמדיניות ממשלתית

אנו עדים, כפי שכבר צויין, לפרדוקס של ביקורת או מחאה ביחס למדיניות ההרחבה הכמותית. מי שמבטאים כיום את הביקורת הנחרצת ביותר אינם על פי רוב פעילים חברתיים, חברי מפלגות סוציאליסטית או מהפכנים־אנרכיסטיים, אלא דווקא מנהלי קרנות גידור וברוקרים, קפיטליסטים רדיקליים כמו מייקל גייאד, ריי דאליו או פיטר שיף. אלה, שתפקידם בדרך כלל אינו להגן על החלשים אלא להרוויח כסף עבור הלקוחות שלהם, ואשר בוודאי אינם בני המעמד הנמוך, מומחים בלזהות בועות פיננסיות ומכירים היטב את שיטות השינניגנז (מינוף נכלולי) למיניהן. אולי בשל כך הם תופסים את מה שאחרים מתקשים. ראשית, כיום השיננגנז  נעשה מדינתי. ושנית, מה שמציף או מנפח את השווקים כרגע אינו באמת כסף, אלא חוב ממונף. ולזה יש השלכות מרחיקות לכת לא רק על הכלכלה והשוק הפיננסי אלא גם על החברה עצמה. מה שמשקיעים־ביקורתיים כאלה אומרים, למעשה, הוא שהמשחק כבר מזמן אינו קפיטליזם, אלא סיפור אחר. לעומתם, המבקרים ״משמאל״ משכנעים את עצמם שהבעיה היא שאנחנו נמצאים בעידן של קפיטליזם מוגזם, משתולל וחזירי – קפיטליזם נאו־ליברלי – ותובעים מן המדינה ״לקחת רברס״ לעידן מדינת הרווחה (ואם לקרוא לילד בשמו: קפיטליזם הרווחה). 

כדי להבין את הקשר בין כלכלת חוב לשנינינגז, הנה שתי דוגמאות. הראשונה היא המטבע המבוזר הנפוץ בעולם – הביטקוין, אשר שוויו קפץ תוך שנה ב־600 אחוזים. לכאורה מדובר על חלופה למטבע הפיאט, משוחרר מאותם תחשיבים פוליטיים והשפעות של אינטרסנטים, ומחוסן גם מאידאולוגיות כלכליות של בנקים מרכזיים. מי שעוקב ברשת יכול לראות צעירים במראה מעודכן מספרים בהתלהבות על המהפכה החדשה של מטבעות הקריפטו והבהלה אל הזהב הדיגיטלי, כסף שאינו פיאט ושהוא כולו תוצר של רשת חברתית משותפת ואשר לכאורה לא ניתן להחרים אותו או לעשות בו מניפולציות. אבל זה רק חלק מהסיפור.

נאמר שאני בעל הון אשר הרוויח מהכסף הזול שהדפיסה המדינה, אך גם יודע שתגיע עת הפירעון כאשר יגיע הפיחות הבלתי נמנע בערכו של המטבע. כדי להימנע מלהפסיד כסף, אני ממיר את הדולרים שקיבלתי מהמדינה בביטקוין, שומר על ההון שלי ומותיר את הציבור הרחב שמימן את כל החגיגה הזו עם דולרים חסרי ערך. התוצאה היא שהביטקוין הוא מכשיר מצוין לשימור ולצבירה של הון, אשר מעמיק את אי־השוויון ומונע את החלוקה מחדש של העושר (או של החוב). בניגוד למה שסוברים חסידי ה־MMT, מדובר במטבע שאינו ממשלתי ולכן יוצר פתח באמצעותו יכולים בעלי הון לזכות בכל היתרונות של ההרחבה הכמותית ולהימלט בזמן מהתשלום חוב ממשלתי. האם ממשלות, בעקבות סין, יאסרו את השימוש במטבעות קריפטו? האם יפתחו מטבעות דיגיטליים משלהן? האם אנחנו עדים להיווצרותה של צורה חדשה של כסף, אשר גם תחליף את הפיאט כמטבע ואת הדולר כמטבע העתודה הבינלאומי? שאלות אלה העלה לאחרונה ג'קסון פאלמר, מייסד הדוג'קוין, שכינה את מטבעות הקריפטו טכנולוגיה "היפר־קפיטליסטית". אלו שאלות פתוחות, אבל התשובה להן כרוכה לא רק בצעדים כאלה או אחרים אלא בגיבוש של מדיניות כלכלית מעבר להגדלת ההוצאה  – מה שבינתיים לא נראה באופק. 

הדוגמה השנייה היא התופעה ההולכת ומתרחבת של חברות SPAC (special purpose acquisition company), המכונות גם חברות צ'ק פתוח. מדובר על מכשיר פיננסי אשר באמצעותו יכולה חברה ציבורית לרכוש חברה פרטית ולהנפיק אותה בבורסה. גם כאן נרשמה בשנת 2020 עלייה של 400 אחוזים בכמות ההשקעה בחברות האלה, ומגמה זו נמשכת במשנה תוקף גם השנה (יש כיום ניסיונות לייבא את המכשיר הזה לארץ). נדגיש: לא מדובר בעסק אמיתי עם תכנית עסקית או רווחים, אלא ב"חברה למטרה מסוימת" שאמורה להיקבע בתוך שנתיים. אלה למעשה חברות מזוודה אשר בראשן עומדים על פי רוב ידוענים כסוג של פרזנטורים. מה שהמשקיע קונה בכספו זה את האפשרות לרכוש מניות של חברה פרטית, אשר הערך שלה עשוי לעלות בעקבות ההנפקה. אולם ה־SPAC משרת בעיקר את המייסדים שלו, אשר זכאים לעמלה של שלושה  עד שישה אחוזים מההנפקה וגם להטבות מפליגות ברכישת מניות. התוצאה, כפי שמראים הנתונים, היא שהמייסדים גורפים כ־25 אחוזים מכלל הכסף המושקע ב־SPAC, וזאת כאמור בשלב ההנפקה בלי קשר להצלחה או לכישלון של המיזם. ושוב נדגיש: ריבית נמוכה מביאה לכסף "זול" וגורמת לכך שגם משקיעים קטנים מעדיפים לשחק בבורסה מאשר לחסוך את הכסף בבנק ללא כל תמורה. זוהי מדיניות המעודדת ומתגמלת תרגילים פיננסיים ורכישת נכסים בסיכון גבוה במקום השקעה בעסקים סולידיים, ובמצב עניינים כזה פורחות הונאות הפונזי. 

על הרקע הזה אפשר גם להבין תופעות מוזרות אחרות המתרחשות בשווקים בשנה האחרונה. למשל הרכישה ההמונית של מניית גיימסטופ על ידי משקיעי אפליקציות רדיט ורובין הוד; כמו גם הצלתן המופלאה מתהום הנשייה של חברות־זומבי אחרות, אשר למרות שכבר הכריזו על פשיטת רגל, ערך המניות שלהם עלה באופן מוזר או שהן זכו למענקים כספיים שהחזיקו אותן בחיים. למשל חברת השכרת הרכב הרץ, שפשטה את הרגל למעשה, או חברת קוקה קולה, שהצליחה להפוך ירידה במכירות להישג באמצעות רכישה חוזרת של מניות בתמורה להלוואות בעלות אפסית. כמו בסרטו הידוע של מל ברוקס, 'המפיקים' (The Producers), בו מגלים שניתן להרוויח יותר ממחזה שנכשל מאשר ממחזה מצליח, דומה שגם בוול סטריט, כאשר העניין הוא העמלה על העסקה והרווח על תנודתיות, אפשר להרוויח מחברות מפסידות. 

נדגיש כי הדוגמאות האלה מלמדות לא על היסטריית המונים או תאוות בצע בלתי מרוסנת בעידוד של רשתות חברתיות ואפליקציות מותאמות לדור המילניאלס – למרות שיש בטענות האלה מידה מסוימת של אמת. הנקודה כאן היא, שוב, שמדובר על שינניגנז מדינתי. כל זה נוצר כתוצאה מהפעלתה של המדיניות הכלכלית המרחיבה בהיקף נרחב כל כך, בדיוק בכיוונים שכבר ראינו את הנזקים שלהם בעבר במדינות כמו יפן שהרחיבה בצורה משמעותית ביותר את החוב הלאומי שלה. במובן זה, ואולי כנגד כוונתיהם הטובות של הוגיה, MMT, כמו גישות כלכליות מרחיבות דומות, משמשת בסופו של דבר ככסות אידיאולוגית להעברה של הון מהשקעות מחושבות בעסקים להשקעות בנכסים בעלות סיכון גבוה ומעבר מכלכלה יצרנית ועסקים קטנים אל תעשייה פיננסית ותאגידי ענק. 

לאור כל זאת עולה השאלה: האם אנחנו עדיין בעידן נאו־ליברלי? אני סבור שהתשובה היא שלילית. אנחנו בעידן של ממשלות גדולות ומעורבות – לא של הפרטה וכלכלת שוק; לא עידן של גלובלזיציה חוצת גבולות ומכסים, אלא של דה־גלובליזציה; עידן ללא מדיניות ריסון פיסקאלי והגבלת ההוצאה הממשלתית. במקום לתת לשוק להחליט באמצעות תחרות חופשית מי יצליח ומי ייפול, מצב של מעורבות כמעט מוחלטת של המדינה בשווקים: עד כדי כך שאפילו 'האקונומיסט' הכריז ש"אין עוד שוק חופשי". אנחנו במציאות שבה בנקים מרכזיים רוכשים לא רק אג"חים ממשלתיים אלא גם חובות של קונצרניים, ולא רק של חברות מוצלחות ומבטיחות אלא גם של חברות כושלות, מה שמכונה 'אג"ח זבל'. כלומר, הבנק המרכזי רוכש חובות שהוא יודע שלא ייפרעו, ומוסיף אותם לדפי המאזן. זהו רגע היסטורי שבו עליות או ירידות בבורסה אינן משקפות את ביצועי החברות, אלא רק את פעולותיו של הבנק המרכזי.   

מדוע חשוב לערוך את ההבחנה הזו בין נאו־ליברליזם לבין המצב החדש הזה? כאמור, ביקורת שמאלית מן הסוג הבעייתי התמקדה בעשורים האחרונים בשאלת החלוקה (distribution): כיצד לחלק באופן צודק יותר משאבים? כיצד לאפשר נגישות לשירותים עבור אוכלוסיות מודרות? כיצד לסלק חסמים בפני קבוצות? איך לקדם גיוון במקומות עבודה, לתת ביטוי לקולות שונים, למנוע אפליה ולדאוג לשוויון הזדמנויות? אלו הם בוודאי עניינים חשובים כשלעצמם, אבל הם עוסקים בשיפור מיקומם של השחקנים השונים בתוך משחק חברתי נתון: מדינת הרווחה.

אם להיעזר שוב בדיוויד גרייבר, העסקה שהציע הליברליזם הקיינסיאני למעמד העובדים לאחר מלחמת העולם השנייה היה העלאה של הפריון תמורת העלאה של משכורות. אולם משנות השבעים ואילך השתנתה העסקה: הפריון הוסיף לעלות, אך המשכורות לא עלו עוד באותו היחס. כתוצאה מכך התפתח אותו אי־שוויון חריף בין העובדים שמשכורתם לא עלתה לבין העשירונים העליונים שגרפו את הרווח. זהו המצב הנאו־ליברלי שביחס אליו כאמור התנסחה התביעה של הביקורת משמאל.

אבל המצב הזה השתנה באופן עמוק והגיע לשינוי ממשי בשנת 2008, בעקבות משבר הסאב־פריים, כאשר התברר כי המדינה שבינתיים צמצמה והפריטה את שירותי הרווחה, הפכה בעצמה דרך, חילוצי הענק וההרחבה הכמותית, לשותפה בהונאת פונזי. ההבנה שיש צורך בביקורת חברתית מסוג שונה כתוצאה מכך אפיינה, למשל, את מאבקו של ברני סנדרס, שטען נגד "הסוציאליזם לעשירים". אולם דומה שהעסקה החדשה מתבהרת במלוא המשמעות שלה רק כעת: ניפוח של בועות פיננסיות על חשבון השקעה בעסקים ממשיים, נסיקה של הבורסה בעת של שיתוק של הכלכלה הריאלית, הרחבה של הפערים בין בעלי נכסים לבין המתפרנסים מעבודה. העסקה החדשה שעל השולחן – הבטחה לשמירה על רמת הכנסה בסיסית בתמורה לויתור מוחלט של העובדים על בעלות – מייצגת לא פוסט־קיינאסיניזם אלא את המעבר מנאו־ליברליזם לנאו־פיאודליזם. 

פנטזיות על אי־בעלות

בשנת 2016 כתבה אידה אאוקן, חברת המפלגה הסוציאל־דמוקרטית מדנמרק אשר שרתה כשרה להגנת הסביבה וכיום חברה בפורום הכלכלי בדאבוס, מאמר שנעשה למניפסט תחת הכותרת: 'ברוכים הבאים לשנת 2030, אין לי בעלות על דבר, אין לי פרטיות אבל החיים מעולם לא היו טובים יותר'. במאמר היא מתארת מציאות עתידנית בה פתרונות טכנולוגיים סלקו את מרבית הטרדות בחיים: תחבורה ציבורית אוטונומית, אנרגיות מתחדשות ושירותים מבוססי קיימות החליפו את הצפיפות והזיהום. לשמחתה היא לא צריכה להיות הבעלים של שום דבר משום שכל מה שהיא זקוקה לו, היא יכולה פשוט להזמין במסגרת הכלכלה השיתופית ולהחזיר לאחר השימוש. את המציאות העתידנית הזו היא מסכמת כך: "מדי פעם אני מתעצבנת על כך שאין לי פרטיות, שכל מה שאני עושה מתועד ונרשם. אני רק מקווה שאף אחד לא יעשה שימוש בזה נגדי". 

מעניין לבחון מה אין בתיאור של אאוקן. אמנם היא לא קונה בגדים אלא רק מזמינה אותם באפליקציה שיתופית ומקבלת אותם ישירות לביתה (שגם הוא לא בבעלותה) באמצעים טכנולוגיים כמו רחפנים, אבל מי נותן לה את השירות ותמורת מה? מי הבעלים של הדירה השיתופית שהיא מתגוררת בה? מי מייצר את הסחורות שהיא עושה בהן שימוש? האם גם הפועלים (בסין או בבלנגלדש למשל) זוכים להכנסה בסיסית אוניברסלית ושירותים ציבוריים ירוקים ובחינם? האם זהו מין קיבוץ גלובלי – חברה שיתופית נטולת רכוש ומעמדות  – ואם כן, כיצד הוא מתנהל? במילים אחרות, מהו ההיגיון הכלכלי של העולם האמיץ והחדש הזה? 

אין מדובר בחזון סוציאליסטי, אלא בסיפור שאומץ כחלק מקמפיין של הפורום כלכלי העולמי בדאבוס, תחת הכותרת 'האתחול הגדול' (The Great Reset). הפורום מנסה לקדם סדר עולמי חדש, שמשמעותו התניה של סיוע כלכלי למדינות בנקיטת צעדים התואמים את החזון שהוא ניסח לעולם של קיימות, הוגנות ושיתופיות. מאחורי המילים היפות מסתתרת מדיניות של התמסרות כוללת להגיון תאגידי מהזן הנאו־פיאודלי החדש.

אנשי הפורום הכלכלי בדאבוס יודעים היטב שמוצרים לא פשוט מופיעים עם רחפן משום מקום, אלא הם תוצר של תהליכי ייצור והשקעת עבודה. זהו אינו מעבר אמיתי מקפיטליזם לסוציאליזם טכנולוגי ירוק, אלא לניהול ריכוזי של צריכה. הפורום מודע היטב למערכת שנקראת דולר־יורו, אשר מאפשרת לשלם לפועל 100 דולר לחודש בעולם השלישי ולמכור את המוצר שלו במחיר גבוה בעולם הראשון – כאשר את הרווח העודף גורפים שורה של מוסדות ואנשים. מה ששונה הוא שבעוד שבמצב הקודם יכולה היתה אאוקן ואחרים במעמדה ליהנות מהמרווח הזה, כעת היא יוצאת משורת הרווח הזו, אשר יעבור כולו לתאגידים, בעוד שכל העלויות הכרוכות בעובדים ובתשתיות עוברות אל המדינה. את מקום הבעלות הפרטית בחזון הזה תופסת בעלות תאגידית, אשר רוכשת את החוב הממשלתי העצום ומתרגמת אותו להשתלטות על נכסים, בעוד שמושג האזרח מוחלף במשתמש חסר זכויות. והנה לנו עוד שני מאפיינים של נאו־פיאודליזם. 

צריך לזכור שהמהפכה הקפיטליסטית נשענה על החיבור בין הון לעבודה. הפועל אולי לא זכה בתגמול הולם על עבודתו, יתכן ותנאי העבודה שלו לא היו תמיד נאותים ואולי היו אף פוגעניים לעתים, אבל היה לו כוח מסוים מול המעסיק מתוקף תרומתו לייצור, והייתה לו יכולת, גם אם מוגבלת, להשיג בעלות על רכוש, כמו למשל בעלות על דירה. הסוציאליזם הציע לבטל את הבעלות הפרטית, אבל במקומה להקנות בעלות משותפת על אמצעי הייצור. ואילו אאוקן מציעה את הרע שבשני העולמות. אין לה רכוש, אבל לא מפני שהוא משותף אלא מפני שהוא בבעלות תאגידית. אין לה פרטיות, כי כל תנועה שלה מפוקחת והמידע הזה משמש את אותם תאגידים למטרות שלהם. החיים שלה אולי נראים לה טובים, אבל אין לה שום יכולת להשפיע על המציאות הפוליטית. היא לכל היותר תושבת עיר אבל לא אזרחית. אין שום דבר שהיא יכולה לעשות בתוך העולם העתידני הזה כדי להשפיע, משום שמושגי האזרחות, העבודה, והפוליטיקה, במובן של בחירה חופשית בין חלופות, כולם נעלמו מן העולם תחת הכותרות היפות של "קיימות, הוגנות ושיתופיות". היא לכל היותר תושבת עיר אבל לא אזרחית, כלומר היא לא רק איבדה את הבעלות והפרטיות, בבלי דעת היא גם ויתרה על זכויות האדם שלה.   

תיאוריות כמו MMT, כמו גם מה שמכונה "פוסט־קפיטליזם", הן אידיאולוגיות להתמודדות עם העידן הנאו־פיאודלי מבלי לשנותו: כלומר מבלי לבחון את מערכת היחסים בין ייצור לצריכה, בין הצפון לדרום הגלובלי, בין מי שמתפרנסים מעבודה לבעלי נכסים. הגישות הבעייתיות הללו עורכות רציונליזציה למצב שבו גרעון הוא אמצעי צמיחה כלכלי, ללא הגדלה של הייצור או השירותים, ומציעים ״פתרונות״ כמו הזכות לעבודה או הכנסה בסיסית אוניברסלית, המאפשרים לא יותר מחלוקה מחדש של החוב, באופן שמונע התקוממות משמעותית יותר של המעמדות הנפגעים. לכן, כפי שמדגישה ג'ודי דין, השאלה אינה האם רצוי או נדרש לתת סיוע לשכבות מוחלשות או לאנשים שהוצאו ממעגל העבודה, אלא כיצד המענה לתשובה הזו הוא חלק ממכלול שמתמודד עם האתגר של כלכלת החוב כפי שהוצג כאן. 

ויכוח כזה התנהל כאן לאחרונה סביב השאלה של הכנסה בסיסית אוניברסלית – בעד ונגד (במאמריהם מאירי העיניים של נווה פרומר ונדב פרץ־וייסוידובסקי). השאלה שצריך לשאול, כהמשך לביקורת של פרומר, היא כיצד ניתן לממן אותה במדינה כמו ארצות הברית, למשל, שבה החוב הלאומי כה גבוה? התשובה היחידה שתומכי ההכנסה הבסיסית יכולים לתת היא: על ידי הגדלת החוב. אבל הגדלת החוב, כפי שראינו, היא המנוע של תהליך התרוששות פיננסית והעברת בעלות מהאזרחים אל התאגידים ומהמעמדות הנמוכים אל בעלי ההון. מה שמציעה לנו הכנסה בסיסית אוניברסלית – לכאורה רעיון שמאלי פרוגרסיבי – הוא בדיוק אותו חזון של הגברת מדאבוס: לבטל את מושג העבודה שהעניק לנו מעמד וזכויות כעובדים בתמורה ל"זכות" להיות משתמשים בשירותי דיור, תחבורה ואולי אפילו ביגוד. כל זאת בלא שנהייה בעלים של שום דבר מאלה (מה שעוד היה לנו תחת הנאו־ליברליזם), בלא שתהיה מערכת שירותים ציבורית מתפקדת ולא מופרטת מחינוך ועד בריאות (כזו שעוד התקיימה בעידן קפיטליזם הרווחה), ובלא שנחליף את כל אלה בבעלות שיתופית על אמצעי ייצור (החזון הסוציאליסטי) ולא רק על אמצעי צריכה (החזון הדאבוסי). וזה עוד הצד המואר של המטבע, שמצידו השני נמצאים הפועלים הבלתי נראים העובדים והמייצרים (הרחק מהעיר של אאוקן), שהמשכורות הנמוכות שלהם מאפשרות את קיומה של המערכת הזאת. 

סיכום: הדרך אל השעבוד

המעבר מפיאודליזם לקפיטליזם במאה ה־18 היה מבוסס על חיבור בין הון לעבודה. על הבסיס הזה התרחשה המהפכה התעשייתית ונבנתה מערכת חברתית ופוליטית, על יתרונותיה וחסרונותיה. מאבקי עובדים, הכריכה יחד של זכויות וקניין וביטול הפריבילגיות של המעטים ששלטו בכל מוקדי הכוח הביאו לסוג חדש של סדר שבו, לפחות באופן עקרוני, לכל אחד יכול היה להיות רכוש (גם אם קיים הבדל ברור בין קטגוריות רכוש כמו רכוש צרכני, רכוש מניב רנטה, הון פיננסי, ורכוש שהוא אמצעי ייצור המאפשרים היוון של כוח עבודה). אבל כל זה משתנה כעת עם הניתוק בין הון לעבודה, בין ייצור לכלכלה פיננסית, בין צורות חדשות של חוב וכסף. כפי שניתן לראות בגרף למטה, הגענו למצב שבו התוצר הלאומי הגולמי יורד, בעוד הבורסה נוסקת כתוצאה מרווחים של תאגידים המבוססים על קנייה חוזרת של מניות ותעלולים פיננסיים, ולא על ייצור או הגדלת השירותים. למרות הביזור וההחלשה של מוסדות ציבוריים, ניתן לראות יותר ויותר ריכוזיות של ההון, ובמקום כלכלה יצרנית וחדשנית יותר – אי־שוויון הולך ומעמיק. לכן, מעבר לאזהרות מפני בועה נוספת נוסח הדוט־קום או הסאב־פריים, המשבר הנוכחי מייצג לדעת רבים נקודת מפנה היסטורית. לא רק עסקים קטנים לא ישרדו במצב העניינים הזה, אלא גם מדינות יהפכו לשירותי אבטחה וכוח אדם של התאגידים, שהם היחידים שיהיו להם בעלות על נכסים.

ג'ואל קוטקין כותב בספרו 'נאו־פיאודליזם – אזהרה למעמד הביניים העולמי' : 

"לאחר תקופה יוצאת דופן של ביזור נרחב יותר של עושר ואפשרויות, אנחנו שבים ללא אפשרות לשנות זאת לעבר עידן פיאודלי אשר מאופיין בריכוז של הון ורכוש, מוביליות חברתית מוגבלת, קיפאון דמוגרפי ודוגמטיות מחשבתית. אם במהלך שבעים השנים האחרונות ראינו התרחבות של מעמד הביניים, לא רק באמריקה אלא בכל העולם המפותח, כיום המעמד הזה דועך ובמקומו צומחת חברה היררכית."  

קוטקין רואה את הבעלים של ענקיות הטכנולוגיה כאדונים החדשים, אשר לא רק מחזיקים בכמות עצומה של הון ונכסים, אלא גם שולטים בפלטפורמות – הרשתות החברתיות והאפליקציות – אשר בהן מתקיימים יותר ויותר החיים הציבוריים. לצד האליטה החדשה הזו פועל מעמד קלריקלי – משכילים באוניברסיטאות, אנשי תרבות ותקשורת, אנשי ממשל ובירוקרטים – אשר משתפים פעולה וסוללים את הדרך להשתלטות הזו. הפעולה המתואמת שלהם היא מה שמפניו מתריעים הברוקרים: תהליכי שינוי עמוקים של המבנה החברתי והסדר הפוליטי שעליהם לא מדברים בתקשורת, העסוקה בסכסוכים מיקרו־פוליטיים או בשאלות מוסרניות של צדק חלוקתי ושל הכרה סימבולית. 

זה מביא אותנו למסקנה עגומה: השמאל עסוק עדיין במאבקים על מדיניות קיינסיאנית וצדק חלוקתי, ובביקורת על כך שהמדינה "קמצנית". שמאל שאין לו בעיה עם הרחבה כמותית, לא מבין שהוא נותן יד למדיניות שמולידה רק יותר פערים מהסוג שאמור להפריע לו. העמקת החוב, שהשמאל נותן לה גיבוי, מגדילה פערים ושסעים המייצרים מצב שבו אותו שמאל הולך ונעלם, בעוד שהימין הפוליטי בעל האופי הפרוטקציוניסטי מוצא את עצמו באותו צד כמו איגודי עובדים ופעילים חברתיים. חלקו האחר של הימין מתגלגל לעבר שמרנות חדשה, סמכותנות ולאומנות. ככל שהתהליך ילך ויעמיק – כך גם תגבר אי־היציבות, המוסדות הליברליים יחלשו עוד יותר, כאשר את מקומה של הדמוקרטיה יתפוס סדר פוליטי אוליגרכי חדש.  

התנגדות למצב הזה מחייבת להציב דרישות שונות מאלה שהשמאל (עד כמה שלמילה הזו יש עוד תוקף בתוך המציאות החדשה) מורגל אליהן. לא דרישה לעוד תקציבים, אלא צורות אחרות של השקעה ציבורית; לא ריכוזיות של מוסדות אלא ביזור שלהם; לא חלוקה־מחדש אלא מנגנון חלופי למערכת האירו־דולר. לתביעות חלוקתיות אין תוקף בתוך מציאות נאו־פיאודלית, שבה כל דולר שיודפס יחליש ולא יחזק את המעמדות הנמוכים, ויגביר את תהליכי הרישוש. לכן גרייבר צדק שכתב נדרשת חשיבה אחרת על חוב דרך הבנה שונה על הדרכים בהן נוצר ופועל כסף. יחד עם זאת, אי אפשר סתם לשמוט חובות – רוח הרפאים של החוב תמשיך לרחף על אף היובל או התספורת. גם פתרונות אנרכיסטיים אחרים, כמו סירוב לשלם או מרד צרכנים, כפי שהציע יאניס וארופאקיס בספרו האחרון, כלומר פתרונות הנשענים על פעולה אינדיבידואלית ולא על הגיון מבני שונה, מוגבלים ביכולת שלהם להביא שינוי. הכיוון הנדרש הוא לא תיקון של הקפיטליזם אלא הצבה של חלופה לחיבור בין הון לעבודה, שלא תהפוך לצורה חדשה של ניצול. עלינו לחשוב לא רק כיצד לשפר את מצבם של הצמיתים החדשים באמצעות זכויות והבטחת הכנסה (המוגבלת מראש רק לעולם המפותח), אלא על איזה בסיס ניתן להציב תביעה חברתית במציאות החדשה הזו, ואיזה צורות התארגנות היא מחייבת.  

בספר 'למות מכסף', שיצא בהוצאה פרטית ותחת השם הבדוי ינס פארסון, מתוארים התהליכים שהתרחשו ברפובליקת וייאמר והובילו למשבר הכלכלי העמוק שהביא בסופו של דבר לנפילתה. המחבר כותב מתוך דחיפות גדולה – הוא מבחין בקווי הדמיון שבין המדיניות של ויימאר לזו של ארצות הברית בשנת 1973, ומבקש להזהיר מפני ההשלכות. הוא מתאר את ההתנהלות הכלכלית לא רק כטביעה מטר מהחוף, אלא גם של כצלילה במים רדודים בעקבות שיתוק שאחז בגוף. השיתוק הזה הוא לא רק גופני ומוסדי, אלא בעיקר מחשבתי. אם לא נדע להתארגן מחדש – נמצא את עצמנו בדיוק כפי שתיארה אאוקן, חסרי מעמד, חסרי רכוש וחסרי כוח פוליטי. חיים טובים? תלוי עבור מי.  

פיגומים

גל הרץ הוא עמית מחקר במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ובית הספר ללימודי תרבות באוניברסיטת תל אביב. הוא עוסק בגנאולוגיה של דיסציפלינות חברתיות וספרו הבא, 'גראץ 1900 - הפוליטיקה של הנורמליות', מתמקד ביחסים בין קרימינולוגיה ומשפט לבין האסכולה הכלכלית האוסטרית.