המיתוס של השוק החופשי

מצדדי השוק החופשי טוענים כי התערבות המדינה בשוק היא שלילית מבחינה כלכלית ופוגעת בחירות האנושית. הם מציגים את השוק כזירה של חופש אינדיווידואלי, ואת התערבות המדינה ככפייה הפוגעת בחופש הזה. על כן הם חוזרים ודורשים למנוע כל התערבות של המדינה ולאפשר לשוק לפעול בחופשיות. טענות אלו כה נפוצות עד שיש טעם לחזור ולהראות עד כמה הן אידיאולוגיות ביסודן, ואינן נשענות על ניתוח חברתי, פוליטי והיסטורי של המציאות. "השוק החופשי" הוא פיקציה שאיננה קיימת בעולם האמיתי. השוק תמיד תלוי במדינה ובכוח הכפייה שלה כדי להתקיים. הדרישה לתת לשוק החופשי לפעול היא למעשה דרישה שהמדינה תתערב אך ורק לטובת בעלי ההון.

התנאים לחברת שוק

השוק בה' הידיעה, כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, איננו תופעה טבעית. הוא תצורה חברתית וכלכלית חדשה יחסית שלא התקיימה משחר האנושות. לאורך מרבית הקיום האנושי השוק היה רק נספח שולי של חיי הכלכלה. שווקים התקיימו בצורה כזאת או אחרת אלפי שנים, אבל אלה היו שווקי מותרות, או שהם התקיימו בזמנים ובמקומות מוגדרים. בני אדם לא מילאו את צרכיהם הבסיסיים על ידי קניית סחורות בשוק. בעקבות קרל פולני אפשר לומר שלפני הקפיטליזם התקיימו חברות עם שווקים, ועם עליית קפיטליזם נוצרה חברת שוק.

חברת שוק יכולה להתקיים רק אם קיימים התנאים הבסיסיים הבאים:

1. חלוקת עבודה מפותחת, שבמסגרתה אדם או משפחה אינם מייצרים את רוב צרכי הקיום שלהם בעצמם. 
2. בעלות פרטית נרחבת על אמצעי הייצור, שמחליפה צורות בעלות קהילתיות וציבוריות. 

השילוב בין חלוקת עבודה מפותחת לבעלות פרטית על אמצעי הייצור מביא להסחרה של הצרכים האנושיים. אף אדם, משפחה או קהילה אינם מגדלים את המזון של עצמם, תופרים את בגדיהם, בונים לבד את בתיהם וכו'. במצב זה הדרך המרכזית של בני אדם לענות על הצרכים שלהם היא רכישת סחורות דרך השוק. בחברת שוק, יכולת הקיום ורמת החיים של בני האדם תלויה בראש ובראשונה בכוח הקניה שלהם.

כסף – כלומר דבר מה שמבטא באופן מופשט ערך וכוח קנייה – הוא תנאי בסיסי נוסף לקיומה של חברת שוק.  בלי כסף אין יכולת להחליף סחורה אחת באחרת. חייב להתקיים דבר מה מופשט – הכסף – שמשווה בין הסחורות השונות. 

המיתוס המקובל שמלמדים בחוגי הכלכלה הוא שהכסף התפתח כדי להקל על סחר החליפין, אך מחקרים היסטוריים ואנתרופולוגיים מעלים ספקות בנוגע לסיפור זה. כפי שהראה דיוויד גרייבר בספרו על חוב, סחר חליפין בחברות קדומות היה נדיר ובעל משמעות טקסית ולא כלכלית. גם מסחר בשווקים ושימוש בכסף לא היו מאוד נפוצים ושימשו כנספח של הפעילות הכלכלית ולא ליבתו. במקומות שבהן כן התפתחו שווקים נרחבים, השימוש במטבעות היה בדרך כלל קשור הדוקות לכוח מדינתי שהנפיק אותם וקבע את ערכם.

המדינה, בעבר ובהווה, היא מרכיב חיוני לקיומו של השוק. היא חיונית בשביל לקיים ולשמור על הקניין הפרטי מפני אנשים אחרים, בשביל לשמור שההתקשרויות החוזיות אינן מופרות, ובשביל לתקף באופן חוקי את ערכו של הכסף. חברת השוק תלויה לקיומה במוסדות שיאכפו את את הדברים הללו: הבנק המרכזי, בתי המשפט, המשטרה ובתי הכלא.

ה"חופש" של החברה המעמדית

כאשר ישנה חלוקה לא־שוויונית של ההון ואמצעי הייצור, והם אינם בבעלות הכלל, נוצרת החלוקה המעמדית שמאפיינת את הקפיטליזם: בין מיעוט של בעלי הון מחד, לבין רוב האנשים המשתייכים למעמד העובדים מאידך. העובדים, שאין בבעלותם הון ואמצעי ייצור, נותרים רק עם סחורה אחת: כוח עבודתם. יש לציין שריבוד מעמדי זה איננו מתקיים באף חברה בתצורה הטהורה שלו, אבל המגמה ההיסטורית של הקפיטליזם היא כזו שדוחפת יותר ויותר אנשים להתקיים ממכירה של כוח העבודה שלהם. מצב זה דוחק את העובדים להתקשרות חוזית "חופשית" עם בעלי ההון על מנת לשרוד בחברת השוק. זוהי התקשרות "חופשית" במובן הכפול של חופש, כפי שמרקס הגדיר זאת ב"קפיטל": העובדים "חופשיים" שכן אינם מחוייבים להיכנס להתקשרות חוזית אלא מרצונם החופשי; אבל הם גם "חופשיים" מכל דרך אחרת למלא את צרכיהם הפיזיים מלבד מכירה של כוח העבודה שלהם. גם בעלי ההון תלויים בשוק למחייתם, אולם מצבם במסגרת ההתקשרות עם מעמד העובדים הוא שונה לחלוטין. הם נכנסים לתוך ההתקשרות החוזית עם העובדים קודם כל בשביל להתעשר ולהרבות את הונם. במצב החברתי הנתון, השוק איננו מרחב ניטרלי בין מוכרים וקונים שנכנסים מרצונם החופשי לחוזה חליפין. זהו שדה מאבק שבו, לפי כללי המשחק, יחסי הכוח מובנים לטובת בעלי ההון.

חלוקת העבודה המפותחת מייצרת מציאות של תלות הדדית, שבה בני אדם תלויים למחייתם בעבודה של אנשים אחרים. ככל שחלוקת העבודה מפותחת יותר, כך התלות החברתית גדולה יותר, והיחיד נהיה תלוי יותר ויותר בעבודתם של אחרים למחייתו. כלומר, העושר של החברה הוא תוצר משותף של העבודה של בני אדם, והוא מיוצר באופן חברתי על ידי העבודה הקולקטיבית של בני האדם. אבל מנגד, יחסי הקניין וההתקשרויות החוזיות הקיימים תחת הקפיטליזם מאפשרים לבעלי ההון לנכס לעצמם באופן פרטי את הערך והתוצרים של העבודה החברתית. בפועל, בחברה קפיטליסטית נוצרת חלוקת עבודה מעמדית: מעמד העובדים, שהם רוב החברה, מייצרים את מרבית העושר החברתי, בעוד שמעמד בעלי ההון הם מי שקובעים מה החברה תייצר, איך תוצרי העבודה יחולקו ומה יהיו תנאי העבודה.

במציאות זו, הדרך היחידה של מעמד העובדים לשפר את תנאי חייהם הוא על ידי צמצום כוחו של ההון בשוק: באמצעות התארגנויות עובדים שנאבקות על מחיר העבודה; קידום חוקי עבודה וחוקים שמגבירים את חופש ההתאגדות; מדיניות רווחה שמוציאה צרכים אנושיים מהשוק ומספקת אותם דרך המדינה ללא עלות או בעלות מינימלית; ובאמצעות מיסוי בעלי ההון וחלוקה מחודשת של העושר.

טענה נפוצה כנגד המאבק הפוליטי של מעמד העובדים היא שצמצום כוחו של ההון פוגע ב"חופשיותו" של השוק, ועקב כך ברווחת הכלל. אבל צמצום האמצעים במאבקו של מעמד העובדים אין פירושו הפסקת המעורבות של המדינה, ושחרור "כוחות השוק". זאת מכיוון שהשוק עצמו הוא תצורה של התערבות מדינתית. על כן דרישה זו איננה אלא דרישה למעורבות המדינה לטובת צד אחר – זה של בעלי ההון. זו המשמעות האמיתית של הקריאה ל"שוק חופשי".

תמונה ראשית: Tarshiha Market / Or Hiltch (flickr)