הכלכלה המוסרית של מהומות

המהומות האחרונות ברחבי ארצות הברית בעקבות הרצח של ג'ורג' פלויד, מעלות שאלות בנוגע לאופיין של מהומות כאמצעי פוליטי למחאה ושינוי. הספר Riot. Strike. Riot: The New Era of Uprisings של התאורטיקן הפוליטי ג'ושוע קלובר (Clover) מנסה להעניק תשובות לשאלות הללו ולספק בסיס תיאורטי למהומות שהתרחשו בעשורים האחרונים במקומות שונים: בקלישי-סו-בואה שבצרפת ( 2004), בטוטנהם שבבריטניה (2011) ובאוקלנד (2009), פרגוסון (2014) ואינדיאנפוליס (2020) בארצות הברית. מקור ההשראה לניתוחו של קלובר הוא מחקריו של ההיסטוריון הבריטי א"פ תומפסון, ובעיקר ממאמרו פורץ הדרך מ־1971, "הכלכלה המוסרית של ההמון האנגלי במאה ה־18". שניהם – תומפסון בזמנו וקלובר בימינו – טוענים שהמהומות הנגלות לפנינו אינן התפרעויות חייתיות הנובעות מחוסר יכולת למבע פוליטי אלא להפך, הן ביטוי להבנה פוליטית עמוקה של (אי־)מוסריות החברה והכלכלה. 

להלן אציג בקצרה את הפרשנות ההיסטורית של תומפסון ואת האופן שבו קלובר מתכתב איתה ומעדכן אותה למציאות של המאה ה־21. לאחר מכן אבקר את טענתו של קלובר שהשביתה איבדה את מקומה ככלי פוליטי ואציג בהקשר הישראלי את מקומן של מהומות ואת הדרכים השונות שבהן ניתן לשלב בין שתי צורות ההתנגדות הללו. 

תומפסון ו"מהומות הלחם"

תומפסון פותח את מאמרו על "הכלכלה המוסרית של ההמון האנגלי" בביקורת על הדרך שבה היסטוריונים בני זמנו תפסו את "מהומות הלחם" באנגליה של המאה ה־18. אלו תיארו את המהומות כ"מרידות של הבטן" הנובעות מרעב גרידא, כפעולה אינסטינקטיבית וכתגובה עוויתית לגירוי כלכלי חיצוני. הוא ביקש להיכנס לעובי הקורה של המהומות ולהציע מודל משל עצמו: "כנגד הגישה העוויתית אציע את גישתי. כמעט בכל פעולה של קהל אנגלי במאה ה־18 ניתן לזהות איזשהו רעיון המקנה לגיטימציה… גברים ונשים בקרב ההמון פעלו לפי האמונה כי הם הגנו על זכויות ומנהגים מסורתיים."

ללגיטימציה יש בעיני תומפסון שני מאפיינים: ראשית, המהומות זכו לתמיכה רחבה מצד הציבור הכללי, ולעתים גם להסכמת הרשויות. שנית, התמיכה הזו הייתה משמעותית בבחירתו של הקהל בהתפרעות במקום מסוים. ה"כלכלה המוסרית של העניים" על פי תומפסון אמנם אינה פוליטית במלוא מובן המילה, אך גם אינה א־פוליטית. המהומה לטענתו היא כלי מאבק אינטגרלי באנגליה הקדם־תעשייתית, שבה מקור הקונפליקט בין העיר לכפר נסוב סביב מחירי הלחם. הלחם בתקופה זו היה החלק העיקרי בדיאטה של ההמון האנגלי, ובהעדר אמצעים חסכו אנגלים בכל חוץ מבלחם. באנגליה שלאחר התיעוש מקור הקונפליקט המעמדי נסוב סביב השכר, ולפיכך השביתה הפכה לכלי המאבק העיקרי. 

לשוק כפרי טיפוסי באנגליה של המאה ה־18 היו חוקים ברורים בנוגע לייצור ומכירה של לחם וקמח. כל מי שהיה חלק משרשרת הייצור של הלחם ידע שהוא מסתכן בזעמו של הקהל אילו ניסה לרמות אותו. בתקופה שבה הלחם הלבן הפשוט נחשב לטהור, כל ניסיון לערבב דגן נוסף לתוך הקמח או הבצק היה נענה בזעם. "הכלכלה המוסרית" של הקהל האנגלי אפשרה לכל חלק בשרשרת ייצור הלחם להתקיים בכבוד ממשלח ידו, אך לא להתעשר ממלאכתו. דרך אחת להתעשר הייתה כמובן מעשה רמאות כלשהו: החל במניפולציה בהיצע החיטה על ידי אי־הבאתה לשוק, עבור בזיוף במשקלים ובאיכות ועד ייצוא של תבואה מחוץ למחוז. הפרצות בשווקי הלחם האזוריים היו רבות. 

תומפסון מראה כי שווקי הלחם והדגן הוסדרו בידי מערכת חוקים "פטרנליסטים": חוקים שחוקקו בידי המלך או הפטרון המקומי והגבילו את חירותו של הפרט (במקרה הזה – חירותו הכלכלית) למען רווחת הכלל. החוקים האלה אוגדו בתקופתו של אדוארד השישי (1547-1553) ואפשרו למגיסטראטים מקומיים להעמיד לדין סוחרים שניסו בדרכים שונות למקסם את רווחיהם על חשבון העניים ביותר. המהומות שפרצו במאה ה־18 לא נבעו מיצר נקמני במי שעבר על החוקים, ומטרתן לא היתה הרס רבתי. תכליתן היתה "לקבוע את המחיר". כך לדוגמא, מביא תומפסון עדויות על מהומות שבהן נבזזו שקי קמח והמתפרעים השאירו לטוחן כסף עבור מה שלקחו, על בסיס הערכה של "מחיר מוסרי". רשויות החוק המקומיות העלימו עין פעמים רבות מהמהומות ומהמתפרעים. 

עם התיעוש וכניסת חוקי הסחר החופשי אשר שחררו את הסוחרים מן ההגבלות הפטרנליסטיות, אנגליה הפכה מחברה שיש לה שוק לחברת־שוק. גם מחיר הלחם נחשף לכוחות השוק וליד הנעלמה. השחיקה של החוקים הפטרנליסטיים המקומיים לוותה בירידת קרנה של המהומה כאמצעי לגיטימי בעיני השלטונות ל"קביעת המחיר המוסרי" של הלחם. השלטונות החלו לדכא את המהומות ביד קשה. המעבר מן השדה אל העיר ואל המפעל, היה רגע המעבר מן המאבק על הלחם באמצעות מהומות, למאבק על השכר באמצעות שביתות. 

המערכת הכלכלית וצורות המאבק

ספרו של קלובר מתכתב עם טיעוניו של תומפסון במספר דרכים. ראשית, שני הכותבים שואפים לשקם את המוניטין הפוליטי של המתפרעים. שניהם רואים במהומות צורת מחאה המתאימה לזמן ולהקשר שבהם הן מופיעות. שנית, קלובר מפתח את מודל ההתאמה של תומפסון שעל פיו קונפליקט סביב מחיר הלחם יוביל למהומות ואילו קונפליקט סביב השכר יוביל לשביתות.

בעקבות הכלכלן האיטלקי ג'ובאני אריגי (Arrighi), קלובר טוען ששנת 1973 הייתה שנת מפנה עבור ההגמוניה האמריקאית. הצמיחה חסרת המעצורים שדחפה את ארצות הברית למעמד ההגמוני שלה בעולם החלה להתמתן, וכלכלת הייצור של ארצות הברית החלה במסע הארוך (הנמשך עד ימינו) אל עבר הכלכלה הספקולטיבית.

קלובר משלב את הטיעונים של תומפסון ואריגי ומראה כיצד שינויים בכלכלה מייצרים שינויים גם בדרכי המאבק לקיום. כך לדוגמא, במאה ה־18, בתקופה שלפני התיעוש ובעיקר מחוץ לערים המתפתחות, מרכז הכובד הכלכלי היה שינוע של הקיים בעזרת סוחרים, או במלים אחרות, סיבוב הסחורה (circulation). בתקופה זו מאבקים לקיום נסובו סביב מחיר הסחורה, בשוק המקומי או בנמל, וצורת המאבק האופיינית לתקופה זו הייתה מהומות והפרעה למחזור המסחר. המאפיין המשותף לנאבקים היה מוצר שלא היה להם או שנמנעה מהם הגישה אליו. מנגד, במאות ה־19 וה־20, הייצור (production), כפועל יוצא של התיעוש, הוביל לעלייה דרמטית בהצבר ההון הנובע מניצול עבודת הפועלים. לפיכך, מאבקים לקיום נסובו סביב מחיר העבודה, זירת המאבק הייתה המפעל וצורת המאבק התאפיינה בשביתה. המאפיין המשותף לנאבקים היה היותם פועלים. המעבר מכלכלה המתאפיינת בשינוע מוצרים לכלכלה המתאפיינת בייצור לא היה חד אלא הדרגתי. השאלה, אם כן, לגבי כל נקודת זמן היא היכן מצויה נקודת הכובד – בכלכלת הייצור המייצרת את הסחורה או בכלכלת הסיבוב המשנעת את הקיים וסוחרת בו?  

בשנים שבהן מרכז הכובד היה בייצור, בין 1784 ל1973, בריטניה הספיקה לעלות ולרדת ממעמדה כהגמון גלובלי, וארצות הברית עלתה כהגמון חסר תקדים וחווה כרגע את ירידתה ההדרגתית מהבמה. על פי קלובר אין בימינו הגמון תעשייתי חדש באופק, ואפילו סין מתחילה להאט את קצב הצמיחה והתעסוקה שלה. לטענתו, אין אפשרות חזרה מכלכלת ייצור לכלכלת סיבוב, אלא רק מעבר לכלכלת סיבוב מתוגברת (circulation prime), שמשמעותה היא כלכלה שבה אין ביכולתם של עובדים להוסיף את ערך עבודתם לתוצר ובכך לעודד הצבר הון. המעבר לכלכלה הנוכחית כולל את מעברו של ההון אל עבר טכנולוגיות מידע (IT) וענפי ה־FIRE (ראשי תיבות של פיננסים, ביטוח  ונדל"ן), ולכן צבירת הון מתרחשת דרך עסקאות או ספקולציה על ערך. אם ניקח את אמזון כדוגמא, הרי שהחברה איננה מקימה מפעלים לייצור אלא מחסנים עצומים. המוצר שאותו אמזון מספקת לנו הוא לוגיסטיקה חסרת תקדים של מוצרים קיימים, אשר בעבר כדי לרכוש אותם היה צורך בנסיעה לחו"ל. ככל שעולה האפשרות לשנע סחורה באופן מהיר ויעיל יותר, כך עובר נטל העבודה למעמד הפגיע אשר צמח במאה ה־21: הפרקריאט (precariat). מעמד הפריקריאט, שקרוי על שם הביטחון התעסקותי ותנאי ההעסקה הירודים שמהם הוא "נהנה", שומר על קצבה הגבוה של הכלכלה הסיבובית ומהווה חלק אינטגרלי ממה שמכונה 'כלכלת החלטורה'. 

כיוון שהצמיחה מאוד מוגבלת כך גם הצורך בידיים עובדות חדשות קטן, ומנגד – האנושות ממשיכה לצמוח. התוצאה היא מובטלים ומועסקים במשרות חלקיות שאותם כינה מרקס "אוכלוסייה עודפת". כפי שניתן לראות גם בישראל של השנים האחרונות, אבטלה, או משרות חלקיות הם חלק אינטגרלי מהשוק הקפיטליסטי. קלובר מצטט בעניין זה מתוך מאמר שהתפרסם בכתב העת Endnotes:

האוכלוסייה העודפת הזו לא צריכה למצוא עצמה לגמרי "מחוץ" ליחסים החברתיים הקפיטליסטיים. ההון אולי לא צריך את העובדים הללו, אך הם עדיין חייבים לעבוד (כדי להתקיים). לפיכך נכפה עליהם להציע את עצמם לצורות המשפילות ביותר של עבדות שכר המתבטאת בייצור זעיר או שירותים.

האוכלוסיה העודפת ומהומות המאה ה־21

כבר מראשיתו דאג הקפטיליזם להגזעה של "האוכלוסייה העודפת". היכולת של הקפיטליזם לייצר רווח תלויה בייצור ושכפול של ריבוד חברתי, שהוא לרוב גזעני ופטריארכלי. הגזעה היא חלק אינטגרלי מהדרך שבה ההון מווסת ומנהל אוכלוסיות עודפות. אנשים אלה מעומתים עם הבעיה של צריכה ללא גישה לשכר. במצב עניינים נפיץ שכזה תגובתן של ממשלות נוטה לרוב לשיטור יתר וחימוש צבאי של המשטרה.     המשברים, כמו משבר הקורונה הנוכחי, מזרזים את המעבר מכלכלת ייצור לכלכלה סיבובית וספקולטיבית שרק מחריפה את מצבה של "האוכלוסייה העודפת". מעגלים הולכים וגדלים של אוכלוסיות וקהילות מתקשות בגישה לשכר יציב ונתקלות בשיטור יתר, שעד כה היה מנת חלקם של מיעוטים. מאבקים ל"קביעת המחיר" נפגשים עם מאבקים של אוכלוסיות עודפות (מהומות על רקע גזעי מלוות את ההיסטוריה של ארצות הברית לאורך רוב שנות קיומה) ומתגבשים לכדי המהומות שאנחנו רואים בשנים האחרונות, כמו אלה המתרחשות כעת ברחבי ארצות הברית. 

מעמד הפועלים החדש, "האוכלוסייה העודפת" לפי קלובר, נמצא כעת במציאות שונה בעליל מהמציאות שאפיינה את אנשי המהומות במאה ה־18, שעליהם כתב תומפסון. כמצויין לעיל, במאה ה־18 נהנתה המהומה, כאמצעי לוויסות המחיר בשוק, מלגיטימיות מסוימת מצד המשטר. אלא שהאקדח שתומפסון הכניס בסוף מאמרו, בדמות כניסת כוחות משמעותיים לדיכוי המהומות בחלוף המאה ה־18, יורה במאה ה־21. לפי קלובר: 

ניתן לתאר את המצב בצורת תקבולת כיאסטית בין עידנים. בשנת 1700 לא הייתה משטרה כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. השמש או הפקיד המזדמן פיקחו על השוק. באותה התקופה, רוב צורכי החיים היומיומיים סופקו באופן מקומי. בקצרה, המדינה הייתה רחוקה ואילו הכלכלה הייתה קרובה. ב־2015, המדינה קרובה והכלכלה רחוקה.

הקירבה של המדינה באה לידי ביטוי במשטרה כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. המיליטריזציה ושיטור היתר הופכים את המאבק לקיום למאבק כנגד המדינה והמשטרה. זוהי המהומה המתוגברת (riot prime), והיא באה לידי ביטוי בשני אופנים: ראשית, במעשי ביזה והרס, שהם לפי קלובר אותם מנגנוני "קביעת מחיר", אלא שהמחיר שנקבע דרך הביזה הוא אפס. שנית, בהשתלטות על בניינים וחסימת רחובות, שהם חלק אינטגרלי מהיכולת של המהומה החדשה לעצור את התנועה הבלתי פוסקת של הכלכלה הסיבובית ולפגוע בהון היכן שכואב לו ביותר. המהומות החדשות הללו "אובססיביות בנוגע לבניינים, כיכרות ומעברים, עם התאספות ברחבות גדולות וברחובות". בניגוד למהומות שאותן מתאר תומפסון, המהומה החדשה אינה מעוניינת לשמר דבר מן הסדר הקיים אלא לשנותו כליל. בניסיון לשכך את המחאה מנסה הסדר הקפיטליסטי לגרום למוחים לגבש תכנית או מצע, מה שקלובר קורא לו "הדרישה לגבש דרישות". אלא שלפי קלובר המניע העיקרי למהומה החדשה הוא הכמיהה הפשוטה: to make it all stop – פשוט לעצור. 

קלובר מסיים את ספרו עם תחזית שהמשטור העצמי של המהומות החדשות יעלם ככל שהמשבר יעמיק. לדעתו העתיד צופן את ארגונה מחדש של החברה ואת עלייתן של הקומונות, כדוגמת הקומונה הפריזאית. אך הרבה לפני היום שבו תקום קומונה שוויונית ועצמאית באינדיאנפוליס, קלובר מספק נקודות רבות למחשבה על מהומות שהתרחשו גם מעט אחרי פרסום ספרו ב־2016. כך למשל המהומות בהפגנות המחאה של האפודים הצהובים עברו מחסימת כבישים לעלייה לעבר עיר הבירה פריז, להשחתה של סמלי מדינה, וכמובן לעימותים קשים עם המשטרה הצרפתית. ממשבר הקורונה ועד הרצח של אמאד ארברי, בריאונה טיילור וג'ורג' פלויד, שרשרת האירועים שקדמו למהומות באינדיאנפוליס קבעו באופן כמעט מתבקש כי המהומות שהתפרצו ברחבי ארצות הברית תהיינה דרמטיות. גם הכוח המשטרתי שהופעל כדי לדכא את המהומות הללו היה חסר תקדים: עד לזמן כתיבת המאמר נעצרו קרוב ל־10,000 בני אדם בהקשר של המחאות. וכמובן ישנה הביקורת על הביזות וההרס, אשר מוחים רבים השכילו להפנות כלפי המבקרים ולשאול "אבל מה עם ההרס והביזה היומיומית שלנו?". גם הטענות כי תנועת אנטיפה האמריקאית, הקטנטנה וחסרת המשמעות, הבעירה את השטח והביאה את המוחים למעשי ביזה והרס לא אומתו. 

אפרו־אמריקאים מתים בקצב כפול מגודלם באוכלוסייה כתוצאה מנגיף הקורונה, ומצבם התעסוקתי בוודאי שלא השתפר. לדברים הללו הצטרפו שלושת אירועי הרצח שהוזכרו (וסרטון גזעני נוסף), הממחישים את עומק הדיכוי. בזמן האחרון אכן התגבשה דרישה להקפיא את מימון המשטרות ברחבי ארצות הברית ולהעביר את הכסף לפיתוח הקהילות, אך נדמה שהדרישה של רבים במחאה היא דווקא מה שקלובר ציין בדבריו: "לגרום להכל פשוט לעצור". 

מעקב אחר המסרים היוצאים מן המחאה הנוכחית מגלה שהרדיקליות שלהם רק מתחדדת בהשוואה למהומות אחרות שניטשו בעשור האחרון. כך למשל סמלים היסטוריים של דיכוי ועליונות לבנה ברחבי ארצות הברית הפכו מטרות עבור אותו חלק מציבור המוחים שהיה פעיל במהומות. פסלים של סוחרי עבדים הוסרו ממקומם הציבורי והושלכו לנהר. תופעה זו הספיקה להתפשט גם אל מחוץ לארצות הברית: בבריטניה, בצרפת, בניו־זילנד ובאוסטרליה מוחים פגעו באנדרטאות לזכר סוחרי עבדים, מרצחי המונים ואימפריאליסטים, והורידו אותם משטחים ציבוריים. את עיניהם של פעילים בפילדלפיה צד סמל עדכני יותר לעליונות לבנה ויחסי משטרה־קהילה בארצות הברית: ראש העיר לשעבר פרנק ריזו. ריזו היה הריצ'רד ניקסון של פילדלפיה (וגם חברו הטוב של אותו נשיא) בכל הנוגע ליישום מדיניות "חוק וסדר" בעיר, מונח אשר משמעותו שיטור יתר. עיריית פילדלפיה עצמה עזרה למפגינים להסיר פסל וציור קיר של ריזו.

הניסיון הנוכחי הוא לשים סוף לדואליות שמלווה את ארצות הברית משנת הקמתה: מדינה אשר חוקקה חוקה ליברלית בזמן עבדות, אשר נלחמה כנגד הנאציזם בצבא מופרד גזעית, אשר ייצאה למדינות העולם ערכים ליברליים תוך התבוססות בחוקי ג'ים קרואו ומקארתיזם. המהומות הנגלות לעינינו הן מאבקים לשינוי הסדר הפוליטי מיסודו.  

האם השביתה סיימה את תפקידה? 

קלובר אמנם מספק כלים לחשיבה מחודשת על המהומות של השנים האחרונות ועל אלו שמתרחשות לנגד עינינו ברחבי ארצות הברית, וכמו תומפסון לפניו הוא משקם את המוניטין הפוליטי של המוחים. אך כפי שאראה להלן, טענתו שהשביתה סיימה את תפקידה כצורת מאבק עבור השמאל בארצות הברית ובעולם, שגויה. קלובר מבקר את הנטייה של מרקסיסטים רבים לפולחן השביתה כצורת מאבק ולזלזול במהומות. כאמור, לטענתו המעבר מכלכלת ייצור לכלכלת סיבוב מתוגברת מעבירה גם את זירת המאבק מרצפת המפעל וממקום העבודה לרחוב ולכיכרות העיר. כל השביתות של השנים האחרונות, כך הוא טוען, היו שביתות דפנסיביות שלא קצרו הישגים אלא התמקחו על הפסדים.

ואכן, למרות הגידול המספרי של מעמד הפרקריאט, בגלל אופיה הזמני והארעי של התעסוקה שלו, ארגוני עובדים מתקשים לראות בו קהל יעד ולארגן אותו. חמור מכך, לעתים ארגוני עובדים מייצרים ניכור בינם לבין הפרקריאט, מכיוון שהם נתפסים כמי שדואגים בראש ובראשונה לעובדים מאורגנים ולא כמי שמעוניינים לחשוב על דרכים יצירתיות לארגון מעמד העובדים העולה של המאה ה־21. יתרה מכך, המבנה החוקי הקיים סביב העבודה המאורגנת במדינות רבות במערב מקשה על אירגונם של עובדי קבלן, עובדים לא־פורמאליים ועובדים זמניים. למרות שארגוני עובדים כמו 'כח לעובדים' בארץ או Verdi בגרמניה קצרו הישגים בתחום, עדיין ישנו כשל מבני שאינו מאפשר לארגוני עובדים ליצור פתרון מאורגן עבור העובדים המנוצלים ביותר במשק. בשל קרבות המאסף של ארגוני עובדים רבים, פעמים רבות הם אפילו אינם מעוניינים לפעול בזירה הרחבה יותר, מקוצר רוח ומעבודה קשה.

אך למרות הקשיים האובייקטיביים הללו, נראה שגישתו של קלובר לוקה באנכרוניזם שממנו הזהיר תומפסון במאמרו. פעמים רבות בעבר הייתה זו השביתה שהיתה חלק מרכזי במהומות והביאה להתנגשויות עם כוחות המשטרה. גם כיום, אין להמעיט בכוחה של השביתה לאתגר ולשנות את המציאות. כך למשל, שביתות הנשים הופכות  לנשק של ממש במאבק כנגד הפטריארכיה. אם עד כה חשבנו על שביתות רק במקום העבודה, עלינו להתחיל לחשוב באופן יצירתי על שביתות החוצות מקומות עבודה ואף סוגי תעסוקה. השביתה יכולה להיות גם נשק יעיל לניתוב מחדש של השיח הציבורי לעבר השאלה "כמה עולה העבודה שלנו?". מנגד, התלות של היקף האבטלה ביכולת של המשק לצמוח מחייבת אותנו להציע פתרונות צודקים גם למובטלים. אך כל עוד קיימת עבודה, יש מקום לארגוני עובדים ולשביתות. קלובר מקבל את השינויים באופי העבודה ואת עלייתו של הפרקריאט והקשיים באיגודו כמעט בהכנעה, תוך התעלמות מהמאבק ארוך השנים לשבירת העבודה המאורגנת וליצירת מכשולים חוקיים לארגון עובדים תחת הנאו־ליברליזם. 

כיצד יראו מאבקי העתיד? האם ענקית הלוגיסטיקה אמזון תהיה זירת מאבק מרכזית במאה ה־21 בדומה למפעלי הטקסטיל של מנצ'סטר במאה ה־19? אם כן, כיצד יראה המאבק הזה? שביתה כמאבק על שכר, או מהומה כמאבק על גישה לאמצעים אלמנטריים לקיום (ובהם ביטחון, תזונה ודיור)? דווקא במקרה של אמזון אנחנו רואים בשנתיים האחרונות כמות נכבדה של שביתות. יתרה מכך, עד שרובוטים ואינטליגנציה מלאכותית יוכלו לרשת את כל משלחי ידו של מעמד הפרקריאט, חברות מרוויחות מיכולתן לנצל את עבודת האדם מבלי לתגמל את עבודתו בהעסקה ישירה והוגנת. לא מדובר רק בעדויות על תנאי העבודה המחפירים באמזון, אלא גם ביכולת של חברות כמו Wolt לקבל עבודה מבלי להעסיק עובדים. 

כיצד תראינה מהומות העתיד? קלובר טוען כי המערכת הקפיטליסטית וכלכלת הסיבוב המתוגברת מסכנות את יכולתנו הכלכלית להתקיים, ואילו שיטור היתר של חיינו מונע מאיתנו להתנגד באופן אפקטיבי לשיטה. לכן לטענתו אנחנו בדרך למלחמת אזרחים, שמצדיקה פגיעה בשוטרים. קריאות כאלה אינן רק פוגעות ביכולת של השמאל לגבש חזיתות רחבות, הן בראש ובראשונה בלתי מוסריות. יש הבדל משמעותי בין פגיעה בחיי אדם באופן יזום לבין פגיעה ברכוש או עצירת התנועה. כדאי שנדגיש את ההבדל הזה, כחלק מתפיסת העולם ההומניסטית שעומדת בבסיס הרעיוני של השמאל.

צורות המאבק בישראל

גם בישראל שבגבולות הקו הירוק אנחנו מכירים מהומות והתנגשויות של מוחים עם המשטרה. מבחינה היסטורית המהומות על רקע לאומי ועדתי השאירו חותם המלווה אותנו עד ימינו. בולטות במיוחד הן המהומות ביום האדמה (1976) ואירועי אוקטובר 2000 על רקע לאומי, והמהומות בואדי סאליב (1959) ומחאת הפנתרים השחורים בתחילת שנות השבעים על רקע עדתי. אלא שהדוגמא העדכנית ביותר למהומות נרחבות לאחר הרג בידי המשטרה הן המחאות של הקהילה האתיופית לאחר הכאת החייל דמאס פיקדה ב־2015, ולאחרונה לאחר מותו של סלומון טקה והניסיונות של משטרת ישראל להכפיש את שמו לאחר מכן. 

אחד הנרטיבים שצצו בעקבות המהומות האחרונות בארצות הברית, הטיל את האשמה על פעילי אנטיפה לבנים שלכאורה הסיתו מפגינים שחורים לפגוע ברכוש ולהפר את הסדר הציבורי. גם בישראל, כאשר המהומות הגיעו לשיאן, עלה נרטיב דומה. לטענתם של אנשי תקשורת ימנים, תנועת 'עומדים ביחד' (שכותב שורות אלה נמנה על חבריה)  דירבנה את המוחים להביע את זעמם תוך גילויי אלימות. בעוד שבארצות הברית כבר הבינו שמדובר בעלילת שווא, בארץ, למרבה הצער, עדיין יש לנרטיב הזה אחיזה. המחאות לא היו פרי "הסתה" אלא צצו מתוך הקהילה האתיופית ששיבשה בזעם את התנועה בכבישים, דרשה שלא לעבור לסדר היום לאחר מותו של סלומון טקה ואמרה "עד כאן!". בכך הפנתה הקהילה את מבטנו לאלימות המשטרתית היומיומית המופעלת כלפיהם במסגרת הסדר הקיים. 

מהומות בארץ תופסת לרוב צורה של חסימות ספונטניות של כבישים וצירים. גם צורות מחאה עדינות שכאלה אינן מתקבלות יפה בקרב ישראלים רבים, שבימים כתיקונם נוסעים מפקק אחד למשנהו. לאחרונה פיזרה המשטרה באלימות הפגנות מחאה על רציחתו של איאד אל־חלאק לאחר שמפגינים "הפרו סדר". האלימות המשטרתית כלפי מחאות בירושלים ובתל־אביב לאור המצב הפוליטי והכלכלי הנוכחי עלתה שלב באופן ניכר כתוצאה מן המשבר חסר התקדים שבו אנו מצויים. בוגרי המחאה החברתית של 2011 יודעים לספר שבהפגנות לציון שנה למחאה, שבמסגרתה נופצו שמשות בודדות של סניפי בנקים בתל־אביב, ההתנפלות התקשורתית בשירות הנאו־ליברליזם היתה חסרת תקדים. גם חסימת הצירים של מחאת הנכים – אלה שאינם יכולים לעבוד ונלחמים על קיומם – אינה מונעת רק משאיפה להפריע לישראלים לנהוג בדרכים, אלא מתוך הבנה פוליטית עמוקה של השיח הישראלי. אילו היו מוחים באופן חוקי מבלי להפריע למהלך התנועה, כנראה שגם אף אחד לא היה שומע על דרישותיהם. מנגד, מצבם התעסוקתי אינו מאפשר להם לשבות. המשך התנועה (הממשית והמטאפורית) וכוח ההתמדה של הנאו־ליברליזם מסכנים את יכולתם לחיות בכבוד, ועבור חלקם אפילו את היכולת לחיות. המגוון המצומצם של דרכי מחאה ומאבק העומד בפניהם, הופך את ההפרעה לתנועה לדרך היחידה לגרום לזעקתם להישמע. 

מהומות חריפות יותר, על רקע לאומי, נתפסות כ"טבעיות" לאורח החיים של התושבים החיים כאן, ומרגע פריצתן נידונות במסגרת השיח הביטחוני. מהומות הצומחות משסעים אחרים – עדתיים וחברתיים – נתקלות בדרך כלל בקושי ליצור חיבורי מאבקים, אשר יכולים להביא לשיתופי פעולה נרחבים בין קבוצות שונות לצורך קידום מטרות משותפות. לעומת מאבקים אלה, לשביתות נשים יש פוטנציאל הצלחה בלתי מבוטל, ולו בשל העובדה שמדובר בכוח מספרי עצום. כאמור לעיל, דעת הקהל הישראלית אינה מקבלת יפה "עצירות" באורח החיים. יכולתן של הפגנות, שביתות ומהומות לשנות את המציאות החברתית והפוליטית שלנו תלויה רבות ביכולת שלהן ליצור חיבורים אשר יעוררו סולידריות וערבות הדדית. כיוון שמאבקים על שכר ומאבקים על קיום יתקיימו עוד שנים רבות, נצטרך לדעת לשלב ולקבל בברכה סגנונות מאבק שונים. 

המחבר מבקש להודות ליעל דרייר שילה שסייעה בעריכת המאמר. 

תמונה ראשית: Pawel Janiak