נראה היה שהדברים משתפרים לקראת סוף שנת 2020. אחרי עוד עונה קטסטרופלית של חום, שריפות ושיטפונות, בחרה ארצות הברית בנשיא בעל תוכנית האקלים השאפתנית מכל מועמד אחר בהיסטוריה – תוכנית שעוצבה ישירות על ידי תנועת הזריחה ועל ידי יוזמות לקידום גרין ניו דיל. ובכל זאת, הנה אנחנו בשנת 2022, והכול השתבש. תעשיית הדלקים המאובנים נהנית מרווחים מעלפים, וענקיות של ניהול ההשקעות חזרו בהן ממאמציהן להסיט את הסקטור הפיננסי מתשואות מפתות אלה. חקיקת האקלים פורצת הדרך של ג'ו ביידן, בעלת השם המטעה "חוק להפחתת האינפלציה" (Inflation Reduction Act – IRA), כוללת ויתורים רבים לתעשיית הדלקים המאובנים וזכתה לאישורה.
חוק הפחתת האינפלציה נותן אור ירוק לזיכיונות קידוח נפט וגז בים הפתוח באלסקה ובמפרץ מקסיקו לעשר שנים הבאות ותומך בצינור הגז Mountain Valley השנוי במחלוקת. בבסיסו, החוק נועד להפחית את הסיכונים של השקעות הון פרטיות במעבר לכלכלה ירוקה, מה שדניאלה גאבור מכנה "קונצנזוס של וול סטריט". כלי המדיניות העיקרי במסגרת החוק הוא תוכנית זיכוי מס, אשר זמינה בעיקר לבעלי בתים ממעמד הביניים שמעוניינים לקנות מכוניות חשמליות או מכשירי חשמל ביתיים חדשים, או עבור חברות פרטיות שמפתחות ומייצרות מכוניות חשמליות, טורבינות רוח, סוללות ופאנלים סולאריים (העברת תשלום ישירה עשויה לפתוח את הדלת עבור הרחבת אנרגיה נקייה בבעלות ציבורית, אך היא תצטרך להתחרות בשוק שהוא ברובו פרטי).
צעדים אלה הוכרזו כהשקעת האקלים הגדולה בהיסטוריה של ארה"ב – אך אין זה אומר הרבה. ההערכה היא שמעבר של רשת החשמל בארה"ב לאנרגיה נטולת פחמן יעלה לבדו 4.5 טריליון דולר. החוק של ביידן מציע 369 מיליארד דולר בלבד לשימוש במשך עשור. רובו יועבר למגזר הפרטי, כולל לתעשיית הדלקים המאובנים עצמה. תוכנית זיכוי המס כן כוללת תקני שכר וייצור מקומי שמטרתם להמריץ מחדש את מדיניות התעשייה המקומית בתחום הפאנלים הסולאריים, טורבינות הרוח והרכבים החשמליים, אך לא ברור האם אפשר להשיג סטנדרטים אלה ואיך אפשר לאכוף אותם. מודלים אופטימיים חוזים שהתוכנית תוביל להפחתה של 40 אחוזים בפליטות הפחמן עד 2030, אך אותם מודלים גם חוזים שהפחתה של 24–35 אחוזים תקרה גם בלי לנקוט שום פעולה. נראה אפוא כי ההימור על כדור הארץ הוא שהון ירוק הנתמך על ידי המדינה יכול להביס את הדלקים המאובנים בשוק החופשי.
בינתיים, ההון שמקורו בהפקת דלקים מאובנים ממשיך לנצח. לפי דיווח מחודש יוני, מבין עשר המניות בעלות הביצועים הטובים לשנת 2022, שלוש היו יצרניות פחם, וחמש מקושרות לתעשיית הנפט והגז. אם זה לא היה ברור עד כה, זה ברור עכשיו: המרוויחים מייצור של דלקים מאובנים ימשיכו לעשות זאת אלא אם יאולצו להפסיק. פתרונות מבוססי שוק כמו ה־IRA זונחים שאלות בסיסיות של כוח פוליטי וכלכלי. לכן, כדאי לעצור ולשקול אילו תשובות יכול אקו־סוציאליזם להציע תחת צירוף הנסיבות הנוכחי. שני ספרים חדשים דנים בשאלה הזאת – The Future is Degrowth של מטיאס שְמֶלְצֶר, ארון וַנסִינְטְגַ'ן ואנדרֵאה וֵטֶר ו־Half Earth Socialism של טרוי וֶטֶז ודְרוּ פֶּנְדֶרְגְרַס – שניהם מאמצים אוטופיזם כנקודת תצפית ארכימדית ממנה ניתן לדמיין שינוי תצורה של העולם, מעבר לגבולות הצרים של מדיניות האקלים של הזרם המרכזי.
בספר הראשון, The Future is Degrowth, שנכתב במשותף על ידי היסטוריון כלכלי (שמלצר), אקולוג פוליטי (ונסינטג'ן) ועיתונאית (וטר), נטען שהכלכלה העולמית חייבת להצטמצם כדי להתאים לגבולותיה הטבעיים. הספר סוקר באופן נרחב את תנועת ביטול הצמיחה ואת הביקורת שלה על הפרדיגמה הקיינסיאנית שלאחר מלחמת העולם השנייה – יחד עם האידיאולוגיות הקולוניאליסטיות, הקפיטליסטיות והפטריארכליות שהונחו בבסיסה. למרות שהכותבים מכירים "בחפיפה ובדמיון" בין מסגרת החשיבה שלהם לבין הגרין ניו דיל, הם טוענים שהגרין ניו דיל פגום ביסודו. לטענתם, לא רק שהגרין ניו דיל דבק בפנטזיית "היצרנות המתקדמת", אלא שמימושו דורש משטר כרייה נאו־קולוניאלי לצורך בניית התשתית לאנרגיה המתחדשת. כנגד מגמה זו במדיניות אקלים, The Future is Degrowth מבטא צורה של אוטופיזם הנטועה בהווה, בהתבסס על מה שאנגלס כינה "ניסויי מודל". בהתבסס על עבודתו של אריק אולין רייט, הכותבים מתארים סדרה של אוטופיות־לזמננו (“Nowtopias”) – חקלאות נתמכת קהילה, בניית קהילות וכלכלות שיתופיות – אותן הם רואים כתרופת־נגד לפרויקטי ענק אקלימיים (שעליהם הם מציעים להכריז "מורטוריום" גורף).
בעודם מגדירים את ביטול הצמיחה במונחים עדינים – "הפחתה הוגנת של ייצור וצריכה שלוקחת בחשבון הן את שלוֹמוּת האדם והן את הקיימות האקולוגית" – הכותבים מציגים גם אג'נדה קונקרטית: על ה"צפון הגלובלי" להפחית את צריכתו תוך מעבר לאנרגיה מתחדשת ולייצור מקומי יותר. כיצד יגיע אותו ארגון מחדש פוליטי וכלכלי של החברה? הכותבים מודים שייתכן כי הוא ידרוש "עימותים עם מבנים של בעלות פרטית". היסטורית, כך הם כותבים, תמורות כאלה "תמיד התאפיינו במחלוקות עזות, ויכוחים פומביים ואף סכסוך (אלים)". עם זאת, הם שואלים את האסטרטגיה העיקרית שלהם לביצוע המעבר הירוק הזה מהתסריט השחוק של פוסט־1968 – הפיכה של אנטוניו גרמשי הלניניסט לפלורליסט אוניברסלי. הם חוזים כי אלטרנטיבות לביטול הצמיחה ילכו וייצטברו, ומתוכן תיווצר "הגמוניית-נגד" רבת עוצמה, המסוגלת בו־זמנית להציע אורחות חיים אלטרנטיבי, להעביר "רפורמות לא־רפורמיסטיות" דרך מנגנון המדינה, ולבנות "שלטון דואלי" מהפכני המוכן למשברים תהומיים.
הספר השני, Half Earth Socialism, חולק כמה מאפיינים עם תומכי ביטול הצמיחה: גם הוא מתמקד בגבולות הטבעיים וקורא לצמצום הצריכה, לשימוש באנרגיה מתחדשת, ולמעבר לחקלאות לא מתועשת בצפון הגלובלי. אבל הספרים נבדלים במיקוד ובשאיפות שלהם. בעוד The Future of Degrowth חוזה עולם מגוון (“pluriverse”) של חלופות מקומיות ושונות, המניח לאלף פרחים של ביטול הצמיחה לפרוח, Half Earth Socialism נועז יותר, ומדמיין לא פחות מתכנון אקולוגי בקנה מידה פלנטרי. הספר, שנכתב במשותף על ידי היסטוריון סביבתי (וטז) ומהנדס סביבה (פנדרגרס), דוחה את הפתרונות הסטנדרטיים לשינוי האקלים, כמו ביו־אנרגיה, לכידת פחמן, הנדסת סביבה ואנרגיה גרעינית. במקום זאת, הספר משלב בין ההצעה של הסוציוביולוג אדוארד א' וילסון, להשאיר מחצית משטח כדור הארץ שראוי למגורי אדם לטבע הפראי, לבין המודלים הממוחשבים של פנדרגרס המתארים עולם המתקיים מאנרגיה מתחדשת בלבד.
בעוד שמחברי The Future of Degrowth נמנעים מ"התמכרות לאופוריה של תכנון בהובלת מומחים" ומנסים "לפנות מקום לחזונות עתידיים רבים ושונים", מחברי Half Earth Socialism מעוניינים להחיות את מסורת התכנון הסוציאליסטית. הספר מסתמך על העבודה של הפילוסוף האוסטרי אוטו נויראט והמתמטיקאי הסובייטי, ליאוניד קנטורוביץ', כדי למתוח ביקורת נוקבת על הספקנות התכנונית של האייק. עם זאת, וטז ופנדרגרס דוחים באופן מפורש את המרקסיזם בתור חלק ממערכת חשיבה היגליאנית־פרומתאית המתאפיינת ב"הומניזציה של הטבע" – "התהליך שבאמצעותו האנושות מתגברת על ניכורה מהטבע על ידי הנחלת תודעה אנושית לטבע דרך תהליך העבודה".
בניגוד לכך, חזונם של המחברים מחמיר כמעט כמו זה של פול פוט. הטענה העיקרית שלהם היא שבאופן כללי יש להניח לטבע ולשחררו מהתערבות אנושית. בהזכירם את חדשות משום מקום, האוטופיה הקלסית מאת ויליאם מוריס, הם מדמיינים עולם 25 שנים קדימה, הפועל על בסיס עקרונות של שיתוף פעולה, דמוקרטיה ושיקום אקולוגי. המתכננים האקולוגים של שנות הארבעים של המאה ה־21 מפתחים בעזרת ההנחיה מהאלגוריתמים של פנדרגרס מגוון מודלים של שימושי קרקע ונותנים לבני האדם לבחור באופן דמוקרטי את התרחיש המועדף עליהם – עם יותר או פחות אנרגיה לאדם ויותר או פחות אדמה שנותרת כשטח טבעי. מכסות האנרגיה לנפש נעות בין 2000 ואט לרמה נמוכה של 750 ואט.
אחד היתרונות של Half Earth Socialism הוא שמחבריו מתייחסים ברצינות לצורכי השימוש באדמה של מערכות ייצור אנרגיה שונות. אך הנטייה שלהם היא לכיוון האופציות הצורכות יותר אדמה – אנרגיה סולרית ואנרגית רוח – על אף שהם מודעים לכך שמקורות אלה אינם זמינים בעקביות ולכן שימוש בהם צפוי להוביל להפסקות קבועות באספקת החשמל. המודלים שלהם גם כוללים דלקים ביולוגיים שמתבססים על שטחי אדמה רחבים, שבתרחיש אחד למשל, מוערכים כמכסים 26% משטח הקרקע. נוסף על כך, התוכנית שלהם להחזרת חצי משטח כדור הארץ המיושב לצורתו הטבעית, תדרוש אולי את ההצעה המגוחכת ביותר: חובת טבעונות אוניברסלית (אחרת החישובים לעולם לא יסתדרו). הם גם דוחים את מקור האנרגיה שיכול לפנות את המרחב עבור מגוון ביולוגי תוך שימוש בכמות הקרקע הקטנה ביותר: אנרגיה גרעינית.
וטז ופנדרגרס מזמינים אותנו לדמיין ש"המהפכה הסוציאליסטית של חצי כדור הארץ מתרחשת מחר", אך אינם מסבירים כיצד היא עשויה להתרחש. למרות שהם מצביעים לכיוון של קואליציה פוליטית שתתמוך ברעיון "חצי כדור הארץ", חבריה מתוארים בצורה עמומה: "צריכים להיות שם פעילי זכויות בעל חיים וחקלאים אורגנים, נוסף לסוציאליסטיות, פמיניסטים ומדעניות"– קבוצות המרכיבות את הקואליציה הזאת הן רק חלק מזערי מהאוכלוסייה הגדולה של שמונה מיליארד בני אדם שהם מקווים לדחוק לפינה. באשר לשכבות רחבות יותר, כמו מעמדות חברתיים, מחברי הספר נותרו למעשה אילמים. כמו מחברי The Future is Degrowth וחלקים גדולים מהשמאל בחצי המאה האחרונה, המחברים מניחים ש"תנועות של תנועות" – המאגדות מגוון של קבוצות נבדלות לגמרי וקבוצות של אוכלוסיות מוכפפות – יצברו לבסוף מספיק כוח כדי להתמודד מול ההון.
האם יש אלטרנטיבה לאוטופיזם זה של המאה ה־21? בספרו 'התפתחות הסוציאליזם מאוטופיה למדע', תיאר אנגלס את הופעתו של הסוציאליזם האוטופי של המאה ה־19, דרך עבודותיהם של סן־סימון, פורייה ואואן, כתגובה לתבוסת השאיפות של המהפכה הצרפתית. בתחילת המאה ה־19 כבר היה ברור כי המהפכה נכשלה במשימתה להביא לממלכת ההיגיון והצדק שהובטחה על ידי הנאורות; במקום זאת, הניצחון של הבורגנות הגדולה הביא לשחיתות, מלחמה ועוני שנוצרו על ידי השפע הרב. הייצור התעשייתי היה בקושי מפותח, והפרולטריון, כך כתב אנגלס, נראה בעיני אותם הרדיקלים כ"לא מסוגל עדיין לשום פעולה פוליטית עצמאית" – "שכבה סובלת, נדכאה" שנדרשת עבורו עזרה מבחוץ. בתנאים אלה, הסוציאליסטים האוטופיסטים ניסו לפתח באופן אידיאליסטי את הפתרון לבעיות החברתיות "מן המוח [האנושי]":
החברה הייתה מלאה קלקלות בלבד; ועל השכל ההוגה הוטל לסלק את הקלקלות. נראה צורך להמציא שיטה חדשה, מושלמת יותר, של משטר חברתי, ולהשליטה על החברה מבחוץ, על ידי תעמולה, ובמידת האפשרות על ידי דוגמה של ניסיונות למופת. השיטות הסוציאליות החדשות הללו נידונו מראש ליהפך לאוטופיות; ככל שעובדו יותר לפרטי פרטיהן, כן נהפכו ממילא לדברי הזיה בלבד.
מאתיים שנים אחר כך, בעקבות השאיפות המובסות של מהפכות המאה ה־20 – אקו־סוציאליסטים אוטופיסטים חוזרים על אותו הדפוס. שיטה אקולוגית חדשה תופיע, כמו במטה קסמים, מתוך מוחם, ותבחן בניסויים קטנים – כמו ב־The Future of Degrowth, או, כמו ב־Half Earth Socialism, ינסו הוגיה "להשליטה על החברה מבחוץ על ידי תעמולה". מה שחסר כאן הוא איזשהו ניתוח של מערכות של יחסים מעמדיים קונקרטיים שגם מעכבים את אותם שינויים וגם עשויים לחולל אותם. עבור אנגלס, ניצחון של סוציאליזם אמיתי תלוי במאבק המעמדי: "מעתה מופיע הסוציאליזם לא עוד כתגלית מקרית של מוח גאוני זה או אחר, אלא כתולדה הכרחית בין שני מעמדות שנתהוו בהיסטוריה, בין הפרולטריון לבין הבורגנות".
הסוציאליסטים בני המאה ה־19, בתור אידיאליסטים, ראו את ההבניות השכליות שלהם כביטוי של האמת המוחלטת – על אף שהאמת המוחלטת, כפי שציין אנגלס, הייתה שונה עבור מייסד של כל אסכולה; כל אחת סתרה את רעותה ולפיכך הפלגים השונים היו בעימות קבוע זה עם זה. כתוצאה מכך, דבר אינו יכול להיווצר מאותה תנועה סוציאליסטית מוקדמת מלבד "איזה סוציאליזם ממוצע אקלקטי":
תערובת רבגונית ביותר של אמירות־ביקורת, שאינן מעוררות התנגדות ביותר, עיקרים כלכליים וחזונות של מייסדי־כיתות שונים על חברת־העתיד; תערובת המתאפשרת על־נקלה, בה במידה שמחלקיה הבודדים נמחקים, בנחשול הוויכוחים, הקצוות החדים של הוודאות, בדומה לחלוקי אבנים המתעגלים במי הנחל.
קשה שלא לחשוב על אנגלס כשקוראים ב־The Future of Degrowth את הטענה לפיה "העולם המגוון" או "פסיפס של אלטרנטיבות" יכריעו כביכול את האינטרסים המוגנים בקפידה של הצפון הגלובלי. בניגוד לכך, ב'התפתחות הסוציאליזם מאוטופיה למדע', עמד אנגלס על כך שהסוציאליזם יכול להתפתח רק מתוך התנאים ההיסטוריים־כלכליים של התקופה. טענה זו איננה כוללת שום גינוי של האוטופיזם ככזה. במקום לכעוס על כשלון הניסויים של רוברט אואן, אנגלס כתב, "אנו מוטב לנו שנשמח לנבטי־המחשבות והרעיונות הגאוניים, הבוקעים ועולים בכל מקום מבעד לקליפה הדמיונית, שההדיוטות ההם טחו עיניהם מלראות".
בתנאים הנוכחיים, כפי שניסח זאת מייק דיוויס, "חשיבה אוטופית יכולה להבהיר את התנאים המינימליים לשימור הסולידריות האנושית בהתמודדות עם המשברים העולמיים המתלכדים". אך הבעיה הראשונית נותרה בעינה: אלה שנהנים מהשקעותיהם המאסיביות והקבועות בדלקים מאובנים נראים נחושים דיים להמשיך לקיים את השימוש בהם. האם האוטופיזם הסביבתי בונה אסטרטגיה כדי להתעמת עם הכוח הפוליטי והכלכלי של אויבי כדור הארץ – בראש ובראשונה, סקטורים מרכזיים במעמד השליט האמריקאי?
כפי שכתבה אלן מייקסינס ווד לפני כמעט ארבעה עשורים, מעמד העובדים עשה יותר כדי לאתגר את השלטון מאשר כל כוח חברתי אחר. היכן הוא עומד היום? אנגלס טען כי הסוציאליזם "המדעי" – כלומר סוציאליזם המבוסס על ביקורת עצמית, המשגה קפדנית ובדיקה אמפירית – חייב להיות נטוע בחקירה של התפתחות היסטורית: "התהליך ההתפתחות של האנושות". אנגלס עצמו חווה את תקופת השבר ההיסטורית של הפרולטריזציה ההמונית והמהפכה התעשייתית. במאה ה־20 היינו עדים להאצה של התהליכים הללו, תהליך שהסוציולוג פָרְשַׁד אַרָגִי מכנה "עקירת האיכרות הגלובלית" (global depeasantization) – תהליך שנמשך בסין כיום, והוא כנראה ההגירה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית מהכפר אל העיר. לפי דיוויד הארווי, במהלך עשרים השנים האחרונות הוסיף הקפיטליזם העולמי כשני מיליארד בני אדם לפרולטריון העולמי. בעוד שמרקס ואנגלס חשבו שהפטרולטריון ההמוני ירחיב את המפעלים התעשייתיים, התוצאה נראית בסופו של דבר יותר כמו עלייתו של "פרולטריון בלתי־פורמלי" עצום הנחשב למיותר עבור צורכי ההון; אנושות עודפת, השוכנת ב"כוכב הלכת של משכנות עוני" (“Planet of Slums”).
פרולטריזציה עולמית צריכה להיות נושא מרכזי עבור הסוציאליזם האקולוגי: הקפיטליזם מייצר רוב עירוני ללא קשר ישיר לתנאי הקיום האקולוגיים. השאלה הדחופה ביותר של זמננו היא פתרון בעיות אקולוגיות תוך ארגון מחדש של הייצור, ייצור המספק את צרכיה החומריים של חברה שמנותקת מהאדמה ברובה. אם אספקה זו דורשת תכנון דמוקרטי בקנה מידה גדול – כפי שווטז ופנדגרס טוענים בצדק – ה"דמוס" חייב לכלול את הפרולטריון הגלובלי. אך הנטייה האקו־סוציאליסטית לסגת לחקלאות בקנה מידה קטן – מחברי האוטופיה הבדיונית של Half Earth Socialism מודים בכך שחקלאות תדרוש "הרבה יותר עבודה, בוודאות" – מרמזת על רעב, אם לא רעב המוני, למשכנות העוני הענקיים בעולם (כמו כן, כפי שמדגימה הפלישה של רוסיה לאוקראינה, גינות עירוניות אינן תחליף לייצור תבואה בקנה מידה תעשייתי).
שאלת כוחות הייצור הקיימים בפועל מציבה מערך נוסף של בעיות. אריק הובסבאום כינה את המהפכה התעשייתית "האירוע החשוב ביותר, כנראה, בתולדות העולם". מכונות ודלקים מאובנים החליפו חלק גדול מכוח השרירים של בני אדם ושל בעלי חיים, – בניסוחו של הובסבאום, "הוסרו האזיקים מכוח הייצור של החברות האנושיות". במאה ה־21 קל לקחת את התמורה הזאת כמובנת מאליה, ובו־בזמן להאשים אותה במצוקה האקולוגית הנוכחית שלנו. מחברי The Future is Degrowth מציעים ביקורת מקיפה על "התיעוש" ומכריזים כי, "המטרה של ביטול הצמיחה בחברה חייבת להיות התגברות על החברה התעשייתית לקראת כינונה של חברה פוסט־תעשייתית". עם זאת, רק בעקבות התפתחותם של כוחות הייצור המודרניים אנו מסוגלים לדמיין רמת חיים המאפשרת התפתחות חופשית לכול. פתרון בעיית שינוי האקלים דורש, ללא ספק, תשתיות תעשייתיות חדשות באנרגיה, בתחבורה ציבורית ובדיור. אנו אכן צריכים לפתח את כוחות הייצור – אך באופן אקולוגי.
אקו־מודרניזם סוציאליסטי צריך להגדיר את התמורה בייצור ובכוחות הייצור כנקודת המשען של כל יחס חדש לכדור הארץ. אחד מההוגים היחידים שחקר בעיה זו הוא ג'ונתן יוּז, שהעלה רעיונות ל"צורות בטוחות מבחינה אקולוגיות של פיתוח טכנולוגי". ברור כי כוחות הייצור צריכים להתפתח מעבר להסתמכות ההיסטורית שלהם על דלקים מאובנים. אולם, הבעלות הפרטית על אנרגיה מונעת מזה להתרחש – זו סתירה שבאה לידי ביטוי במשבר המקיף של שינוי האקלים העולמי , מעליית פני הים בבנגלדש עד בצורת בקרן אפריקה. כל הדרכים הטכנולוגיות המוכרות לעצירת ההתמוטטות הסביבתית "כבולות" על ידי יחסי הייצור החברתיים: אנרגיה מתחדשת עשויה להיות זולה יותר, אך אין זה מתרגם בהכרח לרווחיים. כל הפתרונות האחרים כמו ביקוע גרעיני, מימן ירוק, שימוש באנרגיה גאותרמית בהיקף נרחב וסילוק פחמן מהאטמוספרה, נתקלים באותו מכשול מרכזי: הם עולים יותר מדי, ודלקים מאובנים רווחיים יותר. לסיכום, פתרון המשבר של שינוי האקלים דורש יחסי ייצור חברתיים חדשים שיפתחו את כוחות הייצור בכיוון של ייצור נקי.
בעוד שהאקו־סוציאליסטים האוטופיסטים ילעגו כנראה לרעיונות הללו בתור "תיקונים טכניים" – פתרונות טכנולוגיים אשר אינם מאתגרים את היחסים החברתיים הקפיטליסטים – פרספקטיבה סוציאליסטית אקו־מודרנית תעמוד על כך שאותן טכנולוגיות לא יפותחו אם לא נאתגר את היחסים החברתיים הקפיטליסטיים. מעבר לסוגיית האקלים, רוב ההיבטים האחרים של המשבר האקולוגי תלויים בפיתוח צורות ייצור חדשות: ייצור וצריכה של חנקן באופן ירוק, וחיפוש אחר דרכי ייצור הזקוקות לפחות קרקע, כדי לשמור על המגוון הביולוגי (למשל, בשר מתורבת). כל צורות הייצור האקולוגיות הללו נאבקות כדי שיוכלו להתחרות בחלופות מזהמות ורווחיות יותר תחת הקפיטליזם.
בהקשר הזה, לשמאל האקלימי לא חסר דמיון אוטופי שיכול להמציא תרגילים מחשבתיים פרודקטיביים (ומהנים). אבל אוטופיזם זה יכול להתעלם בקלות רבה מדי מהמציאות החומרית של העולם כפי שהוא. אנחנו צריכים פוליטיקה אקלימית שפונה החוצה, מעבר לאלה שכבר שוכנעו, עם הפנים למעמד הפועלים המנוצל והמפורד.
תרגום: ענבר בהט
פורסם ב־Sidecar – NLR
