רווחה זה לא רק כסף

"בראש ובראשונה נחוצים לשם החיים אכילה ושתייה, דיור, לבוש ועוד כמה עניינים אחרים. המעשה ההיסטורי הראשון הוא איפוא ייצורם של כל האמצעים הדרושים לסיפוקם של צרכים אלו, יצירת החיים החומריים עצמם. ואכן זהו מעשה היסטורי, תנאי-יסוד לכל היסטוריה שיש לשוב ולהגשימו גם היום, כמו לפני אלפי שנים, כל יום וכל שעה, על מנת שניתן יהיה לקיים את האדם בחיים." (קרל מרקס, 'האידאולוגיה הגרמנית')

בשנת הקורונה חדרה מחדש לשיח הציבורי ההכרה בצורך היום־יומי לספק צרכים אנושיים בסיסיים, והאתגר בסיפוקם של צרכים אלו במציאות של סגרים והגבלות תנועה ועבודה. עסקים שנסגרו והמוני עצמאים ושכירים שנפלטו ממעגל העבודה מצאו עצמם, לעיתים לראשונה בחייהם, מתקשים לקיים לא רק את אורח החיים החברתי והתרבותי שהתרגלו אליו, אלא אפילו להבטיח לעצמם קיום פיזי בסיסי. אחרי עשרות שנות מסחור של החיים, הורגלנו לעבוד תמורת כסף או לקבל קצבאות בכסף, ובעזרתו של כסף זה לשלם עבור סיפוק צרכינו. אבל רבים שאיבדו השנה את הכנסתם או חלק משמעותי ממנה מתקשים לשלם וחווים מצוקה הולכת וגדולה. רבים התקשו לשלם עבור צרכים בסיסיים הרבה לפני שהקורונה והסגרים נכנסו לחיינו. 

המענה לנזקקים החדשים, כמו עיקר המענה לנזקקים לפני עידן הקורונה, היה כספי. דמי אבטלה, הקלות מס, מענקים כספיים תלויי קריטריונים (בעיקר לעצמאים) או אוניברסאליים (750 ש"ח לכל אזרח/ית) ודחיה של תשלומים שונים (דוגמת תשלומי ארנונה לעסקים). אך ייתכן שסיוע כספי, בין בצורה של מענק ובין בצורה של דחיית תשלום, זו לא תמיד הדרך הטובה ביותר להבטיח אספקה של שירותים וצרכים בסיסיים למי שזקוקים להם. 

פעמים רבות הדרך היעילה והבטוחה ביותר לספק צרכים מסוימים היא באופן ישיר. אספקה ישירה או סבסוד מלא של שירותים ציבוריים ייתר חלק מההוצאה הכספית השוטפת של פרטים ומשקי בית, ובו בזמן יבטיח כי אנשים באמת יקבלו את השירות הספציפי לו הם זקוקים, ולא יידרשו להקריב שירותים מסוימים כדי לממן אחרים. אדרבא, אספקה ישירה של שירותים עשויה להיות גם כלכלית יותר, מנקודת מבט תקציבית צרה, מחלוקת הכסף לאנשים כדי שיקנו לעצמם את אותם השירותים.

פרופ' ג'וני גל מגדיר את מדינת הרווחה כמדינה הפועלת

"להבטיח את ביטחונם הסוציאלי של תושביה, לספק רצפה של הכנסה, תזונה, טיפול רפואי, חינוך, דיור, תעסוקה ושירותי רווחה אישיים לכל תושביה, וכן לצמצם במידה מסוימת את הפערים החברתיים. יעדים אלה מושגים על ידי פעולות המתבצעות באחריות המדינה במספר דרכים. הן כוללות תשלום ישיר של גמלאות, אספקה ישירה של שירותים חברתיים, הבטחת גמלאות עקיפות באמצעות מערכת המסים וכן פעולות התערבותיות." 

כלומר, ההיגיון של מדינת הרווחה הוא הגיון מטריאלי ולא מוניטרי. מדינת הרווחה מבקשת להבטיח כי אנשים יכולים לאכול, שיש להם קורת גג, שהם בריאים, שיש להם ההשכלה הדרושה להם ונגישות להשכלה נוספת. הבטחת היכולות – כפי שהגדירו זאת הכלכלן חתן פרס נובל אמרטיה סן, והמשפטנית והפילוסופית מרתה נוסבאום – לא הכסף לשם רכישת היכולות. היכן שהעברת כסף או הבטחת האפשרות להרוויח כסף (מעבודה לדוגמה) היא הדרך הטובה ביותר להבטיח את אותן יכולות, זו הדרך הנכונה לפעול. אך כסף הוא אמצעי ולא המטרה. כלומר, מטרתה של מדינת הרווחה אינה שלאזרחים יהיה סכום כסף מסוים בחשבון הבנק שלהם או כך וכך הכנסה חודשית. הקטנת המינוס בבנק, הגם שיש לה ערך, זו לא המטרה של מדינת רווחה. מטרתה שתושבי המדינה יאכלו, יקבלו טיפול רפואי, יקבלו השכלה איכותית, יהנו מקורת גג וכיו"ב. 

לאור תכלית זו יש לבחון את השימוש בסיוע כספי דוגמת קצבאות, הכנסה בסיסית אוניברסלית או מענק חירום בזמן קורונה. האם סיוע כספי זה ישרת את התכלית האמיתית של מדינת הרווחה? האם בזכות המענק או הקצבה יהיו לאנשים הצרכים שלהם? אם התשובה לשאלה זו שלילית או לא תמיד חיובית, ראוי לרענן את החשיבה על אופן אספקת והבטחת שירותים ציבוריים על ידי המדינה, בפרט אך לא רק, במצב החירום הכלכלי של תקופת הקורונה. 

אני רוצה לטעון כי סיוע כספי לא בהכרח מבטיח את מטרותיה של מדינת הרווחה, ובמקרים רבים הוא אף עשוי לחבל במטרה. פתרונות חלופיים בדמות אספקה ישירה או סבסוד נרחב או מלא של שירותים ציבוריים שונים, ואף צרכים בסיסיים כמזון, ימלאו באופן נאמן יותר את מטרותיה של מדינת הרווחה, ועשויים להיות יעילים יותר מנקודת מבט תקציבית צרה.

אני מגדיר שירותים ציבוריים באופן רחב, בכלל זה דיור ציבורי, תחבורה ציבורית חינם (שפועלת  בהצלחה זה מספר שנים בכמה ערים בעולם), הרחבה משמעותית של סל התרופות, יום לימודים ארוך עם מפעל הזנה, ואף במצבי קיצון חלוקה ישירה של סלי מזון לאזרחים בסגר, כפי שנעשה במספר ישובים על ידי פיקוד העורף של צה"ל במהלך הסגר הראשון. אין בכך גם לשלול את הצורך בקצבאות בכסף במקרים מסוימים, אלא בעיקר לחדד כי קצבאות בכסף אינן פתרון מספק או כולל, וכי במקרים רבים ראוי לעבור למחשבה על שווה כסף, כלומר אספקה ישירה של שירותים במקום או בנוסף לקצבאות.

חופש מבחירה

בספרם מחסור: למה אנחנו לא מפסיקים לחשוב על מה שאין ואיך יוצאים מזה מראים החוקרים סנדהיל מולנייתן ואלדר שפיר, כי בתנאי לחץ כלכלי יכולת ניתוח וקבלת החלטות נפגמת משמעותית. הלחץ הכלכלי כשלעצמו והמחשבה על המחסור פוגעים בקשב של פרטים ומשפיעים על יכולותיהם הקוגניטיביות. מולנייתן ושפיר מצאו כי הפגיעה שוות ערך לירידה של 13 נקודות איי־קיו. כלומר בתנאים של לחץ ומחסור, בין אם זהו מצב קבוע או זמני, היכולת של אנשים לקבל החלטות מושכלות עם כספם (ולא רק בו) נפגמת. ממצאים דומים עלו בשורת מחקרים בשנים האחרונות. מכאן שיש מקום לשאול אם אנשים בלחץ כלכלי ייטיבו למצות סיוע כספי שיקבלו.

נכון בהקשר זה להתייחס גם לחצי מאה של מחקר על היעדרה של אותה רציונליות שממלאת תפקיד מרכזי במודלים כלכליים וחברתיים, מעבודותיהם של חתני פרס נובל כהנמן וטברסקי, דרך מחקריו הפופולאריים של דן אריאלי, ועד מחקרם משנת 2016 של הכלכלנים זוכי פרס נובל, ג'ורג' אקרלוף ורוברט שילר. בספר Phishing for Phools אקרלוף ושילר מפריכים את טענת השחקן הרציונלי בשוק וטוענים כי ניצול חולשות פסיכולוגיות ובורות של הצרכנים באמצעות מניפולציות, הסתרת מידע והטעיה, הם מרכיבים אינהרנטים בפעילות השוק החופשי. מכאן שהטיעון בזכות חופש הבחירה של הפרט כיצד להוציא את כספו, מבוסס על הנחות תיאורטיות נפוצות אך לא מבוססות על יכולתם של פרטים להחליט בתבונה בעצמם כיצד להוציא את כספם. כמו כן, טיעון זה מתעלם מהצטברות הממצאים על קושי אמיתי של אנשים במצוקה כלכלית לקבל החלטות המיטיבות עמם. ככל שהמטרה היא להבטיח שאנשים מקבלים את השירותים שהם זקוקים להם, אספקה ישירה של השירותים היא לכן בטוחה טובה יותר שהם אכן יסופקו.

ניקח לדוגמא את קצבאות הילדים. ביטוח לאומי משלם כ־9 מיליארד ש"ח בשנה על קצבאות ילדים, המתרגמים לכמה מאות שקלים בחודש למשפחה ממוצעת, סכום שאינו מתקרב לכסות, ולו חלקית, את עלויות הטיפול בילדים. בו בזמן הכנסת דוחה פעם אחר פעם את יישומו המלא של חוק יום לימודים ארוך, שנחקק כבר בשנת 1997, בשל עלות מוערכת (נכון ל־2018) של כ־5 מיליארד ש"ח בשנה (כולל עלות ההפעלה החלקית כיום). 

יום לימודים ארוך הכולל מפעל הזנה, בכל גני הילדים ובתי הספר בישראל יבטיח שכמעט לכל ילד בישראל תהיה מסגרת בטוחה במשך רוב שעות היום. הוא יאפשר זמן להעשרה חינוכית, סיוע פרטני למתקשים, הכנת מטלות, תרגול וחזרה במסגרת בית הספר, תוך צמצום הפער שיוצרים התנאים השונים שיש לכל ילד וילדה בביתם. שילובו של מפעל ההזנה גם יבטיח שכמעט כל ילד בישראל יאכל לפחות ארוחה חמה אחת ביום ועשוי לספק בכך תמריץ נוסף להורים ולילדים להבטיח ביקור סדיר במסגרות החינוך. בנוסף, יום לימודים ארוך ירחיב את אפשרויות התעסוקה של הורים, מכל המגדרים ומכל המגזרים, תוך צמצום עלויות היציאה לעבודה וצמצום הפער בין הורים שיכולים לממן מסגרות לילדים בשעות שההורים עובדים לבין אלו שלא. במחקרים שנעשו על יישומו החלקי של יום לימודים ארוך נמצאה השפעה חיובית על צמצום פערים בין תלמידים מרקעים שונים, וכן שיפור, גם אם מוגבל, בהכנסתן של אימהות עובדות. על פניו – וראוי כמובן לחקור זאת לעומק – נראה כי עם יום לימודים ארוך הכולל מפעל הזנה כחלופה, חלקית לפחות, לקצבאות הילדים, מיליארדי שקלים שכיום כמעט שלא מסייעים לרבים ממקבלי הקצבה, היו יכולים להיות מושקעים באופן ישיר בכל ילדי ישראל, תוך צמצום הפערים בין ילדים מרקעים שונים והגדלת אפשרויות התעסוקה של הורים. 

מטרתן של קצבאות הילדים היא שהכסף יושקע בילדים או יסייע בעלויות הטיפול בהם, אך האם קצבאות הילדים משמשות באמת למטרה שלשמה הן ניתנות? בפרט שמדובר בסכומים כה נמוכים, במשפחות שהכנסתן היא הנמוכה ביותר כסף זה נבלע במעגל של הוצאות קיום. מפעל הזנה בכל בתי הספר והגנים כחלק מיום לימודים ארוך יבטיח שכל ילד בישראל יאכל לפחות ארוחה מזינה אחת. קצבאות הילדים לא מבטיחות זאת. אז מדוע לא לספק את השירות באופן ישיר במקום החלופה הפחות אפקטיבית וספק יותר יקרה של קצבאות? 

המשמעות גם אינה בהכרח ניהול מדינתי ריכוזי של כל השירותים. המדינה יכולה לסבסד אספקה של שירותים מקבלנים פרטיים, או לבזר לשלטון המקומי חלק מהפעילויות. את ארוחת הצהריים בבתי הספר במסגרת יום לימודים ארוך יוכלו לספק חברות פרטיות המתמחות בכך, תחת הסדרה ופיקוח לגבי טיב, איכות וכמות המזון, ותוך הבטחה שכל ילד וילדה יקבלו ארוחה שוות ערך תזונתי ללא אפליה על בסיס תשלומי הורים וכדומה. ממילא המחירים שתוכל המדינה, כצרכן בהיקפים עצומים, להשיג מול ספקי מזון פרטיים, תהיה טובים ממה שהצרכן הפרטי הבודד או קבוצת הורים תוכל לקבל. רוצה לומר, הארוחה שיקבל הילד בבית הספר תהיה זולה יותר מארוחה מקבילה שיקבל בביתו, בלי לשלם על כך באיכות המזון. לילדים רבים זו עשויה אף להיות ארוחה מזינה יותר ובעיקר ארוחה מובטחת.

בעבר היוו קצבאות הסיעוד דוגמה מצוינת לאספקה ישירה של שירותים על ידי המדינה בקצבה שוות־כסף. קשישים שנזקקו לסיוע בביצוע מטלות הבית קיבלו קצבה בדמות שעות מטפל/ת, שהיו מגיעים לבית הקשיש/ה ומסייעים בהכנת אוכל, מקלחת, ניקיון הבית וכיו"ב. במציאות זו, תלוי פיקוח כמובן, ידענו שאותם קשישים/ות שנזקקו לסיוע קיבלו את המענה שהיו זקוקים לו. על הדרך הם גם זכו לעתים בחברה אנושית לכמה שעות, עוד צורך אנושי בסיסי שקשה ואולי לא ראוי לכמת בכסף. ברם, הגיון ההסחרה וההפרטה הביא את המדינה להמיר את שווה הכסף בכסף. במקום שעות מטפל/ת מקבלים כעת הזכאים כסף כדי לשלם בעצמם עבור הסיוע לו הם זקוקים. אך כשנותנים לאדם כסף כדי לקנות בעצמו את הסיוע אין לדעת בוודאות מה יעשה בכסף, ובפרט כשמדובר באדם המצוי ממילא במצוקה כלכלית, וזקוק לכל שקל שהוא מקבל למימון הוצאות בסיסיות שוטפות. הרי לא מופרך שאדם במצב סיעודי ובמצוקה כלכלית יעדיף לחסוך על הוצאות המטפל/ת ולהוציא לפחות חלק מהקצבה על מזון, חשמל או אפילו רק לצמצם את המינוס בבנק. לכן במקרים רבים שירותים הניתנים באופן ישיר עשויים להיטיב את מצב הזקוקים להם לא פחות, ולפעמים יותר, מאשר תוספת הכנסה.

הבטחת יכולות, לא רכישות

בעקבות עשרות שנות מדיניות הסחרה והפרטה של שירותים ציבוריים, חלקים גדולים בציבור, עובדים ושאינם עובדים, מכלים נתח משמעותי מהכנסתם, אם לא את כולה, על מימון אותם צרכים בסיסיים שהספקתם צריכה להיות חלק מתשתית הרווחה. בתוך כך שירותי בריאות, חינוך, תחבורה וכמובן דיור, שהוא אולי הרכיב הגדול ביותר בהוצאה השוטפת של המשפחה הישראלית הממוצעת. אי לכך, ככל שסל השירותים הציבוריים יורחב והמדינה תאמץ עיקרון של מחויבות לשירותים ציבוריים אוניברסליים, כך יגדל גם ערכן של הקצבאות שיוסיפו להיות משולמות, דוגמת קצבת זקנה (או הכנסה בסיסית אוניברסלית), שכן הן ישמשו כסף לצרכי הוצאה עודפת ולא כסף לצרכי קיום בסיסי בלבד.

יש לשאול גם אם הכסף המתקבל בקצבה מספיק. אחת מבעיות היסוד בקצבאות בכסף טמונה בקושי לאמוד את עלותם האמיתית של השירותים שהקצבה אמורה לסייע ברכישתם. קצבה בגובה אחוז שרירותי מההכנסה הממוצעת עשויה להספיק לחלק ממשקי הבית, להיות יותר מהדרוש לאחדים והרבה פחות מהדרוש לאחרים. אותו סכום כסף לא קונה את אותו סל מוצרים ושירותים בקריית שמונה ובהרצליה. כפי שאותו סכום כסף שעולה הטיפול בילד אחד לא בהכרח מספיק לילד אחר, משלל סיבות. קשה עד בלתי אפשרי להתאים במדויק קצבאות בכסף לצורך האמיתי של מקבליהן. נוסף על כך, וברי לכל במקרה הישראלי, קצבאות בכסף חשופות לשחיקה כתוצאה מעלייה ביוקר המחייה והעדר או פוליטיזציה של מנגנוני העדכון. מה שיכולנו לקנות בסכום כסף נתון לפני עשור, כבר איננו יכולים לקנות עם אותו סכום כסף כיום, וקרוב לוודאי שהוא יקנה עוד פחות בעוד עשור. הכנסה בסיסית אוניברסלית, חשופה לאותה בעיה. אותו סכום יסייע במידה שונה לאוכלוסיות שונות לאור מצבן, מקום מגוריהן וכיו"ב, ובהעדר מנגנון עדכון נאות וקבוע, ערכה היחסי צפוי לקטון עם השנים, ולהיות חשוף לסחר מכר פוליטי. 

לעומת זאת, קצבה בשווה כסף או אספקה ישירה של שירותים, חשופים הרבה פחות לשינויים ביוקר המחייה ופערים בין אוכלוסיות ואזורים. ארוחת צהריים חמה ומזינה בכל בית ספר עשויה לעלות יותר או פחות בישובים שונים בשנים שונות, אך ילדים בסופו של דבר יקבלו את הארוחה ולא את העלות שלה. שכר של מטפל/ת סיעודי עשויים להשתנות עם השנים אך הקשישים הזקוקים להם יקבלו את הטיפול ולא את עלות המטפל/ת. 

כפי שכתבו אמרטיה סן ומרתה נוסבאום, המבחן האמיתי אינו כמה כסף יש לאנשים, אלא מה הם/ן יכולים לעשות בפועל. בהינתן שירותים חברתיים איכותיים חינמיים או מסובסדים בנדיבות כתחבורה ציבורית, בריאות וחינוך, גם אנשים מעוטי הכנסה או במצוקה כלכלית זמנית, יוכלו לספק לעצמם צרכים רבים ויהנו מהזדמנויות ריאליות לשפר את מצבם. בו בזמן, אדם בעל מוגבלות למשל, שהכנסתו אפילו גבוהה מהממוצע, לא יוכל או לפחות יתקשה מאוד להגיע למקומות שאינם מונגשים. על אותו משקל, כפי שכותבים שלמה סבירסקי וירון הופמן-דישון ממרכז אדוה, רכישה ובנייה של מאות אלפי יחידות דיור ציבורי בכל הארץ והקלה משמעותית בתנאים לקבלתן, יחד עם יישום מנגנון ארצי של שכירות ארוכת טווח במחיר מפוקח, יאפשרו לרבבות משפחות בישראל שיפור מיידי באיכות חייהן בכל המדדים, והזדמנויות למוביליות חברתית להם ולילדיהם, תוך ריסון העליה חסרת המעצורים במחירי הדיור, באופן שגם הכפלת הסיוע בשכר דירה או הכנסה בסיסית אוניברסלית נדיבה, לא בהכרח יבטיחו. אדרבא, סיוע כספי בדיור עשוי דווקא לדחוף את עליות המחירים תוך שחיקה עצמית של ערך הסיוע.

כל זאת, יש לומר, בנוסף ולא כחלופה למאבקים על זכוית עובדים ומבנה שוק העבודה, שכל קצבה או שירות ציבורי לא יוכלו להוות להם חלופה. כפי שכתב נווה פרומר לאחרונה, "ביטול העסקה קבלנית לטובת חובת העסקה ישירה; או הכרה בנהגי חברת אוּבר כעובדים לכל דבר, ובחברה כמעסיק שחלות עליו חובות". 

אחד החוליים העמוקים של הקפיטליזם הוא ההסחרה של החיים. צרכים אנושיים בסיסיים כדיור, בריאות וחינוך הפכו מוצר סחיר עם תג מחיר. כך הדיון אינו על החינוך של ילדינו, עם התהליכים הנפשיים, החברתיים והערכיים הכלולים בו, אלא על עלות המורות והמורים ביחס לתפוקה בציונים ושכר עתידי של התלמידים. כך גם הצורך האנושי בבית רודד לתחשיבי עלות סיוע בשכר דירה. אם התקדמנו מימי האדם הקדמון הרי שזה בכך שאיננו צריכים לרדוף עוד מדי יום ביומו אחר קיום בסיסי. בעידן השפע, צמצום החוויה האנושית השלמה למרדף תמידי אחר כסף לקיום זו פעולה של דה־הומניזציה. הרעיון של שירותים ציבוריים אוניברסליים חותר תחת הגיון ההסחרה. יש לחזור לשאול מה צריכים בני אדם שלמים כדי לחיות, ולא רק במובן הפיזי המינימליסטי ביותר, ולראות איך כחברה אנחנו מבטיחים לכולם את האפשרות לחיות באופן השלם והאנושי ביותר. 

תמונה ראשית: Public housing Rubik's cube minimalism / mattyp (flickr; CC BY-NC 2.0)