הפילוסופיה של קרל מרקס

עד אמצע שנות השישים של המאה הקודמת תורגמו לעברית לא מעט מהכתבים החשובים של קרל מרקס ופרידריך אנגלס, אשר יצאו לאור לרוב ב "ספרית פועלים". מאז לא פורסמו כמעט תרגומים לעברית של כתבים שחיברו אנשי רוח אלה, אבות "הסוציאליזם המדעי" ומחברי "המניפסט של המפלגה הקומוניסטית". לפיכך, הוצאת התרגום של המבוא לקווי־היסוד לביקורת הכלכלה המדינית (טיוטות של מרקס המוכרות בשמן המקוצר בגרמנית, Grundrisse) ותרגום חדש להקדמה שחיבר מרקס לספרו לביקורת הכלכלה המדינית (1859) היא מאורע אינטלקטואלי ראשון במעלה. התרגום נעשה בידי ד"ר טל מאיר גלעדי, שהוסיף פתח־דבר וביאורים, ויצא לאור בהוצאת מאגנס בסיוע המפעל לתרגום ספרות מופת ומשרד התרבות והספורט.

קוראי העברית התברכו בתרגומים מעולים לכתבי מרקס ואנגלס. כך, תרגום הקפיטאל כרך א' בידי צבי וויסלבסקי ויצחק מן (1947) – תרגום אשר זיכה את עורכיו בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (תש"ח) – לצד תרגומים מצוינים אחרים לחיבורים השונים בכרכי כתבים נבחרים שנערכו בידי מספר מתרגמים. התרגום שלפנינו מצטרף לרשימה מכובדת זאת. 

כתב־היד של הגרונדריסה הוא חיבור שנותר מקוטע למדי. זאת טיוטה, שנועדה בראש ובראשונה לעיונו של מרקס עצמו ומן הסתם גם של ידידו ועמיתו פרידריך אנגלס.  במשפטים שונים במקור הגרמני חסר הפועל, חסר ציון של יחסי זיקה מסוימים ועוד. התרגום של גלעדי מתגבר על קשיים אלה באמצעות ניסוח הממלא את החסר באופן המינימלי הנדרש ולא יותר מכך. הוא מכבד את האמור במקור מבלי להתיימר "לשפרו", כך שקורא הטקסט מוצא לפניו טענות מנוסחות כהלכה ומובנות מבחינה לשונית. לעומת המבוא ל־Grundrisse, אשר לא תורגם מעולם לעברית במלואו, ההקדמה ללביקורת הכלכלה המדינית – אחד הטקסטים מהמפורסמים ביותר שכתב מרקס – תורגמה בעבר, בידי ישראל רוזנצווייג, והיא מופיעה בכרך הראשון של כתבים נבחרים מאת מרקס ואנגלס (1955). לדברי גלעדי בפתח־דבר: "התרגום של רוזנצווייג ישן אך מצויין. לא הייתי מתרגם מחדש את ההקדמה אלמלא ראיתי ערך בספר שמאגד יחדיו את המבוא ואת ההקדמה ומעניק לקורא העברי גישה נוחה לעקרונות הפילוסופיים העומדים ביסוד מחקריו של מרקס".

קווי־היסוד לביקורת הכלכלה המדינית הוא חיבור עב כרס, כתשע מאות עמודי ספר בגרמנית, שפת המקור, והוא מוכר בלשונות שונות בשם הקיצור לכותרת שהודבקה לכתב־היד – קווי־היסוד, הגרונדריסה. חיבור זה שימש – למרות כל ההבדלים – גם כטיוטה לקפיטאל (כרך ראשון 1867, כרך שני 1885, כרך שלישי 1894) ולחיבור הקצר יחסית לביקורת הכלכלה המדינית (1859). לדברי המתרגם, החשיבות המיוחדת למבוא מצויה בכך שמתקיים בו דיון מתודולוגי ואף דיון פילוסופי ביסודות הכלכלה המדינית (ואולי אף ביסודות החשיבה המדעית בכלל), דיון פילוסופי אשר מרקס הבוגר (כדברי המתרגם, הנסמך בעניין זה גם על הפילוסוף הצרפתי לואי אלתוסר) נמנע מלעסוק בו בדרך כלל, והוא מאפיין בעיקר את כתבי השחרות שלו. לפי טענה זו כתבי מרקס הבוגר אינם פילוסופיים בעיקרם, אלא הם ספרי כלכלה, חיבורים היסטוריים־סוציולוגיים וכתבים פוליטיים.

עקרונות היסוד במבוא לגרונדריסה

הגרונדריסה, שנמצא בעיזבון הספרותי של מרקס, פורסם לראשונה במלואו בשפת המקור במוסקבה בין השנים 1939–1941, כ־80 שנה לאחר שנכתב וכ־56 שנה לאחר מות המחבר; לאנגלית תורגם הטקסט הזה לראשונה ב־1973. דפים ספורים בלבד מחיבור זה תורגמו עד כה לעברית. תרגום המבוא לגרונדריסה הנידון כאן הוא, כאמור, הפרק הראשון של ספר זה הנגיש לקוראי העברית. חיבור מבואי זה כולל ארבעה סעיפי דיון ענייניים, שטענותיהם העיקריות להלן: 

א. האדם הוא יצור חברתי המשתנה בתהליך היסטורי־חברתי

סיפוק צרכיו באמצעות הייצור, לתפיסתו של מרקס, הוא אכן תכונת מהות לאדם, אלא שהדיון בכך חייב לכלול זיקה ישירה להיות האדם בד־בבד גם בריה חברתית, כלומר תהליך הייצור הוא תמיד "ייצור בידי אינדיווידואלים חברתיים". לפי תפיסה זו של האדם כ"חיה פוליטית", דהיינו יצור חברתי במהותו, הופעת האינדיווידואל המודרני הייתה אפשרית למעשה רק בעקבות תהליך היסטורי שהתרחש במסגרות חברתיות. מרקס מציג עמדה פילוסופית־אנתרופולוגית זו בניגוד לתפיסות מתודולוגיות של הוגי "האמנה החברתית" (מרקס מזכיר את ז'אן־ז'אק רוסו) ובניגוד לתפיסות יסוד דומות של הכלכלנים הקלאסיים כמו אדם סמית ודייוויד ריקרדו, שלדבריו: "פותחים את דיוניהם באגדות בסגנון רובינזון קרוזו על אודות הצייד או הדייג הבודד והמבודד". ההתדיינות של מרקס בהקשר הזה מבקשת להורות כי דפוסי החברה הקיימים – על מאפייניה הבורגניים־רכושניים – אינם על־היסטוריים או אפילו טרנס־היסטוריים, אלא בעלי תוקף היסטורי־ספציפי. וכשם שבעבר לא התקיימו, כך אפשר בהחלט גם שבעתיד לא יתקיימו. לדבריו: "לדידם [של הכלכלנים] (למשל לדידו של מיל) יש להציג את הייצור ולדבר עליו (בשונה מהחלוקה וכו') כאילו היה אחד מחוקי הטבע הנצחיים, שאינם תלויים בהיסטוריה. בהזדמנות זו מגניבים הכלכלנים לכיס הקורא את הרעיון שלפיו היחסים הבורגניים הם חוקי טבע של החברה בכלל, שאינם ניתנים לשינו". 

ב. הייצור הוא "הגורם המכריע" של המכלול החברתי־כלכלי

על התפרטות הדיון בייצור כשם כולל למכלול הזיקות החברתיות־כלכליות הכרוכות בו, לרבות צריכה, חלוקה וחליפין: הטענות המכלילות כגון זו שלפיה "הייצור הוא ישירות גם צריכה" (למשל צריכת הכוחות והכישורים הנדרשים לייצור), או הטענה שלפיה "הצריכה היא ישירות גם ייצור" (למשל התזונה, שבאמצעותה מייצר האדם את גופו וכוחותיו המשמשים בתהליכי הייצור), מעידות בעיקרו של דבר על כך שהגורם המכריע בהוויה החברתית הוא אכן הייצור. עם זאת, מרקס נמנע – גם בטקסט הנידון כאן – מזיהוי חד־חד־ערכי בין הרכיבים השונים של מערך הייצור אלה עם אלה. לדבריו: "התוצאה שאנו מגיעים אליה איננה שהייצור, החלוקה, החליפין והצריכה זהים, אלא שהם כולם איברים בטוטליות אחת או הבדלים בתוך אחדות. הייצור מכריע גם בנוגע לעצמו בתור ניגודו וגם בנוגע לגורמים האחרים. בייצור מתחיל התהליך בכל פעם מחדש". אופיו ההיסטורי הספציפי של הייצור הוא הדומיננטי והוא הקובע באשר לשאר הרכיבים החברתיים־כלכליים, ואפילו באשר לשוד! שכן "כדי לשדוד צריך שיהיה מה לשדוד, כלומר צריך לייצר. סוג הייצור קובע אפילו את סוג השוד. לא ניתן לשדוד אומה של סוחרי מניות כמו ששודדים אומה של רועי בקר". ואכן המרקסיסט ברטולט ברכט שם בפי דמות השודד מקי־סכין את הטענה המתארת את התמורות האיכותיות, ההיסטוריות־ספציפיות, בהתפתחות של הענף הכלכלי הזה, שלפיה "מהו מפתח־גנבים לעומת מניה? מהו שוד של בנק לעומת יסוד של בנק?". 

במסגרת הדיון בפרק הזה במבוא עולה, למעשה, גם השאלה העקרונית שהעסיקה הוגים מרקסיסטיים באשר להתניית הרכיבים החברתיים־כלכליים השונים ברמת ההתפתחות ההיסטורית־ספציפית של הייצור, כלומר ברמת ההתפתחות של "כוחות-הייצור". מרקס אינו טוען כאן לרדוקציה מוחלטת של ההוויה החברתית על הייצור, כלומר לא מעמיד את הוויה החברתית על הייצור בלבד אלא טוען כי "בכל זאת, הייצור בצורתו החד־צדדית [כלומר הייצור גרידא, ללא מכלול הזיקות החברתיות־כלכליות הכרוכות בו] נקבע מצידו [גם] בידי הגורמים האחרים [:…] השוק המתפשט, […] כאשר החלוקה משתנה […ו]גם צורכי הצריכה קובעים את הייצור. יש פעולות גומלין בין הגורמים השונים". במילים אחרות, בהגותו של מרקס מדובר גם ביחסי גומלין בין הרכיבים השונים. 

ג. המתודה המדעית: התנועה הלוך ושוב בין המופשט לקונקרטי

 המתודה של הכלכלה המדינית אף היא מורכבת. השאלה המתודית־מעשית שעולה כאן היא כיצד ראוי להתחיל את המחקר באשר לכלכלה המדינית, מהם בהקשר הזה "הממשי והקונקרטי", מהם "התנאים האמיתיים". לאחר ויכוח עקרוני עם העמדה ההגלית, אשר לדידי מרקס מעלה את "הטוטליות הקונקרטית" כ"שלם [ש]הוא תוצר של הראש החושב", התייחסות "עיונית, תאורטית" שאינה נוגעת בממשות החברתית עצמה, מגיע מרקס אל המסקנה כי מן הראוי להציג ולנתח את החברה הבורגנית בבחינת היותה "ארגון הייצור ההיסטורי הרבגוני והמפותח ביותר", דבר המאפשר "לחדור ולהבין את המבנה המורכב ואת יחסי-הייצור של כל צורות החברה שחלפו מן העולם", כשם שבביולוגיה ניתן להבין את צורות החיים הפחות מפותחות (למשל האנטומיה של הקוף) באמצעות צורות החיים המפותחות ביותר (האנטומיה של האדם). בסוף החלק הזה במבוא מעלה מרקס את ראשי הפרקים לחיבור מונומנטלי ב"כלכלה מדינית", כפי שביקש להעמיד בכרכי הקפיטאל, אשר למעשה מציגים רק את התחלת המלאכה המדעית האדירה הזאת, כלהלן: "1) המאפיינים האוניברסליים המופשטים, שמתאימים לפיכך פחות או יותר לכל צורות החברה […]; 2) הקטגוריות שמהוות את המבנה המורכב הפנימי של החברה הבורגנית ושעליהן מתבססים המעמדות היסודיים: הון, עבודה שכירה, בעלות על הקרקע, […] שלושת המעמדות החברתיים הגדולים […]; 3) ארגון החברה הבורגנית בצורת מדינה […]; 4) יחס ייצור בין-לאומי […]; 5) השוק העולמי והמשברים".

ד. "שאלת היוצאים מן הכלל" 

גלעדי, מתרגם המבוא אשר הקדים לו "פתח דבר", מכנה את הפרק הרביעי "שאלת היוצאים מהכלל". מרקס ואנגלס ניסחו את עקרון היסוד של המטריאליזם ההיסטורי עוד בחיבורם משנת 1845/6 האידאולוגיה הגרמנית, לאמור: "לא התודעה קובעת את החיים, כי אם החיים את התודעה". בשלושת הפרקים הקודמים של המבוא מושם הדגש על כך שרמת ההתפתחות של מערך הייצור החומרי היא הגורם הדומיננטי בהוויה החברתית בכללה, הגורם שקובע למעשה את ההתפתחות ההיסטורית גם בתחומים שמעבר לו; בהקדמה ללביקורת הכלכלה המדינית, אשר יצאה לאור כשנתיים לאחר חיבור המבוא, מנוסח כלל זה בצורה חדה יותר, לאמור: "אופן הייצור של החיים החומריים מתנה את תהליך החיים החברתי, הפוליטי והרוחני. לא תודעת בני האדם קובעת את הווייתם, אלא להיפך – הווייתם החברתית היא הקובעת את תודעתם". כאן, בפרק הרביעי של המבוא, מוזכרות כמה תופעות אשר סותרות, או אולי סותרות רק לכאורה, את עקרון היסוד של המטריאליזם ההיסטורי, כפי שנוסח לעיל. למשל "בחינוך, יחס של ארצות הברית לאירופה", וכן "מה שבאמת קשה להסביר כאן הוא כיצד מתפתחים יחסי הייצור התפתחות בלתי שווה בתור יחסים משפטיים. כך למשל, היחס של המשפט הפרטי הרומי […] לייצור המודרני". 

אבל עיקר הדיון בפרק זה (שגם הוא נותר פרגמנטרי למדי) מוקדש ליחס בין יצירות אמנות דגולות לבסיס המטריאלי שבמסגרתו נוצרו. לדברי מרקס: "ידוע בקשר לאמנות כי תקופות פריחתה אינן עומדות בזיקה ישירה להתפתחות הכללית של החברה, כלומר ליסוד החומרי, שהוא כביכול מבנה השלד של אירגונם. כך למשל היוונים אינם נופלים מהמודרנים וגם לא שיקספיר". מרקס ניסה להסביר את פשר אי־ההתאמה בין גדולתו המבטאת "קסם נצחי" [ewiger Reiz] – לא היחסית, לא ההיסטורית־ספציפית גרידא – של האפוס היווני, נאמר של "האיליאדה" ההומרית, לְמה שנגזר מההיסטוריוסופיה המטריאליסטית, אשר לפיו צורה אידאולוגית עתיקה זו, האפוס ההומרי והאמנות היוונית בכלל נסמכים על אופן יצור פרימיטיבי המקבל ביטוי בתודעה פרימיטיבית, ולפיכך יכולים להיות רלוונטיים (כנושאי משמעות וכמקור לחוויה אסתטית־אותנטית) לבני תקופתם בלבד, אנשים החיים באופן היצור הקדום הזה ומקיימים אותו. ואכן, הקושי, לדברי מרקס, נעוץ בכך שהאמנות היוונית "היא עבורנו מושא להנאה אומנותית, ומבחינה מסוימת גם אמת מידה ותבנית מופת שאי־אפשר עוד לשוב ולהשיגה". התשובה שהוא מציע לקושי הזה, מניחה כמדומני תפיסות יסוד מסוימות מהמטפיזיקה של הגל, שלפיהן "ההיסטוריה חוזרת", כך שמומנטים קודמים בתולדות האנושות חוזרים ומשתקפים "באורח בוגר" בתקופות המפותחות יותר של ההיסטוריה, ולפיכך הם נשארים רלוונטיים גם בגלגוליה המאוחרים. בתשובה שמציע מרקס לבעיה הנידונה הוא ממשיל את היוונוּת העתיקה ל"ילדים הנורמליים" [normale Kinder] של הציוויליזציה האנושית, ואת בני התקופה "העכשווית" החוֹוִים באורח אסתטי־אותנטי את האמנות היוונית העתיקה, הוא ממשיל לאדם בוגר המתבונן בהשתובבות הילדים ומפיק מכך הנאה ותובנות ביחס לעצמו.

באורח ממוקד יותר ביקש מרקס לנמק שם את התשובה לבעיה, כיצד זה יכולים בני התקופה ההיסטורית "העכשווית" – נאמר אנשי אנגליה המודרנית, ארץ מתועשת במחצית השניה של המאה ה־19 – לחוות באורח אסתטי־אותנטי, על בסיס אופן היצור המפותח שלהם, את יפי האפוס היווני שנוצר אי־אז בין המאה ה־10 למאה ה־8 לפנה"ס בתוככי אופן היצור הפרימיטיבי של ימי קדם אלה. לכאורה – לפי הנגזר מההיסטוריוסופיה המטריאליסטית – אמור האפוס היווני להיות כבר לא־רלוונטי משום בחינה של חוויה אסתטית לבני החברה המודרנית־מתועשת, המקיימים את הבסיס המטריאלי המפותח ומתקיימים עליו. אינני סובר שמרקס אכן פתר את הבעיה בתשובתו. 

פרידריך אנגלס דן בשאלת ההתאמה בין "בניין־העל האידאולוגי" ל"בסיס המטריאלי" בהתכתבות עניינית שקיים בשנות התשעים של המאה ה־19. הוא הגדיר את הבסיס הכלכלי בַּסכֵמה המטריאליסטית כַּ"גורם הקובע בהיסטוריה בחשבון אחרון" [in letzter Instanz], כלומר רק בחשבון אחרון, ולדבריו "יותר מזה לא טענו מעולם, לא מרקס ולא אני". ברם, אין בידינו תשובה לשאלה בדבר המשמעות התוכנית של אותם "בחשבון אחרון", "בסיכומו של דבר" [schließlich] או "בכללו של דבר" [im ganzen und großen] – ביטויים שמופיעים כתשובות כלליות בהתייחסויות של אנגלס לבעיה. גלעדי מסכם את הערכת הבעיה וטוען כי "לא כל התופעות עומדות בזיקה ישירה לכוחות הייצור וליחסי הייצור, אך ככלל אצבע אפשר להניח כי הן עומדות בזיקה כלשהי אליהם. […] גם את היוצא מהכלל יש להסביר ביחס לכלל". העלאת הבעיה על ידי מרקס בפרק הרביעי של המבוא לגרונדריסה נחשבת בעיניו – לדעתי בצדק – כ"עדות לכך שמרקס הכיר בקושי מסוים בתפיסתו, ביקש למצוא לו פתרון ואף החזיק ברעיון מסוים באשר לטיב הפתרון המסתמן".

מ"פרה־היסטוריה" ל"היסטוריה" של האנושות

הטקסט השני הכלול בספר הנידון – ההקדמה ללביקורת הכלכלה המדינית – תורגם בעבר לעברית וכאמור הופיע, בין השאר, בכרך הראשון של כתבים נבחרים מאת מרקס ואנגלס (1955). מעבר לתאורים אוטוביוגרפיים שונים שמרקס העלה בהקדמה הזאת (באשר לפעילותו המחקרית והפובליציסטית, שלו עצמו וביחד עם אנגלס) כלולים בה, למעשה שתי טענות עקרוניות: הראשונה, המפורסמת ביותר, באשר להתניית "בניין־העל האידיאולוגי" למינהו ב"אופן הייצור" בבחינת היותו הבסיס החומרי, המכונה על־ידי מרקס גם בשם "ההוויה החברתית". טענה זאת נידונה כאן על־ידי בסעיף הקודם, באשר לחלק הרביעי של המבוא לגרונדריסה. הטענה השנייה, הנראית לי חשובה, גורסת:

"תצורה חברתית לעולם אינה חולפת מן העולם לפני שכל כוחות-הייצור שהיא מספיקה להם כבר התפתחו. יחסי-ייצור חדשים וגבוהים יותר לעולם אינם תופסים את מקומה לפני שתנאי הקיום החומריים שלהם הבשילו בחיק החברה הישנה עצמה. […] יחסי-הייצור הבורגניים הם הצורה האנטגוניסטית האחרונה של תהליך הייצור החברתי […]. ואולם, כוחות-הייצור שמתפתחים בחיק החברה הבורגנית יוצרים בה בעת את התנאים החומריים לפתרון אנטגוניזם זה. עם תצורה חברתית זו מסתיימת אפוא הפרהיסטוריה של החברה האנושית".

הנה כי כן, מרקס אינו טוען באורח הגליאני ל"קץ ההיסטוריה", אלא ל"קץ הפרהיסטוריה של החברה האנושית". לְמה התכוון בדברים אלה? הייתי קושר את הטענה בדבר קץ הפרהיסטוריה עם תפיסת המטריאליזם ההיסטורי והתניית יחסי הייצור ובניין־העל האידיאולוגי ברמת ההתפתחות הספציפית של כוחות הייצור. לפי תיאורים שונים בטיוטת הגרונדריסה ניתן לומר כי מרקס חזה התפתחות כוחות ייצור עד כדי כמעט אוטומטיזציה של תהליכי הייצור, והבין שרמת התפתחות של כוחות ייצור כאלה דורשת למעשה כינון של חברה חופשית בידי "אדם חברתי", למעשה כינון של חברה קומוניסטית, שבה יבוטלו ערכי החליפין של הסחורות, בראש ובראשונה ערכי החליפין של העבודה האנושית. לדבריו:

"העבודה כבר אינה מופיעה כנכללת בתהליך הייצור, כאשר – הרבה יותר מכך – האדם מתייחס אל תהליך הייצור עצמו כמפקח [Wächter] וכמנהל [Regulator]. […] הוא [הפועל] מופיע [כבר] לצד תהליך הייצור, בִּמקום להיות הפעיל הראשי [Hauptagent] בו. בַּתמורה הזאת [שתתחולל בתהליך הייצור], לא העבודה הבלתי אמצעית שהאדם מבצע, ואף לא זמן העבודה שלו, מופיעים כאבן היסוד הגדולה של הייצור ושל העושר, אלא ניכוס כוחות-הייצור הכלליים של עצמו, הבנת הטבע על ידו ושליטתו בו [בטבע] באמצעות ישותו כגוף חברתי – במלה אחת: התפתחות הפרט החברתי. […] בכך מתמוטט הייצור הנסמך על ערך החליפין, ותהליך הייצור החומרי הבלתי אמצעי מסיר מעצמו את הצורה של מחסור [נדירות, אי-מספיקות, Notdürftigkeit] ושל ניגודיות. לא צמצום זמן העבודה ההכרחי כדי לקבוע [את הזמן שחדל להיות "הכרחי"] כעבודה עודפת, אלא בכלל צמצום העבודה ההכרחית של החברה לכדי מינימום, [דבר] אשר מתאים ל[הנהגת] השׂכלה אָמנותית, מדעית, וכו' של הפרטים, באמצעות הזמן שנעשה חופשי לַכּל ו[על ידי] האמצעים שנוצרו [עבור כולם]" (Marx, Grundrisse der Kritik der politischen Ökonomie; MEW, vol. 42, p. 601).

לפיכך ניתן לומר כי כל עוד ההוויה האנושית מותנית באופן מובהק בצרכי הקיום אשר ייצורם וחלוקתם התנהלו ומתנהלים באורח דיפרנציאלי, נצלני ודכאני במסגרות ההיסטוריות השונות – יחסי הייצור של אדנות־עבדות כבעת העתיקה, יחסי אדנות־צמיתות כבימי הביניים והיחס הנצלני בין בעלי הון לפועלים שכירים כבאופן הייצור הבורגני־קפיטליסטי – אי־אפשר לראותה כחופשית ולפיכך זאת עדיין אינה בבחינת ה"היסטוריה של החברה האנושית", אלא "הטרום־היסטוריה" שלה. נראה אכן שמרקס סבר כי מהפכה כזאת בכוחות הייצור תוכל להתקיים למעשה בחברה קומוניסטית, ואילו ההיסטוריה העכשווית באזורים המפותחים ביותר מבחינה מדעית־טכנולוגית מראה כי מהפכה טכנולוגית כזאת אפשרית גם במסגרת אופן הייצור הקפיטליסטי מבלי שתוליך – ובוודאי לא בהכרח – לכינון של חברה קומוניסטית חופשית. אינני חושב שיש בכך עדות לכשלון המרקסיזם, אבל הדיון הענייני בנושא זה חורג מסקירת התרגום של המבוא לגרונדריסה וההקדמה ללביקורת הכלכלה המדינית – שאותו ביקשתי לתאר ולציין כארוע אינטלקטואלי חשוב.