האוצר האבוד של המהפכות המודרניות

נהיה נטועים במחשבה הביקורתית ככל שנהיה, רובנו מקבלים את הדמוקרטיה הייצוגית תחתיה אנחנו חיים כמשטר הטוב ביותר האפשרי, או לפחות זה "הגרוע פחות מכל האחרים". כמובן, עשויה להיות לנו ביקורת על כוחם של ההון או של קבוצות אינטרס פוליטיות בדמוקרטיות המודרניות, אך כצורת משטר קשה לדמיין אלטרנטיבה בת-קיימא לדמוקרטיה המודרנית כפי שהתבססה בסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19. לא תמיד היה זה כך. לאורך המאה ה-19 ובמהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 ניסו רבים בתנועות העובדים ובמסורות הסוציאליסטית והאנרכיסטית לבסס יסודות רעיוניים ופרקטיים לצורת ממשל דמוקרטית רדיקלית, בה ישתתפו האזרחים באופן פעיל ומתמיד בקבלת ההחלטות בקהילה הפוליטית שלהם. את האוצר האבוד הזה של המהפכות המודרניות, כפי שכינתה אותו ההוגה הפוליטית חנה ארנדט, אני מבקש להזכיר במאמר זה.

העם האנגלי, ציין ההיסטוריון א. פ. תומפסון במחקרו הקלאסי על יצירתו של מעמד הפועלים הבריטי, היה ידוע לשמצה באירופה כולה ברוחו המרדנית. במהלך המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 התחוללו מהומות ותסיסות נרחבות בכל רחבי בריטניה, ומבקרים מרחבי אירופה עמדו משתאים לנוכח סירובם של המעמדות העובדים להפגין יראת כבוד רבה יותר למעמדות השליטים. 

שורה של אירועים בשנות השלושים של המאה ה-19 עוררו את חמתם של הפועלים. חוק הרפורמה משנת 1832, שהעניק זכות בחירה למרבית הגברים מהמעמד הבינוני והגבוה אך מנע זאת מהעובדים השכירים; קביעתה של ועדת חקירה פרלמנטרית ב-1833, שלפיה ממצאי מדע הכלכלה המודרני מראים שאין להגביל את שעות העבודה כפי שדרשו העובדים; וחוקי העניים של 1834 שאסרו על תמיכה ציבורית בעניים המסוגלים לעבוד ולמעשה כפו עליהם עבודה מאורגנת בבתי עבודה – כל אלו פתחו עשור של תסיסה חברתית שהביא רבים לחשוש ממהפכה בבריטניה. 

בסופו של דבר הביאה תסיסת הפועלים הבריטים לייסודה של התנועה הצ׳רטיסטית בשנת 1838. התנועה חרתה על דגלה דרישות כמו זכות הצבעה אוניברסלית (לגברים), ביטול תנאי הבעלות על רכוש לחברי הפרלמנט ובחירות שנתיות לפרלמנט על מנת להבטיח את היענות הנבחרים לדרישות בוחריהם. היא ידועה כאחת התנועות המרשימות של מחאת פועלים בהיסטוריה של אירופה. אולם בפועל, דרישותיה היו מתונות למדי והועלו כבר עשרות שנים לפני כן. לא מעט מהפועלים ראו במסמך הדרישות של התנועה בגידה שנועדה למתן את הרדיקליזם והזעם בקרב המעמדות העובדים כך שיהיו נוחים יותר למעמדות העליונים של בריטניה. ואכן, למרות חשיבותה, התנועה הצ׳רטיסטית כיסתה במידה רבה על אפשרות רדיקלית יותר שצמחה בקרב מעמד הפועלים בתקופה זו. 

לדעת תומפסון, בשנות השלושים של המאה ה-19 יכולה הייתה התסיסה ההמונית בבריטניה להוביל למהפכה שהייתה עשויה להיות דומה ברוחה למהפכת הקומונה הפריסאית של 1871. נדמה שאין זו הגזמה. ב-1834 קרא התעשיין הסוציאליסט רוברט אוון לפועלים להצטרף לאיגודי עובדים, ופדרציית ארגוני העובדים המרכזית, ה- G.N.C.T.U (Grand National Consolidated Trade Union), הגיעה לחצי מיליון חברים בתוך מספר שבועות. 

פועלים רבים פירשו את קריאתו של אוון להקמת משקים בניהול עצמי קולקטיבי של העובדים במונחיהם שלהם, וביקשו להפוך אותם מ"מתנות" המוענקות להם מידי המעמדות העליונים להתאגדויות של ממשל עצמי של עובדים, שיהוו את הבסיס לצורה חדשה של ממשל ברחבי המדינה כולה. מטרתם הייתה ממשלה המבוססת על פירמידה של ייצוג עובדים מהמישור המקומי דרך המחוזי ועד לפרלמנט. במילים אחרות, חזונם של אקטיביסטים רבים בתקופה זו הייתה דמוקרטיזציה רדיקלית של בריטניה, כלכלית ופוליטית.

סכנת הדמוקרטיזציה

לא מעטים מהמושגים הידועים של מסורת המחשבה הפוליטית המערבית, הנתפסים כאלה המבטאים עקרונות בסיסיים של חירות, נוצרו במידה רבה כהצדקה אידיאולוגית לדיכוי. כך למשל, חוזרים לעתים קרובות על אזהרתם של אלכסיס דה-טוקוויל ושל ההוגה הליברלי הידוע בן המאה ה-19, ג׳ון סטיוארט מיל, מסכנת עריצות הרוב. אך מפני מה למעשה הזהיר מיל? מיל חשש מסוגים שונים של עריצות כזו, אך אחד הביטויים החשובים של סכנה זו עבורו היה האפשרות שבהגיעם להגמוניה ברגע שתינתן להם זכות הבחירה, יחליטו העובדים על "חקיקה מעמדית; על ממשלה המכוונת… ליתרונות למעמד הדומיננטי [הפועלים, כשיהפכו למעמד כזה], ולרעתם הנמשכת של הכלל". על איזה סוג של חקיקה מעמדית חשב מיל, שהיה גם אחד הכלכלנים הפוליטיים הבולטים של המחצית השנייה של המאה ה-19? למשל, חקיקה בניסיון "להעלות שכר, להגביל את התחרות בשוק העבודה, להטיל מיסים או הגבלות על מיכון ועל מאמצים לשיפור העשויים לבטל את הצורך בחלק מכוח העבודה הקיים – ואולי, אפילו, ניסיון להגן על היצרנים המקומיים נגד תעשיה זרה". 

במילים אחרות, את הגותו הפוליטית של מיל צריך להבין במידה רבה כאזהרה מפני סכנת הדמוקרטיזציה של בריטניה שהייתה עשויה ללוות את עליית מעמד הפועלים, במיוחד אם זו תלווה בהשתתפות ממשית של המעמדות התחתונים בקבלת ההחלטות. לכן, מציע מיל בחיבורו החשוב, "על ממשל של נציגים", שורה של צעדים שיאזנו את כוחם הפוליטי העולה של העובדים ויבטיחו את הגבלת כוחם גם כשיקבלו את זכות הבחירה. 

בהיותו בן התקופה, ועם אוזן קשבת למצוקתם ולקולותיהם של העובדים האנגלים, כמו גם לכוחם העולה, מיל ידע יותר מרבים אחרים את הפוטנציאל הרדיקלי ברעיונות של חלק מהחוגים האקטיביסטים שבקרבם. רעיונות אלו היו אולי הביטוי הראשון למה שההוגה הפוליטית חנה ארנדט כינתה "האוצר האבוד של המהפכות המודרניות": אלטרנטיבה של ממשל דמוקרטי רדיקלי הידועה במסורת הסוציאליסטית כשיטת המועצות. 

שיטת המועצות

מקורו של מונח זה במועצות הפועלים, האיכרים והחיילים שהתפשטו ברוסיה ולאחר מכן במספר מדינות מרכזיות באירופה במיוחד בשנים 1917-1921. מועצת הפועלים הראשונה הוקמה כבר בינואר 1905 בסנט-פטרסבורג. זו הייתה יוזמה ספונטנית של הפועלים שפעלה כאסיפה קבועה לדיון ולניסוח של דרישותיהם. תוך זמן קצר היא פוזרה על ידי השלטון הצארי, אך הוקמה מחדש עם התנועה המהפכנית של אוקטובר 1905. רק אז נודע עליה בקרב ציבור הפועלים הרחב יותר, ומועצות נוספות הוקמו בעקבותיה. בסוף 1905 דוכאו המועצות יחד עם התנועה המהפכנית כולה על ידי השלטון הרוסי. הן קמו מחדש בכל רחבי רוסיה רק במהפכת פברואר 1917, והיוו במידה רבה את הבסיס למהפכה.

המפלגה הבולשביקית, למרות שניצלה בהצלחה את הפופולריות שלהן על מנת להשיג תמיכה במפלגה באמצעות הסיסמה "כל השלטון למועצות!", חששה מכוחן, ועם התחזקותה דאגה להשתלט עליהן ולמנוע מהן כל עצמאות. 

הכפילות הזאת ביחסה של המפלגה הבולשביקית למועצות באה לידי ביטוי בכתבים בני התקופה של לנין. כך למשל, כתב לנין באפריל 1917 במאמר "תפקידי הפרולטריון במהפכה שלנו":

התקופות המהפכניות, למן סוף המאה ה-19, מעלות טיפוס גבוה יותר של מדינה דמוקרטית… הרפובליקה של מועצות צירי הפועלים, החיילים, האיכרים וכו', המאוחדות באסיפה המכוננת של באי כוח העם של כל רוסיה, או במועצת המועצות וכד'… מועצות אלה יוצרות מחדש אותו טיפוס של מדינה, שנתהווה מתוך הקומונה הפריזאית, ואשר מרקס קרא עליו: 'הצורה הפוליטית, שנתגלתה סוף-סוף, שבה יכול היה להתגלם שחרורה הכלכלי של העבודה'. 

אך שלושה חודשים בלבד לאחר מכן, במאמר "על הסיסמאות",  נימתו של לנין שונה למדי:

לעיתים קרובות יקרה הדבר בשעת מפנה בולט בהיסטוריה, שאפילו המפלגות המתקדמות אינן יכולות זמן רב פחות או יותר להתרגל אל המצב החדש, והן חוזרות על סיסמאות, שהיו נכונות אתמול, אך אבד להן כל מובן היום… דבר מעין זה חזר וקרה, כנראה, גם ביחס לסיסמה בדבר מסירת כל השלטון לידי המועצות… סיסמה זו חדלה, בלי ספק, להיות נכונה עכשיו… המאבק למסירת השלטון למועצות במועד הנכון, כבר נגמר עכשיו. ההתפתחות בדרכי שלום נעשתה בלתי אפשרית. התחילה דרך של חירום, דרך רבת ייסורים ביותר.

אך היו גם קולות אחרים במרקסיזם, כנים יותר באשר לחשיבותן של המועצות. הבולט שבהם  היה רוזה לוקסמבורג. על רקע ההתפרצויות המהפכניות בגרמניה ב-1918, שגם בהן צמחו, בהשראת המהפכה ברוסיה, מועצות פועלים וחיילים במקומות רבים, כותבת לוקסמבורג:

ואני רוצה בזה לסכם את תפקידינו הקרובים ביותר: בראש ובראשונה עלינו לפתח את שיטת מועצות הפועלים והחיילים, ובעיקר את שיטת מועצות הפועלים, בכל הכיוונים… עלינו לכבוש את השלטון, ואת שאלת כיבוש השלטון עלינו לראות בדמותה של שאלה זו: מה יכולה וצריכה לעשות כל מועצת פועלים וחיילים בגרמניה כולה? שם צפון השלטון, עלינו לחתור מלמטה תחת המדינה הבורגנית, על ידי שלא נוסיף להפריד בין השלטון הרשמי, התחיקה וההנהגה, אלא נאחד את אלה ונמסרם בידי מועצות הפועלים והחיילים. 

באופן דומה דנו תיאורטיקנים מרקסיסטים רבים אחרים, מגראמשי וקרל קורש ועד לאנטון פנקוק, במועצות הפועלים ככלי של המהפכה הסוציאליסטית וכגופים המכוננים של החברה הקומוניסטית העתידית. בדיון זה לא היה קשה להסתמך על מרקס, שכתב על  הקומונה הפריזאית של 1871:

הקומונה הפריזאית צריכה הייתה, כמובן, לשמש מופת לכל מרכזי התעשייה הגדולים בצרפת. משעה שהונהג המשטר הקומונאלי בפריז ובמרכזים ממדרגה שנייה, היה השלטון המרוכז הישן נאלץ לפנות גם בערי השדה את מקומו להנהלה העצמית של היצרנים. בתרשים קצר של הארגון הלאומי, שהקומונה כבר לא הספיקה לעבד אותו כל צורכו, נאמר בפירוש, כי הקומונה עתידה להיות הצורה המדינית גם של הכפר הקטן ביותר… היא הייתה הצורה המדינית שנתגלתה סוף-סוף, המאפשרת להגשים את שחרורה הכלכלי של העבודה.

כידוע, מרקס עסק מעט יחסית באופן בו תיראה חברת העתיד הקומוניסטית, וקשה לדעת כיצד ראה בעיני רוחו את אותן קומונות. האם המבנה הפדרטיבי שהחלה ליצור הקומונה הפריזאית ושביקשו ליצור המועצות אכן מתיישב עם הגותו הפוליטית של מרקס?  יש הסבורים, במידה רבה של צדק, שנטיותיו הריכוזיות של מרקס מנעו עקרונית כל מתן עוצמה ממשית לגופים מבוזרים אלו. מנגד, ניתן למצוא פרשנים שלדעתם מבנה מסוג זה הינו המודל המובהק שמתיישב עם תפיסתו של מרקס בדבר החברה הקומוניסטית.

נראה שהחזון של דמוקרטיית מועצות מתיישב בצורה קלה וישירה יותר עם המסורת האנרכיסטית מאשר עם זו המרקסיסטית. כך למשל הכריז באקונין ב-1866 ב"הקטכיזם המהפכני":

ההתאגדויות השיתופיות של העובדים הן עובדה חדשה בהיסטוריה. בעת הזו אנו יכולים רק לשער, אבל לא לקבוע, את ההתפתחות הכבירה שהן יכולות ללא ספק להציג בתנאים הפוליטיים והחברתיים של העתיד… כל ההתארגנויות חייבות להתקדם בדרך של פדרציה מהבסיס לפסגה, מהקומונה להתאגדות המתואמת של הארץ או האומה… המחוז חייב להיות פדרציה חופשית של קומונות אוטונומיות. הפרלמנט המחוזי יכול להיות מורכב מבית מחוקקים יחיד ובו נציגים של הקומונות או שני בתי מחוקקים, כשהשני מייצג את האוכלוסייה של המחוז, באופן עצמאי מהקומונות.

באופן דומה כתב קרופוטקין על תוצאות המהפכה הבולשביקית ברוסיה: "אנו לומדים ברוסיה כיצד לא לבנות קומוניזם… הרעיון של מועצות עובדים שישלטו על החיים הפוליטיים והכלכליים של הארץ הוא נהדר… אבל כל עוד הארץ נשלטת בידי דיקטטורה של מפלגה, מועצות העובדים והאיכרים מאבדות באופן ברור את כל חשיבותן". 

רעיון זה של פדרציה של קומונות או מועצות פועלים נותר מרכזי במסורת האנרכו-סינדיקליסטית, כפי שבא הדבר לידי ביטוי במלחמת האזרחים בספרד. כפי שכתב ההוגה האנרכיסטי רודולף רוקר: "רעיון חדש ופורה זה צמח מתוך ההכרה שכל צורה כלכלית חדשה חייבת להיות מלווה בצורה פוליטית חדשה של אורגניזם חברתי… לכן, לסוציאליזם הייתה חייבת להיות צורת ביטוי פוליטית מיוחדת, בו הוא יוכל להפוך דבר חי, והם חשבו שמצאו צורה זו בשיטה של מועצות עובדים". 

ברוח זו כותב גם האינטלקטואל החשוב ביותר היום המזוהה עם האנרכיזם, נועם חומסקי: "ניתן לטעון, לפחות אני אטען, שקומוניזם של מועצות… הוא הצורה הטבעית של סוציאליזם מהפכני בחברה התעשייתית. הוא משקף את ההבנה האינטואיטיבית שהדמוקרטיה היא זיוף כשהמערכת התעשייתית נשלטת על ידי כל צורה של אליטה סמכותנית". מגוון תיאורטיקנים סוציאליסטים אחרים עסקו במועצות, אך באותו זמן נותר הדיון בהן באופן יחסי בשולי המחשבה הסוציאליסטית. מחוץ למסורת מחשבה זו, בולטת הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט בתמיכתה בדמוקרטיה של מועצות אזרחים כאלטרנטיבה לשיטת המפלגתית ייצוגית.

ארנדט והמועצות 

למרבה ההפתעה, הדיון המפורש הראשון של חנה ארנדט במועצות מופיע בסוף שנות הארבעים דווקא בכתביה על הסכסוך היהודי-ערבי בפלשתינה. לדעת ארנדט, שהייתה מקורבת לתנועת "ברית שלום" ובמיוחד ליהודה לייב מאגנס, הקמת מועצות יהודיות-ערביות בכל מקום אפשרי הייתה האפשרות היחידה לעצור את המלחמה בין היהודים לערבים. המלחמה הצפויה הייתה בעיניה תוצאת הניסיון המסוכן לייסד מדינת לאום יהודית שמטבעה תביא להתנגדות הערבים ותמנע אפשרות של שיתוף פעולה בין יהודים וערבים בפלשתינה. ממשל פדרטיבי של מועצות יהודיות-ערביות, לעומת זאת, המוותר על עיקרון הריבונות וריכוז העוצמה בידי קבוצה אחת, העומד בבסיס מדינת הלאום, היה יכול לדעתה להבטיח את האינטרסים של שני הצדדים ולשכך את חרדותיהם, ובכך לאפשר שיתוף פעולה ביניהם ולמנוע את המלחמה שנראתה כבלתי נמנעת. היה זה בעיניה "האמצעי הריאליסטי היחיד שיכול להוביל בסופו של דבר לשחרור הפוליטי של פלשתינה". כידוע, לא נעשה כל ניסיון לממש רעיון זה, וארנדט המשיכה לראות במלחמה שפרצה טרגדיה שיכולה הייתה אולי להימנע.

ארנדט עוסקת במועצות בקצרה גם במקומות אחרים, אך התיאור המפורט ביותר שהציעה מצוי בפרק האחרון של ספרה "על המהפכה" (On Revolution). ארנדט מגדירה בחיבור זה את מטרת המהפכה כייסודה של רפובליקה המבוססת על חירות. למושג חירות יש מובן מיוחד אצל ארנדט. עבורה, חירות משמעה האפשרות לפעול, לדבר ולהחליף דעות באופן אקטיבי בתחום הציבורי יחד עם עמיתינו האזרחים. למעשה, ארנדט מגדירה חירות כפוטנציאל אנושי שאנו חווים רק בזמן שאנו פועלות ומדברות עם אחרות במרחב הציבורי. 

על מנת להבין תפיסה זו של חירות יש לעמוד על המשמעות הייחודית של הפוליטיקה כפעילות אנושית אצל ארנדט. כשאנו נפגשים להחליף דעות ולפעול יחד על מנת לעצב את הגוף הפוליטי בו אנו חיים, אנו יוצרים בינינו, בניתוחה של ארנדט, תחום ציבורי המהווה "מרחב הופעה". במרחב ההופעה הזה, לכל אחת מאיתנו יש הזדמנות להראות "מי היא באמת", כלומר את האינדיבידואליות הייחודית שלה, באופן שמרחבים אחרים אינם מאפשרים. כל אחד מאיתנו נחשף גם לפרספקטיבות הייחודיות של אחרים לגבי העולם המשותף, ובמובן זה, היות שההבנה האנושית של המציאות היא תמיד בין-סובייקטיבית, כולנו מבינים וחווים את העולם באופן "אמיתי" יותר מתוך המפגש עם אחרים במרחב הציבורי. פוליטיקה, כפעולה, דיבור והחלפת דעות בתחום הציבורי, הינה חוויה אנושית ייחודית אותה ארנדט מנסה להאיר בצורה שונה מאוד מהאופן בו מסורת המחשבה הפוליטית התייחסה – ועדיין מתייחסת – לפעילות זו. 

מתוך תפיסה זו של חירות ברור שמבחינת ארנדט, רק משטר פוליטי המבוסס על קיומם של מוסדות שבהם האזרחיות יכולות באופן מתמיד לקחת חלק בקבלת החלטות – במישור המקומי, האזורי והכלל-ארצי – יכול להיקרא משטר שבו מתקיימת חירות פוליטית של ממש. לכן הדמוקרטיות המודרניות, המתבססות על משטר ייצוגי שבו האזרחים לוקחים חלק כמעט ורק באמצעות הצבעה, הינן במושגיה של ארנדט אוליגרכיות: משטרים בהם רק מעטים נהנים מ"האושר הציבורי", כלומר מהחוויה הייחודית של השתתפות בפוליטיקה. 

לא מפתיע, אם כן, שארנדט מקדישה את החלק האחרון של דיונה במושג המהפכה לאלטרנטיבה שהיוו המועצות. הן היו האוצר האבוד של המהפכות המודרניות, המוסדות שפוטנציאלית יכולים היו לאפשר לכל אזרחית בדמוקרטיה המודרנית חלק של ממש בממשל. אבל חשוב לשים לב שהפוטנציאל של המועצות שונה משמעותית אצל ארנדט מהפוטנציאל שראו בהן תיאורטיקנים סוציאליסטים: עבורה, חשיבותן אינה בכך שהן ישמשו כלי לביטוי דרישות העובדים והתארגנותם או ליצירתה של חברה חדשה צודקת יותר מבחינה כלכלית-חברתית, אלא בכך שהן יאפשרו לכל אזרחית את החוויה הייחודית של השתתפות בפוליטיקה. במובן זה ארנדט חורגת משמעותית ממסורת המועצות, ולמעשה, בנרטיב ההיסטורי שלה, היא במידה רבה מעוותת את המשמעות שראו בהן מי שהקימו אותן והשתתפו בהן. בו זמן, היא תורמת מימד חשוב לביסוס הנורמטיבי של המועצות, כלומר לדיון מדוע מוסדות כאלו, שיאפשרו ויעודדו השתתפות רחבה ומובנית של אזרחיות, הינם חיוניים לכל משטר שראוי להיקרא דמוקרטי.  

מסורת המועצות והדרום הגלובלי

כפי שציינתי, הדיון במועצות נותר במידה רבה בשולי המחשבה הסוציאליסטית, ועוד יותר מכך בשולי המחשבה הפוליטית המודרנית. למרות זאת, דווקא בשלושת העשורים האחרונים ניתן לראות פריחה חסרת תקדים בניסויים בדמוקרטיה משתתפת מקומית, שלא מעט ממנה שואבת ממסורת המועצות. הם מתרחשים בעיקר בדרום הגלובלי, ובמיוחד באמריקה הלטינית. רבים מהם נכשלו מבחינת היקפה, אופיה והישגיה של השתתפות האזרחים בהם, אך אחרים הצליחו באופן מרשים. המפורסם שבהם התרחש בעיר הברזילאית פורטו אלגרה. 

פורטו אלגרה הינה מטרופולין בדרום ברזיל ובה יותר ממיליון תושבים. ב-1989 נבחרה מפלגת הפועלים הברזילאית לשלוט בעיר ובמהלך השנים שלאחר מכן הנהיגה תהליך ציבורי רחב של דיונים וקבלת החלטות לגבי חלוקת התקציב השנתי. לבחירה של מפלגת הפועלים הברזילאית בניסוי זה סיבות שונות, אך אחת המרכזיות בהן היא מסורת המועצות שנדונה לעיל. 

ברוח מסורת זו, תהליך התקצוב ההשתתפותי (participatory budgeting) כלל בשלב הראשון אספות שכונתיות שהגדירו את סדר העדיפויות התקציביות שלהן: איזו עדיפות תינתן לבניית מרפאות ובתי חולים, איזו עדיפות לסלילת כבישים וחיזוק התחבורה הציבורית וכיוצא בזאת. בשלב השני, התכנסו אספות אזוריות ובהן דנו נציגי השכונות בצורכי השכונות, ונשאו ונתנו על חלוקת התקציב. בשלב השלישי הגישה מועצה המורכבת מנציגי האספות האזוריות הצעת תקציב לשנה הקרובה לראש העיר. לאורך כל השלבים הסתייעו התושבים במומחים בנושאים הנדונים, על מנת לקבל מידע על אודותיהם, אלטרנטיבות שונות לפרויקטים שיענו על הצרכים אותם הם מגדירים וסדרי הגודל של ההשקעה התקציבית הכרוכה בכך. כמו כן, התקיים מנגנון פיקוח אזרחי שנועד להבטיח שההשקעות והפרויקטים השונים אכן מיושמים בפועל מבחינה חוקית.

אחד ההיבטים המעניינים בפורטו אלגרה הוא היקף ההשתתפות וסוג האוכלוסיות שהשתתפו בדיונים ובהחלטות על התקציב. בשיאו של ניסיון זה, כ-100 אלף תושבים, כמעט 10% מתושבי העיר, השתתפו באופן פעיל בתהליך התקצוב ההשתתפותי. בעוד ארגונים אקטיביסטיים קיימים בשכונות ובאזורים השונים היו חיוניים בשלבים הראשונים של התקצוב, עם הזמן ההשתתפות התרחבה הרבה מעבר לאקטיביסטים מוכרים, אל תושבים שמעולם לא היו מאורגנים. ככל שהלך והתברר שלדיונים תוצאות מוחשיות במונחים של השקעה תקציבית בשכונות, גם תושבים מקבוצות מוחלשות בחרו להצטרף. 

הניסוי הביא לשיפור משמעותי בתחומים שהיו חיוניים לאזורים המוחלשים יותר בעיר: הגישה למים מטוהרים ושירותי בריאות, ירידה בתמותת תינוקות, גישה למעונות יום ודיור ועוד. לאור הישגי התקצוב ההשתתפותי בפורטו אלגרה, הכריז עליו האו"ם כאחת מארבעים התנסויות הניהול העירוני הטובות בעולם. בעקבותיו, כ-1500 ערים ברחבי העולם התנסו (וחלקן עדיין מתנסות) בתקציב השתתפותי, אם כי רק מעטות מהן אפשרו לאזרחיהן משקל מכריע כל כך בקבלת ההחלטות כמו פורטו אלגרה.

החזון של דמוקרטיה משתתפת רדיקלית הפך להיות לא רק מקור להתנסויות רבות ברחבי העולם, אלא גם לחלק מרכזי בסדר היום של תנועות חברתיות. כך למשל, הפורום החברתי העולמי (World Social Forum), המפגיש אלפי אקטיביסטים מרחבי העולם בכל שנה, התכנס בפעם הראשונה בפורטו אלגרה כביטוי להשראה שהעניק הניסוי בדמוקרטיה משתתפת בעיר. הקריאה לדמוקרטיה רדיקלית נותרה מרכזית במפגשים שהתקיימו מאז, כמו גם בקרב רבים מהארגונים והתנועות שצמחו בין השאר מתוך רשת אקטיביסטית גלובלית זו. אחד הביטויים המעניינים והלא מוכרים לכך הוא דרישתה של התנועה לזכויות השחורים (הידועה יותר בשם Black Lives Matter), במצע שהתפרסם לפני מספר שנים, לממשל עצמי של קהילות באמצעות תקציב השתתפותי. 

האלטרנטיבה של דמוקרטיה רדיקלית השואבת ממסורת המועצות עדיין חיה ונושמת, גם אם בצורה סמויה ועקיפה. דמוקרטיה של מועצות אזרחים ואזרחיות הינה עדיין, כמובן, בחזקת אוטופיה. אך האוטופיה של חברה חופשית יותר עמדה תמיד בבסיסה של המחשבה הסוציאליסטית והיוותה השראה לתנועות החברתיות שהפכו את החברה המודרנית למעט הגונה יותר וראויה לחיי אנוש.

תמונה ראשית: revolution 230418 / Sona Manukyan (flickr)