האל שהכזיב או מגדלור שכבה?

כשלונו של הליברליזם בעשורים האחרונים טמון בחטא קדמון בן למעלה ממאה שנים. מחנות ליברלים שונים בני זמננו, בעולם ובישראל, מוצפים במלנכוליה, בייאוש וברגשות תבוסה. המאמר שלפנינו מנסה להציג את הסיבות לכך ולשרטט תמונת מצב עדכנית של הליברליזם על גווניו השונים במאות השנים האחרונות.הליברליזם, בהתנגדותו ובאי־יכולתו לגייס לדרכו ולשורותיו את אותן שכבות חברתיות שיכולות היו להוות את הבסיס החברתי לחזונו ולדרכו, דחף אותן אל מחנות פוליטיים וחברתיים יריבים ואף כאלה המאיימים על החזון הליברלי.

"בראשית היה החופש": מהו ליברליזם, או ליתר דיוק, מה היה ליברליזם? 

ראשית יש לומר: דגם יחיד של ליברליזם אין בנמצא, כפי שאין דגם אחד של סוציאליזם או שמרנות, שתי תיאוריות פוליטיות וחברתיות שצמחו לצד הליברליזם מאז סוף המאה ה־18 ותחילת המאה ה־19. כל דוקטרינה, מחשבה ופרקטיקה ליברלית היא "ליברלית" בדרכה שלה ונשענת על מסורות תרבותיות ופוליטיות ייחודיות לאותה מדינה, תרבות ותקופה. 

רעיון החופש האישי היה ללא ספק העיקרון המארגן של חשיבה ופרקטיקה ליברלית במשך מאתיים השנים האחרונות, ונראה שגם נשאר כזה. פרט לכך, לא הרבה נשאר כיום מההגות והפרקטיקות הליברליות שהחלו להתגבש לפני כמאתיים שנים ויותר. אמנם, חופש הפרט מופיע גם בתיאוריות פוליטיות נוספות, מימין ומשמאל, בעבר ובהווה. השמרנים טענו שחופש האדם יוכל להיות מושג רק בחברה מסורתית, היררכית, שמתפתחת כאורגניזם אנושי. הסוציאליסטים טענו שחופש האדם יכול להיות מושג רק בארגון צודק ושוויוני של משאבי החברה והמדינה. הוגים פשיסטים טענו שאדם חופשי הוא זה שמשתחרר מכבלי החשיבה והניצול של המדינה הבורגנית והליברלית. אולם רק השיח הליברלי ניסה לצקת בחופש הפרט משמעות חדשה, כרעיון וכמעשה, לפחות מאז המאה ה־18, והפך אותו לאבן פינה בסדר חברתי אתי: שחרור הפרט ושיפור חייו, לטובת הכלל. במרכז שיח החופש הליברלי ניצב הפרט, כיצור שניחן ביכולת עצמאית לחשיבה ופעולה ובכושר להבדיל בין טוב לרע. הוגים ליברלים מתקופות, תרבויות ומדינות שונות האמינו (לפחות בתיאוריה) בדפוסים ייחודיים של קידמה ושוויון: דפוסים רציונליים, חומרניים והשכלתיים שבכוחם לשחרר את הפרט מכבלי המדינה וממסגרות חברתיות־כלכליות מיושנות ומסורתיות, כקשרי דם או דת. בשיח הליברלי המדינה היא רק מכשיר, שיכול לעיתים להתערב ולווסת את החברה כשזכויות הפרט נפגעות, אך אל לה ליטול סמכויות שסותרות את זכויות הפרט הבסיסיות ואת התנאים העיקריים ההכרחיים לחיים אחראיים ויצרניים: חופש הדת והאמונה, חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, חופש התעסוקה, סיכוי להשכלה רחבה ללא התחשבות במוצא או ברקע כלכליים, זכות לבעלות פרטית על נכסים, ומאוחר יותר, במהלך המאה ה־20 – שוויון זכויות מגדרי, ביטחון תעסוקתי, כלכלי ובריאותי. 

תפיסה אידיאלית זו של ליברליזם הפכה ל"דת חילונית" שהחופש מתנוסס כמגדלור בראשה. היא מאפיינת בעיקר את האקדמיה המערבית, "הלבנה" בתקופת המלחמה הקרה ולאחריה, כאשר לפרק זמן קצר נדמה היה כי הליברליזם המערבי, בעיקר האנגלו־אמריקאי, יצא מן המערכה נגד אויביו כשידו על העליונה. 

הליברליזמים

מובן מאליו שמבחינה היסטורית הדברים מסובכים ומורכבים יותר, ואופיו של הליברליזם היה שונה בארצות שונות ובתקופות שונות. הליברליזם הבריטי לגווניו נטה במשך רוב המאה ה־19 לליברליזם כלכלי, אינדיבידואליזם, וחופש הפרט (סחר חופשי, זכויות קניין פרטי), מאוחר יותר פנה ל"ליברליזם חברתי" ותמך במדינת הרווחה, ואילו בעשורים האחרונים הוא תומך בנאו־ליברליזם לצד המפלגה השמרנית. לעומת הדגש על עקרונות הקניין הפרטי במערב אירופה, נטה הליברליזם הגרמני, האיטלקי והמרכז אירופי ללאומיות טריטוריאליות ואתנית, ותמך במשטר שבו המדינה מילאה תפקיד מרכזי בחיי האזרחים, דבר שהביא לתוצאות טרגיות במחצית הראשונה של המאה ה־20. בעקבות הטרגדיה, הפך הליברליזם הגרמני לאורדו־ליברליזם (Ordoliberalism), וכונן מדינה המבוססת על כלכלת שוק חברתית, תחילה במערב גרמניה ואחרי 1990 – בגרמניה המאוחדת. הליברליזם הצרפתי – ככל שניתן לדבר עליו – שילב את המורשת המהפכנית של רעיונות החופש והשוויון עם לאומיות, מדינה חזקה, אליטיזם, חוקה, אינדיבידואליזם וליברליזם קתולי. בהעדר זרם ליברלי מובהק, רעיונות אלו מרכזיים לזרמים הסוציאליסטיים והשמרניים בתרבות הפוליטית הצרפתית. אף הליברליזם האמריקאי אינו הומוגני, כפי שמראה אלי קוק, אם כי הוא שונה מזה הקונטיננטלי. הליברליזם "הקלאסי" האמריקאי, לפחות עד תחילת המאה ה־20, כלל זרמים שונים ורחוקים זה מזה, שחלקו ערכים משותפים: חופש הפרט, הקניין, הפולחן, הביטוי. לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר גויסו הזרמים הליברליים האמריקאים למלחמה הקרה, התפתח "ליברליזם מודרני" שהוסיף לערכים אלה תפיסת עולם מוסדית בירוקרטית המנוהלת בעיקר על ידי תאגידים פרטיים גדולים והמדינה המנהלתית־רגולטורית. לכל אלה יש להוסיף ליברליזם בארצות שאינן מערביות: ליברליזם בארצות ערב, בישראל, בהודו, בדרום מזרח אסיה ובארצות אחרות.

לפיכך, התקשו היסטוריונים של ליברליזם להגדירו במדויק. היו שראו בו "מונח שהשתמשו בו באופנים שונים ולעיתים מנוגדים" (סטפן קוליני) או "שם משפחה לקבוצה של תיאוריות פוליטיות" (מני מאוטנר). מבקרי הליברליזם רואים בו תיאוריה פוליטית ה"חותרת תחת עצם יסודותיה" (גרטרוד הימלפרב), ואף "סוציאליזם בתחפושת" (פרידריך האייק). אדמונד פוסט (Fawcett) טוען שהליברליזם המערבי הוא "אל שהצליח, אמנם אל בעל אופי נוירוטי, אם כי לא ברור עד כמה וכמה זמן ארכה הצלחתו". כדי להתמודד עם המגוון והסתירות התבועים בליברליזם, אאמץ להלן את המונח "ליברליזמים" (Liberalisms) שהוצע על ידי מייקל פרידן וג'ביר פרננדז-סבסטיאן. 

לפני מספר שנים ניסה 'האקונומיסט', שופרו של הליברליזם מזה קרוב למאתיים שנה, להציג מספר מאפיינים כלליים של הליברליזם, שרלוונטיים היום כפי שהיו לפני מאתיים שנה. הראשון, רצוי שחברה ליברלית תהיה מרחב רווי עימותים, שיאפשר תחרות וחשיבה שֶיפְרו את הסביבה הפוליטית. שנית, חברה ליברלית היא חברה דינמית, שמטרתה ותפקידה שיפור מתמיד. שלישית, ליברליזם אינו נותן אמון בכוח, בפרט בכוח שצברו שליטים. אולם פרדוקסלית, כל דיון ליברלי בכוח מעלה שאלות ליבה ליברליות: חופש, שוויון (לא לכולם) וזכויות אדם (לא לכל אדם), שמטבען מעלות את השאלה בידי מי הכוח להחליט על מידת החופש או השווין ועבור מי. לבסוף, כל כוח חייב להפגין כבוד אזרחי לפרט, להכיר בחשיבות זכויותיו האישיות והפוליטיות ובזכות הקניין הפרטי. לסיכום, טוען 'האקונומיסט', כאז כן היום מביטים ליברלים קדימה, בניגוד לשמרנים ששואבים השראה ותמיכה בסדר החברתי הרצוי מהעבר והמסורת: קידמה, כפרקטיקה המיושמת יום־יום, היא הלפיד איתו יאירו את העולם.

אולם הכללות אלו, שחלקן מופשטות מדי, אינן תורמות להבנת הליברליזם, כמושג וכתיאוריה, על גלגוליו הרבים במהלך מאות השנים האחרונות. אם נתעלם מתרומתה המורכבת והבעייתית של הרפורמציה הפרוטסטנטית במאה ה־16 כמבשרת הליברליזם, ניתן לזהות התחלות של ליברליזם במחצית השנייה של המאה ה־18: ראשית, בהופעת תיאוריות פוליטיות קלאסיות, אנטי־מונרכיסטיות ורפובליקניות משני צידי האוקיינוס האטלנטי, שתיאורטיקנים ליברלים ניכסו חלק מרעיונותיהן; ושנית, בשיח הנאורות, בעיקר במערב אירופה, במרכזה ובארצות הברית הצעירה. "המהפכה המשולשת" – הצרפתית, התעשייתית והלאומית – הייתה חממה לצמיחת הליברליזם הקלאסי.

בשיח הפוליטי בבריטניה הופיע הביטוי "ערכים ליברלים", שהתייחס לשני עקרונות: הראשון, סדר חוקתי שמבהיר את גבולותיהם ואת אפשרויותיהם של ממשלות ופרטים; השני, הפרט ומקומו בציבור – חופש אישי והתפתחות האושר, המוסר, הזכויות הטבעיות של הפרט ותרומתו לחברה. באירופה שלאחר מלחמות נפוליאון התפתח פולמוס סביב שאלות כגון מהו חופש, למי יש זכות לבעלות פרטית ומהו 'העם'. בהדרגה התפתחה דוקטרינה ותפיסה מוסדית שעיקריה חופש הפרט, כבוד לרכוש, חופש הביטוי והפולחן, שוויון בפני החוק, חלוקה שווה של מיסוי ונגישות שווה למשרות ציבוריות המבוססת על כישורים אישיים. ששה עקרונות אלו הם מרכיבים בולטים בשיח המערבי על הליברליזם, לצורותיו השונות, עד היום. מיכאל פרידן טוען כי שישה עקרונות אלה היו נכונים עבור התנועות הליברליות עד מחצית המאה ה־19, ובמחצית השנייה של המאה ה־19 נותרו שלושה עקרונות ליברליים מרכזיים: חופש (כולל חופש דתי), בעלות פרטית על רכוש ושוויון בפני החוק. לאלה יש להוסיף את הלאומיות ואת מדינת הלאום שהליברלים והליברליזם מנהלים עימם יחסים מורכבים – תמיכה מעורבת במחלוקות באשר לביטויי הלאומיות ויחסה של מדינת הלאום לחופש הפרט. מבקרים שמרנים וסוציאליסטים של תפיסות ליברליות בנות זמננו מתגעגעים לעקרונות אלה, של הליברליזם הקלאסי, עד היום. 

שינוי מכריע בליברליזם הבריטי והאירופאי התחולל לקראת סוף המאה ה־19 בנוגע למעורבות המדינה בכלכלה ובחיי האזרח. בבריטניה התפתח "הליברליזם החדש" או "החברתי" שהדגיש את מחויבות המדינה לרווחת אזרחיה, ורעיונותיו התפשטו באירופה המערבית והמרכזית. יחד עם הסוציאל־דמוקרטיה, הניח הליברליזם החברתי בתחילת המאה ה־20 את היסודות להתפתחות נוספת בליברליזם – מדינת הרווחה, שעקרונותיה הונחו עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ויושמו כידוע אחריה. "הליברליזם החברתי" גרס שבמדינה דמוקרטית הפועלת לרווחת תושביה בשם טובת הכלל יש לראות את החברה כישות אורגנית שאינה ניתנת להפרדה. בכך נכללו גם תפיסות שנראות היום כ"כתם שחור" של הליברליזם: תפיסות רפואיות, אנתרופולוגיות, כלכליות וחברתיות של השבחת החברה באמצעות שליטת המדינה בריבוי הטבעי, בבריאות תושביה והשבחת גזע ("אאוגניקה חיובית") ואף פגיעה באלו שאינם מגלים בריאות גזעית ("אאוגניקה שלילית"). 

חולשה נוספת היא שהאידיאל הליברלי של סדר ותפיסה רציונליים אינו כשיר להתמודדות עם תפיסות עולם ופרקטיקות "אי־רציונליות", שרגשות ותשוקות ממלאות בהן תפקיד מרכזי, בעיקר בקרב מחנות פוליטיים מתנגדים. אולם התמונה אינה כה פשטנית. הליברליזם הבריטי התקשה להתמודד עם רגשות ודפוסי התנהגות שבאו לידי ביטוי בעולם הפרסום שלא תאמו את השיח הרציונלי הליברלי. נוסף על כך, חוקרים רבים מצביעים על כוח המשיכה של תורות ופילוסופיות ספירטואליסטיות, אזוטריות, אוקולטיסטיות (Occultism), אסיאתיות ופרקטיקות רפואיות אלטרנטיביות עבור ליברלים אירופאים רבים, ששילבו אותם באורח חייהם ותפיסת עולם הרציונלית.

ממחצית המאה ה־20 עד ימינו ערך הליברליזם "קאמבק" מפואר והמציא עצמו מחדש בדמות מספר "תחפושות". ראשית, בבריטניה ובמידה מסויימת בגרמניה, נוטים כיום לראות בליברליזם החברתי (Social Liberalism) תורה פוליטית ותרבותית שצמחה בימי כהונותיהם של מפלגת 'הלייבור החדשה' הבריטית בימי כהונתו של טוני בלייר, והמפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית (SPD) בימי כהונתו של גרהרד שרדר ואף בימיה של אנגלה מרקל, למרות שממשלתה הייתה מורכבת בעיקר מנציגי המפלגה השמרנית הגרמנית אך גם מנציגי הסוציאל־דמוקרטים והליברלים. "הליברליזם החברתי" של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 בבריטניה, שאפיין חלקים מסוימים בחוגי הליברלים האנגלים, מצא את ביטויו הפוליטי באגפים שונים במפלגת הלייבור וציפה מהמדינה למלא תפקיד מרכזי בוויסות ובפיקוח על הקפיטליזם. לעומתו הליברליזם החברתי הבליירסטי (Blairism) ראה את תפקידו בהבטחת "מגרש משחקים תחרותי ומאוזן, אך לא אכיפת מחויבויות חברתיות על הון".

 לצד תופעת "הליברליזם החברתי" שאפיינה בעיקר את מערב אירופה, הנאו־ליברליזם הוא ללא ספק התופעה הליברלית רבת העוצמה והחשובה ביותר בעשורים האחרונים. הנאו־ליברליזם הוא תיאוריה כלכלית, חברתית ותרבותית שבמרכזה סחר חופשי, ליברליזציה של תנועות הון וביצור הכלכלה הפרטית בזירת פעולה אוטונומית משלה המוגנת מפני התערבות המדינה. מספר הוגי דעות, ובראשם מישל פוקו, ראו אמנם בנאו־ליברליזם אידיאולוגיה כלכלית המבססת את הלגיטימציה של המדינה על השוק. אולם המחשבה המקובלת יותר, שאף פוקו היה שותף לה, רואה בנאו־ליברליזם הרחבה של עקרונות השוק והרציונליות שלו לכל תחומי החיים והקיום האנושי. במרכזו עומד חופש הפרט המתבטא בקשת רחבה של תנועות פרוגרסיביות־דמוקרטיות־ליברליות, התומכות בעקרון הזכות להגדרה עצמית תרבותית לכל האנשים, בעקרונות אוניברסליים מופשטים כזכויות נשים, זכויות מיעוטים מיניים ואתניים, זכויות מהגרים, זכויות בעלי חיים, זכויות הילד, הגנה על הסביבה, אפשרות עבודה שווה לכל ובכל מקום, חינוך לכולם, דמוקרטיה, סחר חופשי וחופש תנועה לכל האנשים. "כלבו" רעיוני זה, שזכה לכינוי "היפר־ליברליזם", נראה כיום בעיני מתנגדיו כבעל אופי חסלני שמטרתו להעלים כל ביקורת עליו. הוא מתקיים בעיקר באקדמיה המערבית, שמצנזרת את אלה שמודרים או הודרו משיח רעיוני ליברלי־גלובלי זה.

הסקירה ההיסטורית עד כה התייחסה אך ורק לאירופה ולמערב. מחוץ למערב – ואף בקרב מיעוטים במערב עצמו – נתפסו הליברליזמים, הובנו ויושמו בצורות שונות, שלעיתים סתרו את מקורן. ראשית יש להזכיר את המרכיבים הגזעניים והדכאניים בליברליזמים כלפי מיעוטים שחורים, יהודים, עבדים, אוכלוסיות ילידיות במושבות, פועלים ונשים, החל מסוף המאה ה־18. וולטר תיאר את השחורים כ"חיות" עם "מעט או ללא אינטליגנציה כלל", קאנט האמין שעור שחור הוא הוכחה לטיפשות ושנשים אינן מתאימות לחיים ציבוריים, וג'ון סטיוארט מיל הניח שההודים "ברברים" ואינם מתאימים לנהל את עצמם.

עקרון החופש – אבן הפינה של הליברליזם – התייחס בעיקר ל"אחיהם" של הליברלים, הגברים הלבנים במערב. במושבות באסיה ובאפריקה נשכח היסוד הסובלני הטמון ברעיון החופש, שהיה כה מרכזי לליברליזמים ביחס למערב. "רואים אנו נכוחה כי הליברליזם שלכם מיועד רק לכם" טען מוחמד עבדו (Abduh), המופתי הגדול של מצרים. ההיסטוריוגרפיה האימפריאליסטית שנכתבה, בין היתר, על ידי היסטוריונים ליברלים למן המאה ה־19 עיצבה דורות של חוקרים שאימצו את תפיסות הזמן ואת חזון הקידמה של אותם היסטוריונים והתעלמו מאלמנטים של כיבוש, ניצול ושליטה במושבות באסיה ובאפריקה. לבסוף, תושבי אזורים אלו – בעיקר אינטלקטואלים, משכילים ושכבות בורגניות – השתמשו במושג בצורה שונה מזו המערבית.

התמונה העולה מכל אלה מטרידה ובעייתית, אך גם מעודדת ואופטימית. מסוף המאה ה־18 ועד ימינו, ליברלים וליברליזמים מאמינים בקדמה, בטובת הכלל (כפי שנתפסה בתקופת הנאורות) והפרט. אמנם הליברלים הדירו קבוצות ואנשים עם מבט ותפיסת עולם "אנטי־מודרניים", שאינם משכילים לפי אמות המידה של הליברלים, שכבות נמוכות, וקבוצות שאינן "לבנות", מערביות או גבריות. התמקדותם של חוקרים רבים בפשעי מתנגדי הליברליזם הדמוקרטי – הקומוניזם הסטליניסטי והנאצים – הצליחה לטשטש את פשעי הליברליזם, בעיקר מחוץ למערב: מאות שנים של אלימות ונישול במושבות, ניצול והשמדת חברות ילידות ועבדות; מאוחר יותר מעורבותן של הדמוקרטיות הליברליות המערביות בחילופי משטרים, מסיבות הומניטריות כביכול, אך למעשה כדי לקדם את האינטרסים הכלכליים של הדמוקרטיה המערבית המתערבת. הליברליזם היה ונשאר שילוב מפתה של אוטופיה רציונלית המביטה קדימה עם עבר ופרקטיקות בעייתיות.

"השמש השחורה של המלנכוליה" הליברלית בישראל ובמערב

הייאוש הוא מאפיין מרכזי של חלקים נרחבים מן הליברלים במערב ובישראל. באופן ציורי מקוננת ארנה בן נפתלי על הליברלים הישראלים: "מסיבת התה הסתיימה. 'הציבור הוותיק' – הקבוצה האשכנזית, החילונית, הוותיקה, שחבריה מכונים גם [על ידי מנחם מאוטנר] 'ההגמונים לשעבר הליברלים', – שוב אינו קם בבוקר, מתחיל ללכת, ומתוך שהוא 'מרגיש שהוא עם' מקדים שלום לכל הנקרה בדרכו. עיניו אינן בוהקות עוד 'באור התכלת העזה'. הן חרוכות מן 'השמש השחורה של המלנכוליה'." בנימה דומה מתבטא ניסים מזרחי על "הייאוש העמוק אצל הליברלים". "ליברלים מתקשים להאמין שמה שהם רואים כפתרון נתפס דווקא כבעיה בקרב הציבור הרחב, ובמיוחד בקרב הקבוצות המוחלשות שאמורות לכאורה ליהנות מהצדק הליברלי ומזכויות אדם. … מתברר שאין להם בארגז הכלים שום אופציה נראית לעין לקנות אחיזה רחבה ולנצח בבחירות".

הביטוי "השמש השחורה של המלנכוליה", שנטבע על ידי המשורר ז'ראר נרוואל במאה ה-19, מופיע בכותרת ספרה של ז'וליה קריסטבה על דיכאון ומלנכוליה. הביטוי משמש את בן נפתלי לבכות את תשישותו של הליברליזם הישראלי, שאת שורשיה היא, כמו מאוטנר, מוצאת במהפך של שנת 1977 ובתוצאותיו. אולם המלנכוליה של השמאל הליברלי אינה ייחודית לישראל, ויש להסבירה בהקשר עולמי. 

בכל ארצות התרבות המערבית ניצבות קבוצות ליברליות מתקדמות בפני שוקת שבורה, שבפתח ספרו מתמצת אותם מאוטנר בצורה ברורה ופשוטה כאורח חיים ואידיאולוגיות העומדים בסתירה לאורח החיים ולמערכת האמונות של שכבות רחבות – המשכילות והאמידות פחות, שנראה כי סדר יומן הוא המרכיב המרכזי כיום בפוליטיקה המערבית. כפי שטען ניסים מזרחי, "התופעה הבולטת ביותר בפוליטיקה העולמית היא התבוסה המהדהדת של החזון הליברלי".

מיהם הליברלים הללו? למרות שמאוטנר אינו מגדירם בספרו, הרי ניתן להבין ממנו ומהוגים אחרים כי מדובר בקבוצות שמאל – שמאל ליברלי ודמוקרטים־ליברלים. הכוונה להוגים, לקבוצות ולתנועות התופסות עצמן בתור רציונליות, נאורות ושואפות למוסר בעל מאפיינים אוניברסליים. יש המכנים אותם "מודרניזם שמאלי" (Left Modernism). למרות שאני ער להבדלים ולעיתים אף לניכור בין הליברליזמים השונים, ניתן להכליל בתוכם גם קבוצות מתוך מחנה הימין השמרני. ככלל, אפשר לומר כי רובן אפיינו את הנוף האינטלקטואלי־תרבותי של המערב עד סוף המאה העשרים. בשנות השישים והשבעים, לאחר התייצבותה של הדמוקרטיה הליברלית הקפיטליסטית במדינות המערב, ובישראל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, ירדו שאלות היסוד של אופי הדמוקרטיה וקץ הקפיטליזם מעל הפרק, וקבוצות שעדיין ערערו על הקונצנזוס בשאלות אלה מיתנו את האידאולוגיה שלהן או נדחקו לשוליים. על רקע זה צמח "שמאל" מסוג שונה, שאינו מערער – לפחות למעשה – על אושיות המשטר הקפיטליסטי־דמוקרטי, ושעמדותיו עשויות קשת רחבה של עקרונות אוניברסליים מופשטים: זכויות נשים, זכויות להטב"ק+, זכויות מיעוטים אתניים, הגדרה עצמית (כולל הגדרה עצמית תרבותית), זכויות בעלי חיים, זכויות הילדים, הגנה על הסביבה, זכויות מהגרים, אפשרות עבודה שווה לכול ובכל מקום, חינוך לכול, דמוקרטיה, סחר חופשי, חופש תנועה לכל האנשים, וחופש תנועה להון. ניתן לומר כי השילוש הקדוש של אנטי־גזענות, חופש מיני ושוויון מגדרי הוא אולי המאפיין הבולט בקרב אותן קבוצות ליברליות.

בהמשך לרשימת הסיבות שמונה מאוטנר כדאי לעמוד על מצבן כיום של קבוצות ליברליות במערב, ולמקם בתוך הקשר זה את הליברליזם הישראלי (המכונה כיום בישראל "שמאל"). חזונן של קבוצות אלה לאחר נפילת הקומוניזם מתבסס בעיקר על שני עקרונות מרכזיים – דמוקרטיה ושוק חופשי. חזון זה נכשל בשל התעלמותו מהצורך לספק תחושת שוויון ורגש כבוד לאומי לקבוצות שאינן חלק מהאליטות הליברליות. בהימנעותו מהניסיון להתחבר ל"המון" איבדו הליברלים את דרכם, וכדברי 'האקונומיסט' נותר "ארון האידיאולוגיות שלהם ריק". 

מאוטנר מתעלם מהעובדה כי המחנות הליברלים עומדים מול גלי פופוליזם ימני, שנאת זרים, תחיית רגשות לאומניים ולאומיים, ובעיקר התקפה מוחצת על "פוליטיקת זהויות" ופרויקט הרב־תרבותיות, שמאז שנות השישים והשבעים החליף את "הפוליטיקה המעמדית". "פוליטיקת הזהויות" היא מרחב המחייה הפורח והמשגשג ביותר של ה"גן" הליברלי־המערבי, כפי שכותב ניסים מזרחי במאמרו החשוב. במחנה השמאל הליברלי שוררת אווירה של כניעה, השלמה, ובעיקר מלנכוליה ונוסטלגיה לעבר, שבו השמאל הליברלי היה לא רק הכח ההגמוני, אלא גם הציע חזון אוטופי, "עולם חדש מופלא". בפתח המאה ה-21, כותב הכלכלן סטפן דריל קינג, נראה העולם כמו "עולם חדש עגום", בין היתר, כפי שכותבת אמנדה אנדרסון, בגלל מצבו העגום של הסדר החברתי הליברלי.

המקורות לייאוש הליברלי

אולם הסיבות למלנכוליה הליברלית נראות עמוקות הרבה יותר. מקורן בתהליכים עולמיים שהחלו לפני עשרות שנים, בעיקר לאחר סיום המלחמה הקרה, והגיעו לשברן בעשור האחרון, הן באירופה והן בישראל.

רק לפני 30 שנה נראה היה כי ההיסטוריה עצרה מלכת. נפילת הגוש הקומוניסטי בשנים 1989–1991 יצרה בקרב הליברלים את תחושת "קץ ההיסטוריה". במאבק בן מאה שנים בברבריות ובטוטליטריזם ניצחו לבסוף "הטובים" – הדמוקרטיה הליברלית לגווניה. הסכמי הפיוס עם הפלסטינים במזרח התיכון הביאו לתגובה דומה בישראל. מעולם לא היה השלום קרוב ומציאותי כל כך בדמיון הישראלי. נפילת הקומוניזם והסכמי אוסלו סמלו את "אביב העמים" החדש. וכמו בשנת 1848, הם יצרו במערב ובישראל גל התלהבות, ולמשך תקופה קצרה גם ציפיות עצומות לעולם שבנוי על יסודות של צדק, חופש לנדכאים, ופריחה כלכלית.

כיצד הפך ניצחונו ההיסטורי של הליברליזם למפלתו? קינג, אנדרסון וטרברסו טוענים כי נפילת הקומוניזם הייתה כרוכה בהיעלמותן של אוטופיות מהפכניות וחלומות על עולם טוב יותר. אף כי לעיתים קרובות סתרו אוטופיות קומוניסטיות את אלו של הליברלים, הן מילאו תפקיד מרכזי בנראטיב של האינטלקטואלים במערב, הליברלים והסוציאליסטים כאחד, לכל אורך המאה ה־20. האתגר הסובייטי תרם לניצחונה ולשגשוגה של הדמוקרטיה הליברלית על שלל השגיה: המאבק בפשיזם ובנאציזם, מאבקים בגזענות בארצות הברית ובאפרטהייד בדרום אפריקה, מאבקים לזכויות האדם והאזרח ובראש ובראש מדינת הרווחה שנוצרה בשיתוף פעולה עם הסוציאל־דמוקרטים. 

במרכזו של הסדר הליברלי הבינלאומי הבתר־מלחמתי עמדו מדינת רווחה וכלכלת שוק חברתית, והסדרים ששאפו לאיזון בין הקפיטליזם לבין התערבות המדינה. אך החל משנות השמונים של המאה ה־20 השתנה סדר זה ומדינת הרווחה החלה לפנות את מקומה לסדר הנאו־ליברלי של השוק החופשי, שבמרכזו עמדו סחר חופשי, תנועה חופשית של הון וזכויות אדם. הסדר הזה נשלט בעיקר על ידי ארצות הברית ובעלי בריתה, והוא היה מלווה בסנקציות ובתגמולים. הסדר הזה נשען על המדינה הנאו־ליברלית שקידמה הפרטה של שירותים ושל תשתיות, דה־רגולציה של התעשיה ושל שוק ההון, קיצוצים תקציביים, פגיעה בעבודה המאורגנת כדי להחליש את העובדים ולחזק את ההון. כל אלו לוו בפיצוי סימבולי בדמות הכרה בתביעותיהן של קבוצות מוחלשות ומוכפפות.

אם באמצע המאה ה־20 שלט הנרטיב לפיו ניצח, בסופו של דבר, השילוב של הצדק הליברלי (חופש הפרט) והצדק הסוציאל־דמוקרטי (דה־קולוניזציה, שוויון ומדינת רווחה) את עידן הברבריות של המחצית הראשונה של המאה, הרי שלקראת סוף המאה ה־20 נפוץ נרטיב אחר של מנצח אחד ויחיד: ליברליזם טהור, שהתעצב במאבק ארוך שנים למען החופש ונגד משטרי הדיכוי. עיקר כוחו של נרטיב זה היה בתרבות הפופולרית, שלראשונה הפכה גלובלית. משנות השישים עד שנות השמונים של המאה ה־20 צמחה תרבות צעירים שמאלית־ליברלית שלמה: סרטים, מוסיקה, אופנה ואורחות חיים, שעמדה בניגוד לאורח החיים ולתרבות הבורגנית־שמרנית ששלטה עד אמצע המאה וגם בניגוד לשמאל "הישן" של מעמד הפועלים. המאה ה־20 הקצרה של קיצוניות ושל טוטליטריזם, של ברבריות ושל אלימות, נקברה ב־1989 תחת הריסותיה של חומת ברלין, ואיתה האוטופיות והתקוות שהולידו אותם. בישראל, נוסף על התפתחויות דומות בתחום הכלכלי־חברתי, אירעו באותן שנים תהליכים דומים גם בתחום המדיני. לאחר אין ספור מלחמות, מאבקים אלימים וטרור, נדמה היה כי "קץ הסכסוך" מתגשם סוף־סוף בספטמבר 1993 באמצעות לחיצות הידיים המפורסמת. וגם כאן נקברו האוטופיות המהפכניות – ארץ ישראל השלמה, שחרור פלסטין, זכות השיבה, חברת המופת הישראלית – תחת מדשאת הבית הלבן בוושינגטון. 

ניצחון פירוס של הנאו־ליברליזם

אין להבין את השינוי הדרמטי שחל בעולם החל משנת 1989, ובכלל זה את הסכמי אוסלו, בלא ניצחונו של הנאו־ליברליזם. מסוף שנות השבעים החלו לנשוב, גם בישראל, רוחות ניאו־ליברליות רבות עוצמה של אמונה ב"שוק חופשי" וב"תחרות חופשית". אלה פגעו פגיעה ניכרת במדינת הרווחה, אולי הפרויקט המרשים ביותר של השמאל האירופי – הסוציאל־דמוקרטי והליברלי יחדיו – אחרי מלחמת העולם השנייה. בשלהי המאה ה־20 הפכו רעיונות נאו־ליברלים לאבן הפינה של העולם שלאחר ימי המלחמה הקרה. לדברי פרי אנדרסון, לא הייתה כזו אחדות דעים במערב סביב תפיסה אידיאולוגית אחת מאז ימי הרפורמציה. השינויים הדרמטיים של סוף שנות השמונים – "מהפיכות הקטיפה" במזרח אירופה בשנת 1989 שהצליחו למוטט את הסדר הקומוניסטי והרפורמות הכלכליות בסין – התרחשו בעידן הימין השמרני של רייגן, תאצ'ר וקוהל, שבמהלכו אומצה האידיאולוגיה הנאו־ליברלית ברוב מדינות המערב. 

תוך כדי כל גם השמאל עבר תפנית נאו־ליברלית. טענתה של מרגרט תאצ'ר כי הישגה הגדול ביותר היה הופעתו של טוני בלייר והלייבור החדש תקפה גם ביחס לארצות הברית של ביל קלינטון, לגרמניה של גרהרד שרדר ולצרפת של פרנסואה מיטראן. כולם מנהיגים ממפלגות שמאליות שהגשימו מדיניות נאו־ליברלית. 

במאות ה־19 וה־20, שבמהלכן בלטו תנועות ואידיאולוגיות ליברליות, דמוקרטיות וסוציאליסטיות ורווחו הציפיות לחברה ולעולם חדשים וחופשיים, בעקבות המהפכות באמריקה, בצרפת וברוסיה. לעומת מאתיים שנים אלה, הפציע במאה ה־21 עידן המאופיין בשקיעת האוטופיות של השמאל בעולם, ובתוך כך גם בישראל. פרנק פורדי (Furedi) כתב כי "חברות [מערביות], שחגגו עד לפני זמן לא רב את ניצחונן על ברית המועצות, נתקפו בתחושה עמוקה של דכדוך חברתי". גם אנצו טרוורסו עמד על פער זה בין העבר להווה בציטוטו את ההיסטוריון הצרפתי השמרן (והמרקסיסט לשעבר), פרנסואה פורה, שטען בספרו 'התפוגגותה של אשליה', כי "הרעיון ליצירתה של חברה צודקת נוספת הפך לבלתי מציאותי כיום ואיש אף אינו מנסה לעצב כזו. נגזר עלינו לחיות בעולם כפי שהוא כיום". בנימה קודרת דומה כתב מבקר התרבות המרקסיסט פרדריק ג'יימסון, כי " קל יותר לדמיין את קץ העולם מאשר את קץ הקפיטליזם", ומחרה ומחזיק אחריהם סטפן קינג הטוען כי "תקוות קולקטיביות חדשות אינן נראות באופק, ונראה כי בטווח הקצר העולם ימשיך להיות כאוטי יותר ויותר". 

התרבות הנאו־ליברלית הביסה את השמאל: במקום צדק ושחרור הפכה 1989 את הפרט לצרכן בלתי נלאה במרכזי המסחר הנאו־ליברליים. "מעמד הפועלים מת, כולנו צרכנים כעת", שר האמן המרקסיסטי רוברט וייט. עריצות האידיאולוגיות מימין ומשמאל הוחלפה בעריצות שוק המניות והרשתות החברתיות המתלהמות. אלה אינם מאפשרים לחלום על עתיד טוב יותר, טוענים טרברסו וג'יימסון, ותורמים לאווירת הפחד השלטת כיום בקרב הכוחות המתקדמים. פרנק פרודי טוען באותה הנימה כי "היעדרם של אידיאלים פוליטיים חיוביים כאומץ, חובה, תקווה, אידיאולוגיה, אהבה וסולידריות יצרו תחושת פחד המבוססת על תפיסה שלילית של העתיד."

האוטופיות והתקוות של אתמול הוחלפו בעקרונות האחריות והפרגמטיות. כאשר העתיד נראה אפל מתמיד, וסכנה אקולוגית אורבת למין האנושי, אנו מתחילים לחשוב על העולם שאנו מורישים לילדינו, ומה אנו יכולים לעשות באופן מעשי כדי להצילו. סיוט הקטסטרופה האקולוגית החליף את החלום הישן של אנושות משוחררת מאי־צדק וטוטליטריות. 

קץ עידן המהפכות והאוטופיות והכפפת הימין והשמאל לאורתודוכסיה הניאו־ליברלית אחראים יותר מכל לעקרותו של השמאל, ששוב אינו יכול להצמיח תקוות, ציפיות ואוטופיות, אלא מצוי, כדברי פרי אנדרסון, "בנסיגה מתמדת לעומת הימין, הכובש כל חלקה טובה והמרכז המתאים עצמו לימין".

שנות השמונים, "שנות החרדה" כפי שכינה אותם מנחם מאוטנר, לוו בישראל באקטיביזם משפטי, שמטרתו לפי מאוטנר הייתה להגן על כוחם של "ההגמונים לשעבר". בפרדוקס מעניין, שמאוטנר לא עמד על טיבו, באירופה ובארצת הברית נראו הדברים אחרת. שלטונם של רייגן, תאצ'ר, קוהל ומיטראן (הסוציאליסט לשעבר) לווה בתפנית שמרנית חזקה במדינות רבות נוספות, ולאחר הרגע הליברלי של שנות התשעים (טוני בלייר, ביל קלינטון, גרהרד שרדר), תפסו משטרים ימניים־לאומניים ושמרניים־לאומיים, חלקם בעלי השקפה נאו־ליברלית, את מקומם של המשטרים הקומוניסטים במזרח אירופה ושל האחוס"לים (אלו שמאוטנר מכנה "ההגמונים לשעבר הליברלים") בישראל. במזרח אירופה קמו חברות המעוצבות על ידי אובססיה לעבר. אנדרטאות זיכרון ומוזיאונים המציגים גאווה לאומית והיסטוריה מפוארת, שנלקחו מחברות אלו על ידי הנאצים ובעיקר על ידי הקומוניסטים, קמו כמו פטריות לאחר הגשם. האנדרטאות והמוזיאונים לזכר השואה שקמו במדינות אלה מציגים את הגרמנים בתור האשמים היחידים ברצח העם היהודי, ואילו המקומיים הם קורבנות בלבד.

הסבר אחר לקיצו של "קץ ההיסטוריה", ולתוהו ובוהו שבא אחריו, מוצע על ידי 'האקונומיסט'. על פי הסבר זה נסחפו הנאו־ליברלים אחר האידיאולוגיה של עצמם, ופיזרו מספר הבטחות לא מציאותיות, כמו הבאת הדמוקרטיה למזרח התיכון או פריחה כלכלית אין־סופית. בישראל נגוז הרגע הליברלי־דמוקרטי של שנות אוסלו וה"מזרח תיכון חדש" עם עליית הימין הלאומני הנאו־ליברלי לשלטון על גלי האינתיפאדה השנייה. מספר שנים לאחר מכן הפך "האביב הערבי" במזרח התיכון ל"חורף ערבי", שוב למגינת ליבם של השמאל ושל הליברלים בארצות אלה ומחוצה להם: מספר מהפכות הידרדרו למלחמות אזרחים עקובות מדם; מצרים חזרה לחיקה החם של הדיקטטורה; ודווקא המונרכיות השמרניות, ובראשן יקירת השמרנים במערב, המונרכיה האבסולוטית האסלאמית של ערב הסעודית, יצאו מחוזקות מתמיד.

מרד מלמטה נגד הליברליזם

עם קץ האוטופיות של השמאל והמפנה הימני בגלובלי קמה אופוזיציה חדשה לאורתודוקסיה הנאו־ליברלית: מפת המפלגות השתנתה החל משנות התשעים. המודל הקלאסי של מפלגת שמאל או ימין (סוציאליסטית, ליברלית או ליברלית־שמרנית), עם המוני חברים ומצביעים בעלי תודעה ואמונה אידיאולוגית, מתחלף במודל של מפלגות פופוליסטיות חסרות זהות אידיאולוגית ברורה: מצביעי הברקזיט וטראמפ, מפגיני "האפודים הצהובים", ומפלגות ימין שמרניות ולאומניות במרכז ובמזרח אירופה באים מכל שכבות האוכלוסייה. כפי שטוענים רונלד אינגלהרט, פיפה נוריס ופאריד זכריה, זוהי "המהפכה השקטה": תגובה לשלטון השמאל הליברלי המערבי בשנות החמישים והשישים. נוטלים בה חלק לא רק ממורמרים ונדכאים, פועלים ומובטלים, אלא כל אלה שחשים מאוימים מסדר היום הנאו־ליברלי: גלובליות, רב־תרבותיות, "האחרים", פמיניזם, להטב"ק+. אלו פונים למנהיגים ולמפלגות המבטיחים להם לשוב לעבר המפואר, שבו "אנגליה תהייה עצמאית (מאירופה)", "ארצות הברית תהייה שוב גדולה", פולין "נקיה מאשמה", הונגריה "ללא מהגרים", וכמובן ישראל "ללא ערבים ומסתננים מאפריקה". השאיפה לחזור לעבר הרואי מדומיין, נקי מזרים, מפוליטיקת זהויות, "בלי בג"צ ובצלם", שבנוי על קולקטיב אחיד ומאוחד, היא תוצאה של שקיעת האוטופיות של השמאל לחברה צודקת ושוויונית. בהעדר עתיד אופטימי, התרפקות על זיכרון העבר ההרואי המדומיין היא פתרון נוח. 

הדיון שהתפתח סביב תוצאות משאל העם בבריטניה בסוגיית הברקזיט מדגים יפה את הדילמות שבהן היו שקועים תומכי ההישארות (Remainers) באיחוד האירופי, שברובם הגדול הם צעירים מהמעמד הבינוני, תושבי הערים הגדולות בבריטניה, שתומכים בכלכלה ליברלית. במאמר מאלף שפרסם לאחרונה, "ברקזיט ומיתוסים של אנגליות", טוען ג'יימס מיק (Meek), כי תומכי הברקזיט, ה"עוזבים" (Leavers), שהפרופיל החברתי והתרבותי שלהם מנוגד לזה של "הנשארים", נשענים על שלל אגדות ומיתוסים אנגליים בבואם לגייס המונים לדרישתם לעזוב את אירופה. הם מצטטים את טענתו האירונית של ג'ורג' אורוול – מסמלי השמאל הבריטי – כי "חוגים שמאליים באנגליה תמיד ראו באנגליות דבר מביש".

ל"נשארים" טוען מיק, ואליו מצטרפים חוקרים אחרים, חסרים מיתוסים פשטניים שיכולים לגייס את האנגלים. הקבוצות הליברליות הפרוגרסיביות בבריטניה לכודות בדילמה הבורגנית־ליברלית הידועה: תשוקה הן לאוניברסליות והן לייחודיות. מחד, הם תומכים בקהילות הפועלים במכרות הפחם כחלק מתמיכתם באותנטיות ובמסורת של קהילות תרבותיות אלו, ומאידך הם ערים לעובדה כי מכרות הפחם מזהמים את האוויר ותורמים להתחממות הגלובלית. רבים "מהנשארים", מהם אמידים ובעלי נכסים, נדהמים לגלות פעם אחר פעם כיצד מקומות העבודה שלהם – חברות ההיי־טק, חברות השקעות ומפעלים גדולים – אחראים לאי־צדק חברתי שנגרם לעובדים השכירים הפשוטים בחברות אלו, לנזק הסביבתי שהם גורמים ולניצול החברתי, בעיקר של אוכלוסיות בעולם השלישי. הם מעולם לא ניסו להבין את המניעים של תומכי הברקזיט: סיסמת השבועון 'האירופאי החדש', שנוסד מיד לאחר הברקזיט, היא שיש להתנגד לברקזיט, לא להבין אותו. 

הסתירה הגדולה ביותר בה נמצאים תומכי "הנשארים" באיחוד האירופי היא בין אמונתם באוניברסליות ובפתיחות לעולם שאירופה מייצגת, לבין התנגדותם ל"אנגליות". אך אותה אירופה, שבה הם דוגלים, היא חברה לבנה, קפיטליסטית, הדוחה את רוב אוכלוסיית העולם מלהיכנס אליה. חופש התנועה מוגבל לתושבי אירופה וליוצאים ממנה, אך לא לנכנסים אליה.

סתירות חריפות קיימות גם במחנה "העוזבים". הם מעוניינים לעזוב את אירופה ואת הערכים האוניברסליים שהיא והליברלים הבריטים מייצגים, אך בעצם הם "הנשארים" האמיתיים בתוך העולם הבריטי המסורתי. בעוד "הנשארים" הם בעצם אלו שרוצים לעזוב לעולם חופשי הנמצא מחוץ לגבולות בריטניה, ולעסוק באופן חופשי במה שלדעתם יתרום כמה שיותר להצלחתם הכלכלית וההשכלתית. 

"העוזבים" נשענים על העבר: הם מייחסים חשיבות למעשיהם ולמוצאם של הורי הוריהם. הם מעריצים מנהיגי עבר ודמויות אנגליות שהפכו לסמלים תרבותיים: ג'יימס בונד, המלכה, ווינסטון צ'רצ'יל ומרגרט ת'אצ'ר, הכורים, טייסי הספיטפייר במלחמת העולם השנייה, האחות בשירות הבריאות הממלכתי (NHS). הם נוהרים בהמוניהם למקומות שהפכו לאתרי עליה לרגל בשם קרבתם למיתוסים לאומיים: וומבלי, ווטרלו, בתי החרושת הנטושים של מעמד הפועלים, הכפר האנגלי האידיאלי. מופעי חיל האוויר על מסלולי טיסה בשדות תעופה כפריים ששימשו את חיל האוויר המלכותי בזמן מלחמת העולם השנייה זוכים כל קיץ לכמות שיא של מבקרים, לא פחות ואולי אף יותר מפסטיבל המוזיקה גלסטונברי, שהפך לסמל עבור צעירי "הנשארים". כך מצטיירים "העוזבים" כבעלי גאווה לאומית, רגשות, תקוות וחלומות, בעוד ש"הנשארים" שרויים בסבך תקוות ורעיונות "קרים", מחושבים, רציונליים. ההומניזם החילוני־הרציונלי שלהם מאותגר על ידי "העוזבים", אנשים בעלי תשוקה עזה לכבוד, לאהבה ולעבר מדומיין, המזכירה אמונה דתית. למרבה האירוניה, העמדות הכלכליות של שני הגושים מנוגדות למיקומם החברתי: הסקרים השונים שניסו לעמוד על הפרופיל הכלכלי של המחנות השונים זיהו בקרב "הנשארים" תמיכה בדיור בר־השגה, מס על העשירים, העלאה של שכר המינימום, וביטול שכר הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה. "העוזבים" מעוניינים ראשית כל בהגדלת תקציב הביטחון. בעיקרון, מזכירים דברים אלו את הפרופיל התרבותי של קבוצות שמרניות, מבוגרות שחלקן חיות באזורי פריפריה או בשכונות עוני מרוחקות. 

בצרפת אנו עדים למגמה דומה. כריסטוף גולוי (Guilluy) הסביר את המחאה של תנועת "האפודים הצהובים", שפרצה בפריז בסוף 2018, על רקע פערים דומים. האינטלקטואל האמריקאי מרק לילה תיאר את התנועה הקתולית "הפגנה לכולם" (La Manif pour tous), שחברים בה אינטלקטואלים שמרנים הרואים עצמם כאוונגרד של הכוח השלישי (לא גוליסטים ולא סוציאליסטים), בתור קבוצה שמאמינה בשמרנות חזקה כאלטרנטיבה הקוהרנטית היחידה לקוסמופוליטיות הנאו־ליברלית. המשאבים האנושיים של קבוצה זו נמצאים הן בשמאל והן בימין המסורתיים, ואפשר היה לראותם בהפגנות של "האפודים הצהובים", למרות שאלו האחרונים אינם מזוהים בברור עם הימין.

מקורותיהם האינטלקטואלים כוללים גם אנשי שמאל מסורתי: ג'ורג' אורוול, חנה ארנדט, סימון וייל, פייר פרודון האנרכיסט וקרל מרקס הצעיר, לצד מרטין היידגר. הם מתנגדים לאיחוד האירופי, לנישואין גאים, להגירה המונית ולשווקים גלובליים שאינם מוסדרים בחוק. הם דוחים את השימוש בהנדסה גנטית ואת תרבות הצריכה ההמונית הבאה לידי ביטוי, לדעתם, בתאגידים טרנס־לאומיים. האיחוד האירופי מסוכן עבורם כי הוא מקדם תרבות שבנויה על אינטרסים עצמיים של הפרט ועל הגירת אנשים מתרבויות שאינן תואמות את התרבות הנוצרית הלבנה. לבסוף, בשם היעילות הכלכלית כופה האיחוד האירופי מרכז ביורוקרטי־פוליטי על האומות האירופאיות, ובכך מתעלם מרצון העמים האירופאים המסורתיים. אירופה היא ציביליזציה נוצרית המורכבת אמנם מעמים שונים, אך עם מנהגים ושפות ייחודיות. עמים אלו מורכבים ממשפחות אשר מהוות אורגניזמים אנושיים ובהם אמהות, אבות וילדים הם בעלי חובות ותפקידים שונים אך משלימים. לשיטתם, ישנם קשרים אורגניים בין הפרטים והמשפחות, המשפחות והעמים, העמים והציביליזציה. 

קבוצות אלו חוזרות לשמרנות של המאה ה־19, שהתבססה על ראייה אורגנית של החברה. תפקידה המרכזי של החברה בעיניהן הוא לספק ולהעביר ידע, מוסר ותרבות לדורות הבאים כדי להנציח את האורגניזם ציוויליזטורי האירופי־הנוצרי. הם מאמינים במדיניות סביבתית נמרצת, ורואים את הפגיעה בסביבה כסימן לניוון האורגניזם האנושי. הם תומכים בעזיבת העיר לטובת אזורים כפריים, מעורבות בשלטון המקומי, בבתי ספר מקומיים, בכנסיה המקומית ובארגוני סביבה מקומיים. על פי אמונתם יש לגדל ילדים לאור ערכים שמרניים. כלומר, הם מציגים מודל של אורח חיים אלטרנטיבי לחיים העירוניים המתאפיינים בניוון מוסרי וסביבתי.

"הבט אחורה בזעם" – שובו של הזיכרון

שמרנות מול קידמה, היחס לעבר ולעתיד, מקומם של העיר והכפר, מטרופולין ופרובינציה, מסורת וקדמה הם המאפיינים את המחאה ואת הוויכוחים הפוליטיים־תרבותיים באירופה ובבריטניה. לכאורה יכלו גם הליברלים־דמוקרטים השמאליים להתרפק בנוסטלגיה ובנוחות על עברם ההרואי, על תקופה שבה הגנו על שכבות מצוקה ונאבקו למען צדק. אך גם הנוסטלגיה אינה כשהייתה. הפוליטיזציה של ההווה בעזרת העבר, כתב אנצו טרוורסו, היא סימפטום למצבו הנוכחי של השמאל, ששרוי בהווה ללא עתיד. מאז שנות השבעים עוסקים אינטלקטואלים ואנשי שמאל ללא הרף בתיאוריות ובפרקטיקות של זיכרון, בפוליטיקה של זיכרון, בזיכרון היסטורי, בזיכרון פרטי וקולקטיבי, בעבר מומצא ובעבר קולקטיבי. הברבריות הטוטליטרית שבה נאבק השמאל המערבי, מגויסת כיום לצרכי הפוליטיקה של ההווה. המילים "ג'נוסייד", "נאצי" או "אושוויץ" משמשות לתיאור כל אי־צדק. כל מאבק באימפריאליזם האמריקאי מושווה מיד למאבק תנועות המחתרת באירופה תחת הכיבוש הנאצי. כל מאבק דמים הופך לרצח עם. בהעדר עתיד, הופך ההווה למאבק עם העבר.

 אולם עבור הליברליזם השמאלי וקבוצות נאו־שמאליות העיסוק הכפייתי בזיכרון אינו רק נחמה, אלא גם טקס של העלאת שדים וגירושם. כל הקבוצות שהליברלים והשמאל הממסדי דיכאו והשפילו – עבדים, שחורים, מוסלמים, הודים, מזרחים, פלסטינים ובראש ובראשונה נשים – רודפות אותו כרוחות רפאים. לכן עסוקים כיום הוגי הדעות של השמאל הליברלי והסוציאליסטי באופן אובססיבי בזיכרון ההיסטורי תוך התמקדות בבקשת סליחה מכל אותן קבוצות מדוכאות. טרוורסו מציע לאותם אינטלקטואלים לחזור לכמה מן המאפיינים הבסיסיים של הקומוניזם הטהור, שמתכתבים במישרין או בעקיפין עם הנאורות והסוציאליזם, במקום לפשפש בפשעיהם.

אך גם העבר אינו כפי שהיה: העבר המודרני של המאה הקודמת, שבו שלטו הליברלים או הסוציאל־דמוקרטים, אינו דומה לעבר הנאו־ליברלי של היום. זהו עבר מופרט, שלכל אחד יש עליו חזקה, בעיקר לאלו שסבלו מידי השמאל ההגמוני. במרכז השיח על עבר מדומיין, עבר היסטורי, כותב טרוורסו בהשפעת וולטר בנימין, אנו מוצאים היום, לצד הכאה על חטא, את דמות הקורבן. עד המאה ה־20 ובמהלכה, נתפסו הקורבנות כדמויות הרואיות אך חסרות זהות. לעיתים, יותר כקולקטיב חסר צורה שסבל בגולאגים, במחנות הריכוז והמוות הנאציים, במחנות הפליטים, בספינות העבדים או בפריפריה הישראלית הלוהטת של שנות החמישים. קולקטיב נרדף וחסר שם זה תמיד עמד בצל המוני הגיבורים, שנאבקו נגד הסטליניזם, הפשיזם, הקולוניאליזם, המערב האימפריאליסטי, ובישראל הציונית נגד הערבים "הזוממים להשליכנו לים". 

עוד קודם לסיום המלחמה הקרה הופרט גם קולקטיב הניצולים חסר הזהות. למן שנות התשעים ניתן מקום מרכזי לפרט־הניצול ולזיכרונו. אך בעיסוקם האובססיבי בזיכרון הקולקטיבי, מאבדים האינטלקטואלים של הליברליזם השמאלי והשמאל החדש את הקשר עמו: בעודם עוסקים בשאלה מתי הומצא העם היהודי, הפלסטיני או האפרו־אמריקאי – תובע הניצול והקורבן את זכויותיו, את עברו, את גאוותו ואת עלבונו מידי ההגמונים לשעבר והאינטלקטואלים היום.  

לעומת זאת, כפי שכותב 'האקונומיסט', אחד הדברים היחידים שמאחדים כיום את מפלגות הימין הקיצוני באירופה הוא גאווה, בייחוד גאווה שאינה מוכנה להתנצל על פשעי העבר: מוסולני, ווישי, פרנקו, השלטון הבריטי בהודו. כך הכריז מנהיג תנועת הימין הספרדית "ווקס" (Vox), סנטיאגו אבסקל (Santiago Abascal): "השמאל כבר לא יגרום לנו להרגיש בושה על דברים שרק גורמים לנו גאווה, כמו התנגדות לפמיניזם, למוסלמים ולזכויות ההומוסקסואלים".

בישראל נקלע "השמאל" הליברלי למלכודת דומה לזו של מקביליו במערב: החל מרצח רבין בנובמבר 1995, שורה של תהליכים מקומיים בעלי שורשים עמוקים, הקשורים גם לנסיבות העולמיות שתוארו לעיל, הכזיבה את התקוות לעתיד חופשי ושוויוני יותר ולפתרון מדיני עם הפלסטינים. בהווה־ללא־עתיד זה פורחת הנוסטלגיה "לארץ ישראל הישנה והטובה", בה שלטו ההגמונים מן השמאל הליברלי. 

אין זו הפעם הראשונה בה מצא השמאל הליברלי הישראלי נחמה בעבר המדומיין שלאחר קום המדינה. אולם בניגוד לנוסטלגיית "ארץ ישראל הישנה והטובה" שלאחר 1977, בתחילת המאה ה־21 ציפתה לשמאל הליברלי הישראלי הפתעה: נרטיב "סאלח שבתי", שהתקבל בעבר, נתקל בנרטיב נגדי, "סלאח פה זה ארץ ישראל". שורה של טענות והאשמות מוטחות בעשור האחרון מצד פלסטינים, יהודים יוצאי ארצות האסלאם וצאצאיהם והימין השמרני־דתי־משיחי. אתרי "הנכבה" בלוד ורמלה, "סאלח" בירוחם, "אלטלנה" במרכז בגין ומוזיאון ז'בוטינסקי, חברון וישיבת מרכז הרב, תובעים את עלבונם על שנים של ניכור, קיפוח, נישול, רדיפה, הצקה וגירוש מצד "השמאל". בעבר התמודד השמאל עם האשמות אלו בעזרת מניפולציות תרבותיות, ארגונים ומפלגות המונים של השמאל והמרכז, וכמובן מסורות תרבותיות בנות עשרות שנים, שאותן יצרו ובהן הופיעו ההגמונים ("שירי ארץ ישראל הישנה והטובה", צוותא, התיאטרון הרפרטוארי, הקיבוץ, הסיירות, הלהקות הצבאיות, בן גוריון, עמוס עוז). בכל אתרי השמאל במערב, שם המרקם הדמוגרפי-אתני של האוכלוסייה משתנה בקצב מהיר, רועדת המוסיקה "המזרחית" – התורכית בגרמניה, השחורה באנגליה ובארצות הברית, והים־תיכונית־מזרחית בישראל – מתחת לרגלי "האחוס"לים" (שכאמור, מאוטנר קורא להם "ההגמונים לשעבר הליברלים").

סיכום

"השמש השחורה" של השמאל הליברלי המערבי והישראלי מקורה בכאב וגעגוע לעולם החדש והאמיץ, שהתחלף בעולם חדש ובעייתי. ההתפכחות של כל אותן אידאולוגיות ותנועות שמאל ליברלי במערב ובישראל שחגגו את ניצחונן ב־1989, לאחר מאתיים שנות מאבק, היתה קצרה ומכאיבה: בעוד השמאל, נלהב מניצחון הליברליזם, נטש את האוטופיות שלו למען הנאו־ליברליזם ואת המודרניזם שלו למען פוליטיקת הזהויות והכאה על חטאי העבר, עלה מולו גל חדש של פוליטיקה ימנית שמרנית, שדוגלת בחזרה לעבר מפואר ובהגנה על המערב "הישן" – הלבן, הנוצרי. גם בישראל רודפים את השמאל הליברלי חטאי העבר וקורבנותיו, לעומת הימין שרוכב על גל השמרנות והימין החדש העולמי. במציאות של תחילת המאה ה־21, תקוות קולקטיביות חדשות אינן נראות באופק: העולם, כנראה, ימשיך להיות כאוטי. 

תמונה ראשית: Rob Donnelly / Brace (flickr)