הפוליטיקה של משבר האקלים – לקראת גרין ניו דיל ישראלי

שינוי האקלים ממנו מזהירים מדענים מזה עשורים הפך בשנים האחרונות מאיום עתידי לבעיה עכשווית, מסכנה למשבר. אזורנו כבר חווה את השינוי. גלי החום של השנים האחרונות, התגברות שריפות יער וחורש, הצפות במישור החוף, הבצורות הארוכות של 2004–2011 ו-2013–2018, הן רק חלק מן הדוגמאות. בגלל מיקומה במזרח התיכון, ישראל צפויה לסבול במיוחד מהמצב, כאשר המשך ההתחממות העולמית בקצב הנוכחי תביא לעלייה בגובה פני הים, מדבור ולאירועי מזג אוויר קיצוניים.

בשנים האחרונות מתרחבת ברחבי העולם, ובעיקר באירופה ובארצות הברית, קריאה חדשה לאימוץ תוכניות מקיפות להתמודדות עם משבר האקלים תחת השם "גרין ניו דיל" או "גרין דיל". מקורו של השם מתייחס לתכנית הניו דיל של הנשיא האמריקאי פרנקלין רוזוולט, לחילוץ מן השפל הכלכלי הגדול בשנות השלושים של המאה הקודמת. הניו דיל המקורי כלל שימוש בשלל אמצעי מדיניות כגון חקיקה, השקעות ממשלתיות והרחבת המעורבות הממשלתית בכלכלה לשם הקלה ושיקום אחרי המשבר ונחשב לרפורמה הכלכלית הרחבה ביותר שנערכה בהיסטוריה האמריקאית. בדומה לתוכנית של רוזוולט, הגרין ניו דיל קורא לרפורמה כלכלית מקיפה תוך התערבות ממשלתית על מנת להתמודד עם המשבר הסביבתי-כלכלי-חברתי הגדול של זמננו, על ידי שימוש בכל הכלים (התקציביים והרגולטוריים) המצויים בידי המדינה תוך חיזוק השכבות החלשות וחיזוק מערכת הרווחה. 

מספר הנחות מוצא מנחות את הרעיון של תוכניות גרין ניו דיל בעולם. בראש ובראשונה שמשבר האקלים, והמשבר האקולוגי בכלל הם משברים מעשי אדם. השיטה הכלכלית הקיימת שואפת לצמיחה אינסופית, מתבטאת בייצור בלתי פוסק של מוצרים ללא צורך ומקדשת ניצול משאבים בשם שורת הרווח על פני טיפוחם לדורות הבאים. מכונת הייצור והצריכה התאגידית־תעשייתית הזו מונעת על ידי דלקים, פולטת זיהום וגזי חממה בכל שלב ושלב של הדרך. לא מדובר רק בפליטות ממפעלים: ייצור אנרגיה באמצעות שריפת נפט, פחם וגז לייצור חשמל ולתחבורה, וייצור מזון (כולל שינוע סחורות) הם הגורמים המרכזיים לפליטת גזי החממה בישראל ובעולם. הגזים האלו גורמים לעלייה בטמפרטורה העולמית הממוצעת, והתוצאה היא שינוי האקלים. כריית המשאבים הבלתי מרוסנת, פסולת וזיהום המציפים את הסביבה ובניית תשתיות וישובים חדשים על שטחים פתוחים גורמים להרס אקולוגי שרק מחריף עוד יותר את המשבר. 

כבר עתה קצב ההתחממות של ישראל גבוה בממוצע פי שניים מקצב ההתחממות העולמית, ואם נמשיך במדיניות של עסקים כרגיל וקידום תעשיות מזהמות (ובראשון הרחבת השימוש בגז) אזורנו יהיה בלתי ראוי למחיה עד סוף המאה. ככל שהמשבר יתגבר, אנו צפויים לעוד ועוד תופעות הרסניות שכל אחת מהן, כמו הקורונה, יכולה לשתק את הפעילות הכלכלית, לפגוע בענפים שלמים ולגרור הוצאות עצומות לצורך שיקום תשתיות ושיקום המשק. גם הלחץ על מערכות הבריאות, הרווחה והתשתיות הציבוריות צפוי לגבור. מי שייפגעו הכי קשה – וכבר נפגעים – הם אלו מאיתנו המשתייכים לאוכלוסיות המוחלשות, שמסתמכות יותר על אותן מערכות ציבוריות. לאחר מכן, גם שאר האוכלוסייה לא תהיה חסינה להשפעות המשבר. לנוכח כל אלה, משבר האקלים מתגלה לא רק כמשבר סביבתי, אלא גם חברתי־כלכלי.

ההנחה השנייה של הגרין ניו דיל מתייחסת להיבט חברתי-כלכלי זה. היא גורסת כי משבר האקלים לא פוגע בכולם באופן שווה וגם כי לא כולם תורמים לו באופן שווה. גם בארצנו, טביעת הרגל הפחמנית של אלה הטסים מספר פעמים בשנה למסעות קניות בחו״ל ונוהגים ברכב פרטי לעבודה, אינה שווה לזו של הצועדים לעבודתם ושמשכורתם אינה מאפשרת קיום בכבוד. מן הצד השני, הסכנה החזויה מעליית מי הים וריבוי שיטפונות על תושבי מישור החוף גדולה מהפגיעה באלו המשקיפים על החוף מהרי פנים הארץ. האיום בעליה של עוד מעלה או שתיים נראה פחות נורא כאשר אוחזים בשלט המזגן, ויותר מאיים על מי שמתקשה לשלם את החשבון להפעיל את המקרר, ועוד יותר מכך על אלו שאינם מחוברים למערכת החשמל. המשבר גם צפוי להגדיל עוד יותר את הפערים בין רשויות מקומיות עשירות, בעלות משאבים לתיקון ושדרוג תשתיות, לבין רשויות מקומיות עניות.

ההנחה השלישית של הגרין ניו דיל גורסת כי השינוי בסדר הגודל הנדרש לא יבוא מהחלטות פרטניות לגבי אורח החיים שלנו אלא מאופן ארגון החברה שלנו. יתר על כן, גם שינויים הכרחיים באורח החיים, כגון העדפת תחבורה ציבורית על רכב פרטי, תלויים בשינוי מאורגן של סדרי העדיפויות בחברה ובהקמת תשתיות. רק ממשלות יכולות להוביל שינוי בסדר גודל כזה. על מנת להימנע מתרחיש של עליית הטמפרטורה הממוצעת העולמית ביותר משתי מעלות צלזיוס במהלך המאה, הציב הסכם פריז יעד של מעלה וחצי (בתרחיש "עסקים כרגיל" תתרחש עליה של שלוש מעלות לפחות), אשר דורש הפחתה של 45 אחוזים בפליטות פחמן דו־חמצני עולמיות עד שנת 2030 ביחס לפליטות 2010, עם שאיפה להגיע לאפס פליטות לפני שנת 2050. כלומר, לפי הסכם פריז, את מרכז המאמצים בשינויי המגמה מעליה מתמדת בפליטות לצמצום לכיוון איפוס יש לערוך בשנים הקרובות. סוכנות האקלים של האו"ם הגדירה את העשור הנוכחי כקריטי לצורך זה, במהלכו צריך לבצע רפורמות מרחיקות לכת במשק האנרגיה ובתשתיות תחבורה. 

אמנם ישראל היא מדינה קטנה, אך היא מדורגת גבוה במדדי פליטות גזי חממה לנפש. לכן עלינו לעבור קודם כול למקורות אנרגיה חלופיים, כגון אנרגיה סולארית. לצד זה, עלינו להפסיק את הניצול ההרסני של משאבי הטבע העומדים לרשותנו, לסגור תעשיות מזהמות ונצלניות, להבטיח מים ואוויר נקיים ולשמור על הטבע ועל מכלול החיים.  אבל ממשלת ישראל כמעט אינה פועלת בנושא. בעקבות הסכם פריז, ישראל הציבה יעד לא שאפתני של הורדת הפליטות לנפש עד לסוף העשור הנוכחי, יעד המבטא בפועל מיתון בעלייה של סך כל הפליטות בישראל אך לא צמצומן. אפילו ביעד נמוך זה מתקשה המדינה לעמוד.

לצד צמצום השפעתנו על הסביבה, עלינו גם להיערך כחברה לאקלים המשתנה ולהגיע מוכנים יותר למשברים שיבואו איתו. הסתגלות למשבר האקלים היא קריטית לא רק לשם שמירה על החיים ועל איכותם, אלא גם מתוך הבנה שאי־היערכות למשבר תוביל בהכרח לפגיעה חמורה בשכבות החלשות. היערכות והסתגלות טובות כוללות השקעות ציבוריות גדולות וארוכות‏־טווח בתשתיות פיזיות ואנושיות, השקעה במשרות ירוקות ותחומי עבודה נטולי פליטות (כמו חינוך), יצירת רשת ביטחון לעובדים ועובדות, הגנה על שטחים פתוחים, יצירת מערכת בריאות ציבורית איתנה, ובכלל – יצירת מערכות ממשלתיות ומקומיות גמישות ומותאמות לשינויי האקלים הצפויים. לשם כך, כל תכנון המדיניות, ממדיניות פיזית של דיור, תחבורה ותשתיות, דרך השקעות בתשתית אנושית (השכלה ותעסוקה) ועד החלטות על מיסוי, צריך להיעשות דרך הפריזמה של השפעתו על על משבר האקלים.

הנחות המוצא, שהמערכת הכלכלית הנוכחית פגומה, ושמערכות כלכליות, אקולוגיות וחברתיות דורשות חיזוק ושינוי סדרי עדיפויות כדי להתמודד עם האיומים הצפויים, מובילות להנחה הרביעית – שכתוצאה משלל סיבות ותהליכי עומק ארוכי שנים, המערכת הפוליטית מצויה במבוי סתום, והפער בין הצרכים והשאיפות של הציבור הרחב לבין החלטות הממשלה והכנסת רק גדל. למקום הזה נכנס החזון של הגרין ניו דיל. 

פוליטיזציה של משבר האקלים

הנחה רווחת היא שההתמודדות עם משבר האקלים דורשת מהאנושות להתגבר על מחלוקות אידיאולוגיות וחברתיות ולייצר קונצנזוס סביב הפתרון. זהו ההיגיון המנחה את הסכמי האקלים מפריז וקופנהגן, לדוגמה. במסגרת הניסיון ליצירת אותו קונצנזוס הציגה התנועה הסביבתית, בארץ ובעולם, את משבר האקלים כגורם המאיים על כלל האנושות באופן שווה, וכאויב משותף בו יש להילחם באופן מאוחד. אך על אף שהגורמים והפתרונות לשינוי האקלים (בראשם צמצום פליטות) ידועים למדע כבר עשורים, ערכים סותרים ואינטרסים של קבוצות חברתיות נבדלות הם אלו שעומדים בבסיס העיכוב המתמשך בהתמודדות האנושית עם הבעיה. משבר האקלים טומן בחובו אתגרים עצומים בתחומים רבים (כמו אנרגיה וחקלאות), ויותר מתמיד ישנו צורך בדיון דמוקרטי על כל אחד מתחומים אלה, בצורה המשקפת את הבסיס האידיאולוגי, מבני הכוח והאי־שוויון המתבטא בשלל הפתרונות המוצעים.

"פילוג חברתי טבוע במהותה של הפוליטיקה ובעצם האפשרות של פוליטיקה דמוקרטית", טוענים ארנסטו לקלאו ושנטל מוף. כלומר, פוליטיקה תלויה בממד הדיאלוג בו עומדים שני צדדים (או יותר) ודנים על נושא סביבו ישנו חוסר הסכמה. שני רבדים עומדים בבסיס הצהרה זו. ראשית, הבסיס לדיון דמוקרטי הוא בהכרה של כל צד בצדדים האחרים כשחקנים לגיטימיים, בעלי תפיסות עולם שונות היושבות על מכלול ערכים וחזון אידיאולוגי של מהי החברה הראויה. מתוך אותם ערכים וחזונות נגזרים הפתרונות האפשריים לבעיה החברתית הנדונה. החתירה להסכמות בין הצדדים השונים צריכה להיות בצורה של שכנוע וחתירה לקידום מציאות חדשה. שנית, לקלאו ומוף דוחים את הטענה כי מטרת הפוליטיקה בדמוקרטיה היא לשאוף לקונצנזוס, וטוענים כי השגת קונצנזוס הוא אקט של כפיית תפיסות הגמוניות על אלו אשר מצויים בחילוקי דעות עם ההגמוניה. כלומר, קונצנזוס הוא פעולה לא דמוקרטית המשתיקה קולות אנטי־הגמוניים ואף את האפשרות לדמיין מציאות חלופית. זו אינה ביקורת על מנגנון הכרעת הרוב בדמוקרטיה, אלא ביקורת על הצגת מצבים מסויים בתור אקסיומות שאינן ניתנות לערעור, באופן המונע את קיומה של אלטרנטיבה למצב הקיים. כמו האקסיומה שאיומים סביבתיים או בריאותיים – בצורת או מגיפה לדוגמא – אינם נושאים פוליטיים. 

הגיאוגרף אריק סיוונגדאו (Swyngedouw) טוען כי המבוי הסתום בנוגע להתמודדות עם שינוי האקלים נובע מתהליכי עומק של דה־פוליטיזציה של הסביבה. לטענתו, דה־פוליטיזציה היא תהליך בו הופכים נושא מסוים לתחום עיסוק ביורוקרטי של אדמיניסטרציה, לכזה בו קבלת החלטות אינה מתבססת על השקפת עולם פוליטית, ערכית או אידאולוגית, אלא על בסיס "מומחיות" ניטרלית כביכול (כמו מדעית או כלכלית). בדיון מעין זה תפקיד מקבלי ההחלטות מצטמצם לבחירה בין חלופות טכניות כאלו או אחרות, או לבחירה בין אופן פעולה אחד לבין אי־פעולה. כלומר, לאשר את המלצת המומחים או לדחות אותה, בכפוף למערך השיקולים של אותו תחום מומחיות, במקום לקבל החלטות על פי סולם הערכים של הנבחרים והציבור. התייחסות לבעיות סביבתיות כא־פוליטיות מובילה, לטענת סווינגדאו, לפתרונות סביבתיים אשר אינם מטפלים "בשורש הבעיה", ואף לכאלו אשר משמרים את ההיגיון שיצר אותה מלכתחילה. פן מרכזי של דה־פוליטיזציה של הסביבה הוא טיפול בבעיות סביבתיות וניהול משאבי טבע דרך פריזמה כלכלית בתוך הקונצנזוס הנאו־ליברלי של צמיחה והפרטה, שמשתיק קולות מתנגדים ופריזמות אלטרנטיביות. 

סווינגדאו טוען כי משבר האקלים הוא נושא פרדוקסאלי אשר נתפס בו זמנית כא־פוליטי ופוליטי. זאת בשל ההישענות העמוקה על ידע מדעי בדיון תוך דרישה להתעלות מעל חוסר הסכמות פוליטיות, ומפני שהאיום על האנושות בכללה מטשטש מבני כוח ואי־שוויון. לטענתו, על מנת להתמודד כראוי עם משבר האקלים ישנו צורך להתייחס אל האספקטים הפוליטיים שלו ולפרוץ את מסגרת הדיון בו פוליטיקאים נדרשים "להקשיב למדענים". 

בנוסף, לפי סווינגדאו, על מנת לעשות פוליטיזציה של האקלים יש להימנע מהצגת שינוי האקלים בתור אפוקליפסה הכוללת הכחדה טוטאלית, כמו גם מהגדרת המאבק של התנועה הסביבתית כמאבק ב"שינוי האקלים". הצגה זו של הבעיה מתבססת על דיכוטומיה בין ״האדם״ לבין ״הטבע״, ויוצרת הפרדה שגויה בין מי שמאוים (אנשים וחיות) לבין מי שמאיים (גזי חממה ושינוי האקלים), והיא מתמקדת באסון מבלי להציע ישועה. כך במשך עשורים רבים המאבק הסביבתי נתפס כנגד פליטות גזי החממה. אבל היריב של התנועה הסביבתית אינו גז חממה כזה או אחר. כי לגז אין תודעה וכמו כל חומר, הוא עושה רק את מה שנובע מתכונותיו הפיזיקליות והכימיות (לאגור חום במקרה הנידון). יותר נכון להגיד שמי שמאיים על האנושות הם לא גזי חממה או שינוי האקלים, אלא בני האדם אשר פולטים את אותם גזים. לכן המאבק אינו בפליטות עצמן אלא במערכת החברתית שיוצרת אותם.  

אבל כאמור, גם ההפרדה הזו בעייתית. כאשר מצד אחד ״כולנו״ מאוימים ממשבר האקלים, ומצד שני ״כולנו״ פוגעים בטבע, אזי ״כולנו״ אשמים. ההנגדה המלאכותית הזו שמה את החברה האנושית בכללותה באותה קבוצת ייחוס, באותו הקונצנזוס: או כקבוצה הומוגנית של "התורמים למשבר האקלים", או כקבוצה הומוגנית של "הנפגעים". כך נוצר פרדוקס בהצגת המשבר בו כלל החברה היא קורבן וכלל החברה אוחזת באשמה, משום שהיא שמה את כל האנושות באותה הסירה ומתקשה לסמן את האחראים המרכזיים לפליטות. סיוונגדאו קורא להפסיק לדבר על האוניברסליות של המשבר, בו כולם מצויים יחד באותו הקונצנזוס של אשמים וקורבנות. כדי לצאת מן המבוי הסתום בדיון, צריך לטענתו למתוח מחדש את קווי ההפרדה בבעיה האקלימית. קו ההפרדה אינו בין האנושות לבין גורם חיצוני, אלא בין אלו שרוצים בהמשך המצב הקיים לבין אלו שרוצים לשנותו. במילים אחרות, להכיר במי שנהנה מהמצב הקיים ולהתחיל ליצור חיבורים בין שותפים לדרך השינוי. לכן עלינו לעמוד ולהתעקש על פוליטיקה של שינוי האקלים ולתקשר את ההפרדה ביננו לבינם. שיח חדש של "אנחנו" ו"הם" יעמוד גם על ההבדלים בין אלו שתורמים יותר או פחות למשבר, וגם על ההבדלים בין אלו שנפגעים יותר או פחות ממנו. כך גם ניתן ליצור סולידריות פוליטית בין מובילי השיח האקולוגי לבין קבוצות חברתיות נוספות. 

בישראל, הדיון האקלימי נדחק לשוליים בשל קיומו של קונצנזוס ייחודי נוסף. הקונצנזוס בקרב המערכת הפוליטית ששינוי האקלים הוא נושא שאינו מעניין את הציבור הישראלי, וכי לישראל תרומה זניחה לפליטת גזי החממה העולמית. קונצנזוס זה דוחק לשוליים את הדיון על כלכלת הפליטות הישראלית, משתיק את השפעות המשבר על האזור, ומציג את התנועה הסביבתית ככזו שאינה מתייחסת לנושאים כלכליים-חברתיים אשר רלוונטיים לציבור הישראלי. קונצנזוס זה מאפשר לממשלות ישראל להמשיך ב"עסקים כרגיל" ועליו יש להתגבר באמצעות שינוי זירת הפעולה ושינוי השיח הפוליטי.  

שינוי זירת הפעולה 

מרכיב נוסף הדרוש לפוליטיזציה של משבר האקלים הוא שינוי הזירה בו מתקיים השיח סביב הנושא. כבר עשורים שבארץ, בקווים דומים יותר ופחות לצפון הגלובלי, הדיון סביב משבר האקלים מתמקד בזירות ברורות. בזירה המדעית־מחקרית, אפשר לומר בהכללה  שהוכרעה השאלה בנוגע לגורמים לשינוי האקלים לפני שנים רבות, ועכשיו דנים בעיקר בהערכת היקף השינוי וכלים להתמודדות איתו. בזירה התרבותית־חינוכית, נעשית עבודה רצינית, אך המשימה עוד רחוקה מלהיות מושלמת. 

מרבית תשומת הלב הוקדשה במשך תקופה ארוכה לזירה השלישית, הזירה הכלכלית־צרכנית. הציבור השבוי בשיח קפיטליסטי של בחירות אישיות וכוחות השוק, התבקש להתגייס למאבק בשינויי האקלים באמצעות שינוי דפוסי הצריכה שלו: לבחור בין אופניים לרכב, בין טבעונות לבשר מיובא, לקנות מכשירי חשמל חסכוניים, לקצר את המקלחת ולהעדיף ייצור מקומי או אורגני. אולם, השינוי בסדר הגודל הנדרש לא יבוא מהחלטות פרטניות לגבי אורח החיים שלנו. אסטרטגיית השינוי הצרכני כשלה. היא לא הצליחה ליצור מסה קריטית של צרכנות מודעת במהירות הנדרשת, והיא מסיטה את האחריות מהתאגידים לצרכנים. יתר על כן, שינויים הכרחיים באורח החיים שלנו, כגון העדפת תחבורה ציבורית על רכב פרטי, או צריכת חשמל סולארי, תלויים בהקמת תשתיות ושינוי סדרי העדיפויות בחברה. שינוי כזה יכולים להוביל רק מקבלי החלטות, בזירה הפוליטית. גם אסטרטגיית האחריות התאגידית, בה עסקים יצמצמו פליטות מיוזמתם ולא בשל חקיקה, כשלה מול שורת הרווח. 

בנוסף, כפי שטען סווינגדאו, דה־פוליטיזציה של פתרונות סביבתיים באמצעות שיח כלכלי משמר לרוב את מבני הכוח וההיגיון שהובילו למשבר. לדוגמה, דה־פוליטיזציה של מעבר לאנרגיות מתחדשות תתמקד בסוג הטכנולוגיה החדשה, בשאלות של עלות ומהירות הקמה או מחיר יחידת חשמל ותהפוך את סוגיית הפגיעה בשטחים פתוחים לשולית. דיון כזה מסתיר את ההבדלים הפוליטיים בין, למשל, העדפה של התקנת פנלים על גגות של מבני מגורים (בבעלות הדיירים) מול העדפה של שדות סולאריים ענקיים בנגב בבעלות תאגידים, מתעלם מההבדל בין הפרטה של חברת החשמל לבין הפיכת ייצור החשמל למשאב ציבורי בבעלות רחבה, ועוד. פוליטיזציה של משבר האקלים מאפשרת להרחיב את גבולות הדיון האקלימי על ההבדלים בין יישום מדיניות ירוקה נאו־ליברלית לבין מדיניות ירוקה סוציאליסטית, ולשקלל במערך קבלת ההחלטות גם תועלות שאינן נמדדות בכסף או במשקל פליטות הפחמן. 

משבר האקלים בזירה הפוליטית בישראל 

בזירה הפוליטית הישראלית התנועה הסביבתית היא לא שחקן בעל כוח. על אף ריבוי הארגונים, הנבדלים בתחומי התמחות, קהלי יעד או אופי פעילות. זהו פער הטמון בין היתר בתדמית הא־פוליטית של התנועה הסביבתית, הנובע משנים של דה־פוליטיזציה של הסביבה. התנועה הסביבתית לא התעלמה מעולם מן השדה הפוליטי, אבל האופן העיקרי שבו היא פעלה מול מקבלי ההחלטות היה בתור ״מומחים״ ולא בתור ״מצביעים״. אלה היו אקולוגים, כלכלנים ומשפטנים השואבים את כוחם מאוטוריטה ניטרלית כביכול של ידע וניסיון. הם ניסו להכניס את זירת הדיון המדעי על האקלים לתוך הזירה הפוליטית, אבל הזירה הפוליטית פועלת תחת עקרונות אחרים. בנוסף, במציאות הפוליטית הישראלית הנוכחית, כוחה של אותה מומחיות אינו גדול כבעבר, בטח לא מול לוביסטים ואינטרסים כלכליים. 

התנועה הסביבתית היא כמובן פוליטית, כי היא מנסה להשפיע על קבלת ההחלטות. אבל כאשר ארגונים סביבתיים קוראים לעצמם "א־פוליטיים" הם מבטאים חוסר הבנה של מהי פוליטיקה. יותר נכון לומר שהם "א־מפלגתיים" או לא נוקטים עמדה אידיאולוגית. אבל, כפי שצוין לעיל, כאשר מגבילים את הדיון הסביבתי למומחיות א־מפלגתית, מצד אחד ניתן להשיג תמיכה ביוזמות סביבתיות מחברי כנסת מכל רחבי המשכן, אך מצד שני ההקשרים הפוליטיים הרחבים של מדיניות כזו או אחרת מושתקים. קחו לדוגמה את הדיון על פתרון משבר המים בעשור הקודם: בעוד מרבית המומחים הסכימו על התפלה כפתרון למחסור במים, ההפרטה של מתקני ההתפלה עברה ללא כל התנגדות והמודל הכללי בה היא הוקמה מתעלם מסוגיית פליטות גזי החממה של המתקנים, ובשם הרווח לזכיינים לא מאפשר את צמצום הייצור בשנים מרובות גשמים. 

משבר האקלים מאתגר את הנטייה לדה־פוליטיזציה של מאבקים סביבתיים, שכן הוא מחייב התמודדות – שהיא במהותה פוליטית – עם כוחות המשמרים את המצב הקיים. כדי לשחק בזירה הפוליטית צריך כוח פוליטי, אשר נמדד בציבור תומכים בעל כוח אלקטורלי. זה מחזיר אותנו לאופן הדיבור שלנו על שינוי האקלים. אם נדבר על שינוי האקלים כעל בעיות שאנו חווים כיום, ואם נדבר על השינויים הדרושים כדי להתמודד עם שינוי האקלים לא בתור יעדים לעוד עשור או שתיים, אלא בתור תוכניות עבודה של שנה, שנתיים וחמש, שיראו תוצאות תוך קדנציה, יהיה יותר קל להשיג להם תמיכה ציבורית ותמיכה פוליטית. 

שינוי פרדיגמטי

הגרין ניו דיל מציע פרדיגמת פעולה חדשה לתנועה הסביבתית הישראלית. אילון שוורץ אפיין מספר פרדיגמות שונות בתנועה הסביבתית הישראלית שהתפתחו לאורך השנים ופועלות כיום במקביל. הראשונה הייתה פרדיגמה של שמירת טבע (עם המאבק נגד ייבוש החולה והקמת החברה להגנת הטבע); השנייה החלה לדבר על ״איכות הסביבה״ בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת (עם מאבקים נגד זיהום והקמת ארגונים כמו אדם טבע ודין); ומשם צמחה פרדיגמה שלישית של קיימות מקומית שהובילה את השיח בעשרים השנים האחרונות. כל פרדיגמה בנתה על הישגי קודמותיה – בין אם אלו התבטאו בחקיקה, בתשתית ארגונית או בהטמעת רעיונות ואורחות חיים בקרב הציבור הרחב – וכל פרדיגמה חדשה הרחיבה את הדיון לרעיונות חדשים ויצרה זירות חדשות ואופנים חדשים לפעולה. דב חנין, בספרו המשותף עם דני פליק 'מה לעשות עכשיו' תיאר את הפרדיגמות האלו בתור גלים, וטען כי הגל השלישי של הקיימות מעלה גם שאלות חברתיות. קיימות לטענתו לא רק מסמלת חלופה לתרבות הייצור שמטרתו רווח ללא התחשבות במחיר הסביבתי ומעבר לייצור תוך התחשבות בתנאי הסביבה שלנו, אלא גם דרישה לייצור מה שאנו באמת צריכים תוך דיון בהשלכות החברתיות של בעיות סביבתיות ואינטרסים כלכליים. 

תנועת הגרין ניו דיל הישראלית מופיעה בתקופה בה שינוי האקלים הפך להיות הנושא שמוביל את השיח בתנועה הסביבתית. בנוסף לשינוי הנושאי, היא גם מובילה שינוי בשדה הפעולה, מתוך פרדיגמה הטוענת ששדה הפעולה המרכזי הוא יצירת כוח פוליטי. לא באמצעות שינויי חקיקה קטנים כאלו או אחרים, אלא הצגת חזון כולל שמגייס את הכוח של המשבר הנוכחי בתור הזדמנות להובלת שינוי כולל בחברה ובכלכלה הישראלית. לפיכך כדי להצליח, קידום גרין ניו דיל בהקשר הישראלי דורש בניית תנועה עממית רחבה שתאבק למען חזון גרין ניו דיל מקומי, ותוביל לשינוי עמוק בתפיסה הציבורית של משבר האקלים והשפעותיו על חיינו. זאת אומרת, הקמת תנועה אזרחית רחבה בעלת כוח פוליטי, שתדחוף ותניע תהליך לשינוי ולבנייתה של חברה צודקת יותר. שינוי תפיסתי בחברה הישראלית הוא תנאי הכרחי לכל שינוי ממשי במציאות חיינו. פוליטיקאים ובעלי אינטרסים לא יובילו את השינוי הנדרש, אלא אם הציבור יכריח אותם לעשות זאת. 

קהל היעד המרכזי הוא הציבור הרחב. כל קמפיין שיגובש יהיה מכוון קודם כל אל הציבור הרחב, ויונהג על ידי הציבור הרחב, לא על ידי מומחים ולא על ידי פוליטיקאים. גם אם יגובשו פעילויות הפונות אל נבחרי ציבור בשלבים הראשונים, הן יהיו מתוך שאיפה להרחיב מעגלי תמיכה. תנועת הגרין ניו דיל מבקשת להגדיר מחדש מי הם "אנחנו" ו"הם" בדיון האקלימי. מעגל האנחנו כולל כרגע בעיקר את התנועה הסביבתית, אך פוטנציאל ההתרחבות שלה הוא כלל הציבור הניטרלי כרגע בפעילותו ובעמדותיו כלפי שינוי האקלים. בנוסף, אם נדבר על אנחנו (הדורשים שינוי סדרי עדיפויות אקלימי־חברתי־כלכלי) והם (הנהנים מהמצב הקיים), נפתח פתח להגדיל את המעגל של מי שתופס את עצמו כ״אנחנו״ בדיון. יש לבסס את ההנגדה החדשה בין אנחנו להם ככזו שתכיל בתוכה עוד ועוד קבוצות שאינן נהנות מהסדר הכלכלי הנוכחי ובכך להרחיב גם את הדיון האקלימי לעסוק בצדק חברתי ולא רק בסוגיות אקולוגיות. 

כיצד? ראשית, לחבר למאבק במשבר האקלים את אלו אשר מאוימים ממנו יותר, לאו דווקא באמצעות סיסמאות אמורפיות על סכנה מתגברת או הצבת יעדים לשינוי בעתיד הרחוק. גם לא באמצעות הפחדה מפני נקודת אל־חזור אפוקליפטית כזו או אחרת. כי בזמן סכנה ומשבר ישנה נטייה להיצמד לרגיל והמוכר, לדאוג קודם לקהילה הקרובה והמיידית, לקבוצת השווים. פחד מניע לפעולה בצורת מגננה, והוא פחות אפקטיבי מתקווה. לכן יש להתמקד באמצעות דרישות קונקרטיות לשינוי כאן ועכשיו, אשר יפתרו בעיות שמטרידות אותנו בחיי היום־יום, ישפרו את איכות החיים בטווח הארוך ויצמצמו את משבר האקלים במהירות הנדרשת. יש להתייחס אל המשבר כהזדמנות לשינוי. לתת תרופה למחלות מהן סובלת החברה שלנו, תוך יצירת חסינות לסכנות משבר האקלים. פירוק הבעיה למרכיביה, תוך יצירת שיח בין הצדדים על הטוב המשותף יאפשר פריצת דרך. גם בצמצום גודל המשבר (באמצעות הפחתת הפליטות) וגם בצמצום השפעתו על חיינו. 

שמאל ירוק 

קמפיין הגרין ניו דיל הישראלי מציע עוד שינוי פרדיגמטי לתנועה הסביבתית בישראל: שמאל ירוק. נכון, מרבית חברי הכנסת הסביבתנים כיהנו במפלגות שמאל, בעיקר מרצ וחד"ש, והתארגנויות פוליטיות אדומות־ירוקות כבר קמו בעבר ("עיר לכולנו" בתל־אביב־יפו הייתה הניסיון המוצלח מביניהם). אבל להבדיל מבעבר, תנועת הגרין ניו דיל מגיעה ברגע של משבר של השמאל הישראלי, ונותנת תוכנית פעולה למשבר האידיאולוגי והזהותי ממנו סבל בשנים האחרונות. אחרי שנזנח החזון הסוציאליסטי, ומאז שחזון השלום התנפץ, אין ביכולתו של השמאל הישראלי לספק לציבור חזון חדש. חזון שמלהיב קהלים חדשים, חזון שנוגע בדברים שמטרידים אותם באופן ישיר, וחזון שנותן תוכנית פעולה אפשרית לשינוי תוך חיבור למציאות המקומית. יתרה מכך, אחרי שנים שבהן גם התנועה הסביבתית וגם השמאל עסקו בעיקר במגננה לבלימת יוזמות הימין ותיקון העוולות הסביבתיות, הגרין ניו דיל מציגה תוכנית אקטיבית לשינוי המציאות. 

יוזמות של גרין ניו דיל ברחבי העולם מובלות על ידי אנשי שמאל חברתי מובהק, והתנועה הישראלית שואבת מהם השראה. נעמי קליין, נועם חומסקי ורוברט פולין פרסמו ספרים בנושא, אלכסנדריה אוקסיו־קורטז וברני סנדרס מובילים את היוזמה דרך המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית (במהלך שעיצב מחדש את קמפיין ביידן לנשיאות), מפלגת הלייבור בבריטניה בימי ג'רמי קורבין אימצה את הגרין ניו דיל בבחירות האחרונות, ויאניס וארופאקיס טוען כי "גרין ניו דיל לאירופה" היא התשובה לתנועות הפופוליסטיות־ימניות שפועלות ביבשת (ומציב אלטרנטיבה שמאלית ל"גרין דיל האירופאי" שמקדם האיחוד האירופי). קליין טוענת כי חזון הגרין ניו דיל טומן בחובו חיבור בין נושאים שונים המעסיקים את השמאל מאז ומעולם ובראשם צדק לשכבות החלשות, בצורה שעשויה לשנות את כללי המשחק ויכולה לרומם את השמאל לשיאים חדשים. לדבריה, גם אם לא כולם מתחברים למאבק בשינוי האקלים, אם הוא מייצר משרות הוגנות חדשות ומטהר את הסביבה מזיהומים, במיוחד באזורים המוזנחים ביותר בחברה הסובלים מכוחות השוק, הוא יכול לגייס המוני תומכים שעד כה לא ראו עצמם כחלק מהשיח הסביבתי. זוהי גם טענת המפתח ב'מה עושים עכשיו' של חנין ופילק, אפילו שאינם מדברים מפורשות על גרין ניו דיל. גרין ניו דיל בישראל גם הוא צריך לבטא שיתוף פעולה בין מסרים ירוקים ואדומים, לחבר בין צדק סביבתי לחברתי, בין ועדי עובדים ופעילים סביבתיים, בין יהודים לערבים ובין מרכז לפריפריה. 

ישנו פוטנציאל עצום לגיוס החברה הישראלית בנושא שינוי האקלים ברוח המסרים של הגרין ניו דיל. הכחשת שינוי האקלים אינה רווחת בישראל, כפי שעולה מסקר שנערך לאחרונה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה. הסקר מנובמבר 2020 מראה כי רוב הציבור (75 אחוזים) מסכים כי ישנו קשר בין פליטות מזהמות לשינוי האקלים, וכי אחוז דומה סבור שעל ממשלת ישראל להיערך לשינוי האקלים (מעל מחצית "מסכימים מאוד" עם קביעות אלו). בקרב מי שמגדירים עצמם שמאל פוליטי אחוזי ההסכמה בולטים אף יותר. אבל רק שליש מהציבור ציינו כי הם מביאים בחשבון שיקולים סביבתיים בהצבעתם לכנסת ולרשות המקומית. 

לפי הסקר, הציבור הישראלי מבין את הצורך בפתרונות מערכתיים בהובלת המדינה: 81 אחוזים רואים בחברות הנפט, הגז והחשמל אחריות על צמצום זיהום האויר, כאשר 73 אחוזים מייחסים לממשלה ולמשרדי האנרגיה, התחבורה והסביבה "אחריות רבה עד רבה מאוד" לפעול בנושא הפחתת הפליטות. רק 58 אחוזים מהמשיבים מטילים את האחריות להפחית פליטות על הציבור באופן אישי. אפילו שהסקר לא בדק לעומק מדיניות חברתית, עולה ממנו כי ישנה נכונות בציבור לחיבור בין צדק חלוקתי לפעילות בנושא משבר האקלים: 72 אחוזים תומכים "במדיניות אקלים המתמקדת באוכלוסייה חלשה ובהפניית כספי המיסוי על פליטות מזהמות להפחתת מיסוי לבעלי הכנסות נמוכות"; 75 אחוזים תומכים בסיוע כספי למשקי בית לעבור לצריכת אנרגיה ירוקה וחסכונית יותר (אנרגיה סולארית, בידוד הבית, רכישת רכב "ירוק" ועוד). כמו כן עולה מהסקר כי מחצית מהציבור תומך במנגנונים של מיסוי ירוק, אך מביע חשש כי מיסוי על חברות יוביל לעליית מחירים לצרכנים. כמעט 70 אחוזים תומכים בסיוע ממשלתי לפיתוח תעשיות חדשות בתחומים ירוקים "כדי להבטיח תעסוקה עתידית". אלו נתוני פתיחה טובים להתחיל איתם את הדיון הציבורי על גרין ניו דיל ישראלי. 

להבריא ממשבר הקורונה תוך יצירת חיסון למשבר האקלים 

משבר הקורונה הדגיש רבות מן הבעיות מהן סובלת המדינה תחת השיטה הנוכחית, והוא מהווה קדימון לסכנות הצפויות לבוא עלינו בעקבות משבר האקלים. בשנים הקרובות, צפויה ממשלת ישראל, כמו כל ממשלות העולם, לקדם רפורמות כלכליות וצעדים שונים ליציאה ממנו. זוהי הזדמנות לשקם את הכלכלה בצורה שוויונית ולתקן בעיות חברתיות־סביבתיות אחרות מהן סובלת המדינה (כגון תחבורה, דיור וזיהום האוויר). מדיניות שכזו לא רק תצטרף למהלך העולמי של צמצום הפליטות אלא גם יכולה למנוע את המשבר הכלכלי־חברתי שצפוי להתלוות למשבר האקלים. שילוב מטרות אלו במסגרת תוכניות היציאה מן המשבר מגיע מתוך הבנה כי ההשקעות הכלכליות העצומות הצפויות בתקופה הקרובה יחייבו את הידוק החגורה בעתיד, וסביר שיקשו על השקעות ציבוריות ורפורמות משמעותיות בשנים הבאות. 

תנועות גרין ניו דיל בעולם תופסות תאוצה בעקבות המשבר, וקריאות להכפפת תוכניות החילוץ מהמשבר לעקרונות סביבתיים מגיעות גם ממוסדות שאינם מזוהים עם השמאל, כמו ה־OECD והאיחוד האירופי. מדינות רבות בעולם רואות במשבר הנוכחי הזדמנות ליצור כלכלה המתעדפת שיקום והגנה על הטבע, ולצמצם את השפעות משבר האקלים לפני שיהיה מאוחר מדי. בשנים הבאות היגיון סביבתי זה הולך להוביל את הכלכלה העולמית (במיוחד לאור בחירתו של ביידן לנשיאות) וגרין ניו דיל היא מה שישראל צריכה כדי להיות חלק מאותו שינוי מגמה. מחובתנו להתייחס למשבר כהזדמנות לבנות סולידריות חברתית חדשה, לתיקון העוולות היסטוריות והמחלות שמהן סובל המשק כיום בצורה שתמנע את המשבר הבא. 

ישראל צריכה תכנית גרין דיל משלה, שתיצור מערכת כלכלית שמאפשרת לכולנו חיים בבריאות טובה, בביטחון כלכלי ושוויון הזדמנויות, תוכנית שתיצור מקומות שטוב לגור, לעבוד, ללמוד ולחיות בהם. תוכנית שתשקיע במעבר לכלכלת העתיד תוך יצירת מאות אלפי משרות בתחומי חדשנות סביבתית. תוכנית שתחייב להיגמל במהירות משריפת דלקים לטובת אנרגיות נקיות ומתחדשות כדי לשטח את עקומת פליטות גזי החממה. תכנית שתוריד את יוקר המחיה תוך חיזוק כוחם ומעמדם של העובדים והעצמאיים. כך גם נקדם תרופות לבעיות היום־יומיות שלנו וגם ניצור חיסון כלכלי־חברתי־סביבתי למשבר האקלים. תוכנית שכזו תוביל לשיפור עצום באיכות החיים בארץ ותיצור רשת ביטחון חברתית־כלכלית לשעת צרה אקלימית.