תנועת המחאה של החודשים האחרונים היא אחת הגדולות בתולדות ישראל: בין עצרות להפגנות גשרים ו"ימי שיבוש", מאות אלפים כבר השתתפו בפעילות כזאת או אחרת, כולל פעולות חריפות כמו חסימת כבישים, ועד להסלמה הביטחונית של ראשית אפריל אפילו נשמעו קולות הקוראים לסירוב לשרת בצבא על מנת לעצור את הרפורמה המשטרית של נתניהו ולוין. ההשתתפות ההמונית במחאה מובנת לנוכח הסכנה שמציבה הרפורמה. ועם זאת, קשה שלא לשים לב להרכבה הסוציולוגי המובהק של התנועה, הדומה לזה של תנועת "רק לא ביבי" בגלגוליה הקודמים. כמו מחאת בלפור, גם תנועה זו מורכבת בעיקרה מהמעמד הבינוני־גבוה האשכנזי, ומביעה עוינות לא רק כלפי הנהגת המתנחלים הגזענית אלא גם כלפי המגזר השני בעוניו בישראל – החרדים. אף שהוא נמנע לרוב מיציאה לרחובות, נראה שרוב מעמד העובדים היהודי־מזרחי ממשיך לתמוך פסיבית בממשלה, בעוד שהאזרחים הפלסטינים, הנרתעים מסיבות מובנות מהפטישיזציה של סמלי הציונות, נשארים בבית גם הם.
הנוף האתני־מעמדי־פוליטי הזה מוכר, כמובן; אלו הם קווי החזית של "מלחמת התרבות" הישראלית עוד מימי המהפך של 1977. אך בסיבוב הנוכחי נכנס לזירה שחקן חדש ורב עוצמה: בעלי ההון בענף הכלכלי הדינמי ביותר בישראל, טכנולוגיית המידע (information technology, או בשמה העממי "הייטק"), שהצטרפו למחאה בעקבות עובדיהם. בעוד שבעלי ההון בענפים חשובים אחרים – כמו אנרגיה, כימיקלים, פיננסים ונדל"ן – נמנעים עדיין לרוב מהבעת עמדה ברורה בנוגע לרפורמה, תמיכתו של ההון ההייטק במחאה ואיומי משיכת ההשקעות שהוא מפזר משחקים תפקיד מפתח ביצירת מצב רוח פסימי בשוק ההון. מצב הרוח ה"דובי" הזה, שבא לידי ביטוי בין היתר בירידות בבורסה, אזהרות מצד סוכנויות דירוג אשראי, והתבטאויות חסרות תקדים של פקידי אוצר, עשוי בסופו של יום להיות הגורם שיטה את הכף ויביא לעצירת הרפורמה המשפטית.
אך נשאלת השאלה: מדוע לוקחים בעלי ההון בהייטק על עצמם תפקיד כה פעיל במחאה? לטענתם, הסיבה היא שהייטק זקוק לדמוקרטיה; אך כפי שמראה מלקולם האריס בספר חדש על ההיסטוריה הגלובלית של "סיליקון וואלי", לב תעשיית הטק שבקליפורניה, מלידתה ניהלה התעשייה יחסים אינטימיים עם המדינה הקפיטליסטית־אימפריאליסטית, לה סיפקה בשמחה כלים לדיכוי ומעקב בתמורה לרגולציה ידידותית ורווחי מונופול. אותם הדברים אמורים גם ב"סיליקון ואדי" המקומי, שלא היה יכול לעלות לגדולה ללא תמיכה ממשלתית ישירה, ולצידה הסובסידיה העקיפה אך הקריטית שמספק לה צה"ל, המעניק לעובדיה העתידיים הכשרה טכנית מתקדמת בחינם, ולמוצריה – שרבים מהם משווקים, כידוע, לממשלות דכאניות ברחבי העולם – את מעבדת הניסויים האנושית שהיא הכיבוש המתמשך בגדה והמערבית ובעזה. אותו כיבוש גם מעניק לצה"ל את הלגיטימציה להמשיך למשוך מידי משלמי המסים בישראל ובארצות הברית את המשאבים הציבוריים העצומים המממנים את ההכשרה הזו. במצבה המעורער של הכלכלה העולמית כיום, נבואות הזעם של ההייטקיסטים עשויות להבהיל משקיעים וכך להגשים את עצמן, אך אין בכך הוכחה שהרפורמות כשלעצמן אכן מאיימות על רווחי התעשייה. על מנת להבין לעומק את השקעתו של ענף ההייטק במחאה, יש לצייר תמונה מורכבת יותר של תפקידו בנוף הכלכלי־חברתי בארץ.
מאפיין אחד של הסדר העולמי שלייסודו תרם ההון הטכנולוגי הוא מה שהאריס מכנה בשם "ביפורקציה" (bifurcation), או פיצול לשניים: התהוות של שכבת עובדי הייטק הנהנית משכר גבוה, אופציות מנייתיות ונכסי נדל"ן מניבים ואי לכך אינה מעוניינת במיוחד בכריתת בריתות עם חלקים אחרים במעמד הפועלים. בשל נהלי הסלקציה וההסללה המושרשים בצבא, שמספק כאמור לתעשייה את עובדיה, רוב רובם של אלה מגיע מבין שורות האליטה האחוס"לית המייסדת. אף שרק מיעוט מבין האשכנזים החילונים (ועוד פחות מבין האשכנזיות החילוניות) מועסק כיום בהייטק, מוקדים אחרים של תעסוקה פרופסיונלית, כמו מערכת הבריאות והאקדמיה, הולכים ומתקרבים אל כספו של הענף ואל סדרי העדיפות שלו. לרוב האחוס"לים יש (להערכתי – אין סטטיסטיקה בנושא) קרובים העובדים בהייטק, וכל מי שמחזיק בבעלותו וללא משכנתא בית במרכז הארץ – גם פריווילגיה שמרוכזת בקרב קבוצה זו – נהנה מהאמרת ערכי הנדל"ן המונעת מרווחי הטק.
מעמד ההייטקיסטים הישראלי ירש מהוריו הלא־טכנולוגיים־בעליל מצפן אידיאולוגי מסוים. במלחמת התרבות הישראלית, הוא משתייך ללא ספק לצידה של "ישראל הראשונה", שהתוותה בעשורים הראשונים לתקומת המדינה לא רק את מסלולה הכלכלי של ישראל אלא גם את סדר היום התרבותי שלה, שביקש להתקרב למערב החילוני והפנה עורף לאזרחים המזרחים, הדתיים והערבים. עם עליית הליכוד לשלטון בזכות תמיכתה של "ישראל השנייה" החל להקיץ הקץ על סדר היום הזה, אם כי רק בשנות שלטונו של נתניהו, החל מ־2009, ניתן להצביע על עלייתו של דגם ישראליות היברידי עדתית ודתית (שממשיך כמובן להדיר את האזרחים הערבים). בזכות הנדל"ן ובזכות הקשר החדש שלה להייטק ממשיכה ישראל הראשונה לאחוז בכוח כלכלי רב, ונטייתה התורשתית לליברליזם, טכנוקרטיה ותאוות המערב מתממשקת בקלות רבה עם התערובת בין קיברנטיקה, ליברטריאניזם ותרבות-נגד היפית שריצ'ארד בארברוק ואנדי קאמרון זיהו כבר ב-1995 בשם "האידיאולוגיה הקליפורנית".
אך לאידיאולוגיה הזאת אין הרבה מה להציע לרוב שאר הישראלים. הצד ההופכי של תהליך הפיצול שעליו מצביע האריס הוא הופעתה, לצד האריסטוקרטיה ההייטקיסטית, של אוכלוסייה צומחת המודרת כליל משוק התעסוקה התעשייתי־יצרני ומוסללת לעבודות שירות בשכר נמוך, בין היתר בכלכלת החלטורה הנשענת על כלים טכנולוגיים כדי להגביר את ניצול עובדיה. עד כה הצליחה התארגנות נהגי המוניות במרכז הליכוד לחסום את כניסתם לישראל של ענקי חלטורה כמו אובר, אך בענפים שאינם מאורגנים בהתאם, כמו משלוחי מזון, הובילה כניסתן של חברות חלטורה להתרבותה של עבודה מסוכנת בשכר נמוך וללא קביעות (וגם לגל קטן של מחאת עובדים). נהגי האופנועים של וולט, כמו הקופאיות ברמי לוי, אמנם לא ירוויחו דבר מהרפורמה המשפטית, אך גם מכהונתם המתמשכת של אבירי זכויות האדם בבג"ץ לא יצא להם הרבה. תחת הנסיבות הללו, לא קשה להבין את אדישותם בפני האפשרות שהכנסת תזכה בכוח וטו על החלטות בית המשפט. בנוף פוליטי שבו שינוי רדיקלי נראה בלתי אפשרי, גם שמחה לאידה של אליטה שוקעת עשויה להפוך למוטיבציה חשובה למדי, לפחות בקלפי.
בניתוח של הקיטוב הפוליטי בארצות הברית טוענים דילן ריילי ורוברט ברנר כי הסדר הכלכלי הנוכחי מעודד את החלפתן של התארגנויות מעמדיות באסטרטגיות חוצות מעמד, כך שהקואליציה הדמוקרטית מתגבשת סביב הגנה על ערכן של תעודות חינוכיות – בראש ובראשונה התואר הראשון האוניברסיטאי, שהמחזיקות בו עשויות להרוויח שכר מינימום או סכומי עתק. הרפובליקנים בתורם מערערים על תוקפן של התעודות הללו בשמו של קהל בלתי־משכיל, שגם הוא עני בחלקו ואמיד מאוד בחלקו. בגדול אותם הדברים נכונים גם לגבי ישראל, אלא שכאן תפקידה של ההשכלה הגבוהה – שעודנה ציבורית יחסית, זולה יחסית ופתוחה יחסית למזרחים ופלסטינים – חשוב פחות ממוצא מעמדי־אתני בקביעת האוריינטציה הפוליטית־מפלגתית של האזרחים כמו גם בנגישותם לתעסוקה בהייטק. אם כן, כאשר הון ההייטק הישראלי מעניק את כובד משקלו לתנועת המחאה נגד הרפורמה, הוא אינו עושה זאת על מנת לשמור על האינטרסים הכלכליים המיידיים שלו, שאינם באמת נתונים תחת איום, אלא כדי לגונן על האינטרס העקיף שלו בהמשך ייצורו המסובסד של כוח עבודה פריווילגי בענף – ייצור התלוי במידה רבה בשמירה על ההגמוניה התרבותית של המגזר שאליו משתייך כוח העבודה הזה, כמו גם בהמשך הכיבוש.
אם כן, אף שמטרותיה אינן כפופות ישירות לצרכיו של ההצבר הקפיטליסטי, נטייתה של הנהגת המחאה לחבק את ההון, צהלותיה לאור איומיו להפעיל את כוחו הממשמע (למשל בעזרת סוכנויות דירוג האשראי) ורתיעתה מכל ניסיון להרחיב את הדרישה לדמוקרטיה אל מעבר לקו הירוק מצביעות כולן על הבסיס האתנו־מעמדי שעליו היא עומדת, בסיס הרחוק מלהיות רחב מספיק כדי להביא לשלטון "בלוק הגמוני" חלופי, גם אם תצליח להפיל את ממשלת נתניהו. בנפול ביבי, אחרי הכול, התרחיש האופטימלי ביותר הוא שיבה לשלטון של גרסה כזאת או אחרת של "ממשלת השינוי" השברירית, שנפלה קורבן לכרסומיו של נתניהו באגפה הימני עקב סירובה לשתף פעולה עם הרשימה המשותפת וחוסר עניינה בדיאלוג כלשהו עם החרדים.
אין בכל זאת כדי לומר שאין טעם במעורבות של השמאל העקבי במחאה, שמתרחשת באמצעות מסגרות כמו הגוש נגד הכיבוש, הקולקטיב המזרחי־אזרחי וחזית הלא מיוצגים.ות. תמיכתם הנלהבת של הקיצונים שבמתנחלים ושל פורום קהלת הליברטריאני ברפורמה פתחה ודאי את עיניהם של אחדים מבין המוחים לסכנה הגלומה בקולוניאליזם ובניאו־ליברליזם; כמו בגלי המחאה הקודמים, גם הפעם ניתן לצפות לרדיקליזציה של מיעוט מבין המשתתפים, שימלאו את שורותיו של דור רדיקלי חדש. אך על אף התנגדותן הרטורית של דמויות מובילות כמו שקמה ברסלר ל"עליונות יהודית", הנפנוף הנלהב של המחאה בסמלים ציוניים מאותת על כך שבמקרה של התלקחות ביטחונית רחבת היקף – סכנה שטרם חלפה מן העולם על אף הרגיעה היחסית מאז תחילת אפריל – ניתן לצפות מהתנועה לקפל את דגליה ולשים פעמיה לבקו"ם. על אף הרטוריקה הלוחמנית והנכונות לחסום את איילון, זו אינה תנועה רדיקלית המבקשת להפיל את האפרטהייד או את הקפיטליזם. אילו הייתה כזאת, ניתן להיות סמוכים ובטוחים שבעלי ההון מההייטק לא היו נראים בין שורותיה.
פורסם במקור באתר של קרן רוזה לוקסמבורג.
מתן קמינר הוא אנתרופולוג, עמית פוסט־דוקטורט במכון בובר באוניברסיטה העברית ופעיל בארגון "אקדמיה לשוויון".