פוליטיקה עירונית רדיקלית: המקרה של גראץ

בסתיו האחרון, מבזק חדשות קצר של סוכנויות הידיעות התפרסם באתר ynet, ודיווח לקורא הישראלי על התפתחות לא צפויה: "המפלגה הקומוניסטית של אוסטריה ניצחה במפתיע בבחירות לעיריית גראץ – העיר השנייה בגודלה במדינה. כך עולה מתוצאות ראשוניות. הקומוניסטים קיבלו 28.9% מהקולות בבחירות למועצת העיר, ואילו מפלגת העם מהימין־מרכז קיבלה 25.7%. ראש העיר זיגפריד נגל, שכיהן מטעם מפלגת העם ב־18 השנים האחרונות, הודיע על פרישה."

העובדה שבמדינה מערב אירופית זוכים קומוניסטים בבחירות בעיר השנייה בגודלה במדינה הפתיעה לא רק את אנשי השמאל בעולם שעקבו אחר החדשות מאוסטריה, אלא גם רבים מתושבי אוסטריה עצמה. מי שהיה קנצלר אוסטריה באותה עת – סבסטיאן קורץ, מנהיג מפלגת העם – התבטא בתקשורת ואמר כי הוא "מופתע מאוד… העובדה שקומוניסטים באוסטריה יכולים לזכות בבחירות, גם אם בחירות מקומיות בלבד, היא משהו שצריך להעסיק אותנו". חלק מההפתעה נובע מכך שהקומוניסטים האוסטרים זוכים בדרך כלל בפחות מ־1% מהקולות בבחירות הארציות, ולא מיוצגים בפרלמנט מאז שנת 1959. אולם למעשה, המפלגה בעיר גראץ היא עצמאית בהתנהלותה מהמפלגה הארצית, שמרכזה בעיר הבירה וינה, ומסלול ההתפתחות שלה הוא שונה מזו של המפלגה הארצית, וכך גם שיטות העבודה שאימצה לעצמה.

ראשת העירייה החדשה, אלקה קאר (Elka Kahr), הרכיבה קואליציה עירונית הנשענת על תמיכת הירוקים והסוציאל־דמוקרטים, וניגשה ליישם מדיניות עירונית פרוגרסיבית ומלהיבה. בין הצעדים הראשונים עליהם הכריזה עם כניסתה לתפקיד: להמשיך לבנות דירות דיור ציבורי חדשות, ולבטל את המדיניות שהנהיג ראש העירייה הימני הקודם, שאסרה על פליטים ומהגרים לזכות בדירות; להגדיל את ההטבות שמעניקה העירייה לשכבות המוחלשות, כמו הנחות בתחבורה ציבורית למי שהכנסתם נמוכה; ולהפחית את התשלומים לגני הילדים, במקביל להרחבת המסגרות הציבוריות לגיל הרך, בצורה שבעצם תבטל את גני הילדים הפרטיים.

ההישג המוניציפלי של המפלגה מעורר השתאות: רשימה שמאלית, הנשענת על ערכים סוציאליסטיים, שמצליחה לזכות באמון ציבורי נרחב ולעבור מספסלי האופוזיציה, מהמקום של מי שמותחים ביקורת על המדיניות שמיישם השלטון, ועד למוקדי קבלת ההחלטות, למקום של מי שמיישמים מדיניות בעצמם. זהו מקרה יוצא דופן גם בקנה מידה אירופי, ובוודאי כאן אצלנו בישראל, בה מרבית העיריות מנוהלות בידי פוליטיקאים המחוברים, בצורה כזו או אחרת, לאינטרסים של אנשי עסקים מקומיים, קבלנים ונדל"ניסטים. שנה וחצי לפני הבחירות המקומיות בישראל, זהו זמן טוב להביט על הנעשה בזירות אחרות בעולם, לנתח וללמוד. שוחחתי עם מקס צירנגסט (Max Zirngast), שנבחר לראשונה למועצת העיר גראץ, כדי לשמוע מפיו על הניסיון יוצא הדופן שלהם.

מהכלא הטורקי למועצת העיר

צירנגסט מספר: "נולדתי בגראץ, ולמדתי פילוסופיה באוניברסיטת וינה, איפה שהתחלתי ב־2009 את דרכי הפוליטית, בהתארגנויות של סטודנטים בקמפוס. בלימודיי שם הכרתי סטודנטים מטורקיה, והעניין שלי בפוליטיקה הטורקית הלך וגבר. ב־2016 עברתי לטורקיה, גם למטרות לימודי המשך באוניברסיטה וגם כדי לעבוד כעיתונאי, וחייתי שם ארבע שנים.

בשנת 2018 נאסרתי למשך שלושה וחצי חודשים בידי הממשלה הטורקית באשמת 'חברות בארגון טרור', בשל העובדה שבעבודתי העיתונאית סיקרתי את הנעשה במאבק הכורדי לשחרור לאומי. לאחר שחרורי נאסר עליי לצאת מטורקיה במשך עשרה חודשים נוספים, כי עמדתי למשפט בתקופה הזו. לאחר שכל ההאשמות בוטלו, חזרתי ב־2019 לאוסטריה, ערכתי סיבוב הרצאות ופרסמתי מאמרים על הפוליטיקה הטורקית. אחד האירועים הציבוריים הראשונים שקיימתי היה בבית המפלגה הקומוניסטית בגראץ, אז החל להעמיק הקשר ביני לבין  הקומוניסטים בעיר.

כשהוקדמו הבחירות לעירייה, הוצע לי להיות מועמד מטעם המפלגה הקומוניסטית למועצת העיר, הסכמתי להציג מועמדות ואכן נבחרתי. כיום למפלגה יש 15 נציגים במועצת העיר, מתוך  48 בסך הכל, וכן 3 סנאטורים עירוניים מתוך 7. שיטת הבחירות שלנו היא כזו, שכל רשימה מקבלת מספר מושבים במועצת העיר באופן יחסי למספר הקולות שקיבלה, וכך גם בסנאט העירוני. ההבדל בין שני המוסדות האלה, הוא שכל חברי הסנאט מקבלים תפקידים ביצועיים בניהול העירייה, שמחולקים להם בידי ראש העירייה. המשמעות היא, שגם סיעות האופוזיציה זוכות בתיקים ומקבלות תחומי אחריות."

מה היו התנאים שזיכו את הקומוניסטים בתמיכה כה רחבה? "בסיס ההצלחה שלנו הוא למעלה משלושים שנים של עבודה מעשית עם האנשים ולמען האנשים, תוך התמקדות באופן ספציפי בבעיות היומיומיות של האנשים בעיר. במשך תקופה ארוכה, הסוגיה המרכזית בה עסקנו הייתה הדיור. כבר בשנות השמונים, האנס קרטנקה – שהיה אז חבר מועצת העיר היחיד מטעמנו ומנהיג המפלגה בעיר – זיהה את הדיור כבעיה מרכזית בגראץ. כ־60% מתושבי העיר גרים בשכירות, וזו סוגייה שמעסיקה רבים מהתושבים על בסיס יומיומי.

המצב של דירות הדיור הציבורי בבעלות העירייה היה גרוע. לרבות מהדירות לא היו שירותים או חדרי אמבטיה בדירה עצמה, אלא במסדרון, ו־4–3 דירות השתמשו בהן במשותף. קרטנקה החל לארגן שוכרי דירות כדי לשפר את מצבם ולחזק את כוחם מול בעלי הדירות, וכן כדי לדרוש מהעירייה לשפר את הדיור הציבורי.

במקרים רבים, לאנשים ששכרו דירות במצב מוזנח היו טענות מוצדקות נגד בעלי הדירות, והחוק עמד לצידם. אולם רק לעיתים נדירות הם תבעו את בעלי הדירות שלהם, כי הם חששו להפסיד בהליך המשפטי ולשלם כסף רב שלא היה להם. לבעלי הדירות היו כיסים עמוקים מספיק כדי לשכור עורכי דין ולהתמודד עם הליך משפטי ארוך, דבר שלאנשים עובדים פשוט אין אפשרות לעשות. מה שהמפלגה הקומוניסטית בעיר התחילה לעשות, זה לתת ערובות כלכליות לדיירים שתבעו את בעלי הדירות שלהם, והבטיחה להם שאם התביעה לא תצליח, המפלגה תכסה את עלויות הליך המשפטי. אבל ברבים מהמקרים, התביעות הסתיימו בהצלחת הדיירים.

האנס קרטנקה ואלקה קאר, שהיו שני חברי מועצת העיר הקומוניסטים בשנות התשעים, המשיכו לנסות ולקדם יוזמות לשיפור מצב הדיור דרך מועצת העיר. בבחירות של שנת 1998 זכו הקומוניסטים לראשונה בייצוג בסנאט העירוני, וקרטנקה היה הקומוניסט הראשון שנבחר לתפקיד של סנאטור. לאחר משא ומתן עם ראש העירייה, שהיה אז מהמפלגה הסוציאל־דמוקרטית, קרטנקה קיבל את תיק הדיור. ייתכן שראש העירייה קיווה שקרטנקה ייכשל בתפקידו, וכך ייחלש מעמדה של המפלגה הקומוניסטית בעיר. אבל למעשה, ההיפך קרה: יוזמות חברתיות רבות בתחום הדיור הצליחו לצאת לפועל, שופרו התנאים בדירות הדיור הציבורי, והמבנים הישנים, שסבלו מהזנחה, הוחלפו בבניינים מודרניים. נבנו מאות או אלפי יחידות דיור חדשות של הדיור הציבורי, וכעת לכל דירה של דיור ציבורי בבעלות העירייה יש שירותים וחדר אמבטיה בתוך הדירה עצמה."

נבחרי ציבור מטיפוס חדש

אולם כוחה של הסיעה הקומוניסטית במועצת העיר לא נבע רק מזיהוי נכון של הבעיה החברתית המרכזית שהעסיקה אנשים, והתמקדות בקידום מדיניות ספציפית ביחס אליה, אלא גם בגיבוש סגנון חדש של התנהלות מצד נבחרי הציבור, שלא היה מקובל קודם לכן ושהבדיל אותם מהפוליטיקאים שנבחרו מטעם המפלגות הממסדיות.

"במפלגה הקומוניסטית בגראץ החלטנו להנהיג משכורת מקסימום לנבחרי הציבור שלנו בעירייה. כלומר, יש רף מסוים שמעליו מפרישים את היתרה לקרן מפלגתית לשימוש הציבור", מסביר צירנגסט. "כל סנאטור קומוניסט בעירייה – בעבר היה לנו רק אחד, ואז שניים, וכעת שלושה – מקבל משכורת של 6000 יורו מדי חודש, שומר לעצמו כ־2000 יורו בלבד בתור שכר לשימושו האישי, ואת כל היתר מעביר לקרן הציבורית שהקמנו." לשם השוואה, שכר המינימום באוסטריה עומד על 1500 יורו.

הדבר סייע להבחין באופן חד את נבחרי הציבור הקומוניסטים משאר הפוליטיקאים בעירייה: הם לא נתפסו כקרייריסטים, כאינטרסנטים שרצים לבחירות כדי לשפר את מצבם האישי, או כ"מסודרים" שחיים טוב יותר מאשר האנשים אותם הם מתכוונים לייצג, אלא כשליחי ציבור שחיים ברמת החיים הממוצעת של מעמד העובדים בעיר.

"ברור, שזה שאתה מקבל 6000 יורו בחודש לא יהפוך אותך לבעל הון. אבל אתה כן תתנתק מצורת החיים שאנשים עובדים רגילים חיים בה. המטרה שלנו היא שנבחרי הציבור שלנו יסתפקו בשכר שהוא פחות או יותר מה שהעובד הממוצע במקום עבודה סביר יקבל, וכך ימשיכו לחיות כמו הציבור ששלח אותנו לעירייה. אני, למשל, גר בדירה שכורה, אין בבעלותי מכונית, ואני מתנייד ממקום למקום בתחבורה ציבורית או באופניים. וכמוני גם הרבה מהנציגים האחרים שלנו בעירייה."

הקרן החברתית של המפלגה הקומוניסטית בגראץ – שנבחרי הציבור שלה מעבירים אליה את מרבית משכורתם מדי חודש – מתמלאת לא רק בתרומה ממשכורתם של נבחרי הציבור שלה, אלא גם מכספי מימון המפלגות שמוענקים לסיעה הקומוניסטית ישירות ממשרד הפנים. במובנים רבים, הקרן הזו מתפקדת כלשכת סעד אלטרנטיבית. ראשת העירייה, אלקה קאר, סיפרה לאחרונה בריאיון, איך זה נראה בפועל: "כשמגיעה אלינו פנסיונרית שאין באפשרותה לרכוש מכשיר שמיעה, אני מעבירה לה 300 יורו מהקרן החברתית כדי שתוכל לשלם. או כשמגיעה אישה שניתקו לה את החשמל בבית, אני מתקשרת לחברת החשמל ומבקשת מהם לחבר מחדש את הזרם לדירה, ואומרת להם שאעביר את הסכום הנדרש. בצורה הזו העברתי במרוצת השנים כמעט 900,000 יורו מהקרן החברתית שלנו." 

ואכן, חברי המועצה הקומוניסטים נפגשים ללא הפסקה עם תושבים מהעיר. לכל אחד מהם יש שעות קבלה קבועות – גם בבניין העירייה, וגם בסניף המפלגה – ובסביבות 100–150 איש מגיעים מדי שבוע לפגוש אותם פנים אל פנים. בכל פגישה כזו התושבים שוטחים את הבעיות שלהם, וחברי המועצה מנסים לתת פתרונות, להציע ייעוץ משפטי, ובמקרים מסוימים – לתת תמיכה כספית מתוך הקרן החברתית של המפלגה. אחת לשנה, מפרסמת המפלגה את נתוני חשבון הבנק של הקרן החברתית, מטעמי שקיפות, ושם נכתב בפירוט מי קיבל איזה סכום כסף ולאיזה מטרה.

"לפני הבחירות, יושבת ראש המפלגה הירוקה בעיר הודיעה שבדומה לקומוניסטים, גם לה יהיו שעות קבלה. אולם השעות שהיא קבעה – בכל יום ג' מ־15:00 עד 17:00 – הן שעות בהן רוב האנשים נמצאים בעבודה", מספר צירנגסט. "כשהירוקים מדמיינים את הבוחרים שלהם, הם חושבים על אקדמאים בורגנים עם הרבה זמן פנוי באמצע יום עבודה. חברי הסיעה הקומוניסטית במועצת העיר קבעו שעות קבלה לציבור גם בסופי שבוע – בשבתות ובימי א' – וגם במהלך השבוע בשעות הערב, לפעמים עד חצות. אלקה קאר מקיימת 20–30 שעות קבלה בשבוע, במשך שנים רבות. המשמעות היא שאלפי אנשים פגשו אותה אישית, ועבור הרבה מהם – היא הפוליטיקאית היחידה במועצת העיר שהיה להם קשר איתה ושהראתה שאיכפת לה מהם. זו הסיבה שהיא הפוליטיקאית הכי פופולרית בגראץ."

גם הבחירה איפה למקם את מטה המפלגה, ואיך לעצב את החלל הפנימי בו, הייתה החלטה פוליטית מודעת. "בחרנו למקם אותו במקום נגיש בתחבורה ציבורית, בשכונה שאנשים יחושו בנוח להיות בה, והוא מתפקד כבית פתוח: כל הזמן יש אנשים שנכנסים ויוצאים ממנו, ואנשים מרגישים שהמקום מזמין עבורם. אצל המפלגות האחרות, המטה שלהם ממוקם בבניין משרדים קר וסטרילי, ורוב האנשים לא ירצו בכלל להיכנס. הם ירגישו קטנים ולא שייכים אם יגיעו לשם."

צדק או צדקה?

העובדה שחברי מועצת העיר מקיימים שעות קבלה שבועיות, בהם מעת לעת הם נוהגים להעביר כספים לטיפול במצוקות של תושבי העיר שפונים אליהם, עשויה לעורר תחושת אי־נוחות אצל קורא ישראלי ממוצע. אנחנו רגילים לחשוב על צורה כזו של "קופת צדקה" בתור התנהלות שמאפיינת אולי תנועות דתיות – כמו ש"ס בציבור היהודי או התנועה האיסלאמית בציבור הערבי – אבל שרחוקה מאופן ההתנהלות שאמור לאפיין את השמאל הסוציאליסטי.

הקומוניסטים בגראץ חושבים אחרת, ומגוננים בתוקף על שיטת הפעולה הזו. "האנשים שבאים אלינו הם אנשים שעומדים להיזרק מהבית שלהם באמצע החורף, ששקועים עמוק בחובות, שלא מצליחים למצוא עבודה כבר שנים, שלא מצליחים לעמוד בתשלומים הרפואיים למחלה שהם סובלים ממנה. אנחנו מנסים לעזור להם ולמצוא פתרונות לבעיות שלהם", מסביר צירנגסט. "נכון, לפעמים אנחנו לא מצליחים למצוא פתרונות. אבל חשוב לנו לשבת עם האנשים, להקשיב לסוגיות שלהם, ולנסות לעודד אותם ולשדר להם שהם תמיד יכולים לבוא לפגוש אותנו במטה שלנו. בשעות הקבלה האלה, המטרה העיקרית שלנו היא לא שחברי מועצת העיר יעמדו ויחלקו כסף. המטרה העיקרית שלנו היא להקשיב לאנשים ולנסות למצוא פתרונות. אם אתה חי בעוני ואתן לך 100 יורו, המשמעות היא שאני כנראה אפגוש אותך בחודש הבא. אבל זו לא המטרה. המטרה שלנו היא להבין איזה סוג עזרה מצד המוסדות אפשר להציע לך. האם נוכל לעזור לך למצוא דירה שתתאים לך? האם נוכל למצוא מקום עבודה שיוכל להעסיק אותך? זה מה שחברי מועצת העיר שלנו עושים."

לדבריו, בעזרת הקשרים שהמפלגה צברה במרוצת שנים של פעילות, חברי מועצת העיר הקומוניסטים מכירים ארגונים רבים לעזרה הדדית, מוסדות רווחה של המדינה, בעלי דירות שמשכירים בזול ומקומות עבודה שמחפשים עובדים, והם מנסים בעצמם לחבר את האנשים. "רק אם אין שום דרך אחרת – רק אז אנשים מקבלים כסף. אנחנו לא עוסקים בצדקה. אנחנו קודם כל מנסים לעזור לאנשים ולארגן אנשים לפעולה. אנחנו גם אף פעם לא שואלים אף אחד למי הצביעו בעבר, או למי יצביעו בעתיד, או האם בכלל הם מתכוונים להצביע. אנחנו מסייעים גם לאנשים שאין להם בכלל את זכות ההצבעה, כמו מבקשי מקלט או מהגרים מחוץ לאיחוד האירופי", מספר צירנגסט. 

"המפגשים האלה עם הציבור המחישו לי היטב, איפה מדינת הרווחה הקיימת לא מצליחה לספק את הצרכים של האנשים. יש אנשים רבים באוסטריה שהם עניים, ושימצאו עצמם לפתע במצוקה כלכלית גדולה אם יאלצו לשלם תשלום לא צפוי, למשל – לרופא שיניים. יש המוני אנשים שהוצאה כספית לא צפויה אחת עלולה להפיל אותם לתהום, בלי שתהיה שום רשת ביטחון שתתפוס אותם. אבל הפוליטיקה הממסדית מתעלמת מזה לגמרי – גם ראש העירייה הקודם וגם חברי המועצה מהסיעות האחרות. האנשים האלה שקופים בעיניהם, אבל לא עבורנו."

לפני הבחירות לעירייה, מנהיג המפלגה הסוציאל־דמוקרטית בעיר אמר: "גם אנחנו תורמים לצדקה, אבל אנחנו לא עושים מזה סיפור גדול או מדברים על זה בתקשורת". הדברים האלה מקוממים את צירנגסט. "הוא לגמרי מפספס את הנקודה. אנחנו יושבים עם האנשים, יוצרים איתם קשר אישי ומדברים איתם. אנחנו מנסים להפוך את הסוגיות האלה לסוגיות פוליטיות, ולעודד אותם להפוך למעורבים. זה מה שזה אומר מבחינתנו לעשות פוליטיקה שמתחילה באנשים."

להעמיד משאבים ציבוריים לשירות הציבור

ההחלטה של הקומוניסטים בגראץ לעשות שימוש ישיר בכספים שקיבלו מהמדינה על מנת לבסס את האחיזה של הפרויקט הפוליטי שלהם בקרב תושבי העיר, היא החלטה בלתי שגרתית, באוסטריה כמו גם בישראל. הצעד הזה עזר, ללא ספק, לבסס דימוי ציבורי שלהם בתור מי ששונים משאר השחקנים המפלגתיים בעיר. אבל בהשוואה בינלאומית, לא מדובר בצעד חסר תקדים בשמאל האירופי. 

נסתכל, למשל, על יוון. בשנת 2012, לאחר שמפלגת השמאל 'סיריזה' הגדילה במפתיע את כוחה בבחירות, תקציב מימון המפלגות לה הייתה זכאית מקופת המדינה שילש עצמו ל־8 מיליון יורו בשנה. הנהגת המפלגה החליטה – על רקע המשבר הכלכלי העמוק שכלכלת יוון הייתה נתונה בו – שאחוז נכבד מהתקציב זה יושקע בתמיכה במרכזים קהילתיים ושכונתיים שפעילי סיריזה עמדו איתם בקשר. לדוגמא, מרכזים שהעניקו שירותי בריאות מסובסדים, או אגודות צרכניות שקישרו ישירות בין תושבי ערים לבין איכרים מהאזורים הכפריים, שחיפשו לקוחות שירכשו את התוצרת החקלאית שלהם בלי תיווך של רשתות השיווק. ההיגיון מאחורי הצעד היה, שבתנאים של משבר כלכלי יש חשיבות לחיזוק התארגנויות אזרחיות לעזרה הדדית, כדי לספק פתרונות נקודתיים מיידיים לאנשים חסרי כל שהמדינה המרוששת לא נתנה להם מענה. בסיריזה קיוו – ולא נתבדו – שהצעד הזה יעמיק את החיבור בין המפלגה לבין התנועות החברתיות, באופן שגם יסייע להם אלקטורלית בבחירות הבאות. 

זאת ועוד: סיריזה הגדילה ב־2012 את מספר חברי הפרלמנט שלה מ־13 ל־71, שכל אחד מהם זכאי להעסיק חמישה יועצים פרלמנטריים על חשבון המדינה. כלומר, מדובר בצבא קטן. הנהגת סיריזה החליטה שכל חבר פרלמנט יסתפק בכך ששני יועצים בלבד יעבדו איתו בלשכתו. היועץ הפרלמנטרי השלישי יועמד לרשות המפלגה, ויצטרף לפרויקט של גיבוש ניירות מדיניות בתחומים שונים, בשיתוף עם ארגוני חברה אזרחית ומומחים מהאקדמיה. זאת כהכנה לקראת הבחירות הבאות, בהן היה צפוי שסיריזה תזכה ותהפוך למפלגת שלטון, במטרה שהמפלגה תגיע לרגע ההוא מוכנה ככל האפשר. שני היועצים הפרלמנטריים הנוספים (הרביעי והחמישי במספר) הועמדו אף הם לרשות המפלגה, ונשלחו לפעול בשטח, במסגרת התנועות החברתיות ובהתארגנויות שכונתיות. והכל עם תלושי שכר של יועצים מהפרלמנט היווני.

נוכח היחס החשדני הקיים בארצות רבות כלפי מפלגות פוליטיות וכלפי פוליטיקאים, שנתפסים בדעת הקהל בתור גורמים לא ישרים, החושבים קודם כל על טובתם האישית – ההחלטה להעמיד משאבים ישירות לשירות העם מסייעת לספר סיפור אחר על המפלגה ועל הפוליטיקה שלה. במיוחד כשמדובר לא רק במשאבים קולקטיביים (כמו תקציב מימון המפלגות), אלא גם במשאבים שנתפסים כאישיים (כמו המשכורות המשולמות לנבחרי ציבור, וכן משרות האמון שהם זכאים לאייש באנשים לבחירתם). כך מתגברים גם על האפקט הממתן, הממַסֵד והלעיתים משחית של הסתופפות בתוך המוסדות הפוליטיים הקיימים: נוקטים בצעדים מודעים שמטרתם למוסס את ההבדלים בין הקאסטה הפוליטית הסגורה לבין העם, ובין "פוליטיקאי מקצועי" לבין "האנשים הרגילים".

גם בגראץ היה לצעד זה משקל, ללא ספק, אולם הוא כשלעצמו לא היה מספיק כדי להפוך את המפלגה הקומוניסטית לכוח הפוליטי המוביל בעיר. בצד ביסוס הדימוי הציבורי החיובי על נבחרי הציבור הקומוניסטים, כדי שיצליחו אלקטורלית נחוץ היה שיזהו את הבעיות הבוערות המעסיקות את האנשים, ויציעו להן פתרונות משכנעים. ובראש ובראשונה – בעיית הדיור.

ההתמודדות עם משבר הדיור

"אני גר בבית צמוד קרקע, בקומה התחתונה", צירנגסט מספר. "בקומה מעליי – גרים בעלי הבית, שהם זוג מבוגר. זו צורת שכירות שקיימת בגראץ, אבל היא לא הצורה הרווחת. מה שמאפיין את העיר, זה חברות נדל"ן גדולות שבבעלותן בניינים רבים, על כל דירותיהם."

בתחילת שנות ה־2000, החלו לקדם יוזמה להפרטת הדיור הציבורי בעיר, ומכירת מלאי הדירות המצוי ברשות העירייה לידי בעלי דירות פרטיים או לידי חברות הנדל"ן הגדולות. כל המפלגות המיוצגות במועצת העיר, פרט למפלגה הקומוניסטית, תמכו אז ביוזמה. "פתחנו במאבק בנושא, כולל הפגנות והחתמה על עצומה. אספנו מספיק חתימות כדי שהעירייה תצטרך בשנת 2004 לערוך משאל עם בקרב תושבי העיר. תוצאות משאל העם הן לא מחייבות, אבל יש להן משמעות ציבורית. 96% מהמצביעים במשאל העם היו נגד הפרטת הדיור הציבורי! לאחר שזה קרה, אף מפלגה לא העזה לדרוש את זה יותר. על הנייר, אפילו מפלגת העם השמרנית דורשת יותר דיור ציבורי בעיר. לכן, היה מאוד ברור בגראץ שאלמלא המפלגה הקומוניסטית, הדיור הציבורי בעיר היה מופרט."

בשונה מישראל, באוסטריה קודמה מדיניות שצמצמה את התפתחותה של בועת מחירי נדל"ן. "אני זוכר שכשהייתי סטודנט, שכרתי דירה ב־400 יורו. הייתי מבקר חברים בברלין ומתפעל שהם משלמים שכירות בגובה 200 יורו בלבד. אבל כיום דירה כמו זו שגרתי בה אז התייקרה אולי ב־50 יורו בלבד, בזמן שעל אותה דירה בברלין משלמים בימינו 500, 600 או 700 יורו. התהליך הזה הואץ בברלין בגלל חברות הנדל"ן הפרטיות, שמרוויחות מההתייקרות. תהליך דומה עלול היה לקרות גם כאן אצלנו בגראץ, אלמלא מדיניות הדיור העירונית שלחצנו שתיושם." לא במקרה מציין צירנגסט את מצב מחירי הדיור בברלין, משום שמדובר בבעיה הולכת ומחריפה בעיר – שבעקבותיה קמה התארגנות ציבורית שאף הצליחה להעביר במשאל עם החלטה בדבר הלאמת מלאי הדירות שברשות חברות הנדל"ן הגדולות.

ראש העירייה הקודם של גראץ החל להתקשר עם חברות פיתוח נדל"ן מחוץ לעיר, שתיכננו פרויקט בנייה על שטחים פתוחים ירוקים. הקשר הבלתי אמצעי של נבחרי הציבור של המפלגה הקומוניסטית עם תושבי העיר – באמצעות מפגשים פנים אל פנים עם מאות מהם, במהלך שעות הקבלה השבועיות שלהם – שיכנע את הקומוניסטים כי מדובר בסוגייה שמטרידה את הציבור, ושצריך לתת לה משקל בפעילות ההסברה שלהם. "יש לנו קשר הדוק עם האנשים, כי אנחנו לא מפלגה בורגנית טיפוסית שמתעסקת בעיקר בבחירות. זה מאפשר לנו להבין מה מעסיק את האנשים, ולהתאים את עצמנו במהירות לדרישות שלהם", מסביר צירנגסט.

להסיג לאחור את השוק

האם בשנת 2022, על רקע משבר הקורונה ובתקופה בה הנאו־ליברליזם נמצא במשבר עולמי, יש אפשרות לאנשי שמאל עקביים, שמחזיקים בתפיסה של שינוי מן היסוד של הסדר החברתי הקיים, לנהל עיר בגישה אחרת? צירנגט משיב על כך בחיוב, אם כי תוך הכרה בקשיים. 

"אומנם אנחנו מנהלים את העיר, אבל אנחנו לא כל־יכולים. יש חוקים רבים ברמה הארצית ואפילו האירופית שמגבילים את היכולת שלנו להנהיג את כל צעדי המדיניות שהיינו רוצים ליישם. אבל זה לא אומר שלא נוכל לשפר את חייהם של אנשים בעיר. כשנראה לאנשים שאפשר להסיג לאחור את השוק, ולהחזיר לרשות הציבור דברים שהפכו בעשורים האחרונים לסחורה, הם יכולים להשתכנע שתיתכן חלופה להיגיון הקפיטליסטי. עד שנות השמונים, למשל, מרכזי ספורט והחלקה על הקרח בגראץ היו נגישים לציבור כמעט בחינם. במרוצת השנים זה הפך לשירות פרטי, שצריך לשלם עליו כסף ולקנות אותו בתנאי השוק. האם נוכל לעשות דה־קומודיפיקציה לשירות הזה? האם נוכל להחזיר אותו להיות חינמי ונגיש שוב? האם נוכל לשפר את תנאי המגורים של האנשים? על כמה שכונות בעיר נוכל להגן מפני האינטרסים הכלכליים של חברות הנדל"ן? כמה נוכל להגדיל את ההשקעה בסוגיות חברתיות ובעובדים סוציאליים? האם תושבי גראץ ירגישו שהעיר היא באמת שלהם? אלה השאלות הגדולות שמעסיקות אותנו בפעילות שלנו בעירייה. אנחנו לא חושבים איך נכריז מחר בבוקר על 'הרפובליקה העממית של גראץ', אלא איך נגן על האנשים העובדים ועל האינטרסים שלהם מול ההון."