רדיקלים חופשיים

הלכה ומעשה

במחצית השניה של ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה ה־20, ההוגים הסוציאליסטים לזרמיהם השונים, כתבו בצמידות רבה לתנועות פוליטיות ממשיות. קרל מרקס ופרידריך אנגלס היו, משנות השישים, ועוד יותר מכך בשנות השבעים והשמונים של המאה ה־19, הכוהנים הגדולים של רשת המפלגות הסוציאליסטיות שהלכה וצמחה במדינות אירופה. ולדימיר איליץ' לנין היה מנהיג הזרם הבולשביקי בתוך המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית, ולאחר מכן מנהיג המפלגה הבולשביקית הנפרדת ומנהיג ברית המועצות. רוזה לוקסמבורג וקרל קאוטסקי פעלו בתוך המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית הגדולה. הקשר הזה התקיים גם לגבי הוגים סוציאליסטים רפורמיסטים: אדוארד ברנשטיין היהודי־גרמני פעל בתוך המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית, נילס קרלבי השבדי פעל בתוך מפלגת העובדים הסוציאל־דמוקרטית השבדית, גוטסב מולר ופר אלבין הנסון היו מראשיה של אותה מפלגה, והרולד לסקי הבריטי פעל בתוך הלייבור בבריטניה.

הפעילות בתוך מסגרת פוליטית חייבה אותם להגות פוליטית. המשפט "חייבה אותם להגות פוליטית", עשוי להיראות סתום משהו. הרי גם אותם הוגים סוציאליסטים על פי הגדרתם העצמית, שנוטלים חלק בתנועות קטנות מאוד של עשרות או מאות חברים וכותבים למשל בבמות השמאל האמריקאי הסוציאליסטי או במסגרות של אקדמאים רדיקלים, תופסים את עצמם בתור כותבים פוליטיים. אלא שיש הבדל בין כתיבה של מי שמעריך כי המניפסט שלו יעורר, במקרה הטוב, דיון סוער בקרב מאות קוראיו של עיתון רדיקלי, או יהיה הלהיט של קבוצות שוליים שהמירב שיכלו לעשות הוא לשנות במקצת את המסלול של הכוחות הפוליטיים הגדולים; ובין מי שכותב אל ההמונים, או לפחות אל מי שמובילים חלק נאה מתוך אותם המונים. במה בא לידי ביטוי ההבדל הזה? קודם כל ביחס לקיים.

מרקס יצא נגד הקיים ללא הנחות ולא סימון "נקודות אור" (למעט אולי תרומת הקפיטליזם למפלתו שלו), משום שהוא אכן נערך למהפכה. בקפיטליזם של אירופה וארצות הברית במשך רוב המחצית השניה של המאה ה־19 (וודאי לפניה), לא היו כמעט ארגוני עובדים בעלי כוח ארגוני יציב, לא התקיימו הסדרי רווחה או מנגנוני חלוקת הכנסות, לא סופקו שירותים ציבוריים. המדינה הייתה כמעט אך ורק גוף נוגש שהפעיל צבא ומשטרה לשימור עצמו ומאבק במקביליו. הצדקה הייתה התחליף הדל מאוד למדינת הרווחה המודרנית, וגם דמוקרטיה פרלמנטרית לא היתה ברוב המקרים. מרקס כתב טקסטים שפנו לציבור שמרד והתעמת באופן ישיר מול כוחות חמושים של צבא ומשטרה, וניהל מלחמה לא מטאפורית מול השלטון. הדבר נכון בין אם מדובר בצרפת ובמדינות הגרמניות ב־1848, ובין אם מדובר במאבקה של הקומונה הפריזאית ב־1871.

לנין כתב מגלויות שונות ונרדף על יד משטר שביקש לכלוא אותו. השינויים ברוסיה היו תוצר של מהפכת 1905, ולאחריהן של מהפכת 1917. כאשר לנין יצא נחרצות נגד הסדר האימפריאליסטי בספרו אימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטליזם, אירופה נמצאה במלחמה שגימדה את זוועות כל המלחמות שקדמו לה, ונציגיו של לנין בדומה הרוסית היו בגלות בסיביר בגלל הצבעה נגד המלחמה. לנין דיבר על החרבת הסדר הקיים והתכוון לכך.

בדומה לכך, אם כי מהכיוון ההפוך, ברנשטיין, קרלבי או הנסון, הסתכלו על המבנים שבנו התנועות הפוליטיות שלהם. בין אם מדובר בבנייה של ארגוני עובדים גדולים, בהישגים משני מציאות של אותם איגודים, או בהישגים חקיקתיים של המפלגות שלהם, שכולן היו מפלגות המונים. הם חשבו כיצד להגדיל, להרחיב, ולהעמיק, את ההישגים הקיימים, ולכן לא היה אצלם בלבול מושגים שבמסגרתו הם צעקו מהפכה וחשבו רפורמה. הם כן תיארו תהליך שלדעתם ישנה את החברה באופן שיהיה הפוך מדמותה ערב תחילת הפעילות של התנועות שהם היו חלק מהן. אך ברור היה לקוראיהם שזאת "מהפכה" מסוג אחר.

הישגי הסוציאליזם הרפורמיסטי

הרפורמיסטים באירופה אכן השיגו הישגים אדירים.

ערב מלחמת העולם הראשונה פחות מעשרה אחוזים מהעובדים השכירים היו חברים בארגוני עובדים בשבדיה, נורבגיה, דנמרק וגרמניה. במדינות אחרות באירופה היה המספר החברים פחות מחמישה אחוזים. שיעור נמוך זה היה אף הוא התקדמות ניכרת מהמצב בסוף המאה ה־19, כאשר רוב פדרציות ארגוני העובדים עשו רק את צעדיהן הראשונים. היום חברים בארגוני עובדים 80 אחוזים מהשכירים באיסלנד, 70 אחוזים מהשכירים בפינלנד, כ־67 אחוזים בשבדיה, למעלה מ־60 אחוזים בדנמרק, ולמעלה מ־50 אחוזים בנורבגיה ובלגיה. בכל המדינות הללו שיעור החברים בארגוני העובדים גבוה מזה שהיה בהן בשנות החמישים והשישים של המאה ה־20. גם במדינות שארגוני העובדים נחלשו בהן משמעותית מאז שנות השבעים, האחוז עדיין גבוה בהרבה מזה שהתקיים ערב מלחמת העולם הראשונה. 20 אחוזים בגרמניה (בניגוד ל־40 אחוזים במערב גרמניה בשנות השבעים), כ־20 אחוזים בבריטניה (בניגוד ל־50 אחוזים בשנות השבעים). כמו כן, בגרמניה, בצרפת, בהולנד ובספרד קיים המוסד של מועצות עובדים, מעין ועד עובדים מתוקף חוק שקשור בהרכבו לארגוני העובדים אך אינו חלק מהם. כמעט 50 אחוזים מהשכירים בגרמניה, בצרפת ובהולנד מכוסים על ידי מועצות עובדים מסוג זה.

ההוצאה הציבורית האזרחית על חינוך ציבורי, על רפואה ציבורית, על סיעוד, על רווחה, על קצבאות מחליפות שכר, ועל סבסוד של דיור ושל תחבורה ציבורית, שהייתה זניחה או קרובה לאפס ערב מלחמת העולם הראשונה, מסתכמת היום בסכום ששקול לכ־50 אחוזים מהתוצר הכולל בשבדיה, בנורבגיה, בדנמרק, בפינלנד, באיסלנד, בצרפת ובבלגיה; ולמעלה מ־40 אחוזים בגרמניה, באוסטריה וברוב המדינות האחרות של האיחוד האירופי. שיעורים אלה שווים או אף גבוהים מאלו של שנות השבעים של המאה ה־20, וגבוהים משמעותית מאלו של שנות החמישים והשישים של המאה ה־20.

הון ציבורי, כלומר הון בבעלות או בשליטה של המדינה או של ארגוני העובדים גדל, נכון ל־2021, לכ־60 אחוזים מסך ההון בנורבגיה, וכ־30 אחוזים מסך ההון בשבדיה, בדנמרק ובפינלנד. גם בהולנד ההון הציבורי קרוב לסך של 20 אחוזים. לא פחות חשוב מכך הוא התפתחותה של הדמוקרטיה התעשייתית, כאשר נציגותם של ארגוני העובדים בהנהלות החברות היא חובה מתוקף חוק: בין שליש לחצי ההנהלה בחברות נורבגיות המעסיקות יותר מ־35 שכירים, בין שליש ל־40 אחוזים בחברות דניות בסדר גודל דומה, בממוצע כ־20 עד 30 אחוזים בחברות שבדיות שמעסיקות יותר מ־25 עובדים שכירים, וכ־20 אחוזים בחברות פיניות שמעסיקות יותר מ־150 עובדים. בגרמניה, בחברות המעסיקות בין 500 ל־2,000 שכירים, שליש מ "הדירקטוריון המפקח", שעל פי חוק החברות הגרמני ממנה את הדירקטורים ואת מנכ"ל החברה, מורכב ממי שנבחרו על ידי העובדים, ובחברות שבהן יש מעל 2,000 עובדים הדירקטוריון מורכב במחציתו מנציגי עובדים פחות קול אחד. גם בצרפת, בהולנד ובאוסטריה חלק מהדירקטוריון נבחר על ידי העובדים. הבטיחות במקום העבודה נמצאת בניהולם המלא של נציגי העובדים בשבדיה ובנורבגיה, ותחת מגבלות מסוימות בדנמרק ובפינלנד. מועצות העובדים שותפות לקביעת נהלי הבטיחות וקיימת להן זכות וטו בגרמניה, בצרפת, בהולנד ובאוסטריה.

נוסף על כך, הנתונים העולים ממחקריו ההיסטוריים של תומא פיקטי ומנתונים סטטיסטיים עכשוויים מבהירים גם הם את הגודל ואת משמעות השינוי שחל באירופה מנוקדת המבט הסוציאליסטית, או ליתר דיוק מנקודת המבט הסוציאליסטית־רפורמיסטית. בצרפת של 1780 היתה ההוצאה הציבורית למעשה קרובה לאפס. שהרי המדינה היתה בעצם המונרך, ודאגה כלשהי לעניים או לציבור האיכרים החוכרים היתה אחריותה של הכנסיה הקתולית שעשתה מעט מאוד בנושא זה. בהתאם לכך, מדד השוויון המצטבר בצרפת באותה תקופה היה פחות מ־60 אחוזים, נמוך יותר ובפער גדול מדרום אפריקה, המדינה הכי פחות שוויוניות בת זמננו. לשם השוואה, מדד השוויון המצטבר בצרפת ב־2019 היה כמעט 90 אחוזים.

כאשר בוחנים את "החלק הציבורי בתוצר", המורכב מסכום של ההוצאה הציבורית ללא ריבית, הכנסה נטו המובטחת כשכר מינימום מתוקף חוקי עבודה או הסכמים קיבוציים כלליים והטבות סוציאליות מתוקף הסכמים קיבוציים, גם כאן רואים את גודל השינוי. בצרפת של 1900 "החלק הציבורי בתוצר" היה פחות מ־10 אחוזים. בצרפת של 2019 הוא עמד על 67.5 אחוזים מהתוצר. בארצות סקנדינביה "החלק הציבורי בתוצר" היה כ־69 אחוזים. מדד השוויון המצטבר בשבדיה, דנמרק, פינלנד ונורבגיה  היה למעלה מ־90 אחוזים. אפילו בארצות הברית "החלק הציבורי בתוצר" הוא כיום למעלה מ־40 אחוזים. 

אלו הם שינויים דרמטיים. לכך יש להוסיף גם את ביטול עונש המוות והפיכתו ללא חוקתי בארצות אירופה, גם הוא שינוי דרמטי שלמעשה משנה מהותית את המערכת החברתית־פוליטית לעומת זו מן העבר.

מצפון לדרום

אמת, כל השינויים הללו מוקדם "בצפון הגלובלי", אותם אזורים ומדינות שכבר בשנת 1900 היו עשירות משמעותית משאר העולם. מקורותיו של עושר זה הוא במעבר מוקדם יותר של המהפכה התעשייתית, וכן גם בשליטה האימפריאלית שחלק זה של העולם כפה על יתר חלקיו. אולם החל מ־1920, ובמיוחד לאחר 1945, דווקא אזורים נרחבים שאינם חלק "מהצפון הגלובלי" התעשרו בקצב מהיר וכיום חלקו של "הצפון" בתוצר הגולמי העולמי אינו גדול יותר מכפי שהיה ב־1920, אולי אף קטן יותר. כלומר השינוי האדיר שחל במדינות "המרחב הכלכלי האירופי", במידה פחותה בבריטניה, קנדה, ניו זילנד ואוסטרליה, ובמידה פחותה עוד יותר בארצות הברית, היה על ידי צמצום הפערים המעמדיים תוך חלוקה מחדש של ההכנסה, ולא דרך הגברת הניצול של "הדרום".

בארצות הברית, ולמעשה רק בארצות הברית, יש היפוך מגמה מאז שנות השמונים, כאשר החלק הציבורי מצטמצם ונע לכיוון מה שהיה ב־1900, וכך גם השוויון בחלוקת ההכנסות. אך תהליך זה טרם הושלם.

באשר לגורמים לצמיחת "הדרום הגלובלי", המרכזי בהם הוא שגם חלקים משמעותיים באזורים אלו עברו ועוברים במהלך המחצית השניה של המאה ה־20 וראשית המאה ה־21 את המהפכה התעשייתית והטכנולוגית, ומבחינה כלכלית הם בשלים ל"מהפכה הסוציאל־דמוקרטית"  לא פחות מאירופה של 1945. בשלים כלכלית, אך למרבה הצער, למעט חלק מארצות אמריקה הלטינית, הם בדרך כלל לא בשלים לכך פוליטית. זאת בעיקר עקב התפתחות כלכלית תחת משטרים סמכותניים נוקשים שלא איבדו את יכולות הדיכוי שלהם.  

האופטימיות שבסוציאליזם

אולם, על אף התמורות הגדולות במדינות אירופה ובארצות הברית, כלומר מעבר בחלק מהמקומות אל חברה סוציאליסטית־רפורמיסטית באופן חלקי או מלא למדי, או לכל הפחות התרחקות ניכרת מהקפיטליזם המובהק ששרר באותם מקומות לפני קצת יותר ממאה שנה, קשה למצוא להן זכר אצל הכותבים המפרסמים בכתבי העת הסוציאליסטים של השמאל הצפון־אמריקאי והבריטי ושל חוגים "רדיקליים" נוספים. הכותבים הללו, ולא רק הם, מתחרים לא פעם בניסיון לתאר את המציאות החברתית־כלכלית בתור מציאות גרועה מבחינות מסוימות אפילו מזאת של סוף המאה ה־19. לרוב הם יתארו את הסוציאל־דמוקרטיה האירופית, ואפילו את הסוציאל־דמוקרטיה הסקנדינבית , בתור מי שנכשלו או מי שהשיגו הצלחה רגעית ומוגבלת.

זאת אינה ביקורת מוצדקת, שגם אותה צריך לקיים תוך היכרות טובה עם הנתונים האמפיריים המלאים, על התזוזה ימינה של מפלגות סוציאל־דמוקרטיות מסוימות בשנות השמונים והתשעים של המאה ה־20; אין זה גם ניתוח פוליטי קר על השאלה מדוע חלק ממפלגות אלו איבדו קולות רבים לטובת הימין הפופוליסטי, הסוציאלי והאנטי־מהגרים. זאת בעיקרה כתיבה של הוגים ללא תנועה. ולכן היא איננה פוליטית. אין מאחוריה שום סובייקט פוליטי ממשי, וגם לא יכול לצמוח ממנה סובייקט כזה, אפילו אם לכאורה מצביעים עליו ברמות משתנות של ערפול. זאת כתיבה של ייאוש המתחזה לקריאה לפעולה סוציאליסטית. היא יכולה לנסות "להמציא מחדש את הגלגל", באופן חובבני תוך חוסר היכרות עם תנועות סוציאליסטיות בעבר. לחילופין היא מתארת אפוקליפסה בהתהוות ואז מציעה לנו איזו פעולה מינורית על גבול הסימבולית, כראוי ליכולותיהם הפוליטיות של רבים מהכותבים. תוכנית פעולה רצינית, אין שם, ולא בכדי. זאת לא המטרה. המטרה היא ביטוי של יכולת "המרד" האינדיבידואלי "הנועז", של הכותב. המרידות האלו משעממות, לפחות אותי. אין לי כוח לשוב ולקרוא בהן אלא אם אני ממש חייב.     

מה שדרוש היום הוא דווקא יותר צניעות. פחות ניתוחים אפוקליפטיים, הצגת צל הרים כהרים, או הספדים שמוחקים את כל או רוב הישגיה של הסוציאל־דמוקרטיה האירופית. דרושות יותר הצעות מעשיות המבוססות על ניתוח חד לגבי איך להפוך את מגמת הירידה בכוחם של ארגוני העובדים בחלק מהמדינות (לא בכולן!), כיצד להשיב למפלגות הסוציאל־דמוקרטיות מצביעים שאבדו לטובת הימין הפופוליסטי, או כיצד להקימן במקומות שבהן המפלגות הללו התפוררו או לא היו קיימות מעולם. יש לשאול כיצד להשיב אל השיח צעדים דוגמת קרנות הצברה (קרנות שאוגרות לתוכן רווחים פרטיים והופכות אותם להון ציבורי), או הגדלה נוספת בייצוג ארגוני העובדים בדירקטוריונים, וכיצד לעשות זאת בלי לפגוע בהישגים הקיימים. כיצד לסגור את הפרצות של כלכלת החלטורה הקרויה במכבסת המילים "כלכלה שיתופית". דרושות תוכניות מוגדרות לבנייתם או לחידושם של כוחות פוליטיים סוציאליסטים. ובעיקר דרושה אופטימיות פוליטית, אופטימיות שהיא בחירה מודעת. ומי שנעדר את האופטימיות הזאת, הוא פשוט לא סוציאליסט. מקסימום רדיקל מקלדת התקוע בניסיון פתטי מתמיד להרגיז איזה מבוגר סמכותי שכבר מזמן לא נוכח שם ולא קורא אותו.

תמונה ראשית: DALL-E / Che Guevara Sitting Behind a Computer