בזכות הכנסה בסיסית אוניברסלית

במאמרו הבועה של הכנסה הבסיסית יוצא נווה פרומר כנגד הרעיון של הכנסה בסיסית אוניברסלית 'שמאלית' במילים חריפות: הוא מכנה את הרעיון "נאיבי" וטוען שהוא לא פחות מסוס טרויאני במאבק נגד הנאו־ליברליזם. כתומך נלהב של ההכנסה הבסיסית האוניברסלית בגרסתה השמאלית, מצאתי במאמר של פרומר לא מעט טיעונים בעייתיים, ונדמה לי שיש להביא את הדברים על דיוקם.

כפי שמתאר פרומר, רעיון ההכנסה הבסיסית האוניברסלית קיים בשתי גרסאות, שחולקות מנגנון בסיסי דומה והנחות יסוד שונות מאוד, שלא לומר הפוכות. המשותף לשתי הגרסאות הוא המנגנון הבסיסי – כל אזרח יהיה זכאי לסכום מינימלי לקיום, ללא שום תנאי של הכנסה, השתייכות לקטגוריה או כל קריטריון אחר. אלא שבהסכמה על המנגנון הבסיסי הזה נגמרת תמימות הדעים בין שתי הגרסאות.

חילוקי הדעות מתחילים בשאלה מהו 'סכום מינימלי לקיום' וממשיכים בשתי נקודות חשובות נוספות. ראשית, תומכי הרעיון בגרסתו הימנית מציעים אותו כתחליף למנגנונים הקיימים של מדינת הרווחה. לטענתם, כאשר אדם יקבל סכום מינימלי כזה, המדינה תהיה פטורה מחובתה לספק לו בריאות, חינוך, ביטחון סוציאלי או כל זכות אחרת – משום שהיא יודעת שיש לו את היכולת לרכוש אותם בעצמו. תומכי גרסתו השמאלית של הרעיון מציעים אותו כתוספת למגנונים הקיימים, זכות חדשה שתתקיים לצד הזכות לבריאות, הזכות לחינוך, ויתר הזכויות החברתיות שמבטיחה לנו מדינת הרווחה. ההצעה תבטל רק מרכיבים ספורים במערכת הביטחון הסוציאלי, שיתייתרו עם קבלת ההצעה (כמו קצבת זקנה או הבטחת הכנסה). ראוי להדגיש נקודה זו, משום שפרומר חוזר אליה שוב ושוב במאמרו. הוא שואל, למשל, "מדוע שבתי ספר ובתי חולים ייבנו מכספי ציבור במקום שכל אחד יצרוך את שירותיהם באמצעות הקצבה המובטחת שלו". התשובה היא שהמשך בניית בתי ספר ובתי חולים מובנית בתוך הרעיון של הכסה בסיסית שמאלית, וקצבה אוניברסלית שכוללת הפסקת מימון לבתי ספר איננה הכנסה בסיסית שמאלית. ייתכן שיעלו קולות שיקראו לבטל בתי ספר בעקבות הנהגת הכנסה בסיסית שמאלית; תומכיה יתנגדו לכך בכל כוחם.

מכאן נובע גם ההבדל המהותי השני בין שתי הגרסאות – מקור המימון. תומכי הרעיון בגרסתו הימנית מציעים שהמימון לתוכנית יבוא מביטול תוכניות קיימות, מה שכמובן חושף את האופי הרגרסיבי של הגרסה הזו. אלא שבגרסה השמאלית – שמציעה מחד סכומים גבוהים בהרבה ומאידך, אינה מציעה לבטל תוכניות קיימות – מובנית באופן בלתי ניתן לביטול הגדלה משמעותית, בת עשרות אחוזים לפחות, של תקציב המדינה ושל הסכומים שהמדינה מקצה לרווחת תושביה. גם בלי שדיברנו על המקור להגדלה זו (ועוד על כך בהמשך), עצם ההגדלה היא מעשה רדיקלי.

ההצדקה להכנסה בסיסית אוניברסלית

כדי להתמודד עם טיעוניו של פרומר, אני מבקש לערוך הפרדה בין שני נושאים שהוא מערב, לטעמי שלא בטובתו של הדיון: שאלת ההצדקה העניינית לקיומה של הכנסה בסיסית אוניברסלית בגרסתה השמאלית, ומולה שאלת הברית הפוליטית שעשויה להיווצר אד־הוק בין תומכי גרסתו השמאלית של הרעיון לבין תומכי גרסתו הימנית. אתחיל מהנושא השני, דווקא משום שהוא המעניין פחות לטעמי וראוי להסירו מהשולחן.

פרומר מקדיש חלק ניכר ממאמרו לשאלה האם ראוי לתומכי גרסתה השמאלית של הכנסה בסיסית לחבור לתומכי הגרסה הימנית כדי לקדם גרסה כלשהי של הרעיון, כצעד בדרך אל היישום המלא של הגרסה השמאלית. זוהי שאלה חשובה ברמה האסטרטגית־פוליטית, אך לטעמי לפני שנדון בה, יש לדון בשאלה האם הכנסה בסיסית שמאלית היא הצעה טובה בפני עצמה. אם היא טובה, ראוי לדון לעומק באסטרטגיות שונות לישומה; אך אם היא פסולה מיסודה, כפי שטוען פרומר, אין טעם להיכנס כלל לדיון הזה. לכן, לא אדון בשאלה זו כרגע (שהיא ממילא שאלה אסטרטגית וככזו התשובה לה משתנה בהתאם לנסיבות הפוליטיות) ואפנה לדון בהצדקה העקרונית של התכנית. אם אשכנע אתכן שהתוכנית מוצדקת, נוכל לדון על אסטרגיות ליישומה; אם לא, הדיון מתייתר.

נעבור, אם כן, לדיון הענייני בהצדקתה של הכנסה בסיסית שמאלית. פרומר מציג שלושה נימוקים בעד הרעיון, ופוסל את שלושתם: א) הכנסה בסיסית כמענה לפגיעה בזכויות עובדים; ב) הכנסה בסיסית כבסיס לעמדה של זכאות אוניברסלית; ג) והכנסה בסיסית כאמצעי להפחתת צריכה. אדון בכל אחד מהנימוקים שמציג פרומר, אך לפני כן אתייחס לעמדה שלו ביחס למקור המימון של הכנסה בסיסית.

פרומר פוסל – ובצדק – את הצעות המימון של הכנסה בסיסית שמגיעות מצד ימין, ובכך מסכים עם תומכי הגרסה השמאלית של הכנסה בסיסית, כפי שציינתי. בהמשך הוא מצטט את עמדתו של וארופקיס, לפיה "השאלה העיקרית היא איך לארגן אחרת את עולם הייצור, התפוקה, הרווח והבעלות, לפני ששואלים איך מארגנים אחרת את עולם ההשתכרות והצריכה". עלי להודות שלא ירדתי לעומקה של הביקורת הזו – אינני נמנה על אלו המאמינים שניתן לקדם רק נושא מדיניות אחד בכל זמן נתון. הדיון בארגון מחדש של עולם הייצור, התפוקה, הרווח והבעלות הוא חשוב מאין כמוהו. מעל דפי מגזין זה התפרסמו לא מעט מאמרים העוסקים בו – וטוב שכך. מדוע העיסוק בנושא זה פוסל את העיסוק בעולם ההשתכרות והצריכה? האם לא ניתן לעסוק בשניהם במקביל? (בהערת אגב אציין כי להבנתי, במקור שאליו מפנה פרומר, זהו בדיוק הניסיון של ורופאקיס – לעודד דיון בעולם הייצור לצד הדיון בעולם הצריכה, ולא במקומו).

נפנה, אם כן, לדיון של פרומר בשלושת הטיעונים בעד הכנסה בסיסית אוניברסלית, ונתחיל בטיעון הראשון, שהוא לטעמי הטיעון החשוב מבין השלושה – הכנסה בסיסית כמענה לפגיעה בזכויות עובדים. אחד הטיעונים המשמעותיים בזכות הכנסה בסיסית הוא השפעתה על יחסי הכוחות בין עובדים למעסיקים. כבר מרקס קשישא הצביע על חשיבותו של 'צבא המילואים של הפרולטריון' במערכת הניצול של הקפיטליזם – הזמינות של מובטלים המוכנים לעבוד בכל תנאי, ומשמשים איום על העובדים הנאלצים להסכים עם תנאי עבודה ושכר נצלניים. הכנסה בסיסית שומטת את השטיח מתחת לדינמיקה הזו – כאשר מובטלים (ושאינם מובטלים) נהנים מהכנסה המאפשרת קיום בכבוד, הם אינם נאלצים להפוך לעובדי קבלן, לשליחים של וולט או לכל צורת העסקה פוגענית שהקפיטליזם עוד ימציא כדי לשעבד את הפרולטריון. הם יוכלו להישאר מחוץ לשוק העבודה עד שהמעסיקים יאלצו לתת להם תנאים הוגנים. כלומר, הכנסה בסיסית שמאפשרת קיום אמיתי בכבוד מחוץ לשוק העבודה מאתגרת את יחסי הכוח בין עובדים למעסיקים בצורה הבסיסית ביותר ובכך מאתגרת את יחסי הייצור כפי שהגדיר אותם מרקס.

הטיעון שפרומר מציב מסתמך בעיקר על התמיכה בהכנסה בסיסית מימין. אם מנכ"לי ענקיות הטכנולוגיה, אבותיה של 'העסקת האפליקציות', תומכים בהכנסה בסיסית, כנראה שהמשמעות שלה היא פגיעה בזכויות עובדים. אין ספק שכאן פרומר צודק. התמיכה של ג'ק דורסי, אילון מאסק ואחרים היא הוכחה ניצחת לכך שהכנסה בסיסית ימנית תביא לפגיעה בזכויות עובדים. אלא שכאמור, הכנסה בסיסית שמאלית והכנסה בסיסית ימנית הם שני רעיונות שונים מהותית, בעלי השפעות שונות מהותית, ולכן התמיכה שזוכה לה האחת ודאי אינה מעידה על השנייה.

פרומר שואל: "מדוע צריך לבנות על תמיכה מימין בהכנסה בסיסית כדי ליישם שינויים בעולם העבודה באופן עקיף, במקום לתבוע את השינויים האלה ישירות? שינויים כמו ביטול העסקה קבלנית לטובת חובת העסקה ישירה; או הכרה בנהגי חברת אוּבר כעובדים לכל דבר, ובחברה כמעסיק שחלות עליו חובות. לא ברור מדוע לחשוב שהכנסה בסיסית תייתר את המאבקים האלה." ואני מסכים איתו – אין שום סיבה לחשוב שהכנסה בסיסית תייתר מאבק למען העסקה ישירה וביטול ההעסקה הקבלנית והעסקת האפליקציות. אלא שכפי שטענתי לעיל, המאבקים הללו הם סינרגטיים – הכנסה בסיסית בגרסתה השמאלית תהפוך את המאבקים הללו לפשוטים וקלים בהרבה. יהיה קל בהרבה לעובדי וולט להתאגד אם ידעו שגם אם יפוטרו, הם יזכו להכנסה בסיסית בכבוד ולא ידרדרו לפת לחם.

הנקודה השנייה שפרומר מתייחס אליה היא ההכרה בזכות לקיום בכבוד כזכות בסיסית. הטיעון בעד הכנסה בסיסית הוא שכפי שחינוך חינם נועד להעניק חינוך כזכות יסוד לכלל האוכלוסייה, בלי קשר להכנסותיה או להיעדרן; וכפי שביטוח בריאות ממלכתי נועד להעניק בריאות כזכות יסוד לכלל האוכלוסייה, בלי קשר להכנסותיה או להיעדרן; כך גם הכנסה בסיסית, שמטרתה להעניק קיום בכבוד לכל אדם בלי קשר להכנסותיו או לתנאים אחרים.

כדי להתמודד עם הטיעון של פרומר בנקודה זו, עלי לצטט פסקה שלמה שבה הוא מביא את הדברים:

לבסוף, המחשבה על הכנסה אוניברסלית כעל זכות יסוד אולי נשמעת כמו תוספת משמעותית לקטלוג הזכויות שלנו: זכות שאמורה להיות לא רק אינדיבידואלית אלא חברתית וכלכלית. למעשה העניין הפוך. הכנסה בסיסית היא זכות מסוג ״לכל אחד מגיע״. לעומת זאת, זכויות כמו שכר מינימום, העסקה ישירה וזכות ההתאגדות מציגות תביעה מסוג אחר לגמרי: תביעה לארגון אחר של יחסי התלות וההדדיות החברתיים, ושל התשתית הקהילתית של החיים. אלו זכויות שנועדו לעצב ולקבוע גבולות ליחסי כוח בין קבוצות ומעמדות. הן לא רק מטילות חובה על המדינה בלי קשר לשאלה מהי גישתה הכלכלית־חברתית, אלא מעצבות בדיוק את הגישה הזאת. המחשבה על הכנסה בסיסית כזכות בסיסית משרתת תפיסה מופרטת וצרכנית של זכאות. לעומת זאת, הצעות אחרות שהזכרנו כאן נועדו ליצור מנגנונים ומוסדות שמעצימים את כולנו. ההגיון הפוליטי שלהן הוא לא ״מגיע לי לקבל״ אלא ״מגיע לי להיות שותף״. ההצעות האלה לא דורשות שהמדינה ״תפסיק להיות קמצנית״, אלא שהיא תתבסס על חוקים, מוסדות ומנגנונים שיהפכו אותנו לשותפים של רווחה כללית.

הבעיה עם טיעון זה של פרומר היא כפולה: ראשית, הוא מתעלם מההשפעה של הכנסה בסיסית על יחסי הייצור, כפי שהראיתי לעיל, שלטעמי הופכים גם אותה לזכות שנועדה "לעצב ולקבוע גבולות ליחסי כוח בין קבוצות ומעמדות", במילותיו של פרומר. 

אולם מעבר לזה, מדבריו של פרומר עולה פסילה קטגורית של דרישות שהוא מגדיר כמבוססות על "תפיסה מופרטת וצרכנית של זכאות". יש לא מעט זכויות שעונות להגדרה כזו – בראשן הזכות לבריאות והזכות לחינוך, שהזכרתי לעיל. התביעה למערכת בריאות איכותית וחינמית לכל אזרח לא נועדה ליצור מנגנונים ומוסדות שיעצימו את כולנו; היא תביעה מסוג "מגיע לי לקבל". האם זה פוסל אותה, בעיניו של פרומר?

הטיעון השלישי – הטיעון הפוסט-קפיטליסטי, אם תרצו – טוען כי בעולם מתרחשים שני תרחישים מקבילים: אוטומציה של תהליכי ייצור מגדילים את התפוקה לשעת עבודה ומאפשרים לאנושות להנות מרווחה הולכת וגדלה בהשקעה זהה; ושואת האקלים מבהירה לנו את המחיר של השאיפה להמשך צמיחה חומרית לנצח. הכנסה בסיסית מוצגת כפתרון לשני תהליכים אלו, משום שהיא מאפשרת למי שמעוניין בכך לעבוד פחות (או בכלל לא) תוך שהוא משמר את רמת החיים הקודמת שלו. בכך היא משנה את המשוואה לפיה עלייה ברמת החיים משמעה הגברת הצריכה, ומאפשרת עלייה ברמת החיים שמשמעה פנאי רב יותר בלא להגדיל את המשאבים החומריים שאנו מייצרים. לצערי, על אף שפרומר מצהיר שהוא מתמודד עם רעיון זה, לא הצלחתי לזהות תשובה אליו במאמר.

לסיכום – פרומר מזהיר אותנו כי הכנסה בסיסית היא מסוכנת, משום שתומכיה חושבים שהיא 'סוס טרויאני', שיאפשר להם ליישם רעיונות שמאל בכסות של ימין – בעוד שבפועל, התוצאה הסופית תהיה יישום של רעיונות ימין בכסות של שמאל. כתומך של הכנסה בסיסית בגרסתה השמאלית, אני נוטה להסכים עם הטענה המצומצמת של פרומר – ניסיון לטשטש את ההבדלים בין הכנסה בסיסית שמאלית לימנית הוא מסוכן ובעייתי. לכן עלינו לקדם הכנסה בסיסית שמאלית בגאון, כרעיון שמאלי, תוך הדגשת היתרונות שלה והבידול שלה מהכנסה בסיסית ימנית.

תמונה ראשית: Universal Basic Income Hi-Res Desktop Wallpaper / scottsantens (flickr)