תנועת הנגד: הגל הראשון של קבוצות אוהדים בכדורגל הישראלי

צונאמי ההסחרה ששטף את עולם הכדורגל לקראת סופה של המאה הקודמת יצר, במונחיו של קרל פולני, "תנועת נגד". כפי שטענתי במאמר קודם בפיגומים, אוהדי כדורגל ברחבי העולם ובישראל החליטו לקחת את גורלם בידיהם ולהתנגד למצב העניינים החדש על ידי התארגנות שנועדה להשיב את מועדון הכדורגל לקהילה ממנה צמח. במאמר זה אבקש להמשיך את המהלך ולעמוד על האופנים הספציפיים בהם "תנועת הנגד" הפציעה בכדורגל הישראלי.

במהלך המחקר, תוך כדי הגישוש בין המרואיינים השונים, כתבות העיתונות והסרטים הדוקומנטריים, התגבשה מולי תמונה אחרת מזו שציפיתי למצוא. התמונה מראה בבירור כי בעשור הראשון של המילניום הנוכחי משהו השתנה, באופן רדיקלי, בתודעתו של האוהד הישראלי; הוא הבין כי בכוחו להתארגן עם אחרים ולשנות את מעמדו בשדה הכדורגל הממוסחר. סצנת האהדה הישראלית תססה והציגה צורות מחאה וסוגי התארגנות שלא נראו לפני כן בנוף הספורטיבי המקומי. אמנם רק אחת מצורות ההתארגנות היתה זו המכונה בישראל קבוצת אוהדים (מועדון כדורגל בבעלות אוהדיו), אך היא זו העומדת במוקד ענייננו כיוון שלדעתי היא היחידה המציבה אלטרנטיבה של ממש למודל המסחרי של הכדורגל. את הפצעתה של תנועה זו אני מכנה "הגל הראשון של קבוצות אוהדים בישראל", ובמאמר הנוכחי אבקש להציג את מהלכה ואת התנאים המבניים שאפשרו אותה, על כל הצלחותיה וכישלונותיה.

קיצור תולדות ההסחרה

הגל הראשון של קבוצות אוהדים בישראל הוא תגובת־נגד להסחרה של ענף הכדורגל. לכן יש לעמוד קודם כל על התהליכים הפוליטיים־כלכליים שקדמו לו ואפשרו אותו. סיפורו של הכדורגל הישראלי הוא חלק מסיפור גלובלי. ההיסטוריון המרקסיסט אריק הובסבאום קבע כי מראשיתה ועד סופה היתה המאה העשרים מאה של לאומיות ושל לאומים. ואכן, לאורך המאה הקודמת שלטו מדינות ביד רמה בכל תחומי החיים, וממילא שלטו גם במשחק האהוד כל כך. הכול הוכפף לקריטריון הלאומי והכדורגל היה קשור בטבורו למנגנוני המדינה או למוסדות הקהילה המקומית. והדבר נכון גם לכדורגל בישראל.

בספרו כדורגל ולאומיות מתאר אמיר בן־פורת את הקשר האמיץ שנרקם בין המשחק למדינת ישראל הצעירה. בעשורים הראשונים לקיומה הייתה המדינה הישראלית חובקת־כל ומטרת אחיזתה הייתה לשעתק את עצמה באמצעות האידיאולוגיה המנחה אותה – הציונות. בין היתר, שלטה המדינה על המוסדות המארגנים את הכדורגל בתחומה דרך המפלגות הפוליטיות השונות ורתמה אותם לצרכיה. לכאורה, מסביר בן־פורת, לכולם עמדה זכות הבחירה החופשית לבחור באיזו קבוצה לתמוך; אלא שכל אדם גדל במשפחה ובקהילה בעלות זהות פוליטית מסוימת, ולכן הבחירה בקבוצת הכדורגל האהודה הייתה מותנית מאוד. רוב האוהדים "נולדו עם סמל הקבוצה טבוע במצחם" ולאותו הסמל היתה משמעות פוליטית ברורה לכול. הצלחתה או כישלונה של הקבוצה נדמתה בעיני האוהדים כזהה להצלחתה או לכישלונה של הקטגוריה החברתית המיוצגת על־ידה. חברי האגודה המקומית (אגודות הפועל, מכבי ובית"ר) היו גם אלה שבחרו את מנהלי קבוצת הכדורגל שלה. המעורבות של מפלגות פוליטיות בתהליכי קבלת ההחלטות במועדון המקומי נתפסה כמובן מאליו, אך בשורה התחתונה הם נוהלו בהתנדבות על ידי נבחרי ציבור מקומיים ולאוהדים היתה השפעה, אמנם מתווכת, על המתרחש במועדון.

לקראת סוף המאה העשרים, תחת הגיונו של העידן הנאו־ליברלי, מדינות הלכו ושחררו את אחיזתן בתחומי חיים רבים שהוכנסו תחת ניהול "היד הנעלמה" של השוק החופשי. בין תחומים אלה היה גם הכדורגל, שהתמסחר ונקלט בקלות רבה כל כך באווירת הגלובליזציה והאצת ההסחרה של היחסים האנושיים עד שנדמה שנולד לשם כך. אמנם סימני ההתמסחרות החלו עוד לפני כן, עת הפכו השחקנים למקבלי שכר והאוהדים שילמו דמי כניסה למשחקים, אך בשנות התשעים הפך הענף גלובלי לגמרי כאשר הוא נישא על כנפי הזרימה המואצת של מידע, הון ואנשים. על רקע רוחות הליברליזציה הכלכלית, הופרטו מועדונים ברמות הגבוהות של הענף ברחבי העולם לידי בעלי הון שהחלו לנהלם תחת היגיון של השאת רווחים (גם אם עקיפים לרוב); המועדון הפך לתאגיד, השחקנים לעובדים ולסחורות כאחד והאוהדים ללקוחות. מגמה זו שיפרה את רמת המשחק ואת חוויית הצפייה בו, מה שמשך המוני צופים מרקעים מגוונים והפך את הכדורגל העולמי לתעשייה המגלגלת עשרות מיליארדי יורו בשנה. במדינות רבות בעולם נותרה על כנה השיטה הישנה, אך "מרכז" הכדורגל העולמי, כולל ישראל, עבר ממודל פוליטי למודל מסחרי.

קבוצות אוהדים

עוצמת ההון, שהחל לזרום ממקורות שונים, גרמה למועדוני הכדורגל להפוך לעסקי כדורגל ולזנוח את המאפיינים שחיברו אותם עם האוהדים המסורתיים ועם הקהילה המקומית. אך דווקא כאשר נראה היה שאין מה שיעצור את צונאמי ההסחרה, נוצרו כיסים של התנגדות בתוך עולם הכדורגל החדש. לצד תרבות ארגוני "האולטראס" ותנועת "Anti-Modern Football" שתפסו אחיזה בעולם הכדורגל, אחת מצורות ההתנגדות הבולטות היא התארגנות דמוקרטית של אוהדי קבוצה מסוימת המנהלים בעצמם את מועדון הכדורגל. סוג התארגנות זו נעשה בדרך כלל באמצעות הקמת עמותה שנציגיה הנבחרים מנהלים את המועדון לאחר שהעמותה הצליחה לרכוש את זכויות הניהול או הקימה אותו מחדש לאחר שפורק. בישראל מועדוני כדורגל שעברו מהפך שכזה נקראים קבוצות אוהדים.

הן הנסיבות בהן הוקמו קבוצות האוהדים בישראל והן המחקרים בנושא מצביעים על כך שתופעה זו היא במידה רבה תגובת נגד להתמסחרותו של הכדורגל וניהול הקבוצות על בסיס היגיון עסקי שאינו מצליח, לדעת אוהדים רבים, לעצב את הקבוצה והענף באופן שבו הם היו רוצים לראותם. טרוניות מקובלות שנשמעות מפי אוהדים יוצאות נגד מכירת "שחקני הבית" למרבה במחיר ורכישת שחקנים זרים, עזיבת אצטדיון ישן בעל ערך סנטימנטלי וזלזול כללי ברצונות האוהדים. ההצדקות לצעדים אלו תמיד נובעות מטעמי התייעלות כלכלית.

עם זאת, כל אוהד כדורגל יודע כי הנסיבות הללו אינן ייחודיות לקבוצות שהפכו לקבוצות אוהדים ולמעשה הן התקיימו בכל מועדון כדורגל מקצועני בשלב כזה או אחר ובמידה יתרה ופחותה. ההתמסחרות לא פסחה על אף שעל בענף, ויצרה קונפליקט מובנה בין בעלי המועדונים לאוהדים הנאמנים, כאשר הראשונים מונחים על פי היגיון עסקי והאחרונים מושקעים רגשית בקבוצה. בן־פורת כותב במאמרו "נגד הזרם": 

"האוהדים לא החרישו כאשר חשו כי מטרות המועדון וההתנהלות שלו אינם לרוחם, והגיבו לדברים, אך בדרך כלל הם לא פרשו מהמועדון, ולמרות כעסם נותרו נאמנים לו, וזאת למעט כמה מקרים שבהם הסיקו כי הגיעו מים עד נפש, והם קמו ועשו מעשה: הקימו מועדון חלופי מן היסוד… והלבישו אותו בדרך כלל מסורת של המועדון הישן. יותר מכל, האוהדים הם הסיבה לקיומם של דגמים חלופיים לכדורגל המקצועני־מסחרי."

אם כך, מה קרה באותו עשור שהביא להתפתחותה של תנועה רדיקלית של אוהדים החותרים להפוך את הקערה על פיה ולרשת את השליטה על קבוצותיהם בתוך שדה הכדורגל הישראלי הממוסחר? אם מרבית קבוצות הכדורגל המקצועניות בישראל הופרטו בשנים שקדמו לתקופה שבמוקד עניינו, מהם התנאים המייחדים את אלו שהפכו לקבוצות בבעלות אוהדים?

משבר ומחאה

כל התארגנויות האוהדים המשמעותיות צמחו בקרב קהלים של מועדונים בעלי עבר מפואר ברמה כזו או אחרת בתקופה שבה נוהלו על ידי האיגודים הפוליטיים, הווה עגום במיוחד תחת ניהולם של אנשי עסקים בתחילת שנות האלפיים ועתיד לוט בערפל. בשנות התשעים הופרטו מרבית מועדוני הכדורגל המקצועניים בישראל על סמך היגיון שראה בבעלות פרטית ערובה לניהול יעיל יותר. בפועל, כבר בעשור לאחר מכן התברר כי יותר קשה למצוא מועדונים שמהלך זה היטיב עמם, ספורטיבית וכלכלית, מאשר כאלה שניזוקו ממנו.

המצב במכבי יפו היה הגרוע מכולם, שכן הקבוצה פשוט חדלה מלהתקיים. יפו קבעה שיא שלילי בשנת 1999 כשצברה 10 נקודות בלבד, נשרה לליגה השנייה, הורדה שתי ליגות נוספות על ידי הבקרה התקציבית ולאחר שנה נוספת נעלמה כליל בגלל אי קיום פסקי בורר. ועד הנאמנים, שהורכב מעסקנים שונים והיה אמור לייצב את המועדון, מכר את נכסיו. אוהד הקבוצה תיאר בפניי תחושות של "אדישות וגועל" כלפי הנעשה במועדון בקרב האוהדים באותה העת. לטענתו, בשנת 2000 עדיין לא יכלו לדמיין בכלל קבוצה בבעלות האוהדים.

שנים ספורות לאחר מכן הפועל ירושלים עמדה על סיפו של גורל דומה. אוהדיה חששו מכיליון נוכח התדרדרות המועדון תחת שרביטם של ויקטור יונה ויוסי סאסי. במקרה שלהם נוסף למצב הקשה גם נדבך של התעמרות מופגנת באוהדים מצד ההנהלה. הניכור הגיע לשיא באירוע שכבר הפך למיתולוגי עבור אוהדי הקבוצה שבו הם נותרו מחוץ למשחק הפתיחה של עונת 2006/07, לאחר שהמועדון לא שילם את חובותיו לחברת האבטחה של האצטדיון. אוהדי הקבוצה הסבירו כי החשש מאובדן הקבוצה היה בבסיסו גם חשש מאובדן הקהילה שעוטפת אותו. דעיכתה של הקבוצה הייתה בעיניהם כדעיכתה של כל הקטגוריה החברתית שהקבוצה מייצגת.

אוהדי הפועל באר שבע, הפועל פתח תקווה ומכבי נתניה (לפני ואחרי דניאל יאמר) תיארו תחושות דומות שאפפו את יציעיהם באותם השנים. גם שלושת המועדונים הללו נוהלו על פי המודל של בעלות פרטית בצורה שאינה תואמת את ציפיות האוהדים, הן מקצועית הן כלכלית. חלקם אף חשדו בהתנהלות עבריינית של מנהלי הקבוצות שלהם, אך עיקר הטרוניות כוונו לסתירה המתמדת שבין מכירת שחקנים ונכסי המועדון לבין שקיעתו המתמשכת בחובות. בקרב האוהדים התגבשה ההבנה שבעלי הבית פעמים רבות בכלל לא משקיעים מכספם הפרטי אלא רק ממחזרים את הכנסות המועדון ואת המענקים שהם מקבלים תדיר מגופים ציבוריים שונים, מה ששם בסימן שאלה את היותו של המועדון עסק פרטי באמת. התנהלות רשלנית זו הביאה לטענתם גם להתדרדרות ספורטיבית, כאשר המועדונים נעים הלוך ושוב בין הליגה הבכירה לליגת המשנה. ניכר כי המעבר למודל המסחרי פגע בקבוצות הנידונות כאן עקב הקונפליקט שהתפתח בין האוהדים לבעלים על רקע נקודות המבט השונות של הצדדים וחוסר האיזון בגישה לענייני המועדון.

תנועות חברתיות רבות מתקשות לעבור משלב של מרמור כללי לשלב ההתארגנות הממשית, אך המעבר הזה הוא מתבקש בכל הנוגע לאוהדי כדורגל מכיוון שהם כבר ממילא מגובשים במידה מסוימת ונפגשים דרך קבע. באותו עשור ארגוני אוהדים הנקראים אולטראס צצו מכל עבר, לפעמים הוקמו תוך מספר שנים בודדות כמה ארגונים מתחרים בקרב אותו קהל אוהדים. מטרתם של ארגונים אלו היא לתמוך בקבוצה האהודה בעזרת שירים ואביזרי עידוד שונים, אך הם גם ידועים בדרכים הבוטות והיצירתיות בהם הם מביעים את מורת רוחם על אספקטים שונים של המשחק ועל ניהולו.

בקהל הבאר־שבעי למשל, אחד מתוך שני ארגוני האוהדים של הקבוצה דאז החליט בשלב מסוים על החרמת משחקי הבית כדי לפגוע בהכנסות ההנהלה ממכירת כרטיסים וכך ללחוץ על הבעלים, אלי זינו, למכור את המועדון. ארגונים של מועדונים אחרים נקטו בטקטיקה של הפגנה מחוץ לביתם של בעלי הבית ובמשחקים עצמם. אוהדי הפועל פתח תקווה זעמו על היאחזותו האובססיבית של מאיר שמיר במועדון, גם לאחר שכביכול פינה את מקומו, אך הציגו דרישות צנועות יותר – הם סך הכול דרשו שקיפות של ניהול המועדון, ונענו בטריקת דלת. מחאותיהם של אוהדי הפועל ירושלים מתועדות היטב בזכות ריבוי הסרטים הדוקומנטריים וכתבות הווידאו. באקט יוצא דופן הם הביאו לאחד מאימוני הקבוצה חמור וטענו כי אפילו הוא עדיף על צמד בעלי הבית הנוכחיים. בפעם אחרת הם שרפו צמיגים מול משרדי ההנהלה. דבר לא עזר. לאוהדים היפואיים, להבדיל, כבר לא היה מול מי למחות ומה לדרוש.

"אתה מגלה שאתה לא לבד עם הבעיה שלך"

סוגי המחאות המקובלות בשדה הכדורגל הישראלי התבררו כעקרות ונוצרה הבנה כי קיים צורך בשינוי רדיקלי של מאזן הכוחות. בניגוד למה שחושבים רבים, היו אלה דווקא אוהדי הפועל באר שבע שהרימו ראשונים את הכפפה. אותו ארגון אולטראס, שהחרים את משחקי הקבוצה, הקים את עמותת האוהדים הראשונה בישראל ששמה לעצמה מטרה להשתלט על המועדון. הכול החל מהודעה שפרסם אחד האוהדים בפורום האוהדים האינטרנטי של הארגון שבה הוא קרא לאוהדים להתארגן ולקנות את המועדון. גם אוהדי שאר הקבוצות שדיברתי איתם הסכימו כי הפורומים, טרום עידן הרשתות החברתיות הגדולות של ימינו, שימשו כר פורה לדיונים ותשתית להתארגנות. שם ניתן היה להחליף רעיונות, לקיים שיג ושיח ולהתארגן לפעולה בקלות רבה יותר מבעבר. העובדה שבשלב זה למרבית תושבי ישראל כבר היה בביתם מחשב המחובר לרשת האינטרנט תרמה גם ליצירת זרימה של רעיונות מחוץ לארץ. אוהדי הפועל באר שבע ומכבי נתניה סיפרו כי את ההשראה לרעיון קיבלו בין היתר מסיפורה של אחת מקבוצות האוהדים המפוארות בעולם – ברצלונה.

כמו הכדורגל עצמו והתמסחרותו, גם המודל של עמותות אוהדים נולד באנגליה. בעידוד ממשלת הלייבור הוקם בשנת 2000 הארגון Supporters Direct שנועד לקדם מודל זה ולהחזיר את הכדורגל לקהילה. רעיון בסיסי זה התפשט לשאר אירופה ומספר שנים לאחר מכן נולדה גם השלוחה האידאולוגית בישראל בשם ארגון "היציע". הארגון נולד על רקע הפער הצורם בין מעמדם של אוהדים במדינות כמו גרמניה לבין מצבו של הכדורגל הישראלי, מצבם הכלכלי הרעוע של רוב המועדונים והזלזול הבוטה באוהדים מצד הנהלות המועדונים, המשטרה והרשויות. "היציע" הפך למעין סניף של Supporters Direct בישראל, וכך, בעזרת רשת הקשרים והמידע שיצר בין ארגוני האוהדים הישראליים והאירופאיים, הצליח לקדם ולהפיץ את הרעיון של הקמת קבוצות אוהדים. אחד האוהדים שדיברתי איתם תיאר את הפונקציה של רשת הקשרים הזו כך: 

"התחלנו לשמוע איך עושים את זה במקומות אחרים. 'היציע' התחילו לכתוב באינטרנט. הגענו אחד לשני. הם היו בקשר עם כל מיני ארגונים באירופה ותמכו בכך שנהפוך לעמותה. ואז Supporters Direct נכנסו לתמונה ואתה מגלה שאתה לא לבד עם הבעיה שלך, שזה נושא חוזר בכדורגל האירופאי, ושיש להם חומר מקצועי ואתה מנסה ליישם את זה ביחס לארץ. הקמת העמותה התגבשה מאז שנחשפנו להם."

האוהד הישראלי חווה "הארה" ותוך מספר שנים בודדות נוסדו כמה עמותות אוהדים. הם הקימו עמותה רשומה על בסיס מתנדבים, צירפו מאות אוהדים ששילמו דמי חברות המקנים להם זכות הצבעה בענייני העמותה והחלו ליצור קשר עם הנהלת המועדון כדי להשיג את מבוקשם. בחלק מן המקרים הדרישות הראשוניות היו צנועות יחסית, כמו נציג אוהדים בדירקטוריון המועדון וניהול מכירת הכרטיסים למשחקים בעצמם. צניעותן של הדרישות נבעה הן מהחשש מנטילת אחריות על המועדון כולו מהר מידי והן מחוסר הרצון של בעלי הבית למכור אותו. במקרים אחרים, הדרישה היתה מלאה – לקנות את המועדון כולו או להקימו מחדש.

הצלחה וכישלון

המצב של אוהדי הפועל ירושלים ומכבי יפו היה ייחודי. יפו כבר נמחקה מהמפה ומצבה הספורטיבי של הפועל ירושלים, כשנראה היה שעתידה מצוי בליגה השלישית, היה חמור מזה של שאר הקבוצות הנידונות כאן שהתנדנדו בין הליגה הבכירה לליגת המשנה. מצב זה, בצוותא עם האיבה הקיצונית שהתפתחה בין הקהל לבעלים וחוסר הנכונות שלהם למכור את המועדון, דחקו את האוהדים האדומים למציאת פתרון יוצא דופן. בשנת 2007 הקימו כמה מאוהדי הקבוצה עמותה שמטרתה הקמת הפועל ירושלים חדשה בבעלות האוהדים. ניסיון הפרישה מהמועדון המקורי, שעדיין עמד על תילו, יצר קרע בתוך האוהדים עצמם בין הרוב שתמך במעבר לקבוצה החדשה לבין המיעוט שנותר נאמן. למרות החשש מפילוג פנימי המהלך קרם עור וגידים, הפועל קטמון נוסדה והמהפכה יצאה לדרכה. שנה לאחר מכן נוסדה קבוצת האוהדים השנייה בכדורגל הישראלי, מכבי קביליו יפו. עבור אוהדי יפו הדברים היו מעט פשוטים יותר. הצלחתם של הירושלמים (ושל אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל) להתארגן ולשלוט על גורלם סיפקה השראה ותבנית פעולה מוכנה. יתרה מכך, אוהדי יפו לא היו צריכים להתמודד עם דילמת הפרישה ואימת הפילוג הפנימי, שכן כבר לא הייתה קבוצה מקורית להישאר נאמנים לה.

תנועות חברתיות רבות כושלות בשלב ההתמסדות עקב הקושי בתחזוק התנופה שההתרגשות הראשונית מייצרת ומכיוון ששלב זה תובעני במיוחד. ההתארגנויות של אוהדי הפועל באר שבע, הפועל פתח תקווה ומכבי נתניה הצליחו להבשיל לכדי עמותה, אבל לא לכדי קבוצת אוהדים. האוהדים תיארו קשיים ארגוניים רבים כמו כמות מתנדבים קטנה מדי והתעמרות בפועלם מצד בעלי המועדון. לאוהדי הפועל באר שבע היה קשה במיוחד, שכן הם היו הראשונים לנסות מהלך שכזה ולא יכלו לשאוב השראה מהצלחתה של קטמון ולחקות את המודל שלהם (קטמון תמכה בהתארגנויות של קהלים אחרים באמצעות שיתוף ידע). גם ארגון "היציע" היה אז בחיתוליו ותמיכתו היתה מוגבלת.

כמו אצל אוהדי הפועל ירושלים, גם אוהדי הקבוצות הללו חוו פילוג פנימי חריף עקב ההצעה להקים קבוצה בבעלות אוהדים; אך בניגוד לירושלמים וליפואים, נראה כי אצל קהלים אלה אחד מהגורמים לפילוג היה העובדה שהעמותות קמו על בסיס ארגוני האוהדים שקדמו להן. האוהדים הסבירו לי כי מן הסתם הארגונים היוו תשתית נוחה להקמת עמותה, אך גם גרמו לכך שפלגים יריבים בקהל מיענו מלהצטרף ליוזמה. מכיוון שהעמותה של אוהדי הפועל באר שבע קמה על בסיס ארגון האולטראס שקודם לכן החרים את משחקי הבית, נותרה כלפיהם טינה בחלקים אחרים בקהל שהתנגדו להחרמה. העמותה של אוהדי מכבי נתניה, שקמה בתגובה להפסקת ההשקעה הפתאומית של דניאל יאמר, נאלצה להתחרות בפלג אחר בקרב הקהל הצהוב שקיבל גישה (מוגבלת) למקבלי ההחלטות במועדון בעזרת קשרים. אותו פלג הסתפק בכך ולכן העדיף את שימור מצב העניינים הקיים.

שחיקה פרסונלית של המעורבים ("יצאה הרוח מהמפרשים") הביאה לדעיכה של שלוש העמותות הללו עד לסגירתן הסופית מספר שנים בודדות לאחר הקמתן. נראה כי יותר מכול, ההבדל בין כישלון להצלחה טמון במצבם הספורטיבי של המועדונים המדוברים. העמותות שדעכו תמכו במועדונים שעדיין בילו את רוב זמנם בליגה הבכירה וכשנשרו לליגת המשנה הצליחו להעפיל בחזרה יחסית מהר. עובדה זו יצרה מלכוד בלתי אפשרי עבור ההתארגנויות להקמת קבוצה בבעלות אוהדים: השתלטות על מועדון מקצועני בליגת העל דורשת משאבים ויכולות ארגוניות שלא עמדו לרשותם, ואילו המצב הספורטיבי של המועדון לא היה קשה מספיק בשביל לסחוף אחריהם כמות קריטית של אוהדים אל עבר ההרפתקה המאיימת של הקמת קבוצה חדשה בליגות הנמוכות נטולות ההוד וההדר.

ודאית ומתגברת

מנקודת מבטם של האוהדים שבחרו לפעול להשתלטות על קבוצותיהם, המודל המסחרי כשל והוא זה שהביא להתדרדרות הספורטיבית שחוו המועדונים שלהם באותן השנים, אגב הניכור שחשו האוהדים כלפי מצב העניינים החדש. אוהד נתנייתי שראיינתי ניסח זאת היטב: "נפל לנו האסימון שבעלים פרטי זה לא הפתרון, זו אשליה. יום אחד הוא יכול לעזוב ולמוטט את המועדון. מודל יציב זה מודל שמתבסס על האוהדים. הם לא הולכים לשום מקום".

הגל הראשון של קבוצות אוהדים בישראל הגיע אם כך בתור תגובת־נגד להסחרה של הכדורגל ששמה את האוהדים בתחתית סדר העדיפויות של ניהול הענף. אך גל זה גם הפציע מתוך תנאים ספציפיים יותר. נזקיו של המודל המסחרי עבור האוהדים המסורים היו צריכים להצטבר לכדי רמה שתסדוק את האמונה הנאיבית במצב העניינים הקיים והחיפוש אחר מודלים אלטרנטיביים לניהול הקבוצות יהפוך לרציונלי. מודלים מוכנים חיכו לאימוץ ב"מרכז" של הכדורגל העולמי (אירופה), היכן שההסחרה של המשחק הכתה מוקדם יותר ובעוצמות גבוהות יותר. באותו הזמן מהפכת האינטרנט חדרה כבר לרוב הבתים בישראל ושימשה פונקציה כפולה: פלטפורמה להתארגנויות עצמן ופלטפורמה לרשת בלתי פורמלית של העברת ידע בין הארגונים השונים, בישראל ובאירופה, כאשר ארגון "היציע" משמש נקודת מפגש ברשת המחברת בין הגורמים.

הממצאים מישראל תואמים מחקרים מאירופה לפיהם אוהדים נרתעים מהמחיר הספורטיבי שלקיחת אחריות על המועדון לידיהם עשויה לגבות, מה שמקשה על חציית סף קריטי של מספר האוהדים "האקטיביים" המוכנים לפעול למען הגדלת המעורבות במועדון; וכי קבוצות אוהדים מתארגנות בקלות יותר בסביבת כדורגל המושכת אליה פחות הון, כלומר בליגות הנמוכות, היכן שנדרשים פחות משאבים וכוח אדם לניהול המועדון. יותר מכל, נראה כי למגינת ליבם של אוהדי כדורגל ישראלים נוכח נזקיה של הבעלות הפרטית על קבוצתם, רק על סף התהום הם מתארגנים, לוקחים את גורלם בידיהם ומקימים קבוצת אוהדים.

למרות שבמבט ראשון נדמה כי כל התארגנות להקמת קבוצת אוהדים מסתכמת בביצוע מהפכה בקבוצה אחת בלבד, הזיקה האידאולוגית והקשרים הסולידריים ביניהם (ועם ארגון "היציע") מעידים כי הם כולם חלק מרשת של תנועה חברתית רחבה יותר החותרת לדמוקרטיזציה של המשחק וביסוס כדורגל אלטרנטיבי בישראל. זו תנועה חברתית לא פורמלית המורכבת מגופים שונים ומעורבת בקונפליקט חוץ־ממסדי מוכוון מטרה – בעלות דמוקרטית על המוסד (המועדון) שהם רואים כמאגד את הקהילה שלהם. התנועה מאתגרת באופן מתמשך וקולקטיבי, גם אם ספורדי במידת מה ולא פורמלי, את ההיגיון הממסדי השורר בענף, תוך כדי שהיא מנסה לפרוץ את המחסומים ולהשתלב בו. בעשור שלאחר העשור שנידון כאן, על רקע נסיבות דומות, התרחשו ניסיונות נוספים להקים קבוצות אוהדים. חלקן דעכו, אך אחרות הלכו עד הסוף ומקיימות מודל דמוקרטי עד היום: מכבי עירוני אשדוד שקמה מחדש ב-2015 והפועל פתח תקווה שב-2019 אוהדיה הצליחו במשימה בה נכשלו בתקופה הנדונה במאמר. מוקדם לומר מה יזמן הגורל לתנועה של קבוצות האוהדים בישראל, אך ניתן לקבוע כי בשלב זה נוכחותו של הזרם האלטרנטיבי הזה, אמנם מצומצמת, אך וודאית ומתגברת.

בכל מקרה, אסור שספקולציות עתידיות יאפילו על העובדה הבסיסית הבאה: תנועות חברתיות הן בראש ובראשונה קוראות תיגר. בהקשר של אקטיביזם אוהדים, רקס נאש, החוקר אוהדים באנגליה, ביטא זאת כך: 

"יהיה זה קל לבטל צורות התארגנות של אוהדים כהתנגדות אבסטרקטית שעדיין לא עיצבה באופן אפקטיבי את קווי המתאר של הכדורגל, וכחסרת כוח וחסרת ערך. אך לעשות זאת יהיה להתעלם מהחשיבות של התנגדות כשלעצמה, כביטוי למה שאוהדים מסוימים תופסים כאלמנטים מרכזיים באהדה שלהם. התרבות של חסרי הכוח יכולה להיות חשובה בדיוק כמו זאת של בעלי הכוח, פשוט כי כוח נמצא בזרימה מתמדת."