משפחה, קפיטליזם, פי הטבעת

הולדת האמצעים האידיאולגיים העיקריים לחשיבה על הומוסקסואליות מתוארכת לסוף המאה ה־19 ולתחילת המאה ה־20. היא קשורה באופן זה לקפיטליזם המערבי המפותח, אם כי לא באופן מכני. היא רה־טריטוריאליזציה סוטה בעולם שנוטה לדה־טריטוריאליזציה. אך מה שהיא משחזרת בנוגע למצב האקסיומטי שואף להחליף את הקידודים הכושלים. אנו עוברים מהתופת של הגיהנום לגיהנום הפסיכולוגי. הנשק החזק ביותר של האידיאולוגיה הקפיטליסטית הוא הפיכתו של האדיפוס לטבע חברתי, הפנמה של הדיכוי המותירה אותו חופשי לשחזר את עצמו תחת כל דגל פוליטי. התנועה האנטי־קפיטליסטית יכולה בהחלט להיות משפחתית, ואפילו אנטי־הומוסקסואלית. הספרות ההומוסקסואלית האפולוגטית עוסקת באופן כללי בנושא באמצעות היוונים: החזרה למקורות פנטזמטיים מתאימה לרה־טריטוריאליזציה סוטה. אין יותר, כך נראה כיום, חברה בה אפשר למצוא ביטוי לתשוקה הומוסקסואלית המנוגדת לחברה הנוכחית. 

אחרי פירוק הקוד הקפיטליסטי אין עוד מקום להטמעה הומוסקסואלית תחת כל צורה אחרת מאשר אקסיומטיזציה סוטה.

המשפחות נמצאות פחות ופחות במוסדות, ויותר ויותר בראשים. המשפחה היא המקום בו ההתענגות המינית חוקית, אם כי לא במובן בו כל אחד מתחתן על מנת להתענג תחת החוק; הפירוק המעשי של תפקידי המשפחה בידי הקפיטליזם רחוק מאוד ממחיקת תפקיד הבלעדיות של ההטרוסקסואליות שמשעתקת את עצמה, הוא הפך אותה לחוק שמחילים על כל יחיד בתחרות החופשית. היחיד אינו מחליף את המשפחות, אלא ממשיך את התיאטרון הקטן. פירוק שטפי ההתענגות מתלווה לאקסיומטיזציה שלהם כמו שהיעלמות השׁוּלְיָאוּת וגילוי ערך העבודה התלוו לבעלות הפרטית על אמצעי הייצור.

כאן נמצא הפתרון למראה הסתירה של חברה שנעשית מינית באופן גובר, ועם זאת דכאנית באופן מושרש יותר מכל אחת אחרת. אותו תהליך של הפיכה למינית, בייחוד ההפיכה של ההומוסקסואליות למינית, מונח תחת סימן האשמה או העבירה. ככל שאנו מבקשים יותר מהתשוקה כך אנחנו מאפשרים לה להתבטא פחות, ומעולם לא יוחסה לה כמות של דימויים שכזו. התקשורת מרבה את גופיהם העירומים של האפבים, אך בדרך זו היא אומרת: מה שאנו חושקים בו כבר תורגם לעבירה מסחרית. אין ספור שיחות משחזרות באופן יומיומי, אפילו בקרב נוער השוליים, את חשיבות המשפחה ואת רגשות האשם המלאכותיים. הצלחותיו המפוקפקות של הפרוידיניאניזם בקרב המפגינים אומרת מספיק על אותו כוח מעורר אשמה של אדיפוס.

אנחנו מדברים לחלופין על "תשוקה הומוסקסואלית" ועל המצב הסוטה של ההומוסקסואליות; ההתגלמות החברתית של "התשוקה ההומוסקסואלית" היא סוטה, בה בעת שתשוקה זו בעצמה מעידה על מאפיין בלתי־מנוסח של הליבידו. אם החברה שלנו חווה את מה שמרקוזה החשיב להומוסקסואליזציה גוברת, זה כי היא נעשית סוטה, כי השחרור עובר מיד רה־טריטוריאליזציה. הופעתה של תשוקה בלתי־מנוסחת היא כל כך הרסנית שהיא חייבת להיות עניין חולף שמסגירים ומטמיעים מיד על ידי פרשנות. הקפיטליזם הופך את ההומוסקסואלים שלו לאנשים נורמליים לוקים בחסר [manqués], כשם שהוא הופך את הפועלים שלו לבורגנים מזויפים. הבורגנים המזויפים מבטאים יותר מכל אחד אחר את ערכי הבורגנות (המשפחה הפועלית). הנורמליים הלוקים בחסר מבליטים את הנורמליות, שאת ערכיה הם נוטלים על עצמם (נאמנות, פסיכולוגיה אוהבת וכו'). 

לתשוקה הומוסקסואלית יש שני צדדים – הצד של התשוקה והצד של ההומוסקסואליות. ישנה "הומוסקסואליזציה גוברת" רק במובן שמעדיפים לכלוא את התשוקה במשחק הדימויים. וזה נכון כי עולם היחסים החברתיים שלנו בנוי במידה רבה על עידון של ההומוסקסואליות. העולם החברתי מנצל את התשוקה ההומוסקסואלית יותר מכל אחד אחר בהמרת העוצמה הליבידנלית למערכת של ייצוגים. בנוסף, בכל הנוגע להומוסקסואליות, אי אפשר לתקוף את הדימויים, לבקש להפשיט את האנרגיה הליבידינלית ממלבושה המוסרי, מבלי להוציא לאור את העימות בין האידיאולוגיה החברתית לבין עוצמת תשוקה המצורפת אליה, כמו במקרה של שארלוס וז'ופיין, מבלי להותיר מקום או סדק שדרכו הפרשנות יכולה לחדור: מכך החברה איננה יכולה להתאושש.

ישנם, אם כך, שני צדדים למה שאנחנו מתארים במושג "תשוקה הומוסקסואלית": התרוממות לעבר עידון, לעבר הסופר־אגו, לעבר החרדה החברתית; וירידה לעבר תהומות התשוקה הלא־אישית והלא־מקודדת. רצוי, בניגוד לז'יד, לרדת במורד המדרון כל עוד הוא מוסיף לרדת. צד זה של התשוקה הוא זה של חיבור האיברים בלי חוק או כלל. 

הפאלוס המסמן ופי הטבעת המעודן 

בעולם המיניות המואדפלת אין עוד חיבור חופשי בין איברים, אין עוד יחסי התענגות ישירים. ישנו איבר, איבר מיני יחיד במרכז השילוש האדפילי, ה"אחד" המעניק לשלושת חלקי המשולש את מקומם. זהו הוא המכונן את החֶסֶר, זהו המסמן העריצי שביחס אליו נוצרים המצבים של אנשי העולם. הוא האובייקט השלם המנותק שמשחק במיניות של החברה שלנו את אותו התפקיד שהכסף משחק בכלכלה הקפיטליסטית: הַפֵטִישׁ, נקודת ההתייחסות האוניברסלית הממשית של הפעילות – הפעילות הכלכלית במקרה אחד, הפעילות החושקת במקרה השני. ביחס אליו מחולקים ההיעדר והנוכחות: קנאת הפין של הילדה הקטנה או חרדת הסירוס של הילד הקטן. עבור כל העולם, המילה "מין" מתייחסת קודם כל לפאלוס. זאת חברה פאלית, ורמת ההתענגות האפשרית נקבעת ביחס לפאלוס. המעשים המיניים מתכווננים ביחס לתכלית המעניקה להם את מובנם, הם מתארגנים לליטופים מקדימים שמסתיימים על ידי התמקדות בשפיכה ההכרחית, אבן הבוחן של ההתענגות. במובן הזה מערכת היחסים בין שארלוס וז'ופיין היא "חסרת תכלית". הפאלוס יונק אנרגיה ליבידינלית כמו שהכסף יונק עבודה. 

החברה היא פאלית עד כדי כך שמעשה מיני בלי שפיכה נחווה ככישלון. הרי מה זה משנה לגברים אם קורה מה שקורה לעתים קרובות – האישה נחה קפואה ואינה חווה שום התענגות! ההתענגות הפאלית היא סיבת הקיום של ההטרוסקסואליות, לא משנה באיזה מין מדובר. 

החברה היא פאלוקרטית היות שכלל היחסים החברתיים מושתתים על מבנה היררכי שבו מתגלמת נשגבות המסמן הגדול. מנהל בית הספר, הגנרל וראש המשרד הם הפאלוס־האב משום שכולם מאורגנים סביב אותו מבנה פירמידלי שבו המסמן האדיפלי מחלק את הדרגות ואת ההזדהויות. הגוף מרוכז סביב הפאלוס כמו החברה סביב המנהיג – גם מי שהוא חסר להם וגם מי שמצייתים לו שייכים לשלטון הפאלוס: זהו נצחונו של אדיפוס. 

אם הפאלוס חברתי במהותו, פי הטבעת הוא פרטי במהותו. בשביל לרומם את הפאלוס לכדי נשגבות , כדי לארגן את החברה סביב מסמן־העל, יש להפריט את פי הטבעת באנשים שעברו אינדיבידואליזציה ואדיפליזציה. "הוא היה זה שהיווה מודל להפרטה, בו בזמן שהכסף הביע את המצב החדש של הפשטת השטפים." אין לפי הטבעת מקום חברתי זולת העידון. תפקודיו של איבר זה הם אכן פרטיים, מקום כינונו של האדם: פי הטבעת מבטא את ההפרטה עצמה. ההיסטוריה האנאליטית (ואיננו יכולים שלא למצוא את ה"אנאלי" ב"אנאליטי") מניחה את ההתגברות על השלב האנאלי כדי להצליח להגיע לשלב הגניטלי. אולם השלב האנאלי הכרחי כדי להתנתק מהפאלוס. למעשה, אין עוד איבר שני העובר עידון כמו פי הטבעת, במובן בו הוא עובר מהנמוך ביותר לגבוה ביותר: האנאליות היא תנועת העידון עצמה. 

השלב האנאלי הוא זה של כינון האדם, פרויד מסביר. לפי הטבעת אין עוד תפקוד חברתי חושק משום שכל תפקידיו מעתה הם צואתיים – כלומר, לפני הכל, פרטיים. פירוק הקוד הקפיטליסטי הגדול מתלווה לכינון היחיד, והכסף, שחייב להיות בבעלות פרטית על מנת לזרום, קשור היטב לפי הטבעת, מאחר שפי הטבעת הוא הדבר האינטימי ביותר של היחיד. כינון האדם הפרטי, האינדיבידואלי והצנוע הוא פעולה "של פי הטבעת". כינון האדם הציבורי הוא פעולה "של הפאלוס". פי הטבעת אינו נהנה מעמימותו של הפאלוס, מקיומו הכפול כפין וכפאלוס. כמובן, חשיפת הפין היא מבישה, אך היא בה בעת מרהיבה מאחר שהיא מתחברת לפאלוס החברתי הגדול. לכל הגברים יש פאלוס המבטיח להם תפקיד חברתי; לכל גבר יש פי טבעת משלו, שלו ורק שלו, במקום העמוק ביותר והמוסתר ביותר שלו. פי הטבעת אינו יחס חברתי, בדיוק מאחר שהוא מכונן את היחיד ומאפשר את עצם ההפרדה בין החברה לבין היחיד. שרבר סבל ממום עילאי בדיוק משום שלא יכול היה עוד לחרבן בעצמו. אסור לחרבן ברבים. השירותים הם המקום היחיד שבו כל אחד מוצא את עצמו לבד, נעול היטב. אין פורנוגרפיה של פי הטבעת (זולת יוצאי דופן אנטי־סוציאלים). פי הטבעת מושקע ביחיד יתר על המידה משום שהוא איננו מושקע חברתית. 

כל האנרגיה הליבידינלית שמכוונת כלפי פי הטבעת מוזחת לארגון המרחב הציבורי על פי דגם האדם הפרטי והעידון. "האיפוס כולו הוא אנאלי," וככל שיש יותר אנאליות חברתית כך יש פחות שימוש חושק בפי הטבעת. הצואה שלך היא שלך ושלך בלבד: הטיפול בה הוא שלך. פי הטבעת משחק עבור האיברים את התפקיד אותו משחק הנרקסיזם עבור כינון הפרט: הוא מקור האנרגיה ממנו שופעת המערכת המינית החברתית והדיכוי שהיא משליטה על התשוקה. 

הומוסקסואליות ופי הטבעת

נֵאֵמַר כי ההומוסקסואלים אינם לבד בעשיית שימוש חושק בפי הטבעת. הזכרנו את יוצא הדופן האנטי־סוציאלי: בטאיי הוא אחד כזה, שיכול היה להרגיש, על אף שהיה הטרוסקסואל, את האופי המודחק  במיוחד של אותו אזור של הגוף הבורגני. כמו כן, בטאיי לא יכול להיחשב לביטוי הולם של מיניות חברתית, אלא לגבול הקיצוני שלה. אמרנו שאין פורנוגרפיה של פי הטבעת: אכן, הפורנוגרפיה ההטרוסקסואלית עושה עניין גדול מישבני האישה. אך אם אצל האישה הישבן והשדיים מייצגים שפע אותו הגבר יכול לחפון בידיו, פי הטבעת נותר מושב אינטימי וריק של ייצור מסתורי ופרטי, הייצור הצואתי. 

אם איננו השימוש הבלעדי, השימוש החושק שההומוסקסואליות עושה בפי הטבעת הוא לכל הפחות המרכזי. ההומוסקסואליים הם היחידים שעושים שימוש ליבידנלי קבוע באזור זה. זולת הפנים, זהו האזור היחיד של גופו של שארלוס עליו אנו יודעים דבר מה, ברגע בו ז'ופיין אומר לו: "איזה תחת גדול שיש לך!" ויש לומר כי השינוי המתחרש אז בנפשנו בנוגע לברון ניכר הרבה יותר מהשינוי שהדקויות הפסיכולוגיות של הדיוקן הפרוסטי יכלו לחולל. התשוקה ההומוסקסואלית מטילה בספק את האנאליות־עידון, משום שהיא משחזרת שימוש חושק בפי הטבעת. שרבר כבר לא יודע איך לחרבן בנקודה שבה ההתנגדויות שלו לליבידו הומוסקסואלי קורסות חלקית. הומוסקסואליות היא בראש ובראשונה הומוסקסואליות אנאלית – מעשה סדום. 

פרנצי מעיר בסוף מאמרו על 'הנוזולוגיה של הומוסקסואליות גברית' הערה בעלת משמעות כבירה:

"הסיבה לנידוי כל צורות הבעת חיבה בין גברים לא הובהרה. אפשר לחשוב כי ההתחזקות הניכרת בתפיסת הניקיון במאות האחרונות, זאת אומרת, הדחקת הארוטיקה האנאלית, הייתה הסיבה העיקרית לכך; הרי ההומו־ארוטיקה, אפילו המעודנת ביותר, מתקשרת בצורה אסוציאטיבית פחות או יותר לא מודעת לפדרסטיה, זאת אומרת, לפעילות ארוטית־אנאלית" (הדגשת המחבר). 

יש "צורת חיבה" מסוימת, או, עדיף לומר, יחס חושק מסוים, המנוגד לצורתו המעודנת, זה של החברות בקשרים בין גברים, האוסר על נקיון אנאלי; הנקיון האנאלי הוא כינון של האיש הקטן האחראי אצל הילד, ויש בין "נקיון פרטי" ל"קניין פרטי" [propreté privée et propriété privée] קשר שלמעשה כבר אינו אסוציאטיבי אלא הכרחי. פרנצי גם ניתח "מקרה של פרנויה הנגרמת על ידי גירוי האזור האנאלי." המטופל היה איכר בן 45 בעל תפקיד חברתי המאופיין בקנאות יוצאת דופן: הוא הציג עניין גדול בענייני הקהילה, שבה שיחק חלק חשוב. בעקבות התערבות כירורגית לריפוי פיסטולה אנאלית, איבד כל עניין בענייני הכפר ונעשה נגוע בפרנויית רדיפה. עבור פרנצי, היחס בין פרנויה להומוסקסואליות מוביל להגיון הבא: "ייתכן שהצורך בהתערבות ברקטום על ידי גברים (רופאים) גירה את הנטיות ההומוסקסואליות שהיו עד כה חבויות ומעודנות." הפרנויה נובעת מתחייתו של הליבידו ההומוסקסואלי שעד כה עודן היטב לכדי חברות בין גברי הכפר ומילוי של תפקיד חברתי נחשב. פרנצי הסיק שהיעלמות הקיבעון האנאלי תוביל להחלמת המטופל, כלומר, ש"המטופל יהיה מסוגל לשחזר את יכולת העידון שלו (היכולת להומוסקסואליות שכלתנית: חברות, חוש קהילתי)." הסטייה כאן בוטה עוד יותר משום שהיא מוכתמת באופן פנטזמטי בצואה, אפילו עבור פרנצי. 

לדחף האנאלי ההומוסקסואלי אין זכות להופיע אלא כמעודן. הדחקת תפקודיו החושקים של פי הטבעת אצל שרבר או אצל איכר משוואביה היא תנאי לתפקידו החברתי החשוב, לשימור הקניין המורש (במובן החוקי) [propres], האינדיבידואליות שלו, הניקיון האנאלי שלו וקניינו (שרבר מתקשה להתענג מטובי משפחתו, הרכוש המשפחתי מאוים על ידי השיגעון הנשיאותי ובסופו של דבר נשמר). הכנעת פי הטבעת היא התנאי לבעלות על רכוש. הידע "להתאפק" או לתת צואה הוא הרגע ההכרחי של כינון העצמי. כשהעצמי שלך "בורח לך" זאת התאונה החברתית המגוחכת ביותר והמצערת ביותר, הפוגענית ביותר עבור בני אנוש: והביזוי המוחלט עבור בני זמננו הוא חיים בלשלשת של עצמך, כמו שבית הסוהר או מחנה הריכוז יכולים לכפות עליך. המשמעות של הבריחה היא הסתכנות בהצטרפות דרך שטפי הצואה חזרה לאי־ההבדלה [l’indifférenciation] של התשוקה.  

ההומוסקסואליות קשורה בפי הטבעת כמו שהאנאליות כרוכה בציביליזציה שלנו: חסיד של קראפט־אבינג, דוקטור אלברט מול, כתב ב'היפוך המיניות':  "הגברים בעלי הנטייה להומוסקסואליות מאוננים, באופן כללי, מילדותם המוקדמת ביותר. במקום לשפשף את הפין שלהם, הם מכניסים חפץ כלשהו לפי הטבעת." שימו לב ל"כלשהו": ודאי כי החפץ הנדון נשאר לרופא כתחליף לפאלוס. נשאר, כי יש כאן משהו הדומה להכרה באורגזמה אנאלית עצמאית, בלי קשר לשפיכה. לאורגזמה האנאלית הזאת אין קיום חברתי זולת רגעים חולפים, בהם היא נהנית מהמחיקה הארעית של הדיכוי מעורר האשמה.

פי הטבעת חבוי כל כך היטב שהוא כמו מעמקי הפרט, ה"יסוד" שלו: הוא רכושו במובן שבו סבו של הגנב מסביר לו: פי הטבעת שלך הוא שלך עד כדי כך שאין לך להשתמש בו; שמור אותו לעצמך. אפשר למצוא את הפאלוס בכל מקום, הפיכתה של הפסיכואנליזה לנפוצה בקרב ההמונים עשתה אותו למסמן המשותף של כל הדימויים החברתיים. אבל מי יחשוב לפרש את השמש של שרבר לא כפאלוס־האב אלא כפי טבעת קוסמי?

איננו רואים את פי הטבעת שלנו אלא במראת הנרקסיזם, פנים אל פנים, או אולי פנים אל גב, עם האדם הנקי הפרטי הקטן. פי הטבעת קיים רק כמוּרַם חברתית וכמושפל אישית, קרוע בין הצואתי לבין הפואטי, בין הסוד הקטן המתועב והמביש לבין המעודן. כבר הערנו כי ההומוסקסואל סובל את אותו גורל כמו האישה – אלוהי ואומלל בה בעת. המשמעות של ויתור על המרתה של האנרגיה הליבידינלית האנאלית במכונה הפראנוית, והסתכנות באובדן הזהות, היא מעבר על פני הדה־טריטוריאליזציות הסוטות שנכפות על ההומוסקסואליות. 

"אך ורק הנפש יכולה לחרבן," אנו שומעים משפט זה אצל דלז וגואטרי, במובן שרק הנפש יכולה לייצר צואה, רק העידון יכול למקם את האנאלי. בין הפסגות שם נושבת הרוח לבין התהום של פי הטבעת, בין המעודן לבין הצואתי, המיניות האנאלית שלנו כלואה. גם כאן שולט חוק ה"קשר הכפול" [double-bind], אותו ייצור מקביל של שני מסרים סותרים אך תואמים בהצלחתם לקשור את ייצור התשוקה. 

הומוסקסואליות ואובדן הזהות

המין הוא הספרה הראשונה במספר הזהות הלאומי בצרפת, תיוק יעיל של העולם המודרני. נוירוזה היא ראשית כל אי האפשרות לדעת אם אתה גבר או אישה, הורה או ילד – זה וודאי אינו אותו דבר כמו בורות תמימה. הנוירוטיות ההיסטרית היא, כפי שאנו יודעים, אי היכולת לדעת אם אתה גבר או אישה. ההומוסקסואלים כולם פחות או יותר היסטריים. לאמיתו של דבר, הם חולקים עם נשים בעיית זהות עמוקה; ליתר דיוק, הם מרוויחים מהפרעת זהות.

רק הפאלוס מקצה את הזהות: שימוש חברתי בפי הטבעת, מלבד השימוש המעודן, נושא עמו סיכון של אובדן זהות. כולנו נשים מאחורה, פי הטבעת מתעלם מההבדל בין המינים. יש מאמר של  ר. גרינסן שעוסק ביחסי ההומוסקסואליות והזהות המינית. ראשית המחבר מציין עובדה מפתיעה למראה,  שכשההומוסקסואליות הוכנסה לשיח עם המחלה "אותם מטופלים הגיבו בתחושת בעתה ובאופן כללי התנהגו כאילו אמרתי 'הינכם הומוסקסואלים!'" כבר ידענו שאיננו יכולים לדבר בתמימות על הומוסקסואליות, כך שהנוירוזה של המטופל מתחילה בפרנויה של הרופא. אבל מה שמדהים יותר הוא כי המטופל (מונח האומר די על סבילותו המונחת) מרגיש שזה רעיון מרשיע ומעורר אימה. 

"אם נמשיך בניתוח הרעיון 'אני הומוסקסואל', המטופל יתאר רגש של איבוד חלק מהעצמי, אבן פינה שלקח כמובנת מאליה, משהו מרכזי לתחושת ה'מי אני' שלו, הזהות שלו במונחים מגדריים. מטופל אחד שלי ניסח זאת בתמציתיות כשאמר: 'אני מרגיש כאילו אתה הולך לומר לי: "יש לי חדשות בשבילך; אינך גבר ואינך אישה, אתה מפלצת"'."

הכותב מבדיל בין שלושה שלבי "התפתחות" של הילד לבוגר:

"אני עצמי, ג'ון

אני עצמי, ג'ון, בן

אני עצמי, ג'ון, בן, מה שאומר שאני אוהב לעשות דברים מיניים עם בנות."

ההבדל בין המינים והמשיכה למין ההפוך הם התנאים לזהות המינית: 

"הריגוש המיני [הקטן ביותר] (של המטופל) כלפי גבר יפיל אותו לפאניקה, זהותו המגדרית תהיה בסכנה." נניח לרגע בצד את שאלת הקשר בין נטייה מינית לבין אובייקט מיני. נותר כי התנאי האיתן לזהות מינית הוא הוודאות הכפולה של הדמיון ושל ההבדל, של הנרקיסיזם ושל ההטרוסקסואליות. 

השלב הפאלי הוא השלב הזהותי. אם אתה נער אתה תהיה במערכת יחסית עם נערות. בעניין פי הטבעת שלך, שמור אותו לעצמך מכל משמר. הזהות המינית היא גם ודאות ההשתייכות לעולם האדונים, או הפחד מלהיות מודר ממנו. דמות כמו אשנבאך מכירה את אבות אבותיה: "מה היו הם אומרים על כך? ואולם מה היו הללו אומרים על חייו כולם, אשר סטו עד כדי עיוות מדרך חייהם שלהם." ואם הסופר חוזר בלי סוף על תהילתו החולפת, זה בדיוק משום שהוא חש אותה חומקת ממנו, נעלמת לכדי שמו, בעוד מערכת היחסים שלו עם טאדז'ו מעמיקה. הופעתו מתנתקת ממנו כל כך שאף האיפור הגרוע ביותר יכול מעתה לייצר אשליה בעבורו: במספרה – כששיערו צבוע, שפתיו משוכות באודם ופניו מכוסות בפודרה – הוא נעשה מודע לשבריריותה של זהות זו. אשנבאך חווה קודם כל את העימות בין העליון לבין התחתון, בין הדחף לבין דימוי תהילתו החמורה. אבל 

"נפשו טעמה את טעם הזימה והעוועים של האובדן. מן החלום הקיץ אשנבאך רצוץ, מדולדל, שבוי אין־אונים בידיו של הדמון. שוב לא נתן דעתו על מבטיהם של הבריות, לא היה אכפת לו כלל שהוא מפקיר עצמו לחשדותיהם."

הכניעה הגדולה של אשנבאך היא גילוי הפיתוי של הדמיון בזמן שהתשוקה ההומוסקסואלית הבלתי מובנית שוררת.

נבוכותיו של טרלס באו מאותו חוסר יכולת לייצג את תשוקתו לבאסיני תחת צורה מואנשת ומקובלת מבחינה אנושית; וברגע של חוויותו הראשונה עם חברו לכיתה, טרלס זועק פנימה: "זה לא אני!.. לא אני!.. רק מחר אהיה אני!.. מחר…" ובסצינה בל תתואר ברומן, שבה המנהל, המורה־לדת והמורה למתמטיקה נאבקים למצוא מובן לשגעונו של טרלס, מטרתם היא לעורר בו תודעת אשמה. 

זה כבר אינו האני שדובר ברגע שהשימוש החושק בפי הטבעת שורר. הבעיה כאן אינה הפעילות או הסבילות (אשר לפי פרויד מתבדלות בדיוק בשלב האנאלי). ההומוסקסאליות כולה קשורה לאנאליות, אפילו אם, כפי שאנו לומדים מהסטטיסטיקה היקרה של קינסי, יחסים אנאליים עודם יוצאי דופן אפילו בקרב ההומוסקסואליים.

עניינה של ההומוסקסואליות כולה הוא בארוטיות אנאלית, תהיינה מה שתהיינה ההבדלות והרה־טריטוריאליזציות הסוטות שאדיפוס משליט עליה לאחר מכן. ופי הטבעת אינו התחליף לכוס: הנשים נהנות מאחד בדיוק כמו גברים. תפקיד המסמן־המבחין של הפאלוס מושג כאן, ברגע בו איבר־פי־הטבעת נפרד מההפרטה שנכפתה עליו על מנת להיכנס למסלול התשוקה. המשמעות של השקעה מחודשת בפי הטבעת, קולקטיבית וליבידינלית, היא החלשה רבה של מסמן העל הפאלי ששולט בנו מדי יום, בהיררכיות המשפחתיות הקטנות, כמו גם בהיררכיות החברתיות הגדולות. הפעילות החושקת המקובלת פחות מכל, משום שהיא הלא־מעודנת ביותר, היא זו המכוונת כלפי פי הטבעת. 

חברת התחרות ושלטון הפאלוס

החברה שלנו היא חברה תחרותית, תחרות בין זכרים, בין נושאי פאלוס. פי הטבעת מוטל מחוץ למשחק החברתי – הכל מתארגן בין היחידים שנוצרו בידי השלטון הבורגני סביב בעלות הפאלוס, לכידת הפאלוס של אחרים או הפחד מלאבד את שלך. השחזור הפרוידיאני רק מתרגם ומפנים את אותו שלטון חסר רחמים של ההיררכיה התחרותית. אנחנו מזדקפים היטב רק על ידי סירוס אחרים, אנחנו מטפסים במעלה הגניטליות רק על ידי רמיסת נושאי הפאלוס האחרים. אנחנו בעלי פאלוס רק על ידי הכרה בזה של אחרים. אנחנו מאוימים תמידית בפאלוס שלנו. כלומר, אנחנו תמיד מאוימים בלחזות באובדן הפאלוס שהושג בעמל רב. אף אחד אינו מאיים לקחת לך את פי הטבעת – ישנה סכנה רבה יותר בלחשוף שגם לך יש פי טבעת, שאולי הוא משומש. שרבר חרד מאונס על ידי פלקסיג וחושק בו: הפחד הנובע כאן ממה שחושף שגם הוא פי טבעת נראה כמטיל בספק את קיומנו הפאלי.

לגבר, כלומר, לנושא הפאלוס, אין יחסים עם גברים אחרים אלא תחת שלטון התחרות ביחס למושא אפשרי יחיד של פעילות מינית, האישה. התחרות "מתחילה" במשפחה עם האב, עם האחים. היא "ממשיכה" עם כלל התהליכים החברתיים, עם הטיפוס בהיררכיה. להחזיק או לא להחזיק, להחזיק באישה או לא להחזיק בה, זוהי השאלה שמציב לנו העולם הסובב אותנו, השאלה "הנראית" המסתירה את הייצור החושק. 

כל הנורמלים פחות או יותר פרנוידים, מודים הפסיכואנליטיקאים. יחסי הרכוש והבעלות מכוננים את מערכת הקנאה בתור פרנויה כללית של החברה שלנו.

ראינו כבר את היחס שכוננה האנליזה הפרוידיאנית בין הפרנויה לבין דיכוי־עצמי של הומוסקסואליות. פרויד כתב ב־1922 מאמר בשם 'על כמה מנגנונים נוירוטיים בקנאה, בפרנויה ובהומוסקסואליות'. הוא הבחין בטקסט בין קנאה תחרותית, הנחשבת לנורמלית, קנאה השלכתית, שנראית כמתנגדת לעבירות הנסבלות על ידי החברה (ניאוף למשל), ולבסוף, קנאה דלוזיונלית, מסדר פרנואי. ההבחנה שימושית רק כדי לנחם את הקורא, בהצגת מינימום של הבדלות, לכל הפחות כמותניות, בין הנורמלי לבין הפתולוגי. למעשה, הקנאה הראשונה היא 

"צער בשל הגבר האהוב שלא במודע, על ידי שנאה כלפי האישה כיריבה… [הקנאי] קשר [את רגשות הקנאה שלו] לרושם שהותירו עליו פעמים מספר שבהן הותקף בימי נערותו התקפות שהיו בעלות אופי הומוסקסואלי." 

באשר לקנאה ההשלכתית, שהחכמה החברתית מעוררת בכך שהיא מניחה שניאוף הוא חלק בלתי נמנע בנישואים, "יש לה אמנם אופי כמעט שגיוני [דלוזיונלי]." כבר ראינו עם ניתוח הקנאה הדלוזיונלית מדוע פרויד חש מחויב למתן את התגלית שלו על ידי התיקונים האלה. הוא איננו מעלה בדעתו לתקוף את מערכת הקנאה־תחרות באופן חזיתי וחסר זהירות.

"הקנאה הדלוזיונלית היא ביטויה של ההומוסקסואליות שנכבשה והחמיצה," היא "הנסיון להתגוננות מפני היפעלויות נפשיות הומוסקסואליות חזקות יתר על המידה ניתן לתאר (במקרה של הגבר) בנוסחה הבאה: לא אני אוהב אותו, היא אוהבת אותו." נוכל לומר ביתר דיוק: איני יכול לאהוב אותו, היות וזוהי היא שאני אוהב ושאוהבת אותו.

דלוזיית רדיפה היא אותו שחזור של דמיון שמאפשר לך להגן על עצמך כנגד הופעתה של התשוקה ההומוסקסואלית. "אנו יודעים שאצל הפרנואיד דווקא הדמות האהובה ביותר מאותו המין נהיית לרודף." מערכת הקנאה־תחרות מתנגדת למערכת התשוקה הלא־בלעדית, היא מציבה נגדה מחסומי הגנה מרובים. באשר לקשר בין גברים, "גבר הרואה בגברים אחרים אובייקטים אפשריים לאהבה מוכרח לנהוג מול קהילת הגברים באופן שונה מגבר שנאלץ בתור התחלה לראות בגבר אחר יריב במה שנוגע לאישה." מערכת הקנאה־תחרות מתנגדת למערכת התשוקה הרב־קולית באופן פרימיטיבי. התשוקה ההומוסקסואלית משמרת משהו מאותו ניגוד, אבל השימוש החברתי שלה תחת צורת העידון מִתַּרְגֵּם בפועל להתמסרות לקהילת הגברים, לעניינם הציבורי, אם להשתמש במונחים של פרויד עצמו. לכן אפשר לייחס לעידון ההומוסקסואליות תועלת ציבורית. העמימות נובעת מהערפול של הביטויים הפרוידיאנים, "דחף חברתי מפותח […] מסירות לנושאים שיש בהם עניין ותועלת ציבורית." אותו מובן חברתי מדומה מכונן בדיוק את ניצול התשוקה ההומוסקסואלית, את המרתה לכוח לכידות חברתי – בן הזוג החלקי וההכרחי של מערכת קנאה־תחרות, שייעשה לחוק המוחלט של הג'ונגל בדחיפתו עד הקצה. 

העידון ההומוסקסואלי מבטיח בסיס אידאולוגי איתן ללכידות חברתית המאוימת ללא הרף. כמו כן, החברה הקפיטליסטית יכולה לארגן את הקשרים סביב מערכת הקנאה־תחרות רק על ידי תנועה כפולה זו של הדחקה ושל עידון ההומוסקסואליות, הראשונה מבטיחה את השלטון התחרותי של הפאלוס, והשני את צביעות היחסים האנושיים. חברת התחרות הפאלוקרטית מושתתת על הדחקת התשוקות המכוונות כלפי פי הטבעת. הדחקת ההומוסקסואליות קשורה לפרנויית הקנאה המכוננת את רקמת היומיום שלנו כפי שהיא קשורה לאידיאולוגית של קיומו של שלם חברתי סולידרי: "הקהילה האנושית" בה אנחנו חיים.

האהבה ההומוסקסואלית יודעת גם היא יריבות וקנאה: בתמורה לשירותים שניתנו לה בידי המרת הליבידו ההומוסקסואלי, מערכת הקנאה־תחרות מולבשת בתורה כאהבה ההומוסקסואלית. למעשה, עד כדי כך שבוודאי שאנחנו מייחסים לתשוקה ההומוסקסואלית עצמה את מקור פראנוית הקנאה, שעבורה למעשה היא כפויה לשמש כמנוע: מבחינת האנליזה הפסיכולוגית כמו זו שתרגל שטקל, הקנאה קשורה להומוסקסואליות משום שההומוסקסואליות היא למעשה אמצעי לייצג את פאלוס התחרות. אם גברים נמצאים בתחרות, יחסי המין בין גברים (וכאן נשכח מן הסתם לֵפַרֵט על היותם מודחקים ודמיוניים בלבד) הם יחסים בין פאלוסים, יחסי השוואה והיררכיה. באופן הזה ההומוסקסואליות נעשית פאלית בתמורה למה שהיא אפשרה, על ידי ארגון של הדחקת התשוקות המכוונות כלפי פי הטבעת, ניצחון הפאלוס. שחרור התשוקה ההומוסקסואלית ממערכת הדמיון שבה היא מנוצלת הופך כעת למשימה מהותית עבור הרס מערכת הקנאה־תחרות.

שעתוק אדיפלי והומוסקסואליות

התשוקה ההומוסקסואלית מתקשרת במיוחד למצב הקדם־אישי של התשוקה. לזה קשור פחד אובדן הזהות, ככל שהוא נחווה דמיונית במצב המודחק. ההתגלמות המיידית של התשוקה ההומוסקסואלית מתנגדת ליחסי הזהות, לתפקידיהם ההכרחיים שאדיפוס כופה כדי להבטיח את השעתוק החברתי. המיניות שמביאה לשעתוק ביולוגי באמצעות רבייה משעתקת גם את אדיפוס; ההטרוסקסואליות המשפחתית אינה מבטיחה רק את ייצור הילדים, אלא, בעיקר, את השעתוק של אדיפוס באמצעות הבדלה בין ההורים לבין הילדים. 'הרומאן המשפחתי של הנאורוטיקנים' הוא מאמר [article] שכתב פרויד ב־1909, והוא גם כתב עיקרי האמונה [l’article de foi] של הרפרודוקציה האדיפלית. 

"בעיני הילד הקטן ההורים הם בתחילה הסמכות היחידה והמקור לכל אמונה. להיעשות כמותם, כלומר: כמו אותו הורה שהוא בן מינם, להיעשות גדול כמו אבא ואמא – הרי זו המשאלה האינטנסיבית והרת־התוצאות ביותר בשנות ילדות אלו."

בהיעשותו אבא בתורו, הילד לשעבר מוסר לצאצאיו את האדיפוס כמו את לפיד הציביליזציה, הוא לוקח חלק בשושלת הגדולה של האנושות. ההכרח המוחלט שאדיפוס ישעתק את עצמו [se reproduise] – ולא ייוצר[produise] – מסביר מדוע הסכסוכים שהילד חווה עם דמות ההורה נפתרים בסופו של דבר על ידי החלפה ממשית של האב, על ידי הקמת משפחה חדשה. "אכן, התקדמותה של החברה בכלל מיוסדת על ניגודיות זו של שני הדורות." והנה כך מתממשת ההעברה ההיסטורית של משחק האיסור ושל העבירה. אבל פרויד מוסיף באותו הטקסט: "מצד אחר יש סוג אחד של נאורוטיקנים, שמצבם מעיד עליהם שנכשלו בתפקיד זה." מצבם מותנה: הם מוכרחים להיות מודעים לכך שכשלו בתפקיד ההיסטורי שהוטל עליהם כדי שהחשיבות החברתית של משימה זו לא תיחלש. השטחת המרידות של הנוער לכדי סכסוכים בין־דוריים מקבלת כך משמעות של בחירה שהוכתבה על ידי שלטון ה"קשר הכפול": לעשות כמו הוריך או להיות נוירוטי. תנועה כמו מאי 68' הוכתה על ידי אותו הכרח של בחירה שהאידיאולוגיה הדומיננטית כפתה: להיעשות פוליטיקאים אחראיים או יחידים [individus] נוירוטיים.

הנוירוטיות ההומוסקסואלית היא תגובת הנגד לאיום הנשקף לתשוקה ההומוסקסואלית תחת השעתוק האדיפלי. התשוקה הומוסקסואלית היא הלא־מוליד־לא־מולד [l'inengendrant- inengendré], היא אימת המשפחות בכך שהיא מייצרת [produit] את עצמה מבלתי לשעתק [reproduit] את עצמה. בכל דור ודור חייב כל הומוסקסואל לראות את עצמו כאילו הוא סוף הגזע, השלמה של תהליך שאין לו אחריות עליו ושמגיע איתו לקיצו. ההומוסקסואל אפשרי מבחינה חברתית רק כמי שמקובע לאמו או לאביו באופן נוירוטי, תוצר לוואי של שלהי השושלת שהופכת את האשמה – של להיות ממוקם רק ביחס לַעַבַר – למשמעות הסוֹטוּת שלו. כיוון שאיננו מפיק, ההומוסקסואל יכול להיות רק מנוון – סוף אמנותי לגזע. מותר לטמפורליות ההומוסקסואלית לפנות רק לעבר, ליוונים או לסדום. מכיוון שההומוסקסואליות אינה משרתת דבר, היא יכולה להופיע לפחות כאותו חלק קטן וחסר תועלת ההכרחי לשימור הרוח האמנותית. ההומוסקסואליות נתפשת כנוירוזה רגרסיבית, כל כולה פונה כלפי העבר, אינה יכולה לחזות בפני העתיד של המבוגר או של האב המשורטטים לכל חבר במין הגברי. כיוון שהתשוקה ההומוסקסואלית אינה יודעת את חוק הרצף [succession] של השלבים, כיוון שאין בכוחה להתעלות על הגניטליות, היא חייבת להיות רגרסיה, כמו זרם־נגדי של התפתחות היסטורית הכרחית, כמו מערבולות הנוצרות על פני הנהר. פרויד ביסס ללא ספק קיום מקומי מקביל של דחפים יותר מאשר רצף; אבל הטמפורליות בוססה בתור ההכרח המוחלט של הילדים לרשת את הוריהם, ההכרח של הגניטליות המלאה לרשת את השלב האנאלי, אפילו אם השלבים הקודמים יופיעו מחדש כמו שרידי עבר שתמיד מאיים במהלך ההיסטוריה של היחיד. 

הזרם־הנגדי הוא רק החלק הקטן והמיותר שעונה להכרח של הזרם. 

ההומוסקסואלים מבטיחים בדרכם שלהם את שלטון ההזדקנות ההכרחית, את הטמפורלית האדפילית. אשנבאך, תחת מעטה האיפור והקוסמטיקה, "ראה במראה שלנגדו בן־תשחורת בעצם לבלוב עלומיו," בדמותו שלו, וכך חזר לנעורים מיתיים. התשוקה ההומוסקסואלית אינה יודעת את רצף העידנים, כך ההומוסקסואלים חיים באופן עוצמתי יותר, בריכוז דימויים גדול יותר מכל אחד אחר, הפיתוי האדיפלי של התפתחות מילד לזקן. 

הכל מתחיל עבור הפסיכואנליזה עם הילד, אבל בו בזמן, אין הילד קיים אלא דרך האדיפליזציה שהפרנויה של הוריו משליכה עליו: "מנקודת מבטה של הרגרסיה, שיש לה מובן היפוטתי, האב הוא ראשוני ביחס לילד… האשמה היא רעיון המושלך על ידי האב לפני שהיא תחושה פנימית הנחווית על ידי הילדים" כותבים מחברי 'אנטי־אדיפוס'. והם ממשיכים: "אם מתברר שהרגרסיה שלוקחים לגמרי בלתי הולמת, זה משום שהיא כולאת אותנו בשעתוק פשוט או בהפקה [generation]." נקודת המבט של הפסיכואנליזה היא זו של הרצף הטמפורלי, של האשמה המועברת. הפרנויה של ההורים מייצרת בה את ההומוסקסואל כנוירוטי; בכך שהתשוקה ההומוסקסואלית מבטאת משהו מתהליך הייצור־העצמי של התשוקה, היא מכוונת במיוחד על ידי ההכרח לבסס בשבילו טמפורליות. הומוסקסואליות היא רגרסיבית משום שזוהי הצורה שהאדיפליזציה מקצה לתשוקה הומוסקסואלית בתור ביטוי לבורות הטמפורלית של הליבידו. בורות בלתי מתקבלת. 

הומוסקסואליות היא רגרסיבית משום שאחרת ההומוסקסואל יהיה בסופו של דבר יתום חסר ילדים. הוא יהיה יתום במובן שבו דלז וגואטרי כותבים: "הלא־מודע הוא יתום." חסר ילדים: כך גם העברת ההומוסקסואליות שומרת על אותה תכונה מסתורית במעט זו של תהליך הייצור החושק; ניצב משטרה המצוטט על ידי גוסטב מאסה ב'ימי שני בכלא' מגדיר הומוסקסואליים כך: "אותם אנשים שעל אף פי שאינם מתרבים, יש להם הנטייה להרבות [multiplier]." הייצור ההומוסקסואלי נעשה בצורת קשר אופקי בלתי מוגבל, הייצור ההטרוסקסואלי מתבצע בצורת רצף היררכי. בתוך האדיפוס, כל אחד יודע כי יתפוס בתורו את המקום שהמשולש תוחם; פרויד מסביר שזהו תנאי להתקדמות החברה, מסביר פרויד. כשדלז וגואטרי מסבירים שלצד הנתק [disjonction] גבר־אישה – תוצאה מתמדת של השושלת – הומוסקסואליות זכרית רחוקה מלהיות תוצר של תסביך האדיפוס, אלא היא מכוננת צורת יחס חברתי אחר,  הם מראים כי לצד המיתוס הפרוידיאני הגוזר הכל מהשושלת [filiation] יש אפשרות ליחס חברתי אפשרי אחר, לא מקובל בחברה שלנו, יחס אופקי וכבר לא אנכי.

ההומוסקסואל הלא־מעודן, בכך שהוא מייצג את האפשרות של אותו יחס מדוכא, הוא מצד אחד א־חברתי בחברה ההטרוסקסואלית המשפחתית: אדלר כתב כי "ההומוסקסואל אינו מחפש השתלבות שלווה והרמוניה אבל נטיית ההתרחבות שלו… מובילה אותו בדרך מאבק מתמשך… במילה אחת, הוא לא התפתח לשותף בחברה [האנושית]." אנו שומעים כאן כמובן את החברה האנושית בדגם הפרוידיאני, היכן שההומוסקסואליות מוצאת את מקומה אך ורק באופן האדיפלי המעודן. 

מצד שני, ההומוסקסואל מעיד על האפשרות של צורה אחרת של יחסים שבקושי נוכל לכנות "חברה".

התקבצות הומוסקסואלית

ההומוסקסואליות המעודנת מעניקה לחברה את המינימום ההכרחי של לכידות הומניטרית. הדחקת ההומוסקסואליות תואמת למערכת הקנאה־תחרות של היחידים הפאליים. פרויד כותב בסוף המאמר המצוטט לעיל 'על כמה מנגנונים נוירוטיים בקנאה, בפרנויה ובהומוסקסואליות': "בהסתכלות הפסיכואנליטית אנו נוהגים לתפוס רגשות חברתיים כסובלימציה של יחס הומוסקסואלי לאובייקטים." מעניין יהיה לנסות לתאר מה יוכלו להיות יחסים "חברתיים" שלא יהיו מושתתים על עידון ההומוסקסואליות, או, להבדיל, לחשוב מה עידון ההומוסקסואליות יכול לסמן עבור הארגון החברתי. פרויד חותם את מאמרו במסקנה עמומה זו: "אצל ההומוסקסואלים בעלי הרגישות החברתית, אפשר לומר שההפרדה בין הרגשות החברתיים לבין בחירת האובייקט לא צלחה לגמרי." ביטוי זה במיוחד אינו מספק מנקודת מבט פרודיאנית: באופן עקרוני, רמת הרגישות החברתית אמורה להפחית משמעותית את רמת הליבידו המכוונת כלפי האובייקט ההומוסקסואלי. במקרה של הומוסקסואלים בעלי רגישות חברתית, אנו מתמודדים עם סתירה מפלצתית, אלא אם כן המילה "חברתית" מציינת כאן משהו אחר מאשר מה שהיא אומרת בדרך כלל. אם הביטוי הישיר של תשוקה הומוסקסואלית יכול לקבל רגישות חברתית, זה לבטח לא יהיה בחברה הזו, המושתת על שלטון הפראנויה האנטי־הומוסקסואלית והעידון בצורת המערכת המשפחתית ההטרוסקסואלית.

התשוקות המכוונות כלפי פי הטבעת, הקשורות לתשוקה ההומוסקסואלית באופן הדוק, מכוננות את מה שנכנה "צורה קיבוצית של יחסים" על ידי התנגדות לצורה החברתית השגרתית. פי הטבעת סובל תנועת הפרטה; ההפיכה של פי הטבעת לציבורי, או, ליתר דיוק, ההתקבצות [groupalisation] החושק של פי הטבעת, מובילה בה בעת לקריסת ההיררכיה הפאלית המעדנת ולהריסת ה"קשר הכפול" של היחיד־חברה.

דלז וגואטרי מסבירים כי לא קיימת פנטזמה אינדיבידואלית אותה אפשר להנגיד לפנטזמה קולקטיבית, או, ליתר דיוק, כי היחיד הוא פנטזמה קולקטיבית מסוימת, פרי הקולקטיביות המושתתת על הדיכוי האדיפלי. לדבר על הומוסקסואלית כבעיה אינדיבידואלית, כ־הבעיה האינדיבידואלית, היא דרך בטוחה להכניע אותה לאדיפוס. התשוקה ההומוסקסואלית היא תשוקת הקבוצה, היא מקבצת את פי הטבעת ומחזירה לו את תפקודי הקשר החושק, היא משקיעה אותו מחדש באופן קולקטיבי כנגד חברה שרידדה אותו למצב של סוד קטן ומביש. אלה שעוסקים בהומוסקסואליות הם במובן מסוים אלה שכשלו בעידון שלהם; הם "אינם מסוגלים לקבל בפשטות את הדרישות שהטבע והתרבות יכולים להשליט על היחידים." המשמעות של כשלון בעידון של עצמך היא בסך הכל תפיסה אחרת של היחסים החברתיים. בנקודת הקצה, כשפי הטבעת מוצא מחדש את תפקודו החושק, כשחיבור האיברים נעשה בלי חוק או כלל, הקבוצה מתענגת בסוג מיידי של יחסים שבו נעלם קודש הקודשים של ההבדל בין הציבורי לפרטי, בין היחיד לחברה. ואולי נוכל למצוא רמז לאותו מצב של קומוניזם מיני ראשוני במוסדות מסויימים של הגטו ההומוסקסואלי, על אף כל ההדחקות וכל השחזורים מלאי האשמה אותם הם עוברים: נחשוב כאן על הסאונות, מקום ידוע בו התשוקות ההומוסקסואליות מתחברות באלמוניות, על אף חשש הנוכחות המשטרתית האפשרית תמידית. התקבצות פי הטבעת אינה מאפשרת עוד את לפיתת העידון, אינה מאפשר סדק לתודעת האשמה לחדור דרכו. 

המצב הקבוצתי של פי הטבעת הוא טבעתי, העיגול הפתוח לאינסוף חיבורים אפשריים, בכל הכיוונים, בלי מקומות מוקצים. הקבוצתיות הטבעתית (נוכל לכתוב "פי־טבעתית") מביאה לקריסת החברתי של ההיררכיה הפאלית, מגדל הקלפים של הדמיוני.

התשוקה ההומוסקסואלית איננה תוצאה משנית של אדיפוס: היא פעולה של המכונה החושקת המחוברת לפי הטבעת. דלז וגואטרי מצביעים על שגיאתו של דוורה, הרואה בהומוסקסואליות תוצר של ההדחקה האדיפלית. עוד נראה, עם שאלת המזוכיזם, את החשיבות המוקנית למושג המשניות המיוחס להתגלמויות מסוימות של תשוקה. 'אנטי־אדיפוס' מתעקש על העובדה כי "אם זה נכון כי קיימת הומוסקסואליות אדיפלית או שושלתית, יש לראותה רק כתגובה משנית לאותה הומוסקסואליות קבוצתית, שהיא בראש ובראשונה איננה אדיפלית." כך התשוקה ההומוסקסואלית בו זמנית אינה קיימת אלא בקבוצה, ובה בעת אסורה בחברה. מכאן ההכרח להביא להיעלמות האנאלי, או להמירו במקום זאת לאנאליות. פרויד כותב ב'שלוש מסות על התיאוריה של המיניות': 

"[ל]איסור הראשון שמופיע בפני הילד, היינו, האיסור להפיק עונג מן הפעילות האנאלית ותוצריה, יש השפעה מכרעת על כל התפתחותו. מן ההכרח הוא שבהזדמנות זו מקבל היצור הקטן לראשונה מושג על סביבה העוינת את האימפולסים של הדחף שלו. הילד לומד להפריד את מהותו־הוא ממהות זרה לו, ומבצע אז את ה'הדחקה' הראשונה של אפשרות ההנאה שלו. מכאן ואילך נשאר ה"אנאלי" כסמל לכל מה שיש לדחותו ולהפרידו מהחיים."

פרויד מסביר ב'מבוא לפסיכונאליזה' כי הגירויים האנאלים כפופים להכחשה משום שהם "פוסקים על כל מה שנוגע לפעולות אלה, שהוא בלתי־מהוגן ושהצנעה יפה לו. [הילד] נתבע בפעם הראשונה להמיר את העונג בהדרת כבוד סוציאלית."

לבטח, התשוקה ההומוסקסואלית נעשית להומוסקסואליות, היא נלכדת על ידי אדיפוס, בדיוק משום שההתקבצות האנאלית מסתכנת בהשתקה של החברתי האדיפלי. והמיתוס של אדיפוס מאפשר לנו להבין מדוע הכרחי להבדיל בין תשוקה הומוסקסואלית, הומוסקסואליות ראשונית המעידה על אי־ההבדלה של התשוקה, והומוסקסואליות מואדפלת, סוטה, שבה כל האנרגיה נוטה לעבר ביצור החוק: דלז וגואטרי כותבים: "הכול מתחיל בראשו של ליוס [אביו של אדיפוס], ההומוסקסואל הזקן של הקבוצה, הסוטה, הטומן מלכודת לתשוקה." ההומוסקסואליות האדיפלית מתחילה בראשו של האב, היא מבטיחה את הטמעת הכוח הקבוצתי לתוך המבנה החברתי האדיפלי.

תרגום: עמנואל אורבך־בידני

תמונה ראשית: Charles Demuth. Dancing Sailors. 1918

המאמר הוא פרק מהספר Le Désir homosexuel שהתפרסם לראשונה בשנת 1972. המערכת מבקשת להודות להוצאת  Librairie Arthème Fayard ולמנהלי העזבון של גי אוקנגם על רשות הפרסום של התרגום.

תרגומי המונחים של דלז וגואטרי מתבססים ברובם על תרגומה של מריאנה בר ל'אנטי־אדיפוס' שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת רסלינג. כמו כן נעשה בתרגום שימוש בציטוטים מתרגומיו של חיים איזק לחיבוריו של פרויד "הרומאן המשפחתי של הנאורוטיקנים" ו"מבוא לפסיכואנאליזה" (דביר, 1988). הציטוטים מ"על כמה מנגנונים נוירוטיים בקנאה, בפרנויה ובהומוסקסואליות" של פרויד נלקחו מתרגומה של דנית דותן (רסלינג, 2007) והציטוטים מ"שלוש מסות על התיאוריה של המיניות" שלו נלקחו מתרגומם של אדם טננבאום ודוד זינגר (עם עובד, 2002). הציטוטים מ'מוות בונציה' של תומאס מאן נלקחו מתרגומה של נילי מירסקי (הקיבוץ המאוחד, 1988), הציטוט מ'נבוכותיו של החניך טרלס' של רוברט מוזיל נלקח מתרגומו של אברהם כרמל (ספרית פועלים, 1975) והציטוט מ'סדום ועמורה' של מרסל פרוסט נלקח מתרגומו של יותם ראובני (נמרוד, 2002).

We sincerely thank the Librairie Arthème Fayard publication and The Guy Hocquenghem Estate for their generous permission to publish this translation.

«  LE DESIR HOMOSEXUEL  »

de  Guy Hocquenghem

© Librairie Arthème Fayard, 2000