בקיץ האחרון שקלתי ברצינות לסגת מכל מעורבות בפוליטיקה. מותש מעודף עבודה, חסר יכולת לקיים כל פעילות פרודוקטיבית, מצאתי את עצמי נסחף על פני הרשתות החברתיות, מרגיש את הדיכאון והתשישות שלי מתגברים.
האגף השמאלי בטוויטר יכול לעיתים להיות אזור עלוב ומדכא. מוקדם יותר השנה היו כמה סערות טוויטר בולטות, בהן דמויות מסוימות המזוהות עם השמאל הושמצו ונודו. מה שהדמויות האלה אמרו היה לפעמים מעורר התנגדות. ואף על פי כן, הדרך שבה הם הושמצו והוכפשו השאירה משקעים איומים: הצחנה של מצפון רע ומוסרנות של ציד מכשפות. הסיבה שלא השמעתי את קולי באף אחד מהמקרים האלה, אני מתבייש להודות, הייתה פחד. הבריונים היו בצד אחד של מגרש המשחקים. לא רציתי למשוך את תשומת הלב שלהם אלי.
הברוטליות הגלויה של חילופי הדברים הללו לוותה במשהו מקיף בהרבה, ולכן אולי גם מתיש יותר: אווירה של טינה עוקצנית. המושא השכיח ביותר של טינה זו הוא אואן ג'ונס, והמתקפה על ג'ונס – האיש האחראי יותר מכולם בשנים האחרונות לצמיחה בתודעה המעמדית באנגליה – היא אחת הסיבות שכל כך התייאשתי. אם זה מה שקורה לשמאלני שמצליח לקחת את המאבק למרכז מגרש החיים בבריטניה, למה שמישהו או מישהי ירצו ללכת בעקבותיו אל תוך המיינסטרים? האם הדרך היחידה להימנע מהאינפוזיה הפוגענית הזו היא להישאר בעמדת שוליות חסרת אונים?
אחד הדברים שהוציאו אותי מערפול החושים הדכאני הזה היה ללכת ל'אספת העם' באיפסוויץ', קרוב לביתי. 'אסיפת העם' התקבלה בבוז ובגיחוכים הרגילים. אמרו שזה תרגיל חסר תועלת שבו עיתונאים שמאלנים, כולל ג'ונס, האדירו את עצמם בעוד מופע של תרבות סלבריטאים היררכית. מה שבאמת קרה באסיפה באיפסוויץ' היה שונה מאוד מהקריקטורה הזו. המחצית הראשונה של הערב – שהגיעה לשיאה בנאום משלהב של אואן ג'ונס – בהחלט הייתה בהובלתם של הדוברים הבולטים. אבל המחצית השנייה של הפגישה הייתה מלאה באקטיביסטים ממעמד העובדים מכל המחוז שדיברו אחד עם השני, הביעו תמיכה הדדית ושיתפו בניסיונם ובאסטרטגיות שונות. 'אסיפת העם' לא היתה עוד דוגמא להתארגנות שמאלית היררכית, אלא דוגמא לאופן שבו התארגנות אופקית יכולה להשתלב עם זו האנכית: כוח תקשורתי וכריזמה יכלו למשוך אל תוך האספה קהל שקודם לכן לא השתתף בפגישות פוליטיות, ובה הם יכלו לדבר ולתכנן אסטרטגיות יחד עם אקטיביסטים מנוסים. האווירה הייתה אנטי־גזענית ואנטי־סקסיסטית, אבל מרעננת וחופשית מתחושת האשמה והחשד המשתקים שמהלכים על פני האגף השמאלי של הטוויטר כערפל חריף ומחניק.
ואז היה את ראסל בראנד. תקופה ארוכה הערצתי אותו – אחד היחידים מבין השמות הגדולים של הקומיקאים בסצנה העכשווית שבא מרקע של מעמד העובדים. בשנים האחרונות היה תהליך הדרגתי אבל חסר רחמים של התברגנות הקומדיה הטלוויזיונית, עם אידיוט סופר יומרני ומלוקק כמו מייקל מקאינטייר וטפטוף קודר של אופורטוניסטים צעירים ששולטים בבמה.
יום לפני הראיון המפורסם של בראנד עם ג'רמי פקסמן ששודר ב'ניוזנייט', ראיתי באיפסוויץ' את מופע הסטנדאפ שלו, 'תסביך המשיח'. המופע בהחלט היה בעד מהגרים, בעד קומוניזם, אנטי־הומופובי, רווי בחוכמת מעמד העובדים ולא מפחד להראות זאת, וקווירי באופן שבו תרבות פופולרית פעם הייתה (כלומר: ללא שום קשר לזהותנות חמוצת הפנים ויראת השמיים הנכפית עלינו על ידי מטיפי המוסר ב"שמאל" הפוסט־סטרוקטורליסטי). מלקולם אקס, צ'ה, פוליטיקה כפירוק פסיכדלי של המציאות הקיימת: זה היה קומוניזם כמשהו מגניב, סקסי ופרולטרי, במקום דרשה מצקצקת.
בלילה לאחר מכן, היה ברור שהופעתו של בראנד יצרה רגע של פיצול. עבור חלקנו, הפירוק הרטורי שבראנד עשה לפקסמן היה מרגש באופן אינטנסיבי, מופלא; לא זכרתי את הפעם האחרונה שמישהו מרקע של מעמד העובדים קיבל את המרחב להרוס בצורה כל כך מושלמת מישהו ממעמד "נעלה יותר" תוך שימוש בחכמה ותבונה. זה לא היה ג'וני רוטן מקלל את ביל גראנדי – פעולה אנטגוניסטית שמאשררת יותר משהיא מאתגרת סטריאוטיפים מעמדיים. בראנד עלה בחכמתו על פקסמן – והשימוש בהומור היה מה שהבדיל את בראנד מהאפרוריות של כל כך הרבה מה"שמאל". בראנד גורם לאנשים להרגיש טוב עם עצמם; בעוד השמאל המוסרני מתמחה בלגרום לאנשים להרגיש רע, ואינו מרוצה עד שראשם מורכן בתיעוב עצמי.
השמאל המוסרני הבטיח במהרה שהסיפור המרכזי סביב האירוע לא יהיה פריצת הגבולות יוצאת הדופן של בראנד מעבר למוסכמות התפלות של "דיון" תקשורתי מן הזרם המרכזי, וגם לא טענתו שמהפכה הולכת להתרחש. (תרעומת על הטענה הזו יכלו להשמיע רק אנשי ה"שמאל" האטום, הזעיר־בורגני הנרקיסיסטי, כאילו בראנד אמר שהוא רצה להוביל את המהפכה – משהו שהם הגיבו אליו עם התרעומת האופיינית: "אני לא צריך שאיזה סלבריטאי שחצן יוביל אותי".) עבור מטיפי המוסר הסיפור המרכזי היה התנהלותו האישית של בראנד – ליתר דיוק הסקסיזם שלו. באווירה המקארתיסטית הלוהטת שלובתה על ידי השמאל המוסרני, הערות שיכולות להתפרש כסקסיסטיות פירושן שבראנד הוא סקסיסט, מה שגם אומר שהוא מיזוגן. דינו נפסק, נגזר ונחלט.
זה נכון שבראנד, כמו כל אחד מאיתנו, צריך להיות אחראי להתנהגות שלו ולשפה שבה הוא משתמש. אבל בירור כזה צריך להתקיים באווירה של שותפות וסולידריות, וכנראה שבהתחלה לא באופן ציבורי – למרות שכשבראנד נשאל לגבי סקסיזם על ידי מהדי חסן, הוא הציג בדיוק את סוג הענווה טובת הלב שהייתה חסרה לחלוטין אצל פרצופי האבן ששפטו אותו. "אני לא חושב שאני סקסיסט. אבל אני זוכר את סבתא שלי, האדם הנפלא ביותר שאי פעם הכרתי, והיא הייתה גזענית. אבל אני לא חושב שהיא ידעה את זה. אני לא יודע אם יש לי איזה האנגאובר תרבותי, אני יודע שיש לי אהבה גדולה לשפה פרולטרית, כמו 'מותק' ו'מאמי', אז אם נשים חושבות שאני סקסיסט, הן נמצאות בעמדה טובה יותר ממני לשפוט, אז אני אעבוד על זה".
ההופעה של בראנד לא הייתה הצעה למנהיגות; זו הייתה השראה, קריאה לנשק. ואני למשל קיבלתי השראה. בעוד שכמה חודשים קודם לכן הייתי שותק בזמן שהשמאלנים היוקרתיים־מוסרניים דנים את בראנד במשפטי ראווה ומבצעים בו רצח אופי – בעזרת "ראיות" שבדרך כלל נאספות מהתקשורת הימנית, שתמיד פנויה להושיט יד – הפעם הייתי מוכן להתעמת איתם. התגובות לבראנד נהיו במהירות חשובות כמו העימות עם פקסמן. כמו שלורה אולדפיד פורד ציינה, זה היה רגע מבהיר. ואחד הדברים שנהיו ברורים לי היה הדרך שבה בשנים האחרונות כל כך הרבה מאנשי ה"שמאל" בעיני עצמם הדחיקו את סוגיית המעמד.
תודעה מעמדית היא דבר עדין ובר חלוף. לזעיר־בורגנות השולטת באקדמיה ובחרושת התרבות יש כל מיני קדימויות והטיות מעודנות המונעות מהנושא לעלות בכלל, ואם הוא כבר עולה, הם גורמים לנו לחשוב שלהעלות אותו זו חוצפה נוראית, הפרה של כללי הנימוס. אני מדבר כבר שנים באירועים שמאליים, אנטי־קפיטליסטיים, אבל כמעט שלא דיברתי, או נתבקשתי לדבר בציבור על מעמד.
אבל מרגע שמעמד הופיע מחדש, היה בלתי אפשרי שלא לראות אותו בכל מקום בתגובות לפרשת בראנד. בראנד במהירות נשפט ו/או נחקר על ידי לפחות שלושה בוגרי חינוך פרטי בשמאל. אחרים סיפרו לנו שבראנד לא באמת יכול להיות ממעמד העובדים, בגלל היותו מיליונר. מדאיג לראות כמה "שמאלנים" הסכימו כנראה באופן עקרוני עם הכוונה מאחורי השאלה של פקסמן: "מה נותן לאיש הזה ממעמד העובדים את הסמכות לדבר?" דבר מדאיג נוסף – למעשה מזעזע – הוא שנראה כאילו הם חושבים שאנשים ממעמד העובדים צריכים להישאר בעוני, אלמוניות וחוסר אונים כדי שלא יאבדו את ה"אותנטיות" שלהם.
מישהו העביר לי פוסט פייסבוק שנכתב על בראנד. אני לא מכיר את האדם שכתב אותו, ולא הייתי רוצה לנקוב בשמו. מה שחשוב הוא שהפוסט היה אופייני מבחינת מכלול העמדות הסנוביות והמתנשאות שכנראה מקובל להציג, ועדיין לסווג את עצמך כאיש שמאל. טון הדברים היה סמכותני ושרירותי באופן מחריד, כאילו הכותב היה מורה בית ספר הנותן ציון לאיזו עבודה של ילד, או פסיכיאטר המעריך את מצבו של מטופל. בראנד, מסתבר, הוא "בבירור בלתי יציב באופן קיצוני… הוא במרחק מערכת יחסים אחת רעה, או נפילה בקריירה, התמוטטות חזרה להתמכרות לסמים או גרוע מזה". אומנם כותב הפוסט טוען כי הם (הוא ובראנד) "די דומים", אבל אולי מעולם לא עלה בדעתו שאחת הסיבות לכך שבראנד עשוי להיות "בלתי יציב" היא בדיוק סוג זה של "הערכה" מתנשאת ונשגבת לכאורה מה"שמאל" הבורגני. ישנה גם הערה צדדית מזעזעת, אך מאירת עיניים, שבה הכותב מתייחס כלאחר יד ל"חינוך הלא־סדיר" של בראנד "[ול]פליטות הפה המביכות שאופייניות לאוטודידקט", שאיתן, הוא אומר בנדיבות, "אין לי בכלל בעיה" – כמה נחמד מצידו! לא מדובר על איזה בירוקרט קולוניאלי הכותב על ניסיונותיו ללמד "ילידים" את השפה האנגלית במאה ה־19, או מנהל בית ספר ויקטוריאני באיזה מוסד פרטי המתאר מלגאי, אלא "שמאלני" שכתב את הדברים לפני מספר שבועות.
איך מתקדמים מכאן? קודם כל צריך לזהות את מאפייני השיח והרצונות שהובילו אותנו לנקודה הקודרת והמייאשת הזאת, שבה מעמד נעלם אבל המוסרנות נמצאת בכל מקום, שבה סולידריות היא בלתי אפשרית אבל אשמה ופחד נמצאים בכל מקום – ולא מפני שאנחנו תחת אימת הימין, אלא מכיוון שנתנו לאופני הסובייקטיביות הבורגניים לזהם את התנועה שלנו. אני חושב שיש שתי תצורות ליבידינאליות־דיסקורסיביות שהביאו עלינו את הסיטואציה הזו. הם קוראים לעצמם שמאל, אבל – כפי שהבהיר המקרה של בראנד – הם במובנים רבים הסימן לכך שהשמאל המוגדר בתור סוכן במאבק המעמדי כמעט ונעלם.
בתוך טירת הערפדים
התצורה הראשונה היא מה שאני קורא לו טירת הערפדים. טירת הערפדים מתמחה בהפצת אשמה. היא מוּנעת מתשוקתו של כהן הדת לנדות ולגנות, מהתשוקה האקדמית־פדנטית להיראות כראשון המצביע על טעות, ומתשוקת ההיפסטר להיות ייחודי בתוך ההמון. הסכנה בהתקפה על טירת הערפדים היא שזה יכול להראות כאילו בכך אנחנו תוקפים גם מאבקים כנגד גזענות, סקסיזם, הטרוסקסיזם – והיא תעשה הכול כדי לתחזק מחשבה זו. אבל טירת הערפדים רחוקה מלהיות הביטוי הלגיטימי היחיד של מאבקים שכאלה והיא מובנת בצורה הטובה ביותר בתור סטייה ליברלית־בורגנית וניכוס האנרגיה של התנועות הללו. טירת הערפדים נולדה ברגע שהמאבק שלא להיות מוגדרים באמצעות קטגוריות זהותניות הפך למסע חיפוש לרכישת "זהויות" מוכרות על ידי האחר הגדול הבורגני.
הפריבילגיה שאני בהחלט נהנה ממנה כגבר לבן מורכבת בחלקה מכך שאני לא מודע לאתניות ולמגדר שלי, וזו חוויה מפכחת ומאירת עיניים להיעשות מדי פעם מודע לנקודות עיוורון אלו. אבל, במקום לשאוף לעולם שבו כולם משיגים חופש מסיווג זהותני, טירת הערפדים שואפת לכלוא אנשים חזרה בתוך מחנות זהות, היכן שהם לעולם מוגדרים במונחים שנקבעו על ידי הכוח השליט, מוגבלים על ידי תודעתם העצמית ומבודדים על ידי היגיון סוליפסיסטי המתעקש שאיננו יכולים להבין אחד את השנייה אלא אם אנחנו שייכים לאותה קבוצת זהות.
שמתי לב למנגנון קסום ומרתק של היפוך על ידי השלכה־הכחשה שלפיו עצם האזכור של מעמד מוביל להתייחסות אוטומטית כאילו משמעותו היא ניסיון להפחית מחשיבותם של גזע ומגדר. למעשה, המצב הוא הפוך לחלוטין, משום שטירת הערפדים משתמשת בהבנה ליברלית, בסופו של דבר, של גזע ומגדר כדי לערפל את מושג המעמד. בכל סערות הטוויטר האבסורדיות והטראומטיות לגבי פריבילגיה שהתרחשו מוקדם יותר השנה ניתן היה לשים לב שהשיח ביחס לפריבילגיה מעמדית נעדר לחלוטין. המשימה נשארה, כמו תמיד, חיבור של מעמד, מגדר וגזע – אבל המהלך המכונן של טירת הערפדים הוא הפרדתה של קטגוריית המעמד מקטגוריות אחרות.
הבעיה שטירת הערפדים נועדה לפתור הייתה זו: כיצד ניתן להחזיק עושר וכוח רב אך גם להיראות כקורבן, שולי ואופוזיציוני? הפתרון כבר היה שם – בכנסיה הנוצרית. כך טירת הערפדים יכולה להיעזר בכל האסטרטגיות השטניות, הפתולוגיות האפלות ומכשירי העינויים הפסיכולוגיים שהמציאה הנצרות, ושניטשה תיאר בלגנאולוגיה של המוסר. כהונה זו של רגשות אשם, קן זה של מפיצי אשמה אדוקים, היא בדיוק מה שניטשה חזה כשהוא אמר שמשהו גרוע מהנצרות כבר בדרך. עכשיו זה כבר כאן…
טירת הערפדים ניזונה מהאנרגיה, החרדות ונקודות החולשה של סטודנטים צעירים, אבל בעיקר היא חיה מהפיכת הסבל של קבוצות מסוימות – וככל שהן "שוליות" יותר, כך ייטב – להון אקדמי. הדמויות הקולניות ביותר בטירת הערפדים הם אלו שזיהו שוק חדש של סבל – אלו שיכולים למצוא קבוצה יותר מדוכאת ומוכפפת מכל אלו שנוצלו לפני כן ימצאו את עצמם מקודמים בדרגות מהר מאוד.
החוק הראשון של טירת הערפדים הוא: להפריט ולהפוך הכול לאינדיבידואלי. בעוד בתאוריה היא טוענת בזכות ביקורת מבנית, בפרקטיקה היא לעולם לא מתמקדת בשום דבר מלבד התנהגות אינדיבידואלית. חלק מהטיפוסים האלה ממעמד העובדים לא חונכו כמו שצריך, ויכולים להיות מאוד חצופים לפעמים. זכרו: לגנות פרטים תמיד יותר חשוב מלשים לב למבנים לא־פרסונליים. המעמד השליט הממשי מפיץ אידיאולוגיות של אינדיבידואליזם, בעוד הוא נוטה לפעול כמעמד. (הרבה מהמקרים שאנחנו קוראים להם "קונספירציות" הם מצבים בהם המעמד השליט מביע סולידריות מעמדית.) טירת הערפדים, כאידיוטית שימושית של המעמד השליט, עושה את ההפך: היא משלמת מס שפתיים ל"סולידריות" ו"קולקטיביות", אך תמיד פועלת כאילו הקטגוריות האינדיבידואליסטיות, שנכפות על ידי בעלי הכוח, באמת תופסות. בגלל היותם זעיר־בורגנים עד העצם, החברים בטירת הערפדים הם תחרותיים ביותר, אבל העובדה הזאת מודחקת בסגנון הפסיבי־אגרסיבי האופייני לבורגנות. מה שמחזיק אותם יחד איננה סולידריות, אלא פחד הדדי – הפחד שהם יהיו הבאים בתור לחשיפה, גינוי ונידוי.
החוק השני של טירת הערפדים הוא: גרמו למחשבה ולמעשה להיראות קשים ביותר. אסור שתהיה קלילות, ובוודאי שלא הומור. הומור אינו רציני בהגדרה, נכון? מחשבה זו עבודה קשה, עבור אנשים עם קולות רציניים וגבות מקומטות. איפה שיש ביטחון, הכניסו ספקנות. אימרו: אל תהיו פזיזים, צריך לחשוב על זה יותר לעומק. זכרו: להחזיק באמונות זה מדכא, ועשוי להוביל לגולאגים.
החוק השלישי של טירת הערפדים הוא: הפיצו כמה אשמה שאתם יכולים. כמה שיותר אשמה כך ייטב. אנשים חייבים להרגיש רע: זה סימן לכך שהם מבינים את כובד הדברים. זה בסדר להיות בעלי פריווילגיה מעמדית אם אתם מרגישים אשמים לגביה וגורמים לאנשים בעמדה מעמדית מוכפפת גם כן להרגיש אשמה. אתם גם מתנדבים ותורמים קצת בשביל העניים, נכון?
החוק הרביעי של טירת הערפדים הוא: התייחסו לכול באופן מהותני. בעוד שנזילות זהותית, פלורליזם וריבוי הם דברים שחברי טירת הערפדים טוענים בזכותם – באופן חלקי על מנת לכסות על הרקע שלהם שהוא תמיד עשיר, פריווילגי או בורגני־מתבולל – האויב חייב להיות מוגדר באופן מהותני. כיוון שהתשוקות המניעות את טירת הערפדים הן בחלקן הגדול תשוקות הכוהנים לגנות ולנדות, חייבת להיות הפרדה ברורה בין טוב ורוע, כאשר האחרון נתפס באופן מהותני. שימו לב לטקטיקה. א' העיר הערה או התנהג באופן מסוים – הערות אלה או ההתנהגות הזו שלו יכולות להתפרש כטרנספוביות, סקסיסטיות וכדומה. עד כה, בסדר. אבל המהלך הבא הוא התפנית המפתיעה. לאחר מכן א' מוגדר כטרנספוב, סקסיסט וכדומה. כל זהותם נהיית מוגדרת על ידי הערה לא במקום או מעידה בהתנהגות. ברגע שטירת הערפדים גייסה את ציד המכשפות שלה, הקורבן (לרוב מרקע של מעמד עובדים, שלא חונך לפי כללי הנימוס הפסיביים־אגרסיביים של הבורגנות) יכול באופן וודאי להיגרר לכדי איבוד העשתונות, המחזק עוד יותר את מעמדם כמנודים או כאחרונים להיאכל עד כלות בטירופם של הזוללים.
החוק החמישי של טירת הערפדים: חישבו כמו ליברלים (כי אתם כאלה). עבודתה של טירת הערפדים היא ללבות בלי הרף זעם תגובתי המורכב מהצבעה צעקנית בלתי פוסקת על המובן מאליו: ההון מתנהג כמו הון (זה מאוד לא יפה!), מנגנוני המדינה המדכאים הם מדכאים. עלינו למחות!
נאו־אנרכיה בממלכה המאוחדת
התצורה הליבידינלית השנייה היא נאו־אנרכיזם. בנאו־אנרכיזם אני בפירוש לא מתכוון לאנרכיסטים או סינדיקליסטים שמעורבים בארגון מקומות עבודה אמיתיים, כמו 'פדרציית הסולידריות'. אני מתכוון דווקא אל אלה המזדהים כאנרכיסטים, אבל המעורבות הפוליטית שלהם כמעט לא מתרחבת מעבר למחאות סטודנטים בקמפוס וכתיבת הערות בטוויטר. כמו תושביה של טירת הערפדים, הנאו־אנרכיסטים מגיעים מרקע זעיר־בורגני, אם לא ממקום פריווילגי אף יותר מבחינה מעמדית.
הם גם צעירים מאוד ברובם המוחלט: בשנות העשרים או לכל היותר השלושים המוקדמות לחייהם, ומה שמעיד על העמדה הנאו-אנרכיסטית הוא צרות אופקים היסטורית. נאו־אנרכיסטים לא חוו דבר מלבד ריאליזם קפיטליסטי. כאשר הנאו־אנרכיסטים פיתחו תודעה פוליטית – וברור שרבים מהם פיתחו אותה לאחרונה, בהתחשב ברמת הביטחון העצמי המפורז שהם לפעמים מציגים – מפלגת הלייבור הפכה לקליפה בלייריסטית המיישמת נאו־ליברליזם עם מנות קטנות של צדק חברתי בצד. אבל הבעיה עם הנאו־אנרכיזם היא שהוא משקף באופן לא־מודע את הרגע ההיסטורי הנוכחי יותר משהוא מציע אפשרות של יציאה ממנו. הוא שוכח, או אולי באמת אינו מודע, לתפקיד של מפלגת הלייבור בהלאמתן של תעשיות ושירותים חיוניים או בייסוד שירות הבריאות הלאומי. הנאו־אנרכיסטים יכריזו ש"פוליטיקה פרלמנטרית מעולם לא שינתה דבר" או ש"מפלגת הלייבור תמיד הייתה חסרת תועלת" בעודם מגיעים להפגנות למען שירות הבריאות הלאומי, או מצייצים מחדש תלונות על פירוק של מה שנשאר ממדינת הרווחה. יש פה כלל מובלע משונה: זה בסדר למחות נגד מה שהפרלמנט עושה, אבל לא בסדר להיכנס לתוך הפרלמנט או לתקשורת ההמונים במטרה להנדס שינוי משם. יש לזלזל בתקשורת המיינסטרים אבל יש לצפות בתוכנית האקטואליה Question Time של ה-BBC ולהתלונן עליה בטוויטר. טהרנות פוליטית הופכת לפטליזם; עדיף שלא להיות נגוע בשום צורה בשחיתות המיינסטרים, עדיף "להתנגד" באופן חסר תועלת מאשר להסתכן בללכלך את ידיך.
אין זה מפתיע אם כך שרבים מהנאו-אנרכיסטים נכנסים לדיכאון. הדיכאון הזה ללא ספק מתוגבר על ידי חרדות של החיים לאחר סיום הלימודים, שכן, כמו טירת הערפדים, הנאו־אנרכיזם מרגיש בבית באוניברסיטאות, והוא מופץ בדרך כלל על ידי אלו שלומדים לתארים מתקדמים, או אלו שסיימו אותם לאחרונה.
מה לעשות?
מדוע שתי התצורות האלו הגיעו לקדמת הבמה? הסיבה הראשונה היא שההון אפשר להן לשגשג מכיוון שהן משרתות את האינטרסים שלו. ההון הכניע את מעמד העובדים המאורגן על ידי פירוקה של התודעה המעמדית והכנעה אכזרית של האיגודים המקצועיים, תוך פיתוין של "המשפחות שעובדות קשה" להזדהות עם האינטרסים הצרים של עצמן במקום עם האינטרסים של מעמד רחב יותר; אבל למה שההון יהיה מוטרד מ"שמאל" שמחליף פוליטיקה מעמדית באינדיבידואליזם מוסרני, ושבמקום לבנות סולידריות, מפיץ פחד וחוסר ביטחון?
הסיבה השניה היא מה שג'ודי דין קוראת לו קפיטליזם תקשורתי. ייתכן והיה אפשר להתעלם מטירת הערפדים ומהנאו־אנרכיסטים אם לא היה קיים מרחב הסייבר הקפיטליסטי. הצדקנות המוסרנית של טירת הערפדים הייתה מאפיין של "שמאל" מסוים כבר שנים רבות – אבל אם לא היית חבר בכנסייה המסוימת הזו, היה אפשר להימנע מן הדרשות שלה. משמעותה של המדיה החברתית היא שזו כבר לא אפשרות, ויש מעט הגנה מפני הפתולוגיות הנפשיות המופצות על ידי סוגי שיח אלה.
אז מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו? קודם כל, עלינו לדחות באופן מוחלט זהותנות, ולהכיר בכך שאין כלל זהויות, אלא רק רצונות, אינטרסים והזדהויות. חלק מחשיבותו של הפרויקט ללימודי תרבות בריטיים – כפי נחשף באופן עוצמתי ומרגש כל כך במיצג של ג'ון אקומפרה 'השיחה שלא נסתיימה' ובסרטו 'הפרוייקט של סטויארט הול' – היה להתנגד למהותנות זהותית. במקום לכבול אנשים בשרשראות שקילוּת קיימות מראש, הרעיון היה להתייחס לכל ניסוח כזמני ופלסטי. לצערנו, הימין פועל מתוך תובנה זו באופן יעיל יותר מהשמאל. השמאל הבורגני־זהותני יודע להפיץ אשמה ולנהל ציד מכשפות, אבל אינו יודע כיצד להחזיר אנשים בתשובה. אבל זו, אחרי הכול, לא הנקודה. המטרה איננה לגרום לעמדות שמאל להיות פופולריות או לשכנע אנשים לאמץ עמדות אלה, אלא להישאר בעמדת עליונות אליטיסטית, אבל כעת עם עליונות מעמדית שמוכפלת גם בעליונות מוסרית. "איך אתה מעז לדבר – אנחנו מדברים עבור אלו שסובלים!"
אולם אפשר לדחות את הזהותנות רק על ידי החזרה של מושג המעמד. שמאל שאינו מעמיד בליבת הפוליטיקה שלו את מושג המעמד יכול להיות רק קבוצת לחץ ליברלית. תודעה מעמדית היא תמיד כפולה: היא כוללת בו זמנית ידע אודות הדרך שבה מעמד ממסגר ומעצב את כלל החוויה שלו, וידע אודות העמדה המסוימת שאנחנו תופסים בתוך המבנה המעמדי. חייבים לזכור שמטרת המאבק שלנו איננה הכרה על ידי הבורגנות, ואפילו לא השמדתה של הבורגנות עצמה. זהו המבנה המעמדי – מבנה שפוגע בכולם, אפילו באלה שמרוויחים ממנו באופן חומרי – שחייבים להשמיד. האינטרסים של מעמד העובדים הם האינטרסים של כולם; האינטרסים של הבורגנות הם האינטרסים של ההון, שהם למעשה האינטרסים של אף אחד. המאבק שלנו חייב להיות לכינונו של עולם חדש ומפתיע, לא לשימורן של זהויות שעוצבו ועוותו על ידי ההון.
אם זו נראית כמו משימה מפחידה ומרתיעה, היא אכן כזו. אבל אנחנו יכולים להתחיל לעסוק בפעילויות מקדימות כבר עכשיו. למעשה, פעילויות שכאלה יוליכו הרבה מעבר לשלב הטרומי – הן יכולות להתחיל מעגל קסמים חיובי, נבואה המגשימה את עצמה שבה מפורקים אופני הסובייקטיביות הבורגניים, ובמקומם אוניברסליות חדשה מתחילה לבנות את עצמה. אנחנו צריכים ללמוד, או ללמוד מחדש, כיצד לבנות רעות וסולידריות במקום לעשות את עבודתו של ההון במקומו על ידי גינוי והתעללות אחד בשנייה. זה לא אומר כמובן שאנחנו חייבים תמיד להסכים – להיפך, אנחנו חייבים ליצור תנאים בהם אי־הסכמה יכולה להתקיים בלא פחד של הדרה ונידוי.
אנחנו צריכים לחשוב בצורה מאוד אסטרטגית כיצד להשתמש במדיה חברתית – תמיד לזכור שלמרות הטענות בדבר שוויוניותה של המדיה החברתית המושמעות על ידי המהנדסים הליבידינליים של ההון, זהו למעשה שטח אויב המחויב לשעתוק וייצור מחדש של ההון. אבל אין זה אומר שאנחנו לא יכולים להשתלט על השטח הזה ולהתחיל להשתמש בו במטרה לייצר תודעה מעמדית. אנחנו חייבים לשבור את תבנית ה"דיבייט" שייצר הקפיטליזם התקשורתי, שההון מפתה אותנו עד אין סוף להשתתף בו, ולזכור שאנחנו מעורבים במאבק מעמדי. המטרה היא לא "להיות" אקטיביסט, אלא לעזור למעמד העובדים לפעול – ולשנות – בעצמו ואת עצמו. מחוץ לטירת הערפדים הכול אפשרי.
המאמר התפרסם ב-openDemocracy
תמונה ראשית: Castle / barnys (flickr)
תרגום: בועז גרפינקל
מרק פישר (1968-2017) היה בלוגר, פילוסוף ומבקר תרבות שחיבר בין היתר את הספרים Capitalist Realism: Is There No Alternative, k-punk: The Collected and Unpublished Writings of Mark Fisher (2004-2016) ו-Postcapitalist Desire: The Final Lectures.