סוף למלחמות

ב־15 בפברואר 2003, התקיימה בלונדון הפגנה נגד המלחמה עם עיראק. הייתה זו ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות העיר לונדון, ומנתה כשני מיליון מפגינים. הארגון המרכזי שארגן את ההפגנה היה הקואליציה לעצירת המלחמה (Stop the War Coalition). הארגון קם בשנת 2001, בעקבות התארגנות של חברים ממפלגת הפועלים הסוציאליסטית, ומנהיגיו היו לינדזי ג'רמן ואנדרו מארי, פעילים סוציאליסטים ותיקים. ארגון נוסף, שהיה שותף לארגון ההפגנה היה הארגון המערכה למען פירוק הנשק הגרעיני (Campaign for Nuclear Disarmament), שבראשו עמדו פעילות סוציאליסטיות.

שנתיים מאוחר יותר, כאשר קיבל המחזאי הבריטי הרולד פינטר פרס נובל לספרות, הוא נשא נאום פוליטי שהתייחס להתנגדותו למלחמה של ארצות הברית בעיראק. לטענת פינטר, המלחמה נבעה מהרצון האמריקני להשתלט על משאבי הטבע של עיראק, דהיינו סיבה כלכלית: "הפלישה לעיראק הייתה מעשה שוד… מבצע שתכליתו הייתה לבצר את השליטה הצבאית והכלכלית האמריקנית במזרח התיכון". הסיבה העיקרית למלחמה זו ולמלחמות אחרות שהוזכרו בנאומו של פינטר הייתה, לדידו, השאיפה למיקסום רווחים.

בנאומו שילב פינטר בין תפיסת עולם שמתנגדת למלחמות לבין תפיסת עולם שמתנגדת לשלטון האליטה הכלכלית, לפערים הכלכליים ולאי־השוויון. מרכיב נוסף בתפיסתו של פינטר הוא ההנחה שמהלכים פוליטיים (וביניהם מלחמות) – מונעים מסיבות כלכליות. כפי שיובהר בהמשך, תפיסה מהסוג שפינטר הציג בנאומו מכונה בשם פציפיזם סוציאליסטי.

פציפיזם סוציאליסטי

שתי הדוגמאות הללו ממחישות את החיבור שקיים בין סוציאליזם לפציפיזם באירופה המערבית בתחילת המאה ה־21. פציפיזם, שנגזר מהמילה הלטינית pax (שלום), הוא תפיסת עולם, שטוענת כי יש לנסות להגיע לפתרון של שלום כדי ליישב סכסוכים בין צדדים עוינים, ולמנוע מלחמה ככל שניתן. תומכיה מאמינים וחושבים שמצב כזה של שלום הוא אפשרי.

ההיסטוריון ההונגרי אישטוואן קנדה (Kende) הראה במאמרו פורץ הדרך "ההיסטוריה של השלום" משנת 1989, שהתפתחותה של המחשבה הפציפיסטית אינה מנותקת מההיסטוריה, ופציפיזם אינו רעיון מופשט ומנותק. זרמי הגות פציפיסטיים שיקפו לאורך ההיסטוריה המערבית את הלכי הרוח והאידיאולוגיות הרווחות באותה תקופה. לכן, הזרם הפציפיסטי הדומיננטי בימי הביניים היה פציפיזם דתי נוצרי, הזרם הפציפיסטי הדומיננטי בתקופת הרנסנס היה פציפיזם הומניסטי, ובמאות ה־18 וה־19 הפציפיזם הליברלי. החל מסוף המאה ה־19 עלה הפציפיזם הסוציאליסטי, בד בבד עם התפתחות תפיסת העולם והתנועה הסוציאליסטית באירופה המערבית.

נהוג לחלק את הזרם הפציפיסטי הסוציאליסטי לשניים: פציפיזם רפורמיסטי ופציפיזם מהפכני. הוגי הפציפיזם המהפכני גרסו שהמלחמה היא תוצר בלתי נמנע של השיטה הקפיטליסטית. התחרות העולמית על משאבים והסחר העולמי בנשק מועדים ליצור משברים שיתפתחו למאבקים אלימים בין מדינות. לתפיסתם של תומכי זרם זה, כדי לכונן שלום עולמי יש להפיל שיטה זו. לכן, הם התנגדו למלחמות לאומיות, אך תמכו במהפכה סוציאליסטית.

הוגי הפציפיזם הרפורמיסטי הסכימו עם הביקורות על השיטה הקפיטליסטית שיוצרת משברים וגורמת מלחמות, ולפיכך התנגדו לזרם הפציפיזם הליברלי, שגרס כי השיטה הקפיטליסטית מנוגדת למלחמה ומונעת אותה. אך הם התנגדו לפתרון המהפכני משום שלתפיסתם, השינוי החברתי יכול וצריך להיות מושג באמצעים דמוקרטיים ופרלמנטריים.

במאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, אחד ממאבקיו המרכזיים של הפציפיזם הסוציאליסטי היה המאבק באימפריאליזם. ייחודיותו של הפציפיזם הסוציאליסט בהשוואה לזרמים פציפיסטים אחרים הוא בהדגשתו את הסיבות הכלכליות והחומריות להתפשטות האימפריאליסטית. לטענת תומכי זרם זה, הסיבה המרכזית בעטיה הפכה המדיניות האימפריאליסטית לדומיננטית נבעה מתת־צריכה, כלומר מהמצב בו יכולת הייצור של בעלי ההון גדלה עשרות מונים יותר מיכולת הצריכה המקומית עקב חלוקת עושר לא שוויונית. במצב זה עתידים בעלי ההון לחפש שווקים רווחיים יותר להונם. שווקים אלו הושגו באמצעות כיבושים והשתלטות על שטחים וטריטוריות אחרות. הפציפיסטים הסוציאליסטים כללו גם סיבות כלכליות נוספות להשתלטות האימפריאליסטית כגון רצון האליטה הכלכלית להעסיק כוח עבודה זול באמצעות עובדים מהמושבות הכבושות, רצון להשתלט על משאבי טבע והשאיפה למשרות מכניסות עבור בני האליטה בממשל ובאדמיניסטרציה של המושבות הכבושות. האימפריה, הם הסבירו, היא אינטרס מעמדי ולא לאומי.

כשל הפציפיזם הליברלי

לצד זרם הפציפיזם הסוציאליסטי, היה גם זרם נוסף של פעילים ליברלים ששלל את המדיניות האימפריאליסטית מתוך עקרונות אחרים, ולמעשה הפוכים, מאלו של הפציפיסטים הסוציאליסטים. הפציפיסטים הליברלים התנגדו למדיניות האימפריאליסטית בעיקר משום שמדיניות זו לא מייצרת רווחים לטענתם, אלא עולה כסף באמצעות מיסים מיותרים ופגיעה בסחר החופשי. בבסיס ההתנגדות הזו לאימפריאליזם עמדה התפיסה התועלתנית וגישת הלסה פר השוללת התערבות ממשלתית בכלכלה. לדברי פעילי הזרם הזה, סחר חופשי וחינוך הם הדרכים להשיג שלום, לייתר ולבטל את השיטה האימפריאליסטית. אולם, העיקרון התועלתני היה בעוכרי הפציפיסטים הליברלים, שכן חלק אחר ממחנה הליברלים סבר שהמערב יפיק תועלת כלכלית רבה מכיבושים והרחבת האימפריה, ושמדיניות אימפריאליסטית מועילה לכלכלתה של מדינת האם. ואכן, במקרים אחדים שינו פציפיסטים ליברלים מובילים את עמדתם בנושא לזמן מה, או שהחריגו מדינות ואזורים מסוימים מהתנגדותם למדיניות אימפריאליסטיות, כאשר סברו שכיבושים אימפריאליסטים יפיקו רווח כלכלי. כך לדוגמה, המפלגה הליברלית בבריטניה הייתה חצויה בעמדתה, וליברלים רבים תמכו בלב חפץ בהרחבת האימפריה הבריטית. הכיבושים וההתפשטות האימפריאליסטית נמשכו גם כאשר המפלגה הליברלית עלתה לשלטון.

האמביוולנטיות וחוסר הנחישות של המחנה הליברלי בהתנגדות למדיניות האימפריאליסטית אפשרה לפציפיסטים הסוציאליסטים לבדל את עצמם ולפתח זהות נבדלת, שבה התנגדותם לאימפריה הייתה נדבך חשוב ומרכזי. הם הדגישו שהתנגדות עקבית ונחושה לאימפריאליזם תגיע מהמחנה הסוציאליסטי בלבד ולא מהמחנה הליברלי. לטענת פעילי הפציפיזם הסוציאליסטי, תפיסתם של הפציפיסטים הליברלים שגויה מן היסוד, שכן האימפריאליזם הפך לתופעה מרכזית ודומיננטית בפוליטיקה האירופאית דווקא בגלל היותו רווחי. סחר עולמי הוא שהוביל לאימפריאליזם, ולכן הוא לא יכול להיות התרופה עבורו. העולם המערבי כולו עבר לשלב האימפריאליסטי כאשר המסחר והייצור החלו לצמוח במהרה ונזקקו לשווקים חדשים להשקעות. בעקבות ביקורות אלו, פעילים אנטי־אימפריאליים ליברלים אחדים החלו להתקרב לזרם הפציפיסטי הסוציאליסטי. התופעה התגברה בעקבות החלטות הממשלות הליברליות להמשיך במדיניות אימפריאליסטית. הממשלה הליברלית בבריטניה פלשה למצרים וכבשה אותה, בגלל החוב שהממשלה המצרית הייתה חייבת למשקיעים בריטים והחשש מהלאמתה של תעלת סואץ שתגרום להפסד כספי עבורם. אם כן, האימפריאליזם היה אחת הסיבות החשובות והמרכזיות למעבר של רבים מהפציפיסטים אל המחנה הסוציאליסטי.

עקרון האחווה הכלל אנושית

מלבד ביקורת האימפריאליזם, הפציפיזם הסוציאליסטי התבסס על עקרון חשוב נוסף – עקרון האחווה הכלל אנושית. עיקרון זה אפשר לפציפיסטים הסוציאליסטים לגבש תפיסת עולם כוללת, ולעמוד איתן נגד עמדות לאומניות, בתקופה של התפשטות הלאומיות באירופה. חלקם (בעיקר פציפיסטים מהפכניים) שללו את עיקרון הלאומיות לחלוטין, והחליפו אותו בעיקרון האחווה הכלל אנושית. אחרים (בעיקר פציפיסטים רפורמיסטיים) החזיקו בתפיסת אחווה כלל אנושית רחבה מספיק כדי להכיל בתוכה את רעיון הלאומיות ולא לשלול אותו על הסף. הלאומיות בה תמכו שאפה לשתף פעולה עם לאומים אחרים ועל ידי כך "להתעלות" מעל לאומיות תוקפנית ושוביניסטית, ללא ביטולם של המדינה ושל עיקרון הלאומיות. מתוך כך, רבים מאוד בקרב הפציפיסטים הסוציאליסטים היו תומכים נלהבים בזכות ההגדרה העצמית של עמים קטנים ומדוכאים. ביטויה הממשי של תפיסה מופשטת זו היה בייסודם של מוסדות סוציאליסטים בינלאומיים גדולים, כגון האינטרנציונל הסוציאליסטי, אינטרנציונל האיגודים המקצועיים, ארגון העבודה הבינלאומי (ILO), וארגונים בינלאומיים אחרים, קטנים יותר בהיקפם, שהיו מושתתים על עיקרון האחווה הכלל-אנושית. 

במסגרות אלו נפגשו מנהיגי המפלגות הסוציאליסטיות והאיגודים המקצועיים מכל העולם והם חיזקו את הקשרים ואת האחווה בקרב התנועה הסוציאליסטית ומעמד הפועלים. יוזמות בינלאומיות אלו של מפגש בין סוציאליסטים ממדינות ומתרבויות אחרות, נועדו, בין השאר, כדי להכיר את "האחר" ולהפחית את הדמוניזציה בין הצדדים השונים. מפגשים אלה במסגרת מוסדות בינלאומיים, בין אם באופן פומבי או פרטי, הדגישו את הדמיון בין הצדדים השונים ואת האינטרסים המשותפים שלהם במאבקם נגד האליטות הכלכליות. 

הקמת מוסדות סוציאליסטים בינלאומיים שמטרתם הייתה "להתעלות" מעל הלאומיות התוקפנית, עוררה התנגדות בקרב השלטונות ברחבי אירופה, שחששו שמוסדות אלו יתחרו בהם ובסמכות השלטונית שלהם. מוסדות חוצי גבולות ולאומים אלו נתפסו כמי שעלולים אף לחתור תחת עיקרון הלאומיות עצמו, כיוון שהדגישו את המשותף לבני הלאומים השונים, בניגוד לעקרון הלאומיות המדגיש את המפריד ביניהם. בנוסף לכך, הם עודדו זהות מעמדית שנתפסה כזהות אלטרנטיבית לזהות הלאומית.

לצד הקמת ארגונים פוליטיים בינלאומיים, אורגנו מועדים ומופעים תרבותיים כגון האחד במאי, אולימפיאדת העובדים וארגונים תרבותיים סוציאליסטים (כגון ארגוני נוער סוציאליסטים, ארגוני טיולים סוציאליסטים וכדומה), שעיקרון האחווה הכלל אנושית עמד בבסיסם. מטרתם הייתה לתת מקום לביטויו של רגש האחווה גם בקרב פעילים מן השורה. ארגונים אלה השתמשו בתרבות הפופולארית כדי להעביר את מסר האחווה הכלל אנושית.

לצד פעילים פציפיסטים סוציאליסטים שקידמו את עקרון האחווה הכלל אנושית, היו גם פעילים פציפיסטים ליברלים שקידמו אותו, אולם הפילוסופיה והדגשים שלהם היו שונים. הפציפיסטים הליברלים בבריטניה הדגישו את הממד התועלתני ואת האינטרסים בתור הבסיס שעמד מאחורי עקרון האחווה הכלל אנושית. הדרך להשיג אחווה כזו, לדידם, הייתה באמצעות כינונו של שוק חופשי בינלאומי וחינוך להבנת התועלת שתצמח ממנו. חינוך ומסחר, ולא ארגונים המוניים קולקטיביים, הם הדרך להשגת האחווה בין האומות.
הפתרון המוסדי של הפציפיסטים הסוציאליסטים בבריטניה, שהדגיש את הקמתם של ארגונים בינלאומיים התורמים להתעלות מעל לשנאה הלאומית המפרידה והמסווגת, היה האלמנט הראשון שהשפיע על הפציפיזם הליברלי. האמונה שמדיניות של קידום הסחר החופשי בלבד יכולה לקדם את האחווה בין בני האומות השונות, כזאת הפונה לאינטרס הפרטי, החלה אט אט לפנות את מקומה לאמונה שכדי להשיג אחווה כלל אנושית יש צורך בהקמת ארגונים קולקטיביים גדולים, ובזניחת תפיסות המקדשות תחרות, מאבק ואינטרסנטיות. זו הייתה סיבה נוספת למעברם של פציפיסטים ליברלים אחדים למחנה הסוציאליסטי שהביאה את חלקם למסקנה שהתפיסה הסוציאליסטית תואמת יותר את עקרונות האחווה הכלל אנושית.

שיאו של האנטי־מיליטריזם ומלחמת העולם הראשונה

אנטי־מיליטריזם הייתה תפיסת עולם מקבילה ומשלימה, לצד עיקרון האחווה הכלל אנושית. תפיסת עולם זו הדגישה את הסלידה מצבא, מיליטריזם ומלחמות, והייתה מרכזית בתפיסתם של הפציפיסטים הסוציאליסטים. הביטוי בפועל של תפיסה זו היה התנגדות ומאבק נגד מרוצי חימוש שהשתוללו ברחבי אירופה בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה. הפציפיסטים הסוציאליסטים הדגישו שמלחמה היא רק עניין של זמן. אם יימשכו מרוצי חימוש אלו, שלום העולם כולו יהיה בסכנה. אכזבה זו של הפציפיסטים הסוציאליסטים מתמיכתן של המפלגות הליברליות בהמשך מרוצי החימוש, ומהקשרים של מנהיגיהן עם חברות הנשק, תרמה להתפתחות זהות פציפיסטית סוציאליסטית נפרדת מהפציפיזם הליברלי ונציגיו, שעתה נתפסו כמשענת קנה רצוץ בכל הנוגע למאבק במיליטריזם ומרוצי החימוש. 

אכזבתם של הפציפיסטים הסוציאליסטים הובילה אותם למתוח ביקורת חריפה יותר על הליברליזם. לטענתם, השיטה הקפיטליסטית הקיימת היא שהכשירה וקידמה את טירוף מרוצי החימוש. הסחר החופשי הוא שעודד את חברות הנשק להגדיל את המכירות ולצבור רווחים עצומים באמצעות הגברת העוינות והשנאה בין העמים. האינטרסים הכלכליים הם שהשחיתו את המערכת והפכו את נציגי הליברליזם, שאמורים להיות באופן עקרוני נגד מלחמות ובעד אחווה בין העמים, לתומכי מרוצי החימוש, ובכך הגבירו את החשדנות והעוינות בין הצדדים השונים. האידיאולוגיה הליברלית, אם כן, מהווה אבן נגף במאבק במיליטריזם.

מלחמת העולם הראשונה הייתה נקודת השבר הגדולה ביותר במחנה הפציפיסטי במערב אירופה, הפכה פציפיסטים רבים לסוציאליסטים וגרמה להם לנטוש את המחנה הליברלי. אומנם, כפי שכבר הוזכר, שינוי זה החל לפני המלחמה, בעקבות התמדתו של המחנה הפציפיסטי הסוציאליסטי במאבק באימפריאליזם, בשאיפה לקידום האחווה הכלל אנושית, בהתנגדותו למיליטריזם ולמרוצי החימוש, והאכזבה מהמחנה הפציפיסטי הליברלי שהיה פחות נחוש בנושאים אלו ולפעמים אפילו הסכים לקבלם. אולם, עד המלחמה הגדולה המעבר היה הדרגתי ומתון. מלחמת העולם הראשונה, לעומת זאת, יצרה מפץ בקרב הפציפיסטים, וקיבעה את מעמדו של הזרם הפציפיסטי הסוציאליסטי כזרם הפציפיסטי הדומיננטי במערב אירופה, ואילו הזרם הפציפיסטי הליברלי הפך לשולי יחסית, גם אם לא נעלם.

ישנן מספר סיבות לשינוי הקיצוני שחל במחנה הפציפיסטי ושגרם לכך שפציפיסטים ליברלים רבים נטשו את המחנה הליברלי ועברו למחנה הסוציאליסטי. בראש ובראשונה, הפעילים האנטי־מלחמתיים התאכזבו מהמפלגות הליברליות שהתנהלו במשך שלטונן באופן לוחמני ותוקפני, היו שותפות מלאות להיווצרות בריתות עוינות ופתחו במרוצי חימוש מיליטריסטים. בבריטניה שמעולם לא אוימה, התעקשה המפלגה הליברלית להכריז מלחמה. במהלך המלחמה, חברי המפלגה הליברלית היו מאוחדים מאחורי מפלגתם, ותמכו לחלוטין במלחמה. הפציפיסטים הליברלים הזדעזעו עד עמקי נשמתם ממצב זה. המחנה שסברו שהוא מחנה השלום, הכניס את בריטניה למלחמה וניהל אותה בעיוורון ובחוסר אכפתיות לחיי המוני האזרחים, אותם שלח לשדה הקרב, תוך הנהגת גיוס חובה לראשונה בתולדות המדינה ורדיפת סרבני מצפון וכליאתם. המפלגה הליברלית התנהלה כמו אחרון המיליטריסטים הלאומנים. אפילו תנועות השלום הליברליות שהיו קיימות לפני המלחמה תמכו בממשלה הליברלית וסירבו לגנות את המלחמה ולבקר את פעולות הממשלה.

המפלגות הסוציאליסטיות התנגדו למלחמה עד ליום בו פרצה. האינטרנציונל הסוציאליסטי נפגש מספר ימים לפני פרוץ המלחמה ואיים בשביתת עובדים במידה והמלחמה תפרוץ. מנהיגי המפלגות הסוציאליסטיות – מגרמניה, צרפת, בריטניה, אוסטריה ומדינות נוספות – עמדו יחדיו על הבמה, אחזו ידיים ויצאו בקריאה למנוע את המלחמה. עם שובו לארצו, נרצח מנהיג המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית ז'אן ז'ורס על ידי לאומן קנאי. בגרמניה נערכה הפגנה של כחצי מיליון פועלים יחד עם מנהיגי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית נגד פרוץ המלחמה בשבוע לפני שפרצה. 

אומנם ברגע שהמלחמה פרצה המפלגות הסוציאליסטיות ומעמד העובדים הביעו תמיכה במלחמה, בעיקר בלית ברירה, מתוך תקווה שהמלחמה תסתיים מהר מאוד, אולם אט אט ההתנגדות למלחמה הלכה והשתלטה על המפלגות והתנועות הסוציאליסטיות ברחבי אירופה: באיטליה המפלגה הסוציאליסטית התנגדה לה מתחילת ועד סופה. בבריטניה עד סוף המלחמה כל המפלגות הסוציאליסטיות התנגדו לה. ואפילו המפלגה הסוציאליסטית בצרפת שהצבא הגרמני התוקף היה בשטחה דרשה משא ומתן לשלום וסיום המלחמה בהקדם האפשרי. גרמניה הייתה היוצאת דופן, אולם גם בה, בין רבע לשליש מחבריה פרש מהמפלגה הסוציאל־דמוקרטית (SPD) והקים את המפלגה הסוציאל־דמוקרטית העצמאית (USPD) שהתנגדה למלחמה. במפלגה החדשה שהתנגדה למלחמה היו חברים מנהיגי ה־SPD שפרשו ממנה בגלל תמיכתה במלחמה, כמו הוגו האסה (יו"ר המפלגה עד לפרוץ המלחמה), קארל קאוטסקי ואדוארד ברנשטיין (הוגים מרכזיים במפלגה) ועוד. אחרי המלחמה התאחדו שתי המפלגות כי מבחינה אידיאולוגית לא היה ביניהם הבדל. בגרמניה, צרפת ואיטליה נערכו שביתות והפגנות רבות אותם ארגן המחנה הסוציאליסטי במהלך המלחמה למען סיומה. לעומת זאת, לא היו כלל מפלגות ליברליות שהתנגדו למלחמה מתחילתה ועד סופה, וגם לא הפגנות ומחאות ליברליות במהלך המלחמה. לא כל הסוציאליסטים היו פציפיסטים ואולי אפילו לא רובם, אבל רוב רובם של מתנגדי המלחמה הגיעו מהמחנה הסוציאליסטי.

בעת צרה נאלצו הפעילים האנטי־מלחמתיים הליברלים לפנות למחנה הסוציאליסטי שבקרבו מצאו תמיכה גדולה יותר לתפיסת עולמם, ושם יכלו למצוא שותפים ביתר קלות. בסוף המלחמה, כבר לא יכלו יותר הפציפיסטים הליברלים להאמין שהליברליזם הוא מחנה השלום, והודו בינם לבין עצמם וגם בפומבי שמחנה השלום הוא המחנה הסוציאליסטי. הפציפיסטים הליברלים ערכו חשבון נפש מעמיק ונאלצו להודות בצער רב שבניגוד לסוציאליזם, ליברליזם כתפיסת עולם לא מסוגל להניע תנועות פציפיסטיות בזמנים של משבר ובעתות מלחמה. הם הבחינו שבאזורים בהם התנועה הסוציאליסטית הייתה חזקה במיוחד גם התנועות הפציפיסטיות היו חזקות יותר. 

האידיאולוגיה הפציפיסטית הליברלית חטפה מכה אנושה בזמן המלחמה: בין מדינות אירופה השונות היה סחר מסיבי ותלות כלכלית הדדית, אולם עובדה זו לא פיתחה יחסי אחווה ורעות, ולא מנעה את המלחמה ההרסנית והקטלנית בתולדות האנושות עד אותה תקופה. ניסיונות לפתור את הסכסוך באופן רציונלי באמצעות דיון שקול בין חברי האליטות, שיהיה מנותק מההמונים המוסתים, על־פי העקרונות של אמנות האג משנת 1899 ומשנת 1907, נכשל (כמו שנכשל הניסיון למנוע סכסוכים אחרים לפניו כגון מלחמת הבורים). מתברר שהאליטות לא היו שקולות ורציונליות, אלא מוסתות וצמאות דם לא פחות, אם לא יותר, מההמונים. הפנייה של הפציפיסטים הליברלים אל חברי האליטות נכשלה, כיוון שהם היו ברובם לוחמניים ומיליטריסטים, ומאידך מעמד הפועלים נסחף פחות בהתלהבות מהמלחמה והיה יותר פתוח לדעות פציפיסטיות. לבסוף, פסיכולוגים וסוציולוגים שחקרו את הנושא סבורים שקיים קשר בין תפיסת עולם מלחמתית לתפיסת עולם קפיטליסטית, כיוון ששתיהן כוחניות ותועלתניות, ומנגד קיים קשר שלילי בין תפיסת עולם מלחמתית לתפיסת עולם סוציאליסטית, שמדגישה עזרה לזולת ואחווה אנושית.

בריטניה כמיקרוקוסמוס של פציפיזם סוציאליסטי

בריטניה יכולה לשמש עבורנו מיקרוקוסמוס לתנועת פציפיסטיות ברחבי מערב אירופה במהלך מלחמת העולם הראשונה. בזמן המלחמה, המחנה הסוציאליסטי היה דומיננטי בתנועה הפציפיסטית בבריטניה. מתוכו הגיעו ההפגנות והמחאות נגד הצטרפותה של בריטניה למלחמה, ששיאן היה בהפגנה הגדולה ביותר שהתקיימה עד אז בכיכר טרפלגר בלונדון, ב־2 באוגוסט 1914, יומיים לפני הכרזת המלחמה על ידי הממשלה הבריטית. מפלגת הלייבור העצמאית פעלה נגד המלחמה מתחילתה עד סופה, ובתחילת 1916 גם המפלגה הסוציאליסטית הבריטית שהייתה המפלגה המרקסיסטית המובילה בבריטניה, עברה לצד הפציפיסטי והחלה להיאבק במלחמה. המחנה הפציפיסטי היה חזק והשפיע רבות גם במפלגת הלייבור (Labour Party) ובאיגודים המקצועיים. מפלגת הלייבור החליטה לשלוח נציגים לקונגרס השלום של המפלגות והתנועות הסוציאליסטיות בשטוקהולם בשנת 1917 במטרה לשים קץ למלחמה, ופרסמה בפומבי נייר עמדה שדרש להפסיק את המלחמה ולהיכנס למשא ומתן למען שלום. עד סוף המלחמה הייתה למחנה הפציפיסטי השפעה ברוב התנועות והמפלגות של תנועת העבודה הבריטית. להתקרבות הפציפיסטים למחנה הסוציאליסטי והתרחקותם מהמחנה הליברלי היו השפעות שחרגו מתנועות השלום בבריטניה. המפלגה הליברלית לא נתפסה עוד כאלטרנטיבה למפלגת השמרנים. רבים לא הבינו מה ההבדל ביניהן.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, התנהל בבריטניה שיח ערני על אודות גיוס החובה ונערכו קמפיינים שעודדו התנדבות לצבא. העוינות האינסטינקטיבית של תנועת העבודה הבריטית למיליטריזם ואימפריאליזם, ותמיכתה בעיקרון האחווה הכלל אנושית, הקלה על פעילותם של הפציפיסטים הסוציאליסטים, והם הצליחו להשפיע על תנועת הלייבור בתקופה שלפני המלחמה להתנגד חד־משמעית וללא סייג לגיוסי חובה ולקמפיינים להתנדבות לצבא. על אף הסכמתם של מפלגת הלייבור והאיגודים המקצועיים לגיוס החובה בהמשך המלחמה, התמידו פציפיסטים סוציאליסטים וחברים רבים בתנועת העבודה הבריטית להתנגד לחוק זה בניגוד לעמדה הרשמית של המפלגה והאיגודים.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ייסדו מספר פציפיסטים סוציאליסטים ארגון סרבני מצפון בשם אחוות אי־הגיוס. ארגון זה הפך לארגון הסרבנים המשמעותי והגדול ביותר בבריטניה. מנהיגי אחוות אי־הגיוס היו רובם ככולם פציפיסטים סוציאליסטים, ועל פי הערכות גם מרבית החברים בארגון זה היו סוציאליסטים או חברי תנועת הלייבור. במהלך המלחמה זיהו השלטונות בבריטניה והעיתונות בין סרבני המצפון לסוציאליסטים, ודיברו עליהם כעל קבוצה אחת. תנועות סרבנות דתיות וסרבני מצפון נוצרים רבים התקרבו לסוציאליזם בזמן המלחמה, והקימו תנועות פציפיסטיות דתיות שהדגישו את האלמנט הסוציאליסטי, או שהצטרפו לתנועות ומפלגות סוציאליסטיות קיימות.

במקביל לקשר שנוצר בין סוציאליזם לסרבנות מצפון בבריטניה בזמן המלחמה, התרחקו הסרבנים מהמפלגה הליברלית ומהאידיאולוגיה הליברלית. התרחקותם של סרבני המצפון ותומכיהם מהליברליזם מובנת לנוכח העובדה שמפלגה זו, ששלטה בבריטניה בתקופה הנידונה, החליטה על חוק גיוס החובה והערימה עליהם קשיים, עד כדי שליחתם למאסר. כמו כן, יש לציין שבמהלך המלחמה לא הוקם ארגון סרבנים ליברלי אחד, ואף ארגון ליברלי לא סייע לסרבני המצפון.

סרבני המצפון הסוציאליסטים בבריטניה בזמן המלחמה הדגישו יחד עם התנגדותם למיליטריזם, אימפריאליזם ותמיכתם בעיקרון האחווה הכלל אנושית בתור הסיבות שבעטיין הם מסרבים להתגייס לצבא, גם את אי־קבלת סמכות המדינה לקביעת מצב חירום שבמסגרתו דורש הממשל מאזרחיו להרוג אזרחים של מדינה אחרת. עבור סרבני המצפון הסוציאליסטים, ריבונות הממשל לא כללה את זכותו להכריח אותם לשפוך דם ולפגוע בחיי אדם. בכך הם מתחו קו אדום לסמכות הריבונית, וגרסו שחציית קו אדום זה היא פגיעה בחירות. תפיסת עולמם השתלבה במסגרת תפיסה שהייתה נפוצה בקרב סוציאליסטים וחברי תנועת הלייבור בבריטניה, לפיה סוציאליזם מאפשר את הרחבת החירות האנושית. עבור סרבני המצפון הסוציאליסטים, העובדה שתנועות ופעילים סוציאליסטים היו דומיננטיים במאבק למען הזכות לסרב, בעוד קולם של הליברלים נדם בנושא זה, הייתה הוכחה נוספת שסוציאליזם היא האידיאולוגיה של החירות ואילו הליברליזם הפך מיושן ומיותר.

במהלך המלחמה נרדפו סרבני המצפון על ידי הממשל ששאף למרר את חייהם. הם נאלצו לסבול תנאים קשים בכלא, במוצבים הצבאיים ובמחנות העבודה. מצבם הנפשי הקשה הוחמר בעקבות האשמתם בפחדנות ובבגידה, על־ידי העיתונות והתעמולה הממשלתית. כל זה גרם להם להצטרף לארגון סרבני המצפון, שסיפק להם זהות וקהילה אליה יכלו להשתייך. סרבני המצפון בזמן מלחמת העולם הראשונה נזקקו לארגון שיאפשר להם להרגיש השתייכות קולקטיבית, משום שנדחו על ידי החברה בה חיו. אחוות אי־הגיוס אפשרה להם לכונן זהות פוליטית בלי לחשוש או להסתיר את אמונתם הפוליטית. הכנסים אותם ערך הארגון, שלעתים היו סגורים לציבור הרחב, שימשו כטקסים מודרניים שבהם זהותם כוננה ובהם נוצר קולקטיב של סרבני מצפון.

התאגדותם הקולקטיבית של סרבני המצפון גרמה לרבים מהם להתקרב לתפיסת העולם הסוציאליסטית. בזכות התאגדות זו הם הפכו לחלק מקולקטיב, והתרחקו מתפיסת עולם ואורח חיים אינדיבידואליסטיים, בו הפרט פועל למען עצמו בלבד. הם למדו להכיר את יתרונות ההתאגדות ואת העזרה הנפשית, אך גם הכלכלית והתעסוקתית שהיא סיפקה להם. רבים מהם בכתביהם הרחיבו את עקרונות העזרה ההדדית, ההתחשבות בחלש ובנזקק למערכת מדינית סוציאליסטית. סרבנים רבים ראו בזלזול בחיי אדם בזמן המלחמה את הסימפטום למערכת חסרת אכפתיות כלפי אזרחיה, שביטוייה בזמן המלחמה היה שליחת חיילים להיהרג בחזית וכליאה של סרבני מצפון, וביטוייה בזמן שלום היה מערכת קפיטליסטית חסרת אכפתיות וחמלה כלפי העניים, העובדים והחלשים בחברה. הם הסבירו בכתביהם ששאיפתם היא לחברה הנאבקת נגד הניצול והדיכוי ובעד אחווה בין בני האדם, לא רק בעת מלחמה, אלא גם בימי שלום.

הקשר בין סוציאליזם לפציפיזם במאה ה-20

התוצאות הפוליטיות של מלחמת העולם הראשונה התבטאו בעלייתן של מפלגות סוציאליסטיות ובנפילתן של מפלגות ליברליות. הכעס של חלקים בציבור הבריטי בעקבות זוועות המלחמה ונזקיה, היתרגם לחיפוש אחר אלטרנטיבה פציפיסטית יותר ופחות מיליטריסטית. בעקבות המלחמה, מפלגות סוציאליסטיות נחשבו לאלטרנטיבה כזו. בשנת 1923 עלתה לראשונה לשלטון בבריטניה מפלגת הלייבור. ראש הממשלה הראשון מטעם מפלגת הלייבור היה ראמזי מקדונלד, שנודע בהתנגדותו העזה למלחמה, ושנתפס על ידי רבים כנציגו של המחנה הפציפיסטי במהלכה. ממשלתו הכילה פעילים פציפיסטים רבים, שחלקם אף נכלאו בזמן המלחמה בגין סרבנות מצפון. מפלגת הלייבור הדגישה את ההבדל בינה, כמפלגה יונית ושוחרת שלום, לבין שתי המפלגות הליברליות והמפלגה השמרנית שהוצגו כניציות ומחרחרות מלחמה. מפלגת הלייבור, שהייתה בעבר האחות הקטנה של המפלגה הליברלית בשמאל, הפכה למפלגה הראשית של מחנה זה. מאז ועד היום מפלגת הלייבור נחשבת למפלגה של מחנה השלום ושל הפעילים הפציפיסטים בבריטניה, ואילו המפלגה הליברלית על גלגוליה השונים נותרה המפלגה הקטנה במחנה השמאל־מרכז, וכך גם ביתר מדינות מערב אירופה.

זרם הפציפיזם הסוציאליסטי ביסס את מעמדו כזרם הפציפיסטי הדומיננטי במערב אירופה, לצד הזרם הפציפיסטי הליברלי וזרמים אחרים. כך לדוגמה, המאבק בבריטניה נגד הנשק הגרעיני, שהחל בשנות החמישים של המאה ה־20, הונהג ברובו על ידי פעילים וארגונים מזרם זה. מקימיו של הארגון הבולט במאבק זה, המערכה למען פירוק הנשק הגרעיני, ניסו לפעול ולהשפיע מתוך מפלגת הלייבור. קינגסלי מרטין, שהיה אחד ממקימי הארגון, טען בשנת 1960: "אני לא מכיר דרך אחרת להשיג בריטניה לא גרעינית מלבד ניסיון להשפיע על מפלגת הלייבור".

בתום המלחמה, נוסד ארגון העבודה הבינלאומי, מתוך ההנחה ששלום עולמי לא יכול להתכונן ללא חתירה לצדק חברתי. בשנת 1969, במלאת יובל להקמת ארגון זה, הוענק לו פרס נובל לשלום. בנאום הענקת הפרס נאמר: "אם רצונך בשלום, טפח את הצדק". תפיסת העולם שמקשרת בין מרדף אחר משאבים ותחרות כלכלית בין מדינות ואינדיבידואלים לבין מלחמה, כמו גם התפיסה שמחברת בין מחסור חומרי ואי־שוויון לבין עוינות ושנאה לאחר, הפכו למקובלות בקרב מרבית הפציפיסטים במערב אירופה. בנאומו בעת קבלת פרס הנובל לשלום לשנת 1934, טען ארתור הנדרסון ש"עיקרון הכרחי לשלום עולמי מתמשך הוא צדק חברתי… המאבק לשלום צריך לכלול את המאבק לחירות ולצדק עבור ההמונים בכל המדינות". בנאומו הסביר הנדרסון את הסיבות למלחמת העולם הראשונה וטען שהן נבעו מ"השיטה הכלכלית, שהובילה לתחרות בסחר החוץ, בשווקים, ובחומרי הגלם". בנאום קבלת פרס הנובל לשלום לשנת 1977 טען נציג הארגון אמנסטי אינטרנשיונל ש"המטרה הסופית של פיתוח כלכלי לא נמדדת רק על ידי שיעורי הצמיחה או היקף הייצור", משום שמטרת הפיתוח היא ביצירת מצב אשר "יפחית את ניצול החלש על ידי החזק, שנעשה באמצעות מעמד חברתי, מדינה, קבוצת מדינות או גוף על־לאומי. ניצול זה… הוא הסיבה השורשית לסכסוכים רבים. לכן, קידום זכויות האדם כמכלול קשור ישירות לשימור השלום". גם במאה ה־21 חשוב שנזכור זאת.

תמונה ראשית: נציגות אמריקאיות לקונגרס הנשים הבינלאומי, אפריל 1915 (Wikimedia)