בשנת 1996 פרס ביל גייטס, מנכ"ל חברת מייקרוסופט דאז בספרו 'The Road Ahead' את משנתו האופטימית לגבי תפקידן של טכנולוגיות דיגיטליות והאינטרנט בחיים החברתיים. לפי גייטס, הטכנולוגיות הדיגיטליות והאינטרנט יביאו לאחווה גלובלית, ישפרו ללא היכר את חינוך ילדינו, יחזקו את הדמוקרטיה הישירה ובסופו של דבר, ייצרו את התנאים האופטימליים להתפתחות של מה שהוא כינה "קפיטליזם ללא חיכוכים". את כל ההכנסות מהספר תרם גייטס לעמותה המעודדת שימוש בטכנולוגיות דיגיטליות בחינוך (National Foundation for the Improvement of Education) מתוך אמונה, הרווחת עד היום, לפיה רק הדיגיטציה של ההשכלה תשפר את רמת החינוך, תעלה את הנגישות ותגשר על פערים חינוכיים, כלכליים וחברתיים.
עברו 25 שנים מאז שירטט גייטס את תחזיותיו האופטימיות לגבי מקומן של טכנולוגיות דיגיטליות ביצירת מהפכה חברתית וחינוכית. הטכנולוגיות הדיגיטליות והאינטרנט אכן התפשטו והושרשו כמעט בכל תחום בחיינו: במקומות העבודה, בחיי החברה, בחינוך ואף בתחום הרומנטי. תקופת הקורונה רק העצימה וחיזקה מגמות אלו. באשר לחינוך, גם כאן תחזיותיו התממשו לכאורה – אנו חיים בעולם המחונך ביותר שהתקיים אי פעם, עידן שבו יותר ויותר אנשים משכבות אוכלוסייה מגוונות רוכשים השכלה מקיפה, לומדים מספר רב יותר של שנים, מספר רב יותר של מקצועות, וזוכים להשכלה גבוהה. הדבר בולט במיוחד בישראל בה כמעט חצי מהאוכלוסייה בעלת השכלה על־תיכונית והיא מדורגת במקום ה־3 מבין המדינות המפותחות בהשכלת מבוגרים לפי מדרג ה־OECD.
האמנם אוטופיה בהתגשמותה? למרות שצדק גייטס בתחזיותיו לגבי העוצמה שבה תשתלט הטכנולוגיה על חיינו ולגבי העלייה ברמת הנגישות לחינוך, הפערים הכלכליים, החברתיים והחינוכיים מאז שנות ה־90 בעולם ובישראל רק הלכו והתעצמו. בארצות הברית למשל, אי־השוויון לפי מדד ג'יני גדל משמעותית מ־0.38 בשנות התשעים ל־0.41.1 בשנת 2015. בישראל גדל מדד האי־שוויון מ־0.35.5 בשנת 1992 ל־0.39 בשנת 2006 (כאשר ממוצע הפערים במדינות הOECD עומד על 0.31). נראה שמצבם של הדורות הבאים לא עומד להשתפר: מחקר רחב שנערך ב־25 ממדינות ה־OECD מראה בבהירות רבה שהדורות הבאים יהיו עניים מקודמיהם.
לכאורה מדובר במצב מוזר: בעולם המחונך ביותר בהיסטוריה המודרנית, אפשר היה לצפות למוביליות חברתית־כלכלית גבוהה משום שלפרטים בחברה יש את כלי הניעות הנדרשים. אולם במציאות האוכלוסיות החלשות אולי משכילות יותר מבעבר, אבל גם עניות יותר. כיצד זה קורה ומה הקשר לטכנולוגיות דיגיטליות?
על אף הרחבת הנגישות ללימודים, האי־שוויון האתני, הלאומי והמעמדי שועתק גם למערכות ההשכלה ובמקביל נוצרה תחרות מוגברת על מגוון הולך ומצטמצם של הזדמנויות תעסוקתיות. דוח מקיף על אי־שוויון בחינוך מטעם מרכז טאוב מראה שהרחבת ההשכלה, כשלעצמה, אינה מצמצמת את הפערים החברתיים — למעשה היא מרחיבה אותם על ידי יצירת מערכות מדורגות ומובחנות. בסופו של התהליך החברה כולה משכילה יותר אבל הפערים בה נשמרים ואפילו גדלים. כמו כן, מחקרים רבים שנעשו בעשרות השנים האחרונות חוזרים ומראים כי יש פער גדול בין האמונה הרווחת לפיה הדיגיטציה של ההשכלה תביא לגישור של פערים חברתיים־כלכליים, לבין המציאות בכיתות הלימוד. כך לדוגמה, מחקר עדכני שפרסם ארגון ה־OECD על בסיס נתוני מבחני PISA הבין־לאומיים הראה כי אין קשר בין ההשקעה של מערכת החינוך במחשוב בתי הספר והשימוש שתלמידים עושים במחשבים לבין תוצאות לימודיות.
למרות המציאות הבעייתית המשתקפת מתמונה זו, טכנולוגיות דיגיטליות עדיין נתפסות כפתרון האולטימטיבי לשלל בעיות חברתיות. תפיסה זו בולטת במיוחד בשיח הציבורי, וגם זה האקדמי, העוסק בדיגיטציה בהשכלה הגבוהה. פילנתרופים שונים כביל גייטס, חברות חינוך עסקיות וקובעי מדיניות שואפים "להמציא מחדש את החינוך של המאה ה־21" על ידי הכנסת טכנולוגיות דיגיטליות למערכת ההשכלה. כנסים, מאמרים, וקורסים אקדמיים עוסקים ביתרונות של שימוש בטכנולוגיות למידה דיגיטליות תוך כדי מסגורם במערכת מושגים חיובית כמו "חדשנות" "פיתוח" ו"קידום". על אף שהקשר בין דיגיטציה לשיפור רמת הלימודים ולגישור פערים חינוכיים לא הוכח מעולם, נראה שגם באקדמיה רווחת האמונה התרבותית השוזרת בין "קדמה" לטכנולוגיה ומצפה לאותה מהפכה חינוכית־דיגיטלית שתגיע.
מנגד קיים שיח ציבורי ואקדמי הפוך המזהיר מפני "מלכודת הטכנולוגיה" ומתריע מפני ההשפעות החברתיות ההרסניות שלה כמו: ניכור, התנוונות של מיומניות לימודיות, בידוד חברתי, השטחה של הידע ועוד. קול "מחאתי" זה נגד השימוש ההולך והגובר בטכנולוגיות למידה בלט במיוחד בתקופת הקורונה בה כל מערכות ההשכלה הגבוהה נאלצו לעבור בבת אחת לפלטפורמות הדיגיטליות. מהלך זה גרר אחריו גל עולמי של ביקורות ברשתות החברתיות, בתקשורת ובהפגנות בקמפוסים שהתריע על ההשלכות ההרסניות של הפלטפורמה הדיגיטלית ללימודים האקדמיים. כך לדוגמא, סיסמת הדגל של הסטודנטים המפגינים באוניברסיטת בן גוריון הייתה "אנחנו לא ריבוע שחור" – סיסמה שבאה לומר שלכל סטודנט יש אישיות, צרכים ורגשות שלא באים לידי ביטוי דרך הפלטפורמה המקוונת.
לכאורה מדובר בשתי גישות מנוגדות: אחת תומכת נלהבת בשימוש בטכנולוגיות דיגיטליות בהשכלה והשנייה מזהירה מפניהן ומקדשת אינטראקציה אנושית וא־טכנולוגית במפגש החינוכי. אולם בבחינה מקרוב של שתי צורות שיח אלו ניתן למצוא בהן הנחת יסוד משותפת: שתי הגישות בוחנות את הטכנולוגיה קודם כל דרך הממדים החומריים שלה (כלומר כמציאות קיימת ובלתי ניתנת לערעור), ודרך משקפיים נורמטיביות (לטכנולוגיה יש השפעות חיוביות או השפעות שליליות).
הכשל המחקרי בשתי הגישות טמון לא רק בכך שהן אינן משקפות את המציאות במלואה, שהרי לכל תופעה חברתית יש צדדים "חיוביים" ו"שליליים" משלה (השאלה היא עבור מי) וגם תמיד ישנה אפשרות שהמציאות תשתנה בעתיד ואכן נגיע לאותה גאולה או חורבן טכנולוגיים. הבעיה בשתי הגישות נעוצה קודם כל בכך שהן מייחסת לטכנולוגיות הדיגיטליות תכונות אינהרנטיות, ניטרליות ועצמאיות המשפיעות בתורן על העולם החברתי. כלומר הן בוחנות את ההשלכות של הטכנולוגיה ולא את הטכנולוגיות עצמן, את תהליך הייצור והעיצוב שלהן למשל, משום שאלו נתפסות כניטרליות ונפרדות מן העולם החברתי. ואולם, על מנת להבין לעומק את תהליכי העיצוב ההדדיים בין טכנולוגיות דיגיטליות לחיינו, יש להעלות שאלות גם לגבי הממדים החברתיים, ההיסטוריים והתרבותיים השזורים בהן. באיזה קונטקסט חברתי ותרבותי הטכנולוגיות הללו נוצרות ופועלות? אילו מערכות תרבותיות ומוסדיות השימוש הנוכחי בהן משרת?
מנגד לשתי הגישות שהוזכרו, שכאמור רווחות לא רק בשיח האקדמי אלא גם בזה הציבורי והתקשורתי, ישנו זרם ביקורתי יותר של חוקרים המחזיקים בגישה מקובלת ומוכרת פחות. בניגוד לתפיסה הרווחת הקושרת בין טכנולוגיה לקדמה ולידע "אובייקטיבי", טוענים חוקרים אלו כי הטכנולוגיה היא מנגנון הכפוף ומגולם בתוך יחסי כוח חברתיים ספציפיים, והטכנולוגיות החינוכיות, כמובן, אינן שונות במובן זה. הגישה הביקורתית גורסת אם כן כי טכנולוגיה לעולם אינה יכולה להוות מנגנון ניטרלי, אובייקטיבי ונפרד מהחברה, וכל התייחסות אליה ככזו רק מחזקת את כוחה. לכן זו גישה שאינה מסתפקת בבחינת ההשלכות ("היתרונות והחסרונות") של הטכנולוגיה, אלא מבקשת לפרק את תהליכי הייצור, העיצוב והמערך החברתי שהטכנולוגיה לוקחת בו חלק.
אחת הטענות המרכזיות של חוקרים המשתייכים לגישה הביקורתית היא שלא רק שלאופן השימוש בטכנולוגיות הדיגיטליות במערכת ההשכלה הגבוהה כיום אין קשר לגישור של פערים חברתיים כלכליים, אלא שהן משוקעות בתוך מבנה חברתי אידיאולוגי ותרבותי בלתי שוויוני מיסודו: והוא המבנה הנאו־ליברלי. על כן הן מעמיקות את הפערים ויוצרות צורות חדשות של שיח. כך למשל, מחקרים מלמדים שמכיוון שהטכנולוגיות החינוכיות מפותחות על ידי חברות מסחריות המשווקות באופן אגרסיבי לתוך מערכות ההשכלה, הן מכפיפות את ההתנהלות במוסדות החינוכיים לשיקולים כלכליים צרים ומעודדות את התפשטותו של ההיגיון הנאו־ליברלי למרחב החינוכי.
נאו־ליברליזם היא שיטת הצבר הון המשלבת בין אידיאולוגיה, מדיניות ופרקטיקות השולטת ברוב החברה ובכלכלה המערבית היום. האידיאולוגיה הנאו־ליברלית רואה את בני האדם כיצורים אנוכיים, תחרותיים וממקסמי רווחים. עקרון "השוק החופשי" נתפס כדרך הטובה ביותר, אם לא היחידה, לתרגם את כלל הפעילות של פרטים אנוכיים ל"טוב משותף". הפרקטיקות הנאו־ליברליות ממסחרות את חיי היומיום ומעצבות את הפרטים כסובייקטים היפר־אינדיבידואליסטים אשר הופכים את עצמם לפרויקט ניהול רציונלי ורגשי. המדיניות הנאו־ליברלית כוללת תהליכי הפרטה של שירותים ומוסדות ציבוריים, דה־רגולציה של שחקנים עצמאיים בשוק והכפפת הכלכלה המדינית לחוקי שוק ההון.
בעשורים האחרונים עוברת מערכת ההשכלה הגבוהה תהליכי נאו־ליברליזציה ומסחור כחלק מהתפשטות האידיאולוגיה, הפרקטיקות והמדיניות הנאו־ליברליות. למוסדות ההשכלה הגבוהה, האוניברסיטאות והמכללות הופכות להיות ממוקדות יותר ויותר בהשגת ערך שוק באמצעות תחרות, דירוג ביצועים, ייצור תחזיות של דרישת הצרכנים ו"החזר ההשקעה" שלהם. פעולות אלו מבוססות על טכנולוגיות דיגיטליות המאפשרות אותן בקנה מידה גדולים. השימוש בטכנולוגיות דיגיטליות במערכות ההשכלה הגבוהה למטרות אלו משרת דרישות פוליטיות וחברתיות קיימות, הנגזרות מהמדיניות הנאו־ליברלית, אך בו בזמן הוא גם מעודד את התפתחותן של פרקטיקות יומיומיות ותפיסות נאו־ליברליות במוסדות האקדמיים. ההתפשטות ההולכת וגוברת של פלטפורמות דיגיטליות בשדה ההשכלה הגבוהה הפך אותן לתשתיות עליהן מתבססים יותר ויותר, לא רק ברמת המאקרו ומדיניות הניהול של מערכות השכלה גבוהה, אלא גם בהחלטות פנים אקדמיות, פדגוגיות וארגוניות. אלו מטפחות ומעודדות באוניברסיטאות ובמכללות צורות נאו־ליברליות של הערכה והתנהלות. באופן זה, הפלטפורמות הדיגיטליות נתפסות במחקר הביקורתי לא רק כ"כלים" דרכם ממשים ומכוננים מודלים עסקיים ופרקטיקות דמויות שוק, אלא גם כסוכנים חברתיים של תרבות נאו־ליברלית באקדמיה.
דוגמא המגלמת את תהליכי המיזוג של מודלים עסקיים מסחריים בהתנהלות של המוסדות האקדמיים דרך הפלטפורמות הדיגיטליות היא ייצור "תחזיות שוק חינוכיות". תחזיות אלו, המבוססות על ידע של מומחים ולמידת מכונה (אלגוריתמים המיועדים לאפשר למחשב ללמוד מתוך דוגמאות, ולבצע מגוון משימות חישוביות) מנבאות עבור המוסדות האקדמיים את "דרישות הצרכנים" (כלומר דרישות הסטודנטים) בנוגע לתוכן הנלמד במסגרתן. הן מאפשרות להם להתאים את תוכניות הלימודים ולהשקיע בפלטפורמות חינוכיות העתידות להביא לתשואה רווחית גדולה יותר. מודל זה הממוקד בהגדלת ההשקעה ברווח עתידי מהווה את הבסיס להתנהלות עסקית בשוק ההון, מועתק למרחב האקדמי דרך ייצור "תחזיות חינכויות" דיגיטליות.
השיח הנאו־ליברלי הפך לשיח הגמוני המעצב כמעט את כל תחומי החיים שלנו היום, והוא שזור גם בשיח הדיגיטלי סביב טכנולוגיות למידה בהשכלה. רעיון הגמוני הוא רעיון המקיף ושולט כמעט בכל תחומי החיים החברתיים, עד שהוא נהיה כמעט "שקוף" (כלומר הוא נתפס כניטרלי וטבעי) ולעיתים קרובות גם מזוהה עם קדמה. במאמר זה ביקשתי לטעון שכחלק מתהליך הנאו־ליברליזציה בהשכלה הגבוהה והכלתו של השיח הטכנולוגי אל תוך מסגרת השיח ההגמוני הנאו־ליברלי – השימוש בטכנולוגיות הדיגיטליות במרחב האקדמי נתפס כמהלך טבעי, ניטרלי ושקוף. לכן הבחינה של השימוש בטכנולוגיות דיגיטליות מתמקדת בהשלכות החיוביות או השליליות שלהן, ולא במבנים החברתיים המייצרים אותן, ואותן הן משרתות. שיח נורמטיבי זה המתמקד בהשלכות ולא ב"גורמים" בהקשר לטכנולוגיות דיגיטליות הוא לא רק "טעות" אינטלקטואלית המתעלמת ממבני הכוח, אלא הוא חלק מהמנגנון שמחזק את אותו מבנה: על ידי כך שהוא מתייחס אליו כטבעי ולגיטימי, ולנו הציבור נותר רק להתמודד עם ההשלכות החיוביות או השליליות שלו.
אולם הטכנולוגיות הדיגיטליות אינן שליליות או חיוביות. הן גם לא נאו־ליברליות או שיווניות. הטכנולוגיות הדיגיטליות הן "חלולות", יש בהן בהכרח את הפוטנציאל ליצור שינויים בכיוונים שונים ולעיתים סותרים, אך הן קודם כל משקפות וספוגות בתוך התרבות, השיח ומבני הכוח בתוכם הן נוצרות ופועלות. השיח ההגמוני הנאו־ליברלי סביב טכנולוגיות דיגיטליות מערפל את אותם הקשרים חברתיים ומבניים בהן הן שקועות ומסיט את הדיון מהם (גם במראית עין של "ביקורתית") להשלכות שעלינו להתמודד איתם. באופן זה, הוא מכשיר את הקרקע להתקבלות של סדר היום הנאו־ליברלי המתבטא גם בטכנולוגיות הדיגיטליות בהשכלה הגבוהה כמצב טבעי ונעדר חלופות.
תמונה ראשית: EdTech Stanford University School of Medicine / IMG_4973 (CC BY-NC-ND 2.0)
מריה גרצקי היא דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.