Skip to content

סוציאליזם דמוקרטי, לא "פוסט קפיטליזם"

עמי וטורי

לאחרונה נפוץ המושג פוסט קפיטליזם כתיאור של מגמות המובילות אל מעבר למערכת הכלכלית הקיימת. אך המושג משקף בלבול מושגי שמתעלם מהתפיסות וההישגים של הסוציאל־דמוקרטיה ותנועות הפועלים.

המושג "פוסט קפיטליזם" שנפוץ לאחרונה מתכתב בדרך כלל עם ספרו של העיתונאי הבריטי פול מייסון הנושא את אותו שם. הספר, שיצא לאור ב־2015, מתאר מחד מציאות דיסטופית, שבה ארגוני עובדים ומדינת הרווחה הקלאסית נחלשים וכושלים מול בעלי ההון – שם כולל לאחוזון העליון האוחז ברוב ההון ובהכנסה גבוהה מאוד. אלו, לטענתו של מייסון, הגיבו לחוסר היכולת להוריד שכר בתקופת הצמיחה האיטית של שנות השבעים על ידי פיתוח טכנולוגיות שמייתרות את העבודה האנושית. התוצאה היתה היחלשות של ארגוני העובדים ומדינת הרווחה, אך מנגד, חל גם גידול במספר המוצרים שאינם צריכים עבודה או עלות של מיכון לצורך יצורם: מוזיקה, וידאו, תוכנות ותכנים אינטרנטיים נוספים כמו גם אתרים ללא מטרת רווח המבוססים על שיתוף. מפה צומחת לכאורה הזדמנות לחברה ללא כוח עודף של בעלי הון וללא שוק. הוגים אחרים כמו יאניס וארופאקיס, מדברים על פוסט קפיטליזם כמציאות כלכלית שבה ההון מתנתק מהחיים הריאליים. דוגמא לכך היא שוק מניות הצומח ללא קשר למצב הייצור בזירה של הסחורות והשירותים הממשיים.

משם התואר "פוסט", אנו אמורים להבין שמדובר בשינוי מהותי המחליף את הקפיטליזם ומכאן שכדי להסכים שמשהו הוא "פוסט קפיטליזם", צריך גם להסכים על מהו קפיטליזם. קפיטליזם הוא משטר כלכלי, שכמו קודמיו, מתאפיין בריכוז זכויות יתר על הכנסה ומשאבים ריאליים אצל מיעוט קטן, מיעוט שהוא גם הכוח השולט בפועל. אך בעוד שבמשטרים הקודמים לו האליטות התחזקו על ידי משחק סכום אפס שבו אדמה עוברת מיד ליד באמצעות כוח צבאי ונישואים, בקפיטליזם בעלי ההון מתעצמים על ידי הגדלה מתמדת של הפער בין מחיר המוצר הנמכר על ידם לבין המחיר שנאלצו לשלם תמורת יצורו. במלים אחרות, הרווח וצבירתו לכדי הון הוא המבדיל את הקפיטליזם ממשטרים קודמים.

אם כך, מהו בדיוק החידוש בטכנולוגיות החדשות שלכאורה מבשרות על עידן “פוסט קפיטליסטי”? לפי ההגדרה הזאת של קפיטליזם, מוצרים באפס עלות ייצור אבל עם מחיר מאוד ממשי שמשולם למחזיק בהם או למי שמוכר אותם, הם פשוט הזדמנות ל"קפיטליזם על סטרואידים". הלגיטימציה המוסרית של בעלי ההון לגבות מחיר באופן שייצר להם רווח מפוקפקת באותה מידה הן כאשר הייצור מצריך מעט עבודה אנושית, והן כאשר הייצור עתיר עבודה. גם בקיומם של מוצרים הנוצרים מחוץ לשוק – לכאורה, אינדיקציה נוספת לראשיתו של עידן פוסט קפיטליסטי – אין חידוש גדול. תמיד היו דברים בעלי ערך שלא תומחרו ולעתים אף חולקו לכל. מרקס אכן מצביע על נטייתו של המשטר הקפיטליסטי לנסות ולתמחר את הכל, פעולה שאולי נוגדת את ערכי הרומנטיקה של המאה ה־19, אך אין בה כל רע כל עוד היא איננה משרתת את ריכוז העושר בידי קבוצה קטנה. תמחור הוא כלי תיכנוני ויותר משהו הוא מעיד על ניצול, הוא מעיד על יכולת לשפר את התכנון וההקצאה.

מהות הקפיטליזם איננה התמחור, צורת התכנון הכלכלי וגם לא האבסורדיות המוסרית של התעשרות לכשעצמה. קפיטליזם מהווה עוול בגלל הניצול, הווה אומר ריכוז פירות התוצר החברתי בידי מיעוט שליט קטן. קפיטליזם הוא ייחודי ביחס לתקופות קודמות הודות לדינמיות שלו ולהיעדרו של משחק סכום אפס. הקפיטליזם גם נבדל בכך שהוא איננו שואב את הלגיטימציה שלו מהעבר, מהמסורת ומ"חכמת הדורות" אלא מהאמונה שהכישרון והחריצות הם המדד והמנגנון שעל פיהם העושר החברתי (אמור להיות) מחולק.

הסוציאליזם הרפורמיסטי

האופוזיציה המהותית לקפיטליזם היתה לכן המאבק לצמצום ולביטול זכויות היתר החומריות והפוליטיות של המעמד השליט – מעמד שמעגליו הפנימיים והחיצוניים מוגדרים כשכבות השונות של "הבורגנות" – וחלוקה שוויונית של זכויות וכוח לכלל החברה. זה היה המבחן שבו השתמשו הוגים סוציאליסטים־רפורמיסטיים מאדוארד ברנשטיין היהודי גרמני, עבור דרך נילס קרלבי, ארנסט ויגפורס, ורודולף מיידנר השבדים, וכלה בהרולד לסקי הבריטי. בסופו של דבר זה גם היה המבחן שבו השתמשו לנין ורוזה לוקסמבורג. לנין ודומיו חלקו על הרפורמיסטים לגבי הדרך, ולגבי עצם היכולת לפעול בהדרגתיות, יכולת שממנה נובע גם קיומם של מצבי ביניים יציבים בין קפיטליזם מוחלט לסוציאליזם מוחלט. אולם הם עדיין ידעו, בדרך כלל, להבדיל בין מהות הקפיטליזם לבין מה שאינו מרכיב הכרחי שלו.

הסוציאליסטים הרפורמיסטים הגדירו קפיטליזם מוחלט כמצב שבו כל הזכויות על תוצרי החברה מרוכזות בידי מיעוט המונע על ידי אידאליזציה של אגואיזם, מריטוקרטיה לכאורה וצבירת הון שאיננה משחק סכום אפס. מנגד, סוציאליזם מלא הוגדר לפי הסוציאליסטים הרפורמיסטים כ"זכות על כל תוצרי החברה בידי הכלל" וכשוויון מלא בחלוקת ההכנסה והכוח. בעוד שלא סביר למצוא חברות המצויות באחד הקטבים, בטווח אפשריים להשקפתם מצבי ביניים רבים: מדינה/חברה יכולה להיות קרובה לקוטב הסוציאליסטי – כמו למשל ארצות סקנדינביה מאז שנות החמישים של המאה העשרים – או לקוטב הקפיטליסטי המוחלט, כמו ארצות הברית ומערב אירופה בסוף המאה התשע עשרה. המטרה של "פירות הייצור בידי הכלל" ושוויון בחלוקת ההכנסות והכוח, היתה ועודנה היעד הפורמלי של מפלגת העובדים הסוציאל־דמוקרטית השבדית (ה־SAP), ולמעשה היעד של כל תנועות העבודה הסקנדינביות הכוללות את ארגוני העובדים והמפלגות הקשורות בהם. מעניין לציין שגם כאשר מרקס ב"ביקורת תוכנית גותהא" (1875) ניסה לתאר את דמותה של חברה סוציאליסטית לאחר המהפכה, היא מזכירה במידה רבה כלכלה מעורבת או את "המדיניות הכלכלית החדשה" (הנא"פ) של לנין – חברה אוטופית פחות ממדינת הרווחה האוניברסאלית הסקנדינבית.

הבלבול בין צורה לתוכן שמאפיין את הזרם הפוסט קפיטליסטי אינו חדש. אחד האחראים המרכזיים לבלבול הזה הוא הכלכלן המרקסיסט רודולף הילפרדינג, שכיהן בין השנים 1928-1929 כשר האוצר מטעם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית של גרמניה (ה־SPD) של הממשלה הרחבה שהורכבה מסוציאל־דמוקרטים בקצה השמאלי וליברלים־לאומיים בקצה הימני. הילפרדינג (שעליו, בין היתר, מסתמך מייסון בספרו) הוא דוגמה היסטורית מובהקת למי שיצר את החטא הזה, ובגדול: בנאום מ־1927 בפני קונגרס המפלגה בקייל הוא הציג את התכנון שהתבצע על ידי המונופולים והקרטלים הגרמנים של זמנו עדות לקבלת "העיקרון הסוציאליסטי של תכנון מרכזי", עיקרון שלא היה ולא נברא. בשם הצורה – תכנון מרכזי – הילפרדינג הצדיק מדיניות שאין דבר בינה ובין צמצום הקפיטליזם והרחבת הסוציאליזם. כדמות בכירה ב־SPD בראשית שנות השלושים, הילפרדינג גם מנע את אימוצם של רעיונות של כלכלה קיינסיאנית מרחיבה על ידי המפלגה וקידם מדיניות פיסקלית שמרנית שכרסמה בצורה ניכרת ביכולתה של המפלגה לבלום את התחזקות הנאצים.

יש לציין ש"הפוסט קפיטליסטים", ככול שניתן לדבר עליהם כתנועה או כזרם רעיוני, מעלים הצעות נאות לשינוי חלוקת הכוח וההכנסות בחברה: "דמוקרטיה תעשייתית" שבמסגרתה יועברו חלק מזכויות הניהול לעובדים, קיצור זמן העבודה בשכר ללא פגיעה בשכר, הכנסה שאינה תלויה בעבודה וכדומה. אך לא מדובר ברעיונות מקוריים. הרעיונות האלה מופעים כבר בשנות העשרים בהגות הסוציאליסטית הרפורמיסטית, המכונה גם סוציאל־דמוקרטית (שאין לבלבל בינה לבין גרסתה המדוללת מאוד בחלק מהארצות שאינן סקנדינביה החל משנות החמישים של המאה העשרים).

הסוציאליזם הרפורמיסטי הסקנדינבי בהחלט לא היה זרם מתגונן. להפך, מדובר ביישום מרחיק לכת של רעיונות הדמוקרטיה תעשייתית, בדילול המשמעות של קנין פרטי, בהרחבת הבעלות הציבורית הפורמאלית, בהקמת מדינת רווחה אוניברסאלית, בקביעת תנאי החיים וההכנסות של עובדים על ידי העבודה המאורגנת ועוד. כל ההישגים הללו שינו באופן מהותי את מציאות החיים בארצות סקנדינביה יותר מכל הוגה "פוסט קפיטליסטי" בן המאה ה־21.

כמה דוגמאות ימחישו זאת: בין 20% ל־40% מהדירקטוריון בחברות בינוניות וגדולות בארצות סקנדינביה ממונה על ידי העובדים וארגוני העובדים והדירקטורים אינם מחויבים להעדיף את הרווח על פני שימור מקומות העבודה או זכויותיהם. הבטיחות היא בניהול מלא של העובדים וארגוני העובדים. כ־30% עד 50% מהבעלות הפורמלית על ההון היא בקרנות בשליטה ציבורית. לבעלות על נדל"ן משמעות מוגבלת מאוד בהשוואה לארצות אחרות, והרוב המכריע של ההכנסה הכוללת (כ־80%) מחולק על ידי מנגנונים ציבוריים והסדרים קיבוציים. גם בארצות אחרות באירופה נוצרו מאז 1945 הסדרים ששינו דרמטית את המציאות הכלכלית־חברתית והפכו אותה להרבה פחות קפיטליסטית.

חשיבותן של תנועות הפועלים

לשינויים האלה אחראי סובייקט (כוח פועל) מרכזי אחד: תנועות הפועלים של המאה העשרים. ארגוני העובדים והמפלגות הקשורות בהם הם ששינו את הסדר החברתי והצליחו להגן ולשמר את ההישגים האלה. השפעתם ניכרת יותר בסקנדינביה מאשר למשל בגרמניה, אך המגמה זהה.

בבריטניה ובארצות הברית המגמה הרבה פחות בולטת. בארצות הברית תנועת העבודה – אם אפשר בכלל לכנות אותה כך – תמיד הייתה חלשה, ואילו תנועת העבודה בבריטניה נחלשה דרמטית מאז שנות השמונים. המשמעות היא שמלבד ליברלים אידאולוגיים, השמאל בארצות האלו, ובמיוחד בארצות הברית, כמעט חסר סובייקט.

אחד החידושים הגדולים של מרקס היה סימונו של סובייקט שמסוגל להניע את החברה לכיוון סוציאליסטי יותר (במידה ויעשה את המהלכים הפוליטיים הנכונים). בכך הבדיל עצמו מרקס מאותם סוציאליסטים נעדרי סובייקט שלהם קרה בלעג "האוטופיסטים". הפוסט קפיטליסטים הולכים בכיוון ההפוך: הם מנסים לטעון לחוסר הרלוונטיות של הסובייקט המרכזי שעליו הצביע מרקס. מבחינתם עבודה שכירה הולכת ונעלמת מן העולם: חלקה מיותרת, חלקה בתהליך החלפה על ידי מכונות. מכאן לדידם נובעת גם עקרותם של ארגוני העובדים, שהם כאמור הביטוי המובהק ביותר לניסיון לארגן את הסובייקט הזה ולהביא אותו למיצוי כוחו. "הפוסט קפיטליסטים" מזכירים במידה רבה את אותם אנשים שניסו להסביר ללודטים שאין מה למרוד. "זה נגמר", הם היו אומרים, "המכונה תחליף אותכם".

אז אם לא תנועות הפועלים, מיהו הסובייקט של הפוסט הקפיטליסטים שיביא אותנו לעידן החדש? לא ממש ברור. האם בדומה לאופן שבו הפוסט מודרניסטים פירקו את מושג האמת, הפוסט קפיטליסטים יפרקו את מושג המעמד ואת רעיון העבודה המאורגנת? אני אולי מגזים טיפה. אני מניח ש"הסניף הישראלי" שכולל חוקרים במכון ון ליר ובמקומות נוספים, יטען שהוא לא ויתר לחלוטין על קשר עם עובדים מאורגנים ולא מחק לגמרי את השכירים כסובייקט פוטנציאלי. אך נראה שלשם זה הולך.

המציאות עובדת קצת אחרת מהתיאור הדיסטופי של "הפוסט קפיטליסטים". הארכת תוחלת החיים יוצרת גידול משמעותי בצורך בעובדים במקצועות הבריאות והסיעוד. החינוך ללא ספק מצריך עובדים אנושיים. גם בתחומים שבהם היתה כניסה מסיבית של מערכות יצור אוטומטיות, ההשגחה האנושית והאחזקה על ידי עובדים בשר ודם היא קריטית, משום שככול שהמערכת אוטומטית יותר, כך הנזקים מתקלה לא מטופלת או מאחזקה לקויה עלולים להיות חמורים יותר. החרושת ומחקר ופיתוח עודם מעסיקים כ־800 אלף איש בשבדיה המתקדמת מבחינה טכנולוגית וכשמונה מיליון בגרמניה. גם במקומות שבהם מכונה יכולה או תוכל תאורטית להחליף אנשים זה לא קורה כל כך מהר, הן בגלל הצורך הגובר בהשגחה ואחזקה והן משום שהמציאות מגלה שהעבודות הטכניות לכאורה אינן כה טכניות. השווו למשל בין קבלת סיוע מתוכנה לעומת סיוע מאדם אמיתי שעומד מצידו השני של הקו – רוב האנשים חווים את השירות האנושי כאיכותי בהרבה. במדינות המתקדמות ביותר טכנולוגית, כמות העובדים בהשוואה לגודל האוכלוסייה היא הגבוהה בהיסטוריה. זה נובע בין היתר מקיצור שבוע העבודה וזמן העבודה בפועל, מה שמאפשר ליותר אנשים לעבוד בשכר ולקבל הכנסה דרך המנגנון הזה. אבל סיבה נוספת לכך היא שהצורך בעובדים אנושיים עדיין קיים והכרחי לקיום אורח חיים סביר (לא משטר סגר תמידי על נזקיו הקשים). אם העובדים קיימים והכרחיים, ארגוני ההמון שיכולים לקום מתוכם ועבורם, הם עדיין הסובייקט המשמעותי ביותר בנמצא. נוסף על כך, פייסבוק או יוטיוב לדוגמא, מקבלות את ערכן מפעילות של מיליוני אנשים שכותבים או יוצרים סרטים, וכל המערכת הזאת תושבת אם הטכנאי (שעשוי להיות מאוגד) לא יבוא לתקן את התקלה בקו התקשורת.

אז אם יש סובייקט עם ארגונים ותנועות פוליטיות, ולתנועות הפוליטיות הללו יש היסטוריה, אידאולוגיה, הישגים שנבנו אחד על גבי השני, ופוטנציאל אדיר, ממה נובע הצורך לנסות ולהמציא את הגלגל מחדש? למה להינתק ממנו? למה לא לקבל את ההובלה של ארגונים ותנועות כאלו?

כדי לענות על השאלה הזאת אפשר אולי לדון בפעם אחרת, לא בפוסט קפיטליזם אלא בסביבה שהולידה אותו: השמאל האקדמי האנגלו־אמריקאי על שלוחותיו בקולוניות התרבותיות שלו. לדון בניתוקו מארגוני עובדים, ברתיעתו מעיסוק רציני בשאלות של מעמד ובאופן כללי בתכונותיו כבועה וכמקום שבו חלק מבני המעמד הבורגני מדמיינים עצמם, משום מה, ככוח רדיקלי לשינוי.

תמונה ראשית: Demonstration May 1st Stockholm 1968 / Sten-Åke Stenberg (Flickr)

פיגומים

עמי וטורי הוא מזכ"ל משותף של "כוח לעובדים-ארגון עובדים דמוקרטי" ומלמד באוניברסיטת חיפה.