אשליית ביטול הצמיחה

אנחנו עומדים במקום. זו הייתה מסקנתו של הכלכלן הראשי של בריטיש פטרוליום בעקבות פרסום הסקירה הסטטיסטית האחרונה שלהם בתחום האנרגיה – הדו"ח השנתי שכל המומחים להתחממות הגלובלית מתייחסים אליו בתור סטנדרט זהב של נתוני האקלים והאנרגיה. הוא התייחס לגרף שהדהים אותו. הגרף הראה שחלקה היחסי של אנרגיה שאינה ממקורות מאובנים בתמהיל האנרגיה הגלובלי היה אותו הדבר כפי שהיה בשנת 1998, השנה בה נחתם פרוטוקול קיוטו של האו"ם.

יותר משני עשורים של דיפלומטיית אקלים, תמחור פחמן, ובשנים האחרונות התרחבות שיא של תחום האנרגיות המתחדשות השונות כמו רוח ושמש, הראו תוצאות דלות מאוד עד עתה. בקושי התקדמנו.

הסבר מנקודת מבט סוציאליסטית־דמוקרטית למצב הזה צריך להיות ברור למדי. אם נותנים לשוק לפעול ללא השגחה, התמריצים לייצור כל סוג של סחורה כל עוד הדבר רווחי ימשיכו להתקיים, בלי קשר למה שאנחנו יודעים אודות הנזק שהמוצר או השירות הזה יכול לגרום. דלקים מאובנים הם אולי הדוגמה העכשווית הבולטת ביותר לייצור אי־רציונלי שכזה.

באותו האופן, גם אם אנחנו יודעים שדבר מה הוא מועיל, כל עוד המוצר או השירות הזה אינו רווחי, או אפילו אינו מספיק רווחי, אין תמריץ לייצר אותו ללא התערבות חוץ־­שוקית כלשהי. הדוגמה החריפה ביותר לצורה הזאת של ייצור אי־רציונלי טמונה בתחום בריאות הציבור. נסיגתן של חברות התרופות הגדולות לפני כשלושה עשורים ממחקר, פיתוח וייצור של סוגים חדשים של אנטיביוטיקה, עקב התשואה הנמוכה שלהם על ההשקעה, מאיימת על האנושות עם עלייתם של חיידקים בעלי עמידות מרובה לתרופות. חוקרים ופקידים מתחום בריאות הציבור מזהירים שייתכן ואנחנו נכנסים ל"עידן פוסט־אנטיביוטי" שבו אפילו ניתוחים קטנים יהפכו לבלתי אפשריים ושיעורי התמותה עקב זיהומים יחזרו למימדים של התקופה הוויקטוריאנית.

בהתייחס לשינוי האקלים, אנחנו רואים, למשל, שהשחקנים בשוק תחנות ההטענה לרכבים חשמליים בוחרים רק את המקומות הרווחיים ביותר, במקום הרשת הלאומית הרחבה שלה זקוקים נהגי הרכב החשמלי כדי להתגבר על חרדת המרחק. הממשלה הנורווגית, שלא רצתה לחכות לנצח לאיילון מאסק שיעשה את העבודה, פשוט בנתה רשת כזאת בעצמה. יחד עם שורה של הטבות ותמריצים חכמים לנהגי המכוניות החשמליות, כמו חניה חינם, התערבות כזאת ברמת הרגולציה והתשתיות הציבוריות במדינה השיגה, נכון לשנה זו, חדירה לשוק של 60 אחוזים עבור המכוניות הירוקות מכלל הרכבים החדשים הנמכרים. הם צופים נסיגה מלאה מרכבי נוסעים מבוססי פחמן עד אמצע העשור הבא, שנים לפני המועד שנקבע.

בדומה לכך, אנרגיה גרעינית היא בעלת עוצמת פליטות נמוכה כמעט כמו של רוח ימית (ממוצע עולמי של 12g CO2eq/kWh לעומת 11g CO2eq/kWh, על פי הפאנל הבין־ממשלתי לשינוי האקלים של האו"ם – IPCC), אבל שלא כמו הרוח, היא יכולה לספק אנרגיה לבתי חולים 24 שעות ביממה. אנרגיה גרעינית צריכה להיות השלד של כל מעבר לאנרגיה נקיה. ואכן, שלושה מתוך ארבעת מסלולי ההמחשה האפשריים שבהם הדו"ח האחרון של ה־IPCC משתמש כדי להמחיש את האסטרטגיות האפשריות למניעת התחממות של יותר מ־1.5 מעלות צלזיוס, מניחים עלייה של בין 150 ל־500 אחוזים בחלקה של האנרגיה הגרעינית מסך הפקת האנרגיה הראשונית עד אמצע המאה (אחד מהם משאיר את חלקה בערך ברמתה הנוכחית). אולם ללא סובסידיות ציבוריות עצומות, חיתומים והבטחות מחיר, עלויות ההון הראשוניות של כור גרעיני קונבנציונלי הופכות אותו לבלתי אטרקטיבי עבור שחקני שוק שונאי סיכון. דוגמא לכך היא המימון הפרטי הבזבזני של תחנת הכוח הגרעינית הינקלי סי, עם יכולתה להשתמש בפסולת גרעינית כדלק ומנגנוני בטיחות פאסיביים חסיני התכה, שסובלת מאתגרי שוק דומים. העברת הדור הבא של הכורים מרעיון כל הדרך עד למסחור מצריכה מדיניות תעשייתית התומכת במחקר, פיתוח והדגמה של הטכנולוגיה, כמו גם עיצוב ויצירה של שווקים עבורם.

הירידות המהירות ביותר בהיסטוריה בעוצמת פליטות הפחמן של כלכלה כלשהי הייתה במהלך גירעון רשת החשמל הצרפתית – שיעור הפחתה שנתי של 4.5%. זה לא רחוק מ'חוק הפחמן' של מרכז  שטוקהולם לעמידות (Stockholm Resilience Centre) הקובע שיעור הפחתה שנתי של 5% עד שנת 2050 כדי להימנע מהתחממות גלובלית מסוכנת. אבל המאמץ הצרפתי היה מאמץ ריכוזי, שבוצע בתור פרויקט מדינתי גדול של המגזר הציבורי, בעת גסיסתו של הקונצנזוס הקיינסיאני הפוסט־מלחמתי בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, לפני השלטתה של הליברליזציה של סקטור האנרגיה האירופי.

לכן, אם המקור לכל האתגרים הסביבתיים הוא תוצאה של תמריצי הייצור הלא־רציונליים של השוק או היעדר תמריצים, אזי על מנת לצאת מן המבוי הסתום הנוכחי ביחס לשינוי האקלים ולאתגרים סביבתיים אחרים – מזיהום חנקן עד לאובדן המגוון הביולוגי – עלינו לזנוח גם את גישת הלֵסֵה פֵר.

פתרונות מבוססי שוק, כמו מיסי פחמן, סחר בפליטות, תעריפי הזנה וקיזוזי פחמן השפיעו באופן מזערי בהשוואה לרגולציה באמצעות צווים, עבדו לאט מדי, לא עבדו כלל, או הובילו לתוצאות הפוכות ולעתים קרובות בלתי צודקות מבחינה חברתית. הפתרונות האלה עשויים להיות סוג של התערבות רגולטורית בשוק, אך מהזן המדולדל ביותר, שנוצר במקור על ידי תומכי שוק בדיוק כדי להימנע ככל האפשר מהוצאות הציבוריות ו"בחירת זוכים" על ידי המדינה.

לעתים קרובות מניחים שההתנגדות לתמחור פחמן (בפועל, ייקור עלות השימוש בפחמן) מגיעה מן הימין המתנגד למיסים. אבל התנגדותו של מעמד העובדים היא לא מקרה של "תודעה כוזבת" שהוצתה על ידי שמרנים ספקני שינוי אקלים. תמחור פחמן מנכר באופן מיידי משפחות עובדות שסובלות מארבעה עשורים של קיפאון בהכנסותיהן ומן הנזק ההיקפי של פירוק התעשייה. נכון שגרסאות "אגרה ודיווידנד" של תמחור פחמן (בהן החזרים נשלחים למשקי בית מעוטי הכנסה) מקלות על הבעיה, אך הן לא פותרות אותה. כל הסתכלות מנקודת מבט של צדק חברתי צריכה להתחיל מן ההבנה הבסיסית שמשקי בית זקוקים לאנרגיה נקייה שתהיה זולה יותר מעלותם הנוכחית של דלקי מאובנים, ולא שדלקי מאובנים יהיו יקרים יותר מאנרגיה נקייה כיום. תמחור פחמן גם אדיש וחסר יכולת התמודדות עם אובדן פוטנציאלי של מקומות עבודה בענף דלקי המאובנים ובענפים הרבים שיושפעו לרעה על ידי מחירים גבוהים יותר של האנרגיה הזאת, מייצור של דשנים, פלדה ומלט ועד תעופה וספנות.

במקום לצפות שהשוק יפתור בעיה שהוא עצמו יצר, הפתרון הוא חזרה לתכנון כלכלי. גרין ניו דיל הוא בעיקרו בדיוק זה. זוהי מדיניות תעשייתית בקנה מידה גדול המכוונת לתעסוקה מלאה והעלאה של רמת החיים. הוא מתכוון להשיג זאת דרך השינוי הטכנולוגי ובניית התשתיות הדרושים כדי לסלק את דלקי הפחמן מן הכלכלה.

אך דווקא ברגע שבו הטיעון הסוציאליסטי בעד תכנון צריך להיות הכי מובן מאליו, חלקים בקהילה הסביבתית אימצו את תחייתה של פילוסופית 'גבולות הצמיחה', או מלתוסיאניזם — אידיאולוגיה שהשמאל נאבק בה מאז טיעוניו של פרידריך אנגלס נגד מייסדה, תומאס מלתוס, שעל שמו היא קרויה — הפעם תחת השם "ביטול הצמיחה" (degrowth).

תחת הסיסמה שלא תיתכן צמיחה אינסופית בכוכב לכת סופי, התקבצו אקדמאים שונים כמו ג'ייסון היקל, ג'ורגוס קאליס, קייט ראוורת' וטים ג'קסון שביטאו את הפילוסופיה הזאת בצורות מעט שונות והתבססו על עבודתם של הוגים מוקדמים יותר כמו סרז' לאטוש, ניקולס ג'ורג'סקו־רוגן, הרמן דיילי, א. פ. שומאכר והדו"ח 'גבולות הצמיחה' (1972) של מועדון רומא. אבל הפילוסופיה הזאת אומצה גם על ידי ארגוני סביבה לא ממשלתיים כמו גרינפיס וקבוצת הקמפיינים המובילה בארצות הברית בתחום האקלים, 350.org.

במקום לראות את מקור האתגרים הסביבתיים בייצור הלא־רציונלי של השוק, עמדת ביטול הצמיחה רואה את המקור בצמיחה הכלכלית.

אפילו חלק מתומכי הגרין ניו דיל מתבלבלים מעט כאשר גם הם קוראים להפסיק את הצמיחה. זאת עמדה משונה, מפני שקשה לדמיין כיצד הוצאות של טריליוני דולרים על תשתיות, שייצרו כמות מספקת של מקומות עבודה כדי לספוג את כל האבטלה וידחפו באופן משמעותי את השכר כלפי מעלה, לא יגרמו לצמיחה כלכלית.

טענת ביטול הצמיחה אומרת שצמיחה מעלה את הביקוש לאנרגיה, ובכך מקשה, ואולי אף הופכת לבלתי אפשרי, את סילוקם של דלקי הפחמן מן הכלכלה. אולם הפחתה בספיקת החומרים תפחית את הביקוש לאנרגיה, ובכך תהפוך את המעבר הנקי למעשי יותר. וכדי להפחית את הספיקה החומרית עלינו לצמצם את הפעילות הכלכלית המצרפית.

אולם, מה שנשלל ברעיון של ביטול הצמיחה הוא האפשרות של צמיחה סוציאליסטית: גידול בלתי מוגבל – בתנאי שהוא מתוכנן בקפידה – ביצירתם של ערכים חדשים שלא מערערים את שירותי המערכת האקולוגית שבהם תלוי השגשוג האנושי.

ומכיוון שביטול הצמיחה דוחה את הרעיון של צמיחה סוציאליסטית, הוא גורם לשלוש טעויות חמורות. ראשית, ביטול הצמיחה פוטר מאחריות את המקור האמיתי לבעיה, ולכן דן את הציוויליזציה לשינוי אקלים מסוכן ולאיומים אקולוגיים מקבילים. שנית, ביטול הצמיחה מעודד מבלי משים את מה שיכול להיות הטלת צנע על מעמד העובדים המערבי, הרבה מעבר לכל דבר שמרגרט תאצ'ר, דיוויד קמרון או תרזה מיי יכלו לדמיין, והפעם בשם כדור הארץ. וגרוע מכל, ביטול הצמיחה ישים קץ לקידמה עצמה – להתרחבותה המתמדת של החירות עבור האנושות כולה.

1. המקרה המסקרן של שכבת האוזון המשתקמת

אנחנו יכולים לראות את הטעות הגדולה הראשונה במושג ביטול הצמיחה אם נפנה את תשומת לבנו אל עבר אתגרים סביבתיים מן העבר שלמעשה התגברנו עליהם. העובדות הן ברורות: תכנון – בדרך כלל באמצעות רגולציה, אבל גם דרך השקעה ציבורית בתשתיות ומדיניות תעשייתית – הוא האחראי על הנצחונות הללו, ולא צמצום הצמיחה הכלכלית.

כדאי לזכור שפתרנו לא מעט בעיות אקולוגיות, החל מגשם חומצי מעל הימות הגדולות ועד איכות האוויר והמים במדינות מערביות רבות. עד שנות השמונים, זיהום של גופרית דו־חמצנית (SO₂) היה קשור הדוקות לצמיחה כלכלית במועדון ה־OECD של המדינות העשירות, אך לא עוד. אין ספק שמעט מדי בעיות אקולוגיות נפתרו, אך אנו צריכים לחקור את מקרי ההצלחה – שנבעו בעיקר ממאבקיהם של ארגוני עובדים, קהילות נפגעות וקבוצות סביבתיות – כדי ללמוד מה עובד.

במקומות בהם חלה הידרדרות לאחר שהושגו הצלחות כאלה – כמו במקרה השערורייתי, שטרם נפתר, של זיהום המים בעופרת בפלינט, מישיגן – היא הייתה תוצאה של נסיגה נאו־ליברלית מהתערבות לא־שוקית: הפרטה, דה־רגולציה, שבי רגולטורי ותת־מימון או מיקור חוץ של פיקוח. במקרה של פלינט אנחנו יכולים להוסיף לרשימה את הזנחת תשתיות המים בעידן הנאו־ליברלי, בייחוד אלו המשרתות את הקהילות הפחות רווחיות של מיעוטים ועניים. בדומה לכך, הגזענות הנאו־ליברלית, שגרמה לקריסת תשתיות ותת־צריכה של משאבי מים על ידי השכונות העניות והמוגזעות, היא האחראית על משבר המים בקייפטאון, לא צריכת יתר.

אבל נראה שהניצחון הסביבתי הגדול ביותר עד עתה היה שיקומה של שכבת האוזון. בשנות השמונים, היעלמות האוזון מן האטמוספרה, בייחוד באזורי הקטבים, הייתה גרסת התקופה למשבר אקולוגי קיומי. בהשוואה לשינוי האקלים, היא גם היתה איום לא פחות קטן על האנושות בטווח הזמן הקצר, עקב עלייה בסרטן העור ומחלות כשל חיסוני, כמו גם השפעות שליליות על מאגרי המזון היבשתיים והימיים והמחזורים הביוכימיים, וירידה בתפוקה החקלאית. גם כאן הסיבה היתה פליטות אנתרופוגניות (מעשה ידי אדם): במקרה זה בעיקר של כלורו־­פלואורו־פחמימנים (CFC), שבתפיסה העממית נתפסו, פחות או יותר בצדק, כמשמשים לייצור מקררים ותרסיסים.

מאז האיסור המעוגן בפרוטוקול מונטריאול משנת 1987 על השימוש בחומרים הפוגעים בשכבת האוזון, כולל CFC, פליטות כאלה ירדו ב־98 אחוזים (מאז תחילת העשור הנוכחי הייתה עלייה קטנה בפליטות לא מדווחות במזרח אסיה, מה שמרמז שמישהו באזור הזה מרמה). מגמת הרס שכבת האוזון התהפכה עד שנות האלפיים והתאוששותה המלאה צפויה עד שנת 2075.

בתור מי שגדל בשנות השמונים, אני זוכר שנדנדתי לאמא שלי באותו הזמן להפסיק לקנות ספריי לשיער. היא לא הקשיבה לעצתי. למרבה המזל, עצתי לא נלקחה ברצינות גם על ידי קובעי המדיניות. במקום זאת, פרוטוקול מונטריאול התערב באמצעות רגולציה בשוק בניגוד ולמרות היללות ומאמצי הלובי של התעשיות שהושפעו מכך.

אילו היינו מאמצים את גישת ביטול הצמיחה ביחס לפגיעה באוזון על ידי ניסיון לעצור את הצמיחה, למשל, של מספר המקררים בעולם – או אפילו להפחית את מספרם הכולל – במקום באמצעות רגולציה הכופה שינוי טכנולוגי, היה נופל עלינו אסון. האמירה "כמות המקררים הזאת ולא יותר" הייתה רק עוצרת את העלייה בפליטות, ולא את הפליטות בכלל. (מאותה הסיבה, לא מספיק היום לשמר את פליטות גזי החממה ברמה קבועה, אלא להפסיק אותן.)

בכל מקרה זה פשוט לא היה עובד, שכן באיזו זכות יכולות האומות המפותחות לומר לדרום הגלובלי שהם לא יכולים לשמור את מזונם טרי, כאשר הם בעצמם ממשיכים לעשות זאת? (למעשה, אפשר לומר שהטיעון הסוציאליסטי במקום זאת צריך להיות: אין עדיין מספיק מקררים בעולם.)

היום יש יותר תרסיסי ספריי לשיער ומקררים מאי פעם. האחרונים קיימים בייחוד בעולם המתפתח, שבו קירור משפר את איכות החיים באמצעות הרחבת מגוון המזון הזמין, הפחתת זיהום המזון ושיפור התזונה. מקררים גם מפחיתים את בזבוז המזון, ולכן גם את פליטות גזי החממה.

התחולל ניתוק מוחלט (decoupling) בין צמיחת הטכנולוגיות שבאופן היסטורי השתמשו בתרכובות הפוגעות באוזון לבין העלייה בפגיעה באוזון. עמדת ביטול הצמיחה טוענת שניתוק מוחלט של צמיחה מהשפעה סביבתית שלילית הוא בלתי אפשרי. לפי העמדה הזאת, רק ניתוק יחסי – או שימוש מופחת במשאבים ליחידת ייצור אבל ייצור מוגבר באופן כללי  – הם אפשריים. אבל סיפור דלדולה של שכבת האוזון מראה שהאמונה הזאת שגויה. צמיחה כלכלית התנתקה באופן מוחלט, לא יחסי, מן הפגיעה באוזון.

ישנן דוגמאות רבות מאוד אחרות. היערות של אירופה צמחו בשליש במהלך המאה האחרונה. עצים היו בשימוש בכמעט כל ענף כלכלי בסביבות שנת 1900 – דלק, ריהוט, בניית בתים, אפילו ייצור מתכות – והמשמעות היתה שנותרו מעט שטחים מיוערים ביבשת. אבל חידושים טכנולוגיים בחקלאות כמו מינוע ושיפורים בניקוז ובהשקיה הפחיתו את שטחי הגידולים, מפני שפחות שטח נדרש על מנת לייצר את אותה הכמות של מזון. בנוסף, התרחשה הגירה המונית מן האזורים הכפריים לערים, וחשוב מכך, מדינות אחרי מלחמת העולם השנייה השקיעו רבות בייעור מחדש. למעשה, ברגע שמדינות מגיעות לסף מסוים של הכנסה לנפש, בירוא היערות נטו נפסק. ברמה העולמית, כמות השטחים המיוערים עלתה במהלך 35 השנים האחרונות.

מצדו השני של האוקיינוס האטלנטי,  היו בארצות הברית יותר פרות חליבה בשנת 1870 מאשר היום, כאשר האוכלוסייה גדלה מאז פי עשרה בערך (לפי נתוני משרד החקלאות האמריקאי). כמות היבולים בארצות הברית עלתה אפילו כאשר התשומות החקלאיות, כמו דשן, מים ושטחי הגידול, הצטמצמו או נותרו קבועות, עם ירידה חדה במיוחד בשימוש בדשנים. גודל השטחים לגידול תירס התנתק באופן מוחלט מייצור תירס. התפוקה של תפוחי אדמה אמריקאים ממשיכה לעלות, אבל מכיוון ששוק תפוחי האדמה רווי, התוצרת הכוללת של תפוחי האדמה נותרת קבועה, ואדמות גידול מוצאות מייצור. לפי ניתוח של אנדרו מקאפי (McAfee), חוקר מ־MIT, פירוש הדבר הוא ששטחי חקלאות בגודל של מדינת וושינגטון הוחזרו לטבע.

מקאפי מציין גם כי צריכת המתכות של ארצות הברית הייתה צמודה לשינויים בתמ"ג בערך עד שנות השמונים. מאז, צריכת מתכות חשובות כמו אלומיניום, ניקל, נחושת, פלדה וזהב נותרה קבועה או ירדה. החישוב לוקח בחשבון גם ייבוא וגם ייצוא, כך שגלובליזציה היא לא הסיבה לכך.

מאמר חשוב של אחד מתומכי ביטול הצמיחה טוען שזה פשוט מפני שסחורות הן בעלות השפעה חומרית גדולה יותר מאשר רק החומרים הגלומים בהן (חישבו על ההבדל בין מטיל פלדה לבין עופרת ברזל גולמית). ברגע שלוקחים זאת בחשבון, מציע מאמר אחר של תומך חשוב בביטול הצמיחה, נתוני ה־OECD המעידים על ניתוק מוחלט מתגלים כאשליה, וצמיחה כלכלית גלובלית נותרת צמודה כתמיד לשימוש בחומרים – למרות שאותו מאמר, למרבה העניין, מציין שזאת בעיקר תוצאה של אוף־שורינג של חומרי בניין בלבד.

אך זהו מבט גלובלי על תשומות חומריות, כך שסוגים שונים של ניתוקים מוחלטים ענפיים לא זכו לתשומת לב, וגם תשומות גלובליות לא חומריות זכו להתעלמות. הניתוק האבסולוטי של CFC הוא גלובלי אבל הוא לא ניכר מפני שמדידת התשומות החומריות לא תופסות אותו. ההפחתה החדה בפליטות פחמן חד־חמצני, גופרית דו־חמצנית, תחמוצות חנקן, עופרת וחומר חלקיקי באירופה ואמריקה קרתה כתוצאה מרגולציה; הן לא הועברו אל מעבר לים. גם הניתוק המוחלט של החקלאות האמריקאית לא היה תוצאה של העברתה החוצה מכיוון שהתשומות שלה הן בעיקרן מקומיות. ניתוק גלובלי של פליטות גזי חממה מן הצמיחה (שהוא אפשרי בעקרון, אך רחוק מלהיות מיושם) יוחמץ גם הוא במסגרת ניתוח כזה.

ואף חשוב מכך, עצם העובדה שכבר ישנן דוגמאות רבות שמדגימות ניתוק מוחלט בענפים שונים, הן ברמה האזורית והן ברמה הגלובלית, מפריכה את טענת חוסר ההיתכנות של ניתוק מוחלט. השאלה היחידה שנותרה היא האם ניתוק מוחלט יכול להתרחב לכל הענפים, או למספיק ענפים על מנת להפסיק את הפגיעה בשירותי המערכת האקולוגית.

אך הטעות של תומכי ניתוק מוחלט באמצעות השוק החופשי כמו מקאפי היא בהסבר שלהם לסיבת התהליך. מקאפי מאמין שתחרות קפיטליסטית אכזרית היא שמניעה את החדשנות הטכנולוגית להפחתת עלויות התשומות. הוא מודה בכך שרגולציה מסוימת היא הכרחית, אבל באופן בסיסי לחצי השוק הם אלה שמייצרים זאת בעצמם.

זה כמובן נהדר כאשר מתקיים צירוף מקרים משמח של רווחיות והפחתת הנזק הסביבתי, אבל בכל פעם שיש קונפליקט בין השניים הרווחיות היא זו שמנצחת. והמציאות היא שחוק אוויר נקי, חוק מים נקיים ורגולציות דומות בכל התעשייה – למרות התנגדות עזה של חברות פרטיות – היו אחראיים לרוב ההתקדמויות הסביבתיות העיקריות בארצות הברית. והסיפור דומה במקומות אחרים. מאז 2005, רמת הפליטות נותקה באופן מוחלט מייצור הבשר העולמי, בעיקר כתוצאה מעצירת כריתת היערות לצורך ייצור חקלאי על ידי מפלגת הפועלים הברזילאית – סיפור הצלחה אדיר שבימים אלה הולך ומבוטל באופן הרסני על ידי ממשלת הימין הקיצוני הברזילאית של ז'איר בולסונארו. דנמרק, מובילה עולמית בניהול זיהום החנקן, הצליחה להוריד את השימוש בדשנים אפילו תוך כדי עליה בתוצרת החקלאית, באמצעות אסטרטגיה אסרטיבית בהובלת המדינה עבור הענף החקלאי כולו, הכוללת רגולציה מחמירה, השקעה במחקר ופיתוח ובניית תשתיות.

אפשר לטעון בתגובה ששינוי טכנולוגי להפסקת השימוש בדלקים מאובנים הוא משימה הרבה יותר קשה מהפסקת השימוש ב־CFC או ממחזור החנקן. התגובה לטענה זו צריכה להיות שזה בוודאי נכון, מפני ששינוי כזה משפיע על כמעט כל ענף בכלכלה. אבל קשה הוא לא בלתי אפשרי. שמונה כלכלות גדולות – צרפת, נורווגיה, שוודיה, שוויץ, אונטריו, קוויבק, קולומביה הבריטית ופרגוואי – כבר ויתרו לחלוטין, או כמעט לחלוטין, על השימוש בדלקים פחמניים ברשתות החשמל שלהן, גם תוך כדי הנאה מצמיחה כלכלית (זאת באמצעות השימוש בעיקר באנרגיה גרעינית ו/או הידרואלקטרית). אלו מודלים עבור העולם. ניקוי התחבורה, התעשייה והסביבה הבנויה יצריכו גם כן גישה מתערבת ואסרטיבית של המגזר הציבורי.

היכולת הייחודית הזו של בני האדם לשנות את אופני הקיום שלנו היא המפתח להבנה מדוע הכלכלן ואיש הדת תומאס מלתוס וחקייניו העכשוויים – מאנשי מועדון רומא, מחברי הדו"ח 'גבולות הצמיחה' בשנות השבעים ופול ארליך, מחבר רב־המכר 'פצצת האוכלוסייה' (שניבא כי מיליארדים ימותו ברעב עד שנות השמונים) ועד ההוגים והפעילים העכשוויים של רעיון ביטול הצמיחה – הוכחו בעקביות כטועים.

האדם הממוצע לא צורך משאבים בשיעור קבוע. בניגוד לפרט ממוצע של מין ביולוגי אחר. אנחנו לא כמו חיידקים בצלחת פטרי. באמצעות חדשנות טכנולוגית ושינוי פוליטי אנחנו יכולים, אם נבחר בכך, לייצר את אותו הערך עם פחות משאבים, הן באופן יחסי והן באופן מוחלט. וכאשר אנחנו נתקלים במגבלות טבעיות, אנחנו גם יכולים להתחדש ולהתגבר עליהם. כל תולדותיו של המין שלנו הם במהותם סיפור של התגברות על מגבלות טבעיות. הגבולות היחידים ליכולותינו שבאמת לא ניתן להתגבר עליהם הם חוקי הפיזיקה והלוגיקה (יום אחד אולי תהיה טלפורטציה מכיוון שהיא לא מנוגדת לחוקי הפיזיקה, אבל לעולם לא תהיה לנו מכונה של תנועה מתמדת, מפני שהיא כן).

בביקורתו המפורסמת על האמונה של מלתוס כי האוכלוסייה בסופו של דבר תגדל הרבה מעבר לכושר הייצור החקלאי, הצביע פרידריך אנגלס על כושר ההמצאה הייחודי של האנושות:

"עדיין נותר יסוד אשר, יש להודות, אף פעם לא אומר דבר לכלכלן – המדע – שהתקדמותו היא בלתי מוגבלת ומהירה לפחות כמו הגידול באוכלוסייה… המדע מתקדם באופן פרופורציונלי לידע שהורישו הדורות הקודמים, ולכן בתנאים הרגילים ביותר גם בתור גיאומטרי. ומה בלתי אפשרי עבור המדע?"

ישנו בהחלט הבדל בין התומך העליז של השוק החופשי, המצהיר כי החידושים תמיד מגיעים בזמן כדי להציל אותנו, לבין הסוציאליסט האומר כי חדשנות יכולה בעקרון לעשות זאת, אך אין שום ערובה שכך יקרה. ייתכן בהחלט שרואי השחורות המלתוסיאניים טעו שוב ושוב – החל מן המהפכה החקלאית של המאות ה־17 וה־18 ועד המהפכה הירוקה של שנות הארבעים והמהפכה הדמוגרפית ומהפכת בריאות הציבור של שנות השישים – אולם אין להסיק מכך שהם ימשיכו לטעות.

זו הסיבה שסוציאליסטים חייבים להתייחס ברצינות רבה למושגים כמו גבולות פלנטריים שפותח על ידי יוהן רוקסטרום, וויל סטפן ועמיתיהם במרכז שטוקהולם לעמידות, כל עוד אנחנו רואים בהם אזהרה מועילה מפני סכנה פוטנציאלית, ולא מגבלות קשיחות וקבועות.

למשל, לצד ריכוז אטמוספרי מקסימלי של גזי חממה וריכוז מינימלי של אוזון, הגבולות הפלנטריים כוללים את השימוש המקסימלי במים מתוקים. זה נכון שאם ניצול האקוויפרים ימשיך לעלות בקצב הנוכחי, וכל שאר המשתנים ישארו קבועים, אנחנו נהיה בסיכון גבוה מאוד למחסור במים. תומכי השוק החופשי מגיבים לכך בטענה שפריצות דרך בהתפלה יפתרו את הבעיה. והם לא טועים – בתנאי שטכנולוגיה כזאת תהיה רווחית מספיק. אם ההתפלה לא תהיה רווחית, או הדרך למסחור תהיה מסוכנת מדי עבור המשקיעים, הבעיה לא תיפתר. השוק הוא א־מוסרי ולכן אדיש לבעיה. על מנת להבטיח שחדשנות אכן תעניק תשובות לאתגרים כאלה, חייבת להיות יד מודעת, מוסרית ולא־שוקית על ההגה: תכנון כלכלי דמוקרטי בקנה מידה עולמי.

כלכלה מתוכננת באופן דמוקרטי יכולה להמשיך לצמוח, אבל בדרך שונה בתכלית מן הצמיחה הקפיטליסטית שבמסגרתה בעלי הון מייצרים סחורות באקראי ורגולטורים מנסים להדביק אותם כאשר מתרחש ייצור יתר הרסני מבחינה אקולוגית. הרבה לפני שהבעיה מופיעה אנחנו יכולים להאט, לעצור או לארגן מחדש את הייצור, עד שתופיע טכנולוגיה חדשנית ויעילה שתאפשר לנו לחזור לצמוח במידת הצורך.

תומכי ביטול הצמיחה מיד מתקוממים כאשר מתארים אותם בתור נאו־מלתוסיאנים. רובם הגיעו אל ההשקפה הזאת מתוך חרדה עמוקה מהאי־צדק החברתי שנגרם מן הבעיות הסביבתיות (אם כי נכון גם שלא מעטים שונאים באופן פעיל בני אדם ומתארים אותנו בתור "הווירוס על כדור הארץ"). הכומר מלתוס מצדו התנגד לעזרה לעניים מפני שהוא האמין כי הדרך היחידה לרסן את מספרם היא איפוק מוסרי (לא להקדיש יותר מדי זמן למין) או עוני. בדרך כלל, תומכי ביטול הצמיחה מתלוננים נגד מבקריהם שהם אף פעם לא מדברים על עודף האוכלוסייה. הם אומרים כי מה שהם רוצים הוא הגבלות על צמיחה כלכלית, לא הגבלות על מספר בני האדם.

אך הייצור החקלאי אצל מלתוס היה פשוט תחליף לשימוש במשאבים, ודאגות מעודף אוכלוסייה הן רק וריאציה ספציפית למושג רחב יותר של גבולות הצמיחה. אנחנו יכולים לראות זאת באמצעות ניסוי מחשבתי אודות מה יכול לקרות אם יתקבל חזון ביטול הצמיחה שיגביל את הצמיחה אבל לא את הגידול באוכלוסייה. בואו נניח שזיהינו את רמת הייצור המקסימלית של "דברים" שמעבר לה תתרחש פורענות אקולוגית. הכלכלה העולמית מייצרת כעת רק את הכמות הזאת של הדברים ולא יותר. בואו נניח גם חלוקה שוויונית מוחלטת של הדברים הללו בקרב האוכלוסייה העולמית, אבל ללא שום הגבלה על גידול האוכלוסייה.

מה יקרה למחרת? יוולדו כך וכך תינוקות וכל "הדברים" שוב יחולקו באופן שווה, אבל הפעם כל פרט מוכרח לקבל פחות "דברים" מאשר ביום הקודם, מפני שכמות הדברים לא גדלה, אבל מספר האנשים כן.

ככל שהאוכלוסייה גדלה בהתמדה, כמות הדברים שיהיו לכל אחד תרד בסופו של דבר לאפס, אלא אם בשלב מסוים לפני כן תוטל הגבלה על מספר האנשים. לכן, בסופו של דבר בין אם אנחנו מדברים על עודף בני אדם ובין אם על עודף דברים, אנחנו למעשה מדברים על אותו הדבר.

לסיכום, כפי שניסחתי זאת בספרי 'אקולוגיית הצנע' (Austerity Ecology, 2015):

הקפיטליסט אומר: ייתכן שיש וייתכן שאין מגבלות משאבים, אבל אל דאגה! החדשנות הטכנולוגית תגיע בדיוק בזמן! מלוא הקיטור קדימה!

תומך ביטול הצמיחה אומר: חדשנות טכנולוגית לא תציל אותנו! יש גבול עליון למה שיכול להיות ברשותם של בני האדם ו/או גבול עליון למספר בני האדם. לחצו על הבלמים!

הסוציאליסט אומר: באמצעות תכנון רציונלי ודמוקרטי, בואו נוודא שהחדשנות הטכנולוגית תגיע כך שנוכל להתקדם בלי ייצור יתר לא מכוון. ואנחנו חייבים להתקדם, על מנת להמשיך ולהרחיב את השגשוג האנושי. כל עוד אנחנו עושים זאת, לא קיימות בעקרון שום מגבלות. בואו נשתלט על המכונה ולא נכבה אותה!

2. תאצ'ריזם לא הופך נעים יותר רק מפני שהוא ירוק

כאשר אני שובת וחוסם את הכניסה למקום העבודה, אני רוצה שחבריי העובדים לא רק יזכו לתנאים משופרים יותר, אלא גם לשכר גבוה יותר. אם נשיג העלאה בשכר, אנחנו בהכרח נוכל לצרוך יותר ממה שאנחנו צורכים כעת.

עם זאת, עמדת ביטול הצמיחה רוצה לראות הפחתה בצריכה של אותם עובדים, מוקיעה את עודף הצריכה של "כולנו" במערב. על כן, קיימת סתירה מיידית שלא ניתן להתגבר עליה בין ביטול הצמיחה לבין פעילות איגוד־מקצועית. מה שמחמיר את הסתירה הזאת הוא הקיפאון בשכר הריאלי שהעובדים במערב סובלים ממנו במשך כארבעים שנה.

צריך לזכור שריסון השכר היה הפתרון המיידי של תאצ'ר ורייגן להצטמקות הרווחים שהחלה בשנות השבעים כתוצאה ממדיניות התעסוקה המלאה לאחר מלחמת העולם השנייה. בדומה לכך, הפתרון של הבנק המרכזי האירופי למשבר גוש האירו היה בעיקרו מאמץ להפוך את השכר ביוון ומדינות האיחוד הפריפריאליות האחרות ל"תחרותי". והם הצליחו. השכר ביוון ירד בעשרים אחוזים מאז 2010-2014, וביחד עם קיצוץ חד בשכר החברתי (הכנסה פנויה ושירותים ציבוריים) וגל של הפרטות הוביל להפגנות המוניות, שביתות, מהומות ועליה מהירה של הימין הקיצוני.

חלק מתומכי ביטול הצמיחה, כמו טרוי וטס (Vettese), מודים שאכן "צנע אקולוגי" כזה יהיה הכרחי, אפילו עבור מעמד הפועלים של המדינות המפותחות. בהדהוד משונה של אידיאולוגיית עולם שלישי ברוח מאואיסטית משנות השישים שמבטלת את מעמד העובדים המערבי בכללותו כ"מפותח מדי", וטס כותב: "פתרון המשבר הסביבתי העולמי מחייב את הכנעתה של הבורגנות הגלובלית, מאות המיליונים העשירים ביותר". הוא לא מפרט היכן חיים אותם מאות מיליוני עובדים שהפכו לפתע לבעלים של אמצעי הייצור, אבל בהינתן העובדה שבמערב אירופה, ארצות הברית, אוסטרליה וניו זילנד חיים כ־850 מיליון בני אדם, אנחנו יודעים מי לדעתו צריך להיות "מוכנע".

אולם, חלק מתומכי ביטול הצמיחה, במיוחד האנתרופולוג ג'ייסון היקל, טוענים מנגד שביטול הצמיחה איננה מדיניות של צנע או מחסור, אלא של שפע. צמצום מתוכנן של התפוקה במדינות בעלות הכנסה גבוהה יכול להתרחש תוך כדי שמירה על רמת החיים או אף שיפורה. ניתן להשיג זאת, לטענתו, על ידי חלוקה מחדש של ההכנסה הקיימת, קיצור שבוע העבודה, הכנסתה של הבטחת עבודה ושכר מחיה, והחשוב ביותר, הרחבת הגישה לטובין ציבוריים.

רוב הרעיונות האלה מצוינים, אך בהעדר צמיחה כלכלית התוצאה עדיין תהיה שוויון של מחסור, לא של שפע.

היקל והחושבים כמוהו טוענים שחלוקה מחדש של הכנסות בצורה רדיקלית תעלה את רמת החיים של העניים ביותר ותוריד את זו של העשירים עד שכולם יהיו שווים תוך קיבוע של התמ"ג העולמי ברמתו הנוכחית.

זה נראה על פניו כמטרה מועילה. הדימוי בראשנו עשוי להיות כזה שבו כל אחד בעולם חי בכבוד, אך לא בפאר, ושאין בו עניים ועשירים. אבל בואו נבחן מה פירוש הדבר במספרים. למזלנו, ברנקו מילאנוביץ', לשעבר כלכלן בבנק העולמי ואחד המומחים המובילים בעולם בנושא אי־שוויון, כבר עשה עבורנו את העבודה.

באופן קונקרטי, המשמעות היא שכל מי שנמצא מעל ממוצע ההכנסה העולמי ירד עד לממוצע, וכל מי שנמצא מתחת לממוצע יעלה אליו. בשנת 2018, כאשר מילאנוביץ' ביצע את החישוב הגס שלו, ממוצע ההכנסה השנתי העולמי עמד על 5500 דולר.

כמעט כולם במערב חיים מעל לרמה הזאת, ובמידה משמעותית. אז הרשו לי לחזור ולהדגיש: עולם שוויוני ללא המשך של צמיחה כלכלית פירושו הכנסה של 5500 דולר בשנה לכולם. כיצד יראו החיים שלנו עם 5500 דולר בשנה?

עבור העובדים במערב הירידה ברמת החיים וההיקף של קיצוצי השכר, יהיו הרבה יותר דרסטיים מכל מה שהם חוו במהלך המהפכה הנאו­־ליברלית של שנות השמונים, או בעקבות משבר גוש האירו. חשוב להבהיר, ההערכה הזאת, כפי שמילאנוביץ' עצמו אומר, נותנת לנו רק הבנה מקורבת, גסה, של מהו שוויון גלובלי היום ללא צמיחה כלכלית נוספת. אבל אנחנו זקוקים להבנה גסה כזאת כדי שנדע את סדרי הגודל שעליהם מדובר.

אבל זה נהיה גרוע יותר. על פי מילאנוביץ', 27 אחוזים של האוכלוסייה העולמית המתקיימים מעל לממוצע יחזו בהכנסה המצרפית שלהם מתכווצת בשני שלישים. רוב תומכי ביטול הצמיחה לא מציעים שהירידה הזאת תקרה באמצעות העברות פיסקליות מהצפון הגלובלי אל הדרום הגלובלי. במקום זאת, ההשוואה אמורה להתרחש באמצעות מתן אישור לדרום הגלובלי להרחיב את הייצור, כאשר הצפון הגלובלי אמור לכווץ בהתמדה את הייצור שלו. פירוש הדבר הוא ירידה של שני שלישים בייצור בארצות המפותחות.

"מפעלים, רכבות, שדות תעופה, בתי ספר יעבדו למשך שליש מן הזמן הרגיל שלהם; חשמל, הסקה ומים חמים יהיו זמינים למשך 8 שעות ביום; נהגים ינהגו במכוניות שלהם פעם בשלושה ימים; אנחנו נעבוד רק 13 שעות בשבוע," מסיק מילאנוביץ', "הכול על מנת לייצר רק שליש מהסחורות והשירותים שהמערב מייצר כיום".

תומכי צמצום הצמיחה משיבים כי הירידה בפעילות היצרנית במערב לא תהיה מקיפה כמו בניסוי המחשבתי של מילאנוביץ'. במקום זאת, ייצור מועיל מבחינה חברתית יימשך כסדרו, בעוד שייצור לא הכרחי מבחינה חברתית ייפסק. היקל מונה את הענפים שהם "הרסניים מבחינה אקולוגית ומציעים מעט, אם בכלל, תועלת חברתית", כמו שיווק, אחוזות בפרברים, רכבי שטח, בקר, פלסטיק חד־פעמי ודלקים מאובנים.

אנחנו יכולים להטיל ספק ולשאול האם כל הדברים האלה באמת לא מציעים שום תועלת חברתית. מוצרי פלסטיק חד־פעמיים כמו קונדומים, מזרקים וקתטרים הביאו למהפכה בבריאות הציבור. שיווק הוא לא רק נחלתם של דגני הבוקר או נעלי הריצה; יוזמות רבות מאד שלא למטרת רווח, מאפידמיולוגים ועד להקות תיאטרון קהילתי, עדיין זקוקות למסור מידע בצורה שמושכת תשומת לב. אני אולי חושב שאחוזות בפרברים ורכבי שטח אינם נחוצים, אבל הבעיה שהם מציבים היא שריפת דלקים מאובנים, בעיה המשותפת גם לצרכים חברתיים חיוניים מאוד כמו חימום של בתים קטנים יותר ושינוע של בני אדם וסחורות באוטובוסים, רכבות, ספינות וכן, גם ברכבים ומטוסים. בקר אכן דורש השקעה אינטנסיבית של משאבי פחמן, אבל הוא בהחלט לא מיותר מבחינה חברתית. בשר ומוצרי חלב טעימים במיוחד לבני אדם מפני שהצפיפות, האיכות ויכולת הספיגה של חומרים מזינים חיוניים גדולה יותר במוצרים מן החי. יש הרבה יותר חומרים מזינים בק"ג של עוף מאשר בק"ג של סלרי. ללא ריכוז החומרים המזינים שבבשר, ייתכן שמעולם לא היינו הופכים ליצורים שאנחנו.

הבעיה עם דלקים מאובנים היא לא שהם לא מספקים תועלת חברתית. צפיפות האנרגיה הגלומה בהם וניידותם שחררו את האנושות מגחמותיה של אמא אדמה וסיפקו את התשתית של העולם המודרני. הם פלא מוחלט. האתגר האקולוגי העיקרי שמציבים דלקים מאובנים הוא שהתועלת החברתית המיידית, גדולה ככל שתהיה, מתבטלת בטווח הארוך בגלל האופן שבו הם דוחפים את כוכב הלכת מחוץ לתנאים המאוזנים – אך נדירים בקנה מידה גיאולוגי – שהתקיימו בו במשך כ־12,000 שנה, ובגלל שציוויי השוק חותרים תחת מעבר טכנולוגי לאלטרנטיבות נקיות.

אבל חשיבה מעורפלת כזאת על מה נחשב הכרחי מבחינה חברתית היא לא העיסוק העיקרי שלנו כאן. במקום זאת, הנקודה החשובה ביותר היא שגם אם נסכים שהענפים האלה אינם הכרחיים מבחינה חברתית, הצירוף שלהם בבירור לא מסתכם בשני שלישים מן הייצור במערב.

"אבל אלה רק דוגמאות של ייצור לא הכרחי מבחינה חברתית! ישנם רבים אחרים," יכולה להיות תגובתו של היקל ואחרים. ייתכן. אבל גם אם נודה בכך שייצורם של פריטים רבים מאוד הוא לא־רציונלי, האם אנחנו באמת יכולים לומר, ששני שלישים של הייצור במערב מיותרים ומייצרים זוטות שאיננו באמת צריכים?

מה באשר למנגנונים האחרים שלדברי היקל יכולים לשמר או אפילו לשפר את רמת החיים בעוד התמ"ג העולמי לא מתרחב, דברים כמו קיצור שבוע העבודה שבעקבותיו יתרחב זמן הפנאי, והרחבה נדיבה של שירותים חברתיים?

בעוד שכל סוציאליסט אמיתי צריך לתמוך ברעיונות אלה לשם עצמם, לא ברור שהם יפצו על הירידה בהכנסה ל־5,500 דולר, או לצורך העניין שהם יפחיתו את הספיקה החומרית. ראשית, זמן פנוי רב לא מפצה על מצב של עוני קיצוני. למעשה, אפשר לעשות את השינוי הזה מיד אם רוצים. אבל אף אחד לא עושה זאת, כפי שמסבירה זאת בדיחה מרקסיסטית ישנה: בחברה קפיטליסטית הדבר היחיד שגרוע יותר מלהיות מנוצל הוא לא להיות מנוצל.

שנית, הרעיון ששעות הפנאי ושירותים חברתיים גורמים לפחות פליטות מקורו באמונה שהם לא מערבים שימוש ב"דברים" ועל כן אין "הוצאה" של חומרי גלם או אנרגיה. גרעין האמת ברעיון הזה הוא ששירותים, לא רק חברתיים, אכן צורכים פחות משאבים חומריים מאשר ייצור של סחורות. זאת הסיבה העיקרית לצורת ה־S של עקומת קוזנץ הסביבתית: הממצאים מצביעים על כך שכאשר כלכלה עוברת תיעוש, יש לה השפעה שלילית הולכת וגדלה על שירותי המערכת האקולוגית, אך ברמה מסוימת של עושר, השפעה זו מתמתנת ככל שהכלכלה עוברת להתבסס על יותר שירותים ותעשיה קלה.

אבל בעוד ששירותים ושעות הפנאי דורשים פחות משאבים חומריים מאשר תעשיה כבדה, הם עדיין נטועים עמוק מאוד בתוך "הדברים". כלי נגינה עשויים מתכת, עץ ופלסטיק. בתי חולים מלאים בציוד העשוי מכמעט כל משאב שאפשר לכרות מן האדמה, כולל, שוב, נפט המשמש לייצור פלסטיק. ציוד טיפוס, קיאקים ואופניים מגיעים בסופו של דבר עמוק מתוך האדמה.

אמנם חיוני מאוד לשקם ולהרחיב את השירותים הציבוריים, ובייחוד להתמודד עם משבר הדיור הפוגע קשות במערב, אך מדינת הרווחה היא לא הדבר היחיד שמעניק לנו חיים עשירים. כך עושים גם נעלי ספורט, לגו, מכשירים להכנת וופל בלגי, וכן, גם טלוויזיות ואקס־בוקס. זכרו שהאמונה הבורגנית העכשווית שחיים ללא  מוצרי צריכה – "החיים הפשוטים" – הם מספקים יותר, איננה רעיון חדש. אחת הביקורות הפנימיות העיקשות ביותר על ברית המועצות הייתה הדגשת האפרוריות של החיים ללא ג'ינס, תקליטים של אלביס ואננס.

כן, אנחנו רוצים לחם, אבל אנחנו רוצים גם שושנים. הבטחת ביטול הצמיחה ל"שפע רדיקלי" היא בסופו של דבר כלל לא שפע חומרי, אלא שחזור חילוני של דברי העידוד הנוצריים מתוך איגרת יעקב שבברית החדשה על פיה לא חשוב כמה עניים נהיה בעולם, אף על פי כן אנחנו עשירים ברוח.

על הסוציאליסט העכשווי להתנגד להבטחת הצנע של תפיסת ביטול הצמיחה באותו האופן שבו ג'ו היל, מארגן העובדים האגדי של איגוד 'פועלי התעשייה של העולם' (IWW), עשה זאת בשנות העשרים בשירו The Preacher and the Slave. בשיר לועג היל לקצינים־שרים של 'צבא הישועה', שמבטיחים לעובדים שפע לאחר המוות. לא, עונה להם היל, עוני בעולם הזה הוא פשוט עוני. אפשרות נוספת היא לחזור על דברי הסופרג'יסטית והמרקסיסטית סילביה פנקהרסט:

"סוציאליזם פירושו שפע לכול. אנו לא מטיפים לבשורה של נזקקות ומחסור, אלא של עושר. תשוקתנו היא לא להפוך לעניים את אלה שהיום הם עשירים, על מנת להציב את העניים במקום שהעשירים נמצאים בו כעת. תשוקתנו היא לא להפיל את השליטים הנוכחיים על מנת להציב שליטים אחרים במקומם. אנו רוצים לבטל את העוני ולספק עושר לכולם. איננו קוראים להגבלת הילודה, לחסכנות של אביונים ולהתנזרות. אנו קוראים לייצור רב שיספק את צורכי כולם, ויותר ממה שכולם יכולים לצרוך."

3. סוף הקידמה

הטיעון הסוציאליסטי תמיד היה שהקפיטליזם מגביל באופן אי־רציונלי את מה שיש לנו. הוא מגביל את הייצור לרשימת הדברים הרווחיים, בעוד שרשימת הדברים המועילים ארוכה הרבה יותר. לכן פנקהרסט צדקה בהגדירה את הסוציאליזם באופן הזה: אפשר שיהיה לנו כל כך הרבה יותר!

תולדות הקידמה, או במילים אחרות תולדות השאיפה האינסופית של האנושות להרחבת החירות, הן כפי שניסח זאת לאון טרוצקי: הגידול המתמיד של שליטת האדם על הטבע וביטול שליטתו של האדם על האדם. "עלייתה של האנושות, בכללותה, ניתנת לסיכום בתור רצף של ניצחונות התודעה על הכוחות העיוורים – בטבע, בחברה ובאדם עצמו."

בעיוורונו של הטבע הכוונה היא שאין לו תפקיד אובייקטיבי, שלאבולוציה אין תכלית, שחוקי הפיזיקה והיקום עצמו אינם מושא לתכנון תבוני כלשהו. בעוד שהיבטים רבים של הטבע מביאים תועלת לבני האדם, הטבע החיצוני והפנימי כאחד מגביל אותנו, כעבור זמן מחליש אותנו וגורם לנו לחלות, ולבסוף הורג אותנו, כל אחד מאתנו. הטבע, על פי המשורר אלפרד טניסון, הוא אדום בשיניו וטפריו.

הכוח העיוור השני, בחברה, מתייחס לאופן שבו הפַּרְעֹה, בעל העבדים, המלך, הבישוף הגבילו אנשים אחרים; האנשים האלה נאלצו לקבל בצורה עיוורת את דברם. לא הייתה שום הכוונה מודעת של החברה על ידי האנושות. עם הופעת הקפיטליזם, השוק החל לייצר באופן עיוור, וכמו במקרה של הטבע העיוור, חלקים גדולים מן הייצור הזה מועילים, אבל חלקים רבים אחרים אינם. עד היום לא נמצאת יד אנושית על הגה ספינת הקפיטליזם.

והכוח העיוור השלישי, בתוך האדם עצמו, הוא כמובן המאבק הבלתי פוסק שלנו, של כל אחד מאיתנו, להפוך אדונים לגורלנו. על ידי ביטול השליטה של בני אדם על בני אדם באמצעות כלכלה דמוקרטית, ועל ידי ההתרחבות המתמדת של שליטת האדם על הטבע באמצעות התקדמות טכנולוגית, הפרט יהיה מצויד ביותר ויותר אמצעים כדי לשלוט בגורלו.

לשק קולקובסקי הסביר את פירושה של התיאוריה המטריאליסטית של ההיסטוריה, הידועה גם כמטריאליזם היסטורי – עמוד התווך של השקפת העולם הסוציאליסטית – באופן הבא: "נקודת הפתיחה של ההיסטוריה, מנקודת המבט המטריאליסטית, היא המאבק עם הטבע, סך כל האמצעים שנקט האדם על מנת להכריח את הטבע לשרת את צרכיו, אשר גדלים ככל שהם מסופקים."

הגלגל, המחרשה, הבורג, הגלגלת, ביות בעלי החיים, תירבות צמחי המאכל – כל אלה היו מאמצים להתנגד למה שיכול היה להיות אחרת, לשלוט על הטבע ולא להישלט על ידו. כך היו גם השימושים המוקדמים בצמחי מרפא, קטיעות האיברים וטיפולי השיניים, עבור במושגים העתיקים של דיאגנוזה ופרוגנוזה וכלה במושגים והתערבויות מודרניים כמו התיאוריה החיידקית של המחלות, הכירורגיה, השתלות האיברים והאימונותרפיה. מחלות זיהומיות היו דרכו של הטבע להרוג כמעט את כולנו עד ניצחוננו על רבות מן הפורענויות הללו באמצעות אנטיביוטיקה וחיסונים (ניצחון שמאותגר כעת על ידי יחסי השוק). משקפיים היו ניצחון על הראיה החלשה שהטבע העניק לחלק מבני האדם. כיסאות גלגלים, מקלות הליכה והחלפת מפרקים מספקים רמה מסוימת של ניידות לאלה שהטבע לקח להם אותה, ויום אחד טכנולוגיות אחרות יחזירו גניבות מהסוג הזה בצורה מלאה. הטלגרף, הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה וכעת האינטרנט אפשרו לנו לשוחח מעבר למחסומים שהוצבו על ידי הטבע בדמות הרים ואוקיינוסים. המצאת המטוס העניקה לנו כנפיים, דבר שהטבע שמר קודם לכן רק עבור ציפורים וקומץ בעלי חיים אחרים. כבלי הכבידה, שמאז מוצאנו ריתקו אותנו אל כדור הארץ על ידי אחד מארבעת כוחות היסוד של הטבע, נופצו באמצע המאה הקודמת.

אולם, עם הזמן ההתפתחות הטכנולוגית מתנגשת במגבלות היחסים החברתיים (אם להשתמש בז'רגון עתיק יותר: כוחות הייצור נכבלים על ידי יחסי הייצור); האחרונים מגבילים את מה שאחרת אפשר היה לייצר. בדוגמא בנאלית לאופן שבו זה עובד, אנחנו יכולים לראות כיצד היום, היכולת לשכפל באופן דיגיטלי מוסיקה, תוכנה, עיתונות, מאמרים מדעיים ושורה של מוצרים אחרים בעלות אפסית, אמורה בפועל לאפשר שכפול אינסופי של המוצרים האלה, לספק אותם בחינם לכל מי שרוצה בהם, מה שבתורו ישפר באופן מהותי את האיכות והכמות של הפריטים האלה (מוסיקאי יכול לערבב ולשלב מוזיקה מכל מקור ללא דאגה מקרבות משפטיים; מדען יכול להסתמך על קורפוס שלם של ידע מדעי בלי שיצטרך לשלם על גישה לכתבי עת; גרסאות גנריות של תרופות יוכלו להיות מופצות מיד, ללא צורך להמתין שנים אחרי הגילוי שלהן). אבל במקום זאת, פטנטים, זכויות יוצרים, גישה מוגבלת וסודות מסחריים – היבטים של יחסים חברתיים שמטרתם היחידה היא הגנה על זכויות קניין – מעכבים את מה שהטכנולוגיות האלה יכלו לפתח. על פי הטיעון הסוציאליסטי השגרתי, כדי לשחרר את הטכנולוגיה ואת התגליות מכבלים כאלה צריך להתעלות אל מעבר ליחסים החברתיים הישנים.

בניגוד להתרחבות הבלתי מוגבלת הזו של החירות, ביטול הצמיחה מטיל הגבלות ומגנה את השאיפה האנושית הבלתי פוסקת הזו בתור "פרודוקטיביזם". תומכיה אומרים: "הכמות הזאת ולא יותר. עד כאן ולא רחוק יותר." גישת ביטול הצמיחה עומדת על כך שיש לנו מספיק, למעשה כבר יותר מדי. אולם, על מנת לבצע יותר מחקר מדעי או לתכנן התפתחות טכנולוגית נוספת יש להניח העדר, מחסור, תשוקה לדעת יותר ולעשות יותר. כך שאם יש לנו כבר מספיק, אז לא יכולה להיות יותר התפתחות, לא תגלית מדעית נוספת, לא המצאה טכנולוגית חדשה. זהו עיצוב העולם ברוח קהילות האַמִישׁ.

זוהי לא התחכמות פילוסופית. דמיינו שוב כלכלה סטטית ושוויונית באופן מוחלט כפי שתומכי ביטול הצמיחה דורשים. בחברה כזאת, אם חוקר ממציא טכנולוגיה חדשה, יישום שיכול לפתור בעיה, אז היישום הזה יהיה חייב להיות מיוצר בנוסף לכל היישומים שכבר יוצרו. לכן, זאת תהיה הרחבה של הצמיחה הכלכלית, ואסור לנו לעשות זאת. "אהה!" יגיב תומך ביטול הצמיחה, "אבל מה אם היישום החדש הזה יחליף יישום ישן, יבצע את תפקידו ביעילות רבה יותר, ויאפשר להפסיק את ייצורו של היישום הישן ולהחליפו בחדש? זה בוודאי יפחית את הייצור הכולל ויאפשר מרווח נוסף מסוים לצמיחה בתוך מסגרת כללית נוקשה". זה אכן נכון. אבל זה באופן בסיסי המשמעות של ניתוק מוחלט (decoupling). לכן תגובה כזאת היא רק צורה אחרת של טיעון בזכות אפשרותו של ניתוק מוחלט.

לפיכך, סופה של הצמיחה פירושה הכרזה על סיומה של ההתפתחות הטכנולוגית, סופו של המדע, סופה של הקידמה, סופו של החיפוש הפתוח אחר החירות – קץ ההיסטוריה.

לכן משלוש הסיבות הללו – שתפיסת ביטול הצמיחה לא נחוצה לפתרון האתגרים האקולוגיים ומהווה הסחת דעת מהן, שביטול הצמיחה אינו צודק ופירושו התרוששות וצנע, ושביטול הצמיחה יביא לקץ הקידמה – יש לדחות את התפיסה זו.

בסופו של דבר, שינוי אקלים והמשבר הביולוגי הרחב יותר הם בעיות מכיוון שיש להם פוטנציאל לרסן את השגשוג האנושי; כלומר הסכנה הספציפית שהם מהווים היא השהיה של הרחבת החירות.

אז מדוע שנכפה את הקץ על הרחבת החירות על מנת לשמור על הרחבת החירות?

פורסם במקור ב-openDemocracy

תרגום: אלי למדן

תמונה ראשית: Degrowth Picknick / System Change not Climate Change (flickr)