השמאל, הימין והמרכז אינם מסכימים על מעלותיו של הסוציאליזם. אך אי־ההסכמות הללו הן לעיתים קרובות מעורפלות כשהצדדים חלוקים אפילו בשאלה אילו מדינות הן סוציאליסטיות בכלל. הספקנים ידברו על ונצואלה כדוגמה לסוציאליזם חסר מעצורים, בעוד שהסוציאליסטים יצביעו על המדינות הנורדיות כהוכחה ליתרונות השיטה. אל מול הצלחתן, יש שיטענו שהמדינות הנורדיות הן למעשה קפיטליסטיות לכל דבר ועניין, ובכך יחתמו את הדיון. הדיכוטומיה של קפיטליזם או סוציאליזם נעשית מטושטשת עוד יותר כשהצדדים פונים למונחים כמו "מדינת רווחה קפיטליסטית", "סוציאל־דמוקרטיה", "דמוקרטיה סוציאליסטית", "קפיטליזם מדינתי", "סוציאליזם מדינתי" ועוד. הדיון הפנים־סוציאליסטי לא עוזר לנו להבהיר במה מדובר, מאחר שרבים ממי שמזדהים כסוציאליסטים מחזיקים בהגדרות ייחודיות משל עצמם. נוכח החסמים הטרמינולוגיים האלה, כיצד ניתן למדוד כיצד אנשים חווים סוציאליזם?
במקום לדחוף בכוח מדינות לתוך מסגרות מובחנות – "סוציאליזם" או "קפיטליזם" – עדיף להתייחס אליהן כאל אוסף של מוסדות. המוסדות האלה מסוגלים לפעול בתוך ספקטרום קפיטליסטי-סוציאליסטי, ולהתקיים לצדם של מוסדות אחרים עם מיקום שונה על הספקטרום. גישה זו מכריחה אותנו לבחון מהם המוסדות הכי רלוונטיים, ולשקול מהי הדרך הנכונה למדוד אותם כדי לתפוס את ההבדלים בין סוציאליזם לקפיטליזם. ברגע שיהיה לנו מדד שנוח לעבוד איתו, נוכל לראות האם אנשים בחברות סוציאליסטיות יכולים להיות מאושרים – או שמא הם נידונו לחיי אומללות.
שליטה ובעלות על אמצעי הייצור
הקו המפריד הברור ביותר בין קפיטליזם לבין סוציאליזם הוא השליטה והבעלות על "אמצעי הייצור". מגיני הקפיטליזם מאמינים שעל אמצעי הייצור להיות בידי גורמים פרטיים – אפילו אם מדובר במועדון סגור ומצומצם. סוציאליסטים לעומת זאת, מאמינים שאמצעי הייצור ופירותיו שייכים לכולם. השאלה היא אילו מוסדות חולקים באופן שווה שליטה ובעלות על המשאבים ועל התפוקה של החברה?
בעלות
המדד הפשוט ביותר הוא הבעלות הישירה על החברות. מדינות שונות מסוגלות לנהל "תאגידים בבעלות ממשלתית", תוך שליטה מלאה על פעילותם וגריפת רווחיהם. מדינות יכולות להיות גם בעלות שליטה חלקית על חברות, או רק לנהל תיק השקעות של נכסים פיננסיים בקרנות הון ריבוניות. צורות אלה של מוסדות משתלבים, יחד עם החוב הציבורי, ליצירת הון ציבורי. כמות ההון הציבורי ביחס להון הפרטי בחברה מסוימת מהווה לפיכך ייצוג מוצלח לרמת הסוציאליזם שלה.
מוצרים ציבוריים ורווחה
חברות פרטיות ויחידים לא רק מייצרים מוצרים ומקבלים תשואה כספית. הם גם מוכרים את המוצרים והשירותים האלה ללקוחות, ומשלמים משכורות והכנסות לעובדים. מדינות עוקפות את התפקיד הזה של שחקנים פרטיים באמצעות מתן הכנסה, סחורות ושירותים באופן ישיר לאזרחיהן: כבישים, חינוך, שירותי בריאות, פנסיות, דמי אבטלה, הכנסה מתעסוקה כעובד מדינה וכדומה. כדי לממן זאת (או במונחי MMT – כדי לקזז לחץ אינפלציוני), הממשלה מטילה מיסים על תאגידים ואזרחים פרטיים.
אין קו מובהק שמפריד בין בעלות מדינתית על חברות וקרנות לבין מחלקות ממשלתיות ותקציבים. אך הראשונות נוטות לפעול בשווקים, בעוד שמחלקות ממשלתיות עוסקות בפעילויות שמחוץ לשוק.
דמוקרטיה
עד כה, התמקדתי במערכת היחסים בין הגורמים הפרטיים לבין המדינה. עם זאת, מעורבות גבוהה של המדינה בכלכלה איננה ערובה לכך שמשאבי החברה יחלוקו באופן שווה, או שהתוצר ישקף את רצונם של האזרחים. לשם כך, נדרשת דמוקרטיה חזקה.
זוהי הסיבה שסוציאליסטים רבים נוהגים להוסיף "דמוקרטיה" למונח. מדובר במרכיב חיוני בפרויקט הסוציאליסטי, שמייצר הבחנה בינו לבין האופי המוסדי של מדינות כמו ונצואלה, סין או ברית המועצות לשעבר. במדינות האלו יש למדינה מקום מרכזי בכלכלה, אך משום שאין להן לגיטימציה דמוקרטית, הן אינן משרתות את רצונה של החברה.
איגודי עובדים
הסוג האחרון של מוסדות שקובעים את המיקום על מדד הסוציאליזם הם אירגוני העובדים. מכל הקבוצות הנפרדות בחברה, מעמד העובדים הוא הגדול ביותר ובעל הקשר הקרוב והמוחשי ביותר לאמצעי הייצור. מסיבה זו, כשהם מאורגנים כהלכה, לעובדים יש את הכוח להכריח את בעלי אמצעי הייצור, בין אם הם פרטיים או ממשלתיים, לכבד את זכויותיהם הדמוקרטיות במקום העבודה, או בחברה באופן כללי, ולדרוש חלוקה הוגנת יותר של רווחי הייצור.
כיצד נראה "ארגון כהלכה" של מעמד העובדים? איגודים מקצועיים עצמאיים (כלומר, כאלו שאינם יכולים להיבלע על ידי התאגיד או הממשלה), הסכמים קיבוציים ענפיים, קואופרטיבים בבעלות עובדים וייצוג לעובדים בדירקטוריון. עבודה מאורגנת היא תחום נוסף שבו ונצואלה, סין וברית המועצות לשעבר אינן עומדות ברף גבוה מבחינת רמת הסוציאליזם שלהן.
ציון סוציאליזם דמוקרטי
עם ארבעת המרכיבים שפורטו לעיל כעקרונות מנחים, ועם השראה מ"מדרג הסוציאליזם" של נתניאל לואיס, השתמשתי בנתונים מהארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD), ממסד הנתונים העולמי לאי־שוויון (WID) ומ־Freedom House לצורך הרכבת "ציון סוציאליזם דמוקרטי" למבחר מדינות. לאור המגבלות במסדי הנתונים, יכולתי לדרג רק 36 מדינות. הייתי שמח להחיל את הדירוג על כלל המדינות, אך לא ניתן להתעלם מהמגבלות בזמינות הנתונים.
הדירוג נובע מארבעה רכיבים המחולקים בעצמם למספר תתי־רכיבים. "ציון בעלות מדינתית" משלב נתונים הנוגעים לשווי השוק של תאגידים בבעלות ממשלתית ביחס לכלל הכלכלה, לחלקם של נכסים פיננסיים ממשלתיים כאחוז מהתמ"ג ולנתח ההון הציבורי מכלל ההון. "ציון מוצרים ציבוריים ורווחה" משלב הוצאות ממשלתיות על תשלומי העברה, חינוך, ועוד, כנתח מהתמ"ג. "ציון דמוקרטיה" לקוח ישירות מ"ציון החופש" של Freedom House. "ציון עבודה מאורגנת" משלב את אחוז כוח העבודה שהוא חלק מאיגוד עובדים יחד עם אחוז העובדים המכוסים במסגרת הסכמים קיבוציים. כדי להגיע מהציונים השונים לציון כללי אחד, המרתי אותם ל"ציוני t מתוקננים".
עכשיו שאנחנו יכולים למדוד בקירוב את רמת הסוציאליזם של כל מדינה, ניתן לזהות מתאם בינה לבין מדדים חשובים המצביעים על איכות החיים של האוכלוסייה. התבוננות בתנאי החיים במדינות שונות, תאפשר לנו לראות האם מוצדקת הטענה שסוציאליזם אינו עולה בקנה אחד עם החיים הטובים. אם נגלה שהמדינות הסוציאליסטיות יותר הן יצרניות או בריאות יותר בהשוואה למדינות קפיטליסטיות, זאת לא תהיה הוכחה שהסוציאליזם אחראי לכך – אך זאת בהחלט תהיה רמיזה. וחשוב מכך, אם נגלה קורלציות שנעות בכיוון ההפוך לטענותיהם של תומכי הקפיטליזם, זאת תהיה ראיה חזקה נגד הרעיון שלקפיטליזם ישנן תכונות ייחודיות שמובילות לשגשוג.
לעשות כסף
הספקנים בדרך כלל טוענים שחברות סוציאליסטיות לא יכולות להתחרות עם היכולת של הקפיטליזם לייצר ביעילות סחורות ושירותים. האם הטענה הזאת מחזיקה מים?
הטענה הזאת אינה עולה בקנה אחד עם הראיות. אף שיש תנודתיות רבה סביב המגמה זו (r^2=0.29), היא נעה בכיוון המנוגד לטענותיהם של הספקנים. המדינה מספר אחת בדירוג הסוציאליזם הדמוקרטי, נורווגיה, נמצאת במקום השלישי מבחינת פריון לשעת עבודה. מעליה עומדות רק שתי מדינות שמשמשות כמקלטי מס (אירלנד ולוקסמבורג). מדינות אחרות בעלות נטיות סוציאליסטיות כמו דנמרק, שוודיה ופינלנד מדורגות גם הן במקום גבוה. נראה שניתן להגיד בביטחון שסוציאליזם לא פוגע בפריון – אם כבר, הוא תורם לו.
פריון הוא חשוב בפני עצמו, אך האופן שבו הפריון הזה מתחלק הוא משמעותי לחוויית החיים של אנשים. מאחר שרוב האנשים מתקיימים מעבודה בשכר, הנתח של ההכנסה הלאומית שמגיע לידי העובדים הוא חשוב, כמו גם התפלגותו בקרב העובדים.
כאן אנו רואים שהעובדים ברוב המדינות הסוציאליסטיות מרוויחים שכר גבוה לשעת עבודה – בדומה לארצות הברית. עם זאת, ניתן גם לראות שהשוויון בין העובדים גבוה בהרבה במדינות הסוציאליסטיות יותר. במדינות אלו, פערי השכר נמוכים יותר בין מי שבראש לבין מי שבתחתית, וכן בין המינים.
מעמד העובדים אמנם גדול וחשוב, אך אלו שאינם עובדים מהווים קבוצה זהה כמעט בגודלה. וכל העובדים בשלב זה או אחר אינם מסוגלים או אינם מעוניינים לעבוד, ומי שאינם עובדים תלויים בהכנסתם של העובדים. התלות הזו יכולה להתגלם בהורה שדואג לילדו או באדם הסועד את קרוב משפחתו המזדקן, כמו גם במיסים המממנים דמי אבטלה או קצבת נכות. לכן, במקום להתמקד בשכר העובדים, בואו נרחיב את המבט אל עבר ההכנסה הפנויה של משקי הבית. כלומר, הכנסות אחרי מיסים והעברות מעובדים, מעבידים או מי שאינם עובדים.
ניכרת מגמה דומה. משקי בית טיפוסיים במדינות סוציאליסטיות יותר הם בעלי הכנסות פנויות גבוהות יותר, במקביל לפערים נמוכים יותר בין משקי הבית הגבוהים לנמוכים – ובחלקן, פערי עושר מהנמוכים בהיסטוריה. אין זה מפתיע שמדינות סוציאליסטיות הן שוויוניות יותר, אך הנקודה מודגשת במיוחד בתרשים הבא:
לחמשת המדינות עם ציוני הסוציאליזם הגבוהים ביותר יש גם הציונים הגבוהים ביותר בשוויון כלכלי. ציון השוויון הכלכלי מבוסס על ממוצע (עם תוצאות מנורמלות) של יחס ההכנסה בין העשירון התחתון לבין העשירון העליון, פער השכר המגדרי, פער העוני הכולל, מדד ג'יני לאחר מיסים והעברות, יחס ההכנסה הפנויה בין העשירון התחתון לעשירון העליון, וחלקו של המאיון העליון בסך ההון.
תזרימי הכנסות הם חשובים, אך היכולת של אנשים לחסוך ולהרוויח חשובה גם כן. האם חברות סוציאליסטיות מגבילות יכולת זו?
קשה יותר להשיג נתונים על עושר, אך המידע הקיים איננו תומך ברעיון שסוציאליזם פוגע ביכולת של משק הבית הטיפוסי לצבור הון. משק הבית החציוני בנורווגיה, בפינלנד ובבלגיה מחזיק ביותר הון נטו מאשר בארצות הברית.
להיות רגוע ולבלות עם המשפחה
המטרה שלנו היא לא רק לעבוד ולהרוויח כסף, אלא גם ליהנות בזמן המוגבל שיש לנו בחיינו. תנועת העבודה במאה ה-19 הגדירה זאת כך: "שמונה שעות עבודה, שמונה שעות מנוחה ושמונה שעות למה שרק תרצה".
מדינות סוציאליסטיות יותר נהנות מיותר זמן פנוי בתשלום. נתון זה נובע מחופשות שנתיות, מחגים ציבוריים ומחופשת לידה (לגברים ולנשים) בתשלום. "ציון הפנאי" מחשב את הממוצע (עם ציונים מנורמלים) של הסוגים השונים של חופשות בתשלום, לצד שעות העבודה לעובד ודיווח על שעות "פנאי וטיפוח עצמי".
בריאות
היכולת שלנו ליהנות מזמן פנוי ומכסף תלויה בבריאות שלנו ושל אהובינו. כדי למדוד את הבריאות בחברה מסוימת, יצרתי מדד כולל נוסף, המבוסס על תוחלת חיים, תמותת אמהות, תמותת ילודים ותמותת תינוקות.
מדינות סוציאליסטיות הן גם בריאות. יש בהן תוחלת חיים גבוהה יותר, עם אחוז תמותה נמוך יותר בקרב אמהות, ילודים ותינוקות. כל המדדים הללו יוצרים יחד "ציון בריאות". ניתן להבחין כי שלוש מהמדינות הכי פחות סוציאליסטיות – טורקיה, מקסיקו וארצות הברית, מחזיקות בדירוג הבריאות הנמוך ביותר בקרב מדינות ה-OECD. בטורקיה ובמקסיקו שיעורי העושר הנמוכים יכולים להסביר את הבריאות הלקויה, אך מה לגבי ארצות הברית?
שביעות רצון
בהתחשב בכל המדדים שצוינו עד כה, בואו נבחן איך מידת הסוציאליזם בחברה תואמת לדיווחים עצמיים על "שביעות רצון מהחיים", לצד מדדים אובייקטיביים נוספים של המציאות החומרית בה.
בהתחשב במה שראינו עד כה, אין זה מפתיע שהמדינות הכי סוציאליסטיות מדווחות על הציונים הגבוהים ביותר מבחינת שביעות רצון מהחיים. לעובד ומשק הבית הממוצעים יש הכנסות גבוהות והון רב, והם חיים בחברות בריאות ושוויוניות יותר, עם זמן רב יותר לפנאי. מצד שני, לאנשים במדינות הכי פחות סוציאליסטיות יש פחות כסף, הם עובדים יותר, חיים בחברות מרובדות ויש להם סיכוי גדול יותר להיות מוקפים בחולי ומוות.
האם הסוציאליזם פוגם בחדשנות?
אין ספק שבהשוואה למדינות קפיטליסטיות, במדינות סוציאליסטיות רוב העובדים ומשקי הבית מקבלים את אותה כמות כסף, אם לא יותר. ונראה שחברות סוציאליסטיות הן בריאות, שמחות ושוויוניות יותר ושיש בהן יותר זמן פנוי ופחות מוות בר־מניעה. אבל אולי כל זה נובע מכך שהן איכשהו רוכבות על גב ההמצאות, שאינן אלא תוצר של הקסם הקפיטליסטי?
ממש לא. אין לקפיטליזם יכולת מיוחדת לספק חדשנות. בעוד שהמדינה הסוציאליסטית ביותר (נורווגיה) מדורגת נמוך מארצות הברית, ארצות הברית מדורגת מתחת לשוודיה וברמה דומה לפינלנד. באופן כללי, המגמה חלשה למדי ומתאפיינת בתנודות רבות יותר בהשוואה למגמות הקודמות. בנוסף לכך, "תפוקת חדשנות" הוא רעיון עמום וקשה למדידה בהשוואה לכסף, לבריאות, לשוויון ולפנאי. אך הנתונים עדיין לא תומכים ברעיון שמדינות סוציאליסטיות נשענות על חדשנות שנובעת מקפיטליזם.
מסקנה: לחם ושושנים
סוציאליסטים מאמינים שאמצעי הייצור של החברה צריכים לשרת את כולם. בשביל להגיע לשם, סוציאליסטים תומכים בחברות ובקרנות בבעלות ממשלתית, במוצרים ציבוריים, בתוכניות רווחה לכל, בדמוקרטיה בממשל ובמקום העבודה, באיגודי עובדים ובצורות אחרות של כוח לעובדים. קפיטליסטים ובעלי בריתם האידיאולוגיים טוענים שכל המוסדות הללו פוגעים בחירות של מנוע הצמיחה האמיתי – בעלי הקניין הפרטי. דרך השקעה וחדשנות, בעלי הון מפיקים כל כך הרבה עושר, שאפילו כשהם אוגרים את רובו, כולם בסופו של דבר נהיים עשירים, בריאים ומאושרים יותר. חברות שעומדות בדרכם של בעלי ההון, אפילו אם מסיבות אציליות, נועדו לכישלון ולאומללות.
עם זאת, כשאנחנו מסתכלים על המדינות שמתערבות בצורה המשמעותית ביותר בחופש של בעלי ההון, אנו מוצאים שההפך הוא הנכון: אנשים שחיים תחת עקרונות סוציאליסטיים הם אלה שעל פי רוב הסיכויים יחיו את החיים הטובים ביותר.
תרגום: יאבין ארבע
התפרסם לראשונה ב-Current Affairs
ניק וארינו הוא חוקר ומעצב גרפי.