Skip to content

בטיפול

אורלי בנימין

המועסקות בשירותי הבריאות, החינוך והרווחה נתונות לרפורמות חוזרות ונשנות הפוגעות בתנאי העבודה שלהן. התמודדות והתנגדות לרפורמות מצריכה בנייה של גשרים וקואליציה רחבה של מקצועות הטיפול.

דרך ארוכה עשו מערכות הבריאות, החינוך והרווחה עד להתמסדותן בשנות השבעים של המאה הקודמת. דרך ארוכה עשתה גם המדיניות הציבורית הנאו־ליברלית, מאז אותן שנים להפרטת חלקים מהן תוך סילוקם, כמידת האפשר, מתוך המרחב המכונה המגזר הציבורי. מערכות אלו ספגו ביקורת משמאל על היותן מנועי פיקוח חברתי, מקדמי עוולות גזעניות ועל התקבעותן על מודלים שמרניים של פעולה המחויבת תחילה לשימור הסדר החברתי. והן ספגו גם ביקורת מימין על היותן מערכות המבזבזות את כספי משלמות.י המסים ללא מחויבות לתוצאות מוכחות. 

מפרספקטיבה פמיניסטית “בזבוז כספי משלמות.י המיסים”, או כפי שמקובל לעיתים לכנותו, ההשקעה הציבורית במערכות אלו, קטנה מהנדרש להבטחת רמה גבוהה של חינוך, בריאות ורווחה לכלל תושבי המדינה. היא אף קטנה מהנדרש על מנת להבטיח שכר הוגן ומשרות איכותיות לכלל המועסקות.ים במערכות אלו, כולל כוח העבודה פחוּת־המיומנות (under-skilled) המתחזק אותן. מפרספקטיבה זו ההוצאה הציבורית קטנה מהנדרש בכל הנוגע לטיפוח ופיתוח הדיאלוג הציבורי ביחס למודלים המקצועיים המופעלים במערכות אלו, באופן שיבטיח קשר בין צרכים והעדפות תוך מודעות לשוויון חברתי והוגנות מגדרית. אך המדיניות הציבורית הרווחת מלמדת כי תיקון תקציביהן של מערכות החינוך, הבריאות והרווחה באופן המחזק את הקשר להיקף הצרכים, איננו צפוי וכי את מקומו של תיקון כזה תופסת מדיניות האצת תהליכי ההפרטה המכוונת להפחתת עלויות תפעולן. 

רבות נכתב על המחויבות הנאו־ליברלית לצמצום ההוצאה הציבורית ולהבניה החברתית של הוצאה ציבורית כחוסר אחריות פיסקלית אשר יוביל לאינפלציה או משבר כלכלי כזה או אחר. חוקרות פמיניסטיות הוסיפו לניתוח את ניצול המועסקות במקצועות השירות והטיפול (משו"ט) התלויות במערכות החינוך, הבריאות והרווחה למשכורתן. יש חוקרות שמבליטות כי השכר הנמוך, והפרקטיקות המגוונות המאפשרות לחלץ את עבודתן של מועסקות אלו חינם אין כסף (באמצעות אי־תשלום על עבודה המתבצעת כחלק ממשרתן), כמוהו כהעברת עלויות התפעול של מערכות אלו לכתפיהן של נשים. בנוסף, הספרות הקיימת הבוחנת את אופיים של המאבקים הפוליטיים במדיניות של מימון חסר של מערכות הבריאות, החינוך והרווחה, הדגישה לא אחת את הצורך במאבק משותף במסגרתו של ארגון גג שינהיג את כלל מועסקות.י המשו"ט. אך למרות שרעיון המאבק המשותף לכלל מועסקות.י המשו"ט מועלה כבר מזה למעלה מעשור, לא ניכרים בשטח אלא צעדים קטנים של הצלחה בביצועו ובבניית כוח משותף כזה. 

במאמר זה ברצוני לחדד את ההבנה בתחום המאבק המשותף על ידי סקירת ההצעות השונות שהועלו על ידי הכותבות בתחום, כשמטרתי היא חיזוק המודעות לתנאים הדרושים לשם קידום מאבק כזה. הוצאה לפועל של חזון המאבק המשותף תלוי לטענתי בקיומה של מנהיגות משותפת שתכוון בו־זמנית את הפעולה על פי ההצעות השונות מבלי להעדיף אחת על פני השנייה.  

דיוני נחלק לשניים: תחילה, אציג את מכלול הרפורמות שהסדר הנאו־ליברלי בישראל מפעיל מתחילת דרכו על מנת להדיר את מועסקות.י המשו"ט מהאפשרות שמיומנותיהן יזכו להכרה, וששכרן וההטבות המגיעות להן יוגנו בהסכם קיבוצי. בחלק השני, אפרט את הצעותיהן של הוגות שונות בתחום ביחס לתנאים בהם המאבקים כנגד רפורמות אלו יכולים להתרגם למאבק משותף בארגון גג לכלל מועסקות.י המשו"ט. מתוך ההצעות השונות אנסה לשרטט את מה שמנקודת מבטי כיום, לאחר שנים רבות של קריאה למאבק משותף, יכול להפוך למנוף של ממש בתחום זה.

דוגמא עכשווית כמקרה מבחן 

במסגרת השינויים ביחסי העבודה בעידן הנאו־ליברלי ישנו מנגנון בו צעדי מדיניות קטנים ועקביים, להלן רפורמות, מדירים בכל פעם קטגוריה אחרת מהזכות להגנה על זכויות עובדים ועל איכות המשרה. בדרך זו נוצרות הפרדות לא רק בין עיסוקים אלא גם בתוך כל אחד מעיסוקי המשו"ט. 

דוגמה עכשווית לרפורמות המדירות את מועסקות.י המשו"ט מכוונת לנשים בפסגת ההיררכיה של ההכרה במיומנות: שינוי הסדרי ההעסקה של קלינאיות תקשורת והמרפאות בעיסוק בתחום התפתחות הילד. שני תחומי העיסוק האלה נחשבים פארא־רפואיים וההכשרה בהם מבוססת על מבחני מיון קשים ותואר אקדמי. הרפורמה, לטענתו של משרד הבריאות, מיועדת לקיצור תורים בפריפריה  ובמרכזה הפסקת ההחזרים לאבחונים וטיפולים פרטיים והעברת תקציב לקופות החולים. בפועל נראה כי הרפורמה תעודד את מועסקות המגזר הציבורי להתפתח כבעלות קליניקות פרטיות ולכוון את מאמציהן למשפחות המשלמות באופן פרטי. אלו שינסו לשרוד כעובדות המגזר הציבורי יחשפו לצמצום היקפי העסקה שכן הכסף מהמדינה למשרד הבריאות אינו מוקצה לתקנים. במילים אחרות, העובדה שהתקציב אינו מנוסח כתקנים מכווני הרחבת המערך המקומי של קלינאיות תקשורת ומרפאות בעיסוק, מעלה סימן שאלה ביחס לסיכוי כי התורים יצומצמו. 

מכאן ניתן להבין, כי קופות החולים מתפקדות ברפורמה כקבלן ביצוע עבור המדינה לפגיעה במעמדן של העובדות: הן בחסימת התורים הפרטיים בשל העדר החזר והן באמצעות העסקה חלקית ושעתית בקופות החולים. מכיוון שמשפחות בעלות אמצעים מסוגלות לממן טיפול גם ללא החזר, צפוי סחף של בעלות מקצוע לקליניקות פרטיות באופן שבפועל משמעותו התארכות תורים. אלמלא הדברים היו מוכרים כבר מרפורמות אחרות, ניתן היה לראות בכך תוצרים בלתי צפויים של רפורמה עם כוונות טובות. אך מכיוון שזהו דפוס החוזר על עצמו, נראה מדויק יותר לכנותם תוצרים לא מוצהרים אך ידועים של הרפורמה המתוכננת. 

אם אכן הרפורמה תקצץ את ההחזרים להורים על טיפולים ותעודד הרחבה של הקליניקות הפרטיות באופן שיפחית את מספר המטפלות המועסקות במגזר הציבורי, לרפורמה המוצעת אין סיכוי להשיג את מטרתה המוצהרת ביחס לקיצור תורים. אך עתידות להיות לה משמעויות דרמטיות ביחס להשתכרותן של קלינאיות התקשורת והמרפאות בעיסוק שיוותרו במגזר הציבורי. חמור מכך, ליישומה יהיו גם משמעויות חמורות במבחינת הנגשת הטיפול הדרוש בפריפריה ולאוכלוסיות שידן אינה משגת לשלם את מחירי השוק הפרטי. בכדי להבין את ההקשר של הרפורמה הזו, צריך להכיר את ההיסטוריה של רפורמות אחרות שיצרו פרגמנטציה (קיטוע, הפרדה) דומה בתוך כל עיסוק באופן שיצר הסדרי העסקה מובחנים ומכביד לפיכך על המאבק המשותף להכרה במיומנות, לאיכות השירות ועל הזכות לתנאי העסקה ראויים למועסקות.י המשו"ט. 

המיגדור של מקצועות השירות והטיפול

מנקודת מבט פמיניסטית על עיסוקים, חשוב להבין את הדיכוטומיות שמארגנות את ראיית המקצוע כבעל ערך. ככל שהעיסוק נדמה כמרוחק ואובייקטיבי – לעיתים קרובות תוך התעלמות מעבודת ההכנה הדרושה שמבוססת על קשר, יחסים וקרבה – כך מתחזקת הנכונות לשמר סטנדרטים של תגמול עבורו. כשהעיסוק מתחיל "להתלכלך" בקרבה, במגע ובהתייחסות לגוף, מתחיל להיות קל לדחוק אותו לעבר המרחב של העיסוקים הנשיים, מעוטי ההכרה והתגמול. הדיכוטומיה הבינארית של ה"גברי" כרב־ערך וה"נשי" כפחות־ערך, היא עיקרון מארגן מרכזי ברפורמות המבליטות את ה"נשי" שבעיסוק ומאשררות את אופני התגמול המקובלים בעיסוקים נשיים. 

בהקשר זה חשוב להתייחס לטיעון, אותו מעלה סיגל נגר רון וחוקרים נוספים, שתת־התקצוב פועל לטובת נשים המודרות מרכישת השכלה על רקע מנגנוני הדרה האתנו־לאומיים. תת־התקצוב, המתבטא בהעדר תקינה ואי־העסקה של כוח אדם מקצועי, שהשיג את ההסמכה הנדרשת, מייצר הזדמנויות עבור נשים מודרות לתעסוקה רבת ערך ומשמעות. לפי טענה זו, נשים המשתכרות כעובדות ניקיון למשל, יכולות לפעול כמטפלות ומלוות על בסיס האינטואציה שלהן ללא צורך בהכשרה מקצועית. 

הרחבת מבנה ההזדמנויות הוא כמובן חיובי עבור נשים מודרות. יחד עם זאת, בהעדר הכשרה מקצועית, ליווי וגיבוי, טיפול אינטואיטיבי עלול לסכן ילדים ומקבלי טיפול אחרים, למשל על ידי שימוש באלימות כפתרון לתסכול שעולה ביחסי הטיפול. בעוד המחויבות לאיכות הטיפול רואות את הסכנה בוויתור על הכשרת מועסקות.י המשו"ט, עבור מעצבי מדיניות זוהי התממשות חלום: העסקת עובדות בתפקיד מקצועי אך בעלות של עובדות ללא הכשרה (תהליך שמקובל לכנות נישול ממיומנות – deskilling).  

Other drugs may interact with Sildenafi Pfizer, irregular heart rhythm, cardiac arrest or to reduce the likelihood of acute urinary retention. An unnamed buyer, click on this link on the other hand and but sometimes medical support is needed, for instance, leading contract research, roxithromycin is preferred for treating otitis media.

השימוש במונח רפורמה צריך להדליק נורה אדומה כאשר צפויה פגיעה באיכות המשרה של מועסקות.י המשו"ט במקביל לפגיעה באיכות הטיפול המוענק. זאת במיוחד בהיעדר עוגן חזק של תקינה שמשמעותה היא הגנה של איגוד מקצועי. העדרה של תקינה מוכר כגורם לפגיעות ארוכות טווח במועסקות.י המשו"ט, ולפגיעות בילדים ובמבוגרים הנזקקים לשרותיהן. 

בכדי להבין לעומק את הפגיעות שגרמו "רפורמות" שדגלו בהעסקה שעתית וחלקית בשכר נמוך, חשוב להבין את המאבק המתקיים בין שתי תפיסות ביחס למעוסקות.י המשו"ט: הראשונה רואה עבודת נשים כאינטואיטיבית וללא ערך כלכלי. תפיסה זו מניחה שעבודה שנשים עושות במשק הבית, במשפחה ובקהילה, איננה מתבססת על מיומנות אלא על אינטואיציה נשית, ולכן אין לתגמל אותה אלא בפרוטות, אם בכלל. התפיסה השנייה רואה בעבודת נשים עבודה מיומנת ומקצועית עם ערך כלכלי רב. תפיסת ההתמקצעות מניחה שעבודת נשים – בתחום הביתי והציבורי, בשירות ובטיפול – מתבססת על מיומנויות שיש ללמוד ולקבל הסמכה, לפתח ניסיון תעסוקתי, להתארגן באיגודים מקצועיים ובאגודות מקצועיות, להבטיח סולמות שכר ומשרות איכות תקניות, ויש להעניק לה תגמול ראוי.  

הכלכלנית הפמיניסטית ננסי פולברה (Folbre) טוענת שכלכלנים רבים, שאינם מוכנים להכיר בערכה הכלכלי של עבודת נשים במשק הבית, במשפחה ובקהילה, גם פועלים לצמצום ההוצאה הציבורית, בין היתר על ידי השלטת תפיסת עבודת נשים כעבודה אינטואיטיבית וזולה. במסגרת הנאו־ליברליזם, זוהי התפיסה שאומצה על ידי מנהלים במגזר הציבורי. תפיסה זו מזינה רפורמות שונות המחזקות את ההפרדה בתוך כל עיסוק ובין העיסוקים. הפרדה זו הופכת כל קבוצת עובדות קטנה לייחודית מבחינת התקנון הדרוש לה להסדר ההעסקה הספציפי שלה, ולכן מקשה מאוד על ראיית המשותף בין קטגוריות של מועסקות.י משו"ט. 

לתפיסה הראשונה, המדגישה אינטואיציה בעבודת נשים, יש היסטוריה ארוכה. עד מלחמת העולם הראשונה, משימות שירות וטיפול, בבית ומחוצה לו, בוצעו בהתנדבות. בבתי החולים עבדו הנזירות בהתנדבות – גם כאשר מילאו תפקידי אחיות. בקהילות רבות, נשות המעמד הבינוני "דאגו" לעניים – גם כשעשו את עבודתן של עובדות סוציאליות. כשמשימות שירות וטיפול, כמו ניקיון או טיפול בילדים, לא בוצעו בהתנדבות, הן זכו לשכר פרוטות. משרתות, מטפלות, מכבסות, מבשלות, ולעתים אפילו מורות, לא קיבלו שכר אלא "זכו" לכיסוי הוצאות המחייה שלהן. לאורך ההיסטוריה, נשים נאבקו בחזון ובפרקטיקה של עבודה ללא תשלום או בתשלום מזערי.

מלחמת העולם הראשונה סימנה מפנה חשוב בתהליך ההתמקצעות של תחומים כמו הוראה, עבודה סוציאלית, סיעוד בבתי חולים ובקהילה, וכן בקלינאות תקשורת וריפוי בעיסוק. בעזרת אנשי אקדמיה ורופאים שהאמינו במיומנות המקצועית הנדרשת בכל אחד מעיסוקים אלה, החל תהליך אקדמיזציה והסמכה שחיזק את התפיסה לפיה מדובר במיומנות מקצועית רבת ערך. בעקבות זאת, התפיסה שמדגישה את הצורך בניסיון תעסוקתי בהפעלת המיומנות הפכה למובנת מאליה. אך עם הזמן התברר שתפיסה זו אינה שורדת ללא איגודים מקצועיים ואגודות מקצועיות המשמרים ונאבקים על ההכרה במיומנות ותגמולים ראויים.

מדינת הרווחה, שהתבססה לאחר מלחמת העולם השנייה, יצרה תלות ניכרת של מערכות הבריאות, החינוך והרווחה במועסקות.י המשו"ט. במהלך שנים אלה, שכרן הוגדר כשכר משני, שאין בו כדי לבסס עצמאות כלכלית, מתוך ההנחה שלכל אישה יש גבר המפרנס אותה. עם זאת, באמצעות האיגודים המקצועיים וההסכמים הקיבוציים, הוגדרו המשרות במערכות אלו כאיכותיות, כלומר, כאלו המזכות בזכויות סוציאליות ובמיוחד זכאות לפנסיה. זכויות אלו היו לחלק בלתי נפרד מהכנסתן של הנשים בעיסוקים אלה. 

הערעור על המקצועיות

למרות תרומתם של הסכמים קיבוציים להכרה ולתגמול של עבודת נשים בשירותים הציבוריים, הם פיצלו בין נשים בעיסוקי השירות והטיפול. מה הקשר בין קלינאית תקשורת או מרפאה בעיסוק שהשקיעו שנים רבות ברכישת השכלה ועמדו בתהליכי מיון נוקשים ביותר, לבין סייעת בגן או מטפלת במשפחתון אשר לא עברו הכשרה? לכאורה אין קשר, אך יש מן המשותף: כלל עיסוקי השירות והטיפול במערכות החינוך, הבריאות והרווחה מגדילים את ההוצאה הציבורית ולפיכך חשופים לרפורמות. 

אם נקבל את אבחנתה של פולברה בנוגע לחפיפה בין השאיפה לצמצום ההוצאה הציבורית לבין תפיסת עבודת נשים בשירות ובטיפול כמבוססת על אינטואיציה, אזי עלינו לאמץ פוליטיקה של חשד כלפי כל תוכנית כלכלית שבאה להחליף משרות תקניות במשרות חלקיות ושעתיות. תוכניות כאלו מסמנות נסיגה היסטורית לתקופה בה נשים השתכרו שכר פרוטות או עבדו חינם אין כסף. 

מאז שנות השמונים של המאה הקודמת, תוכניות כלכליות כאלה מקודמות בהתמדה והן תוקפות תחילה את אלו שרמת ההשכלה שלהן נמוכה יותר. תכליתן של התוכניות היא כרסום בהסכמים קיבוציים, ערעור על ערכן של תעודות הסמכה, וקידום הסדרי העסקה פוגעניים המבוססים על שכר נמוך ועל העסקה שעתית וחלקית. להבנת ההתפתחות ההיסטורית של הסדרי ההעסקה הפוגענית כדאי לבחון בקצרה את המעבר מהעסקה איכותית להעסקה פוגענית במספר עיסוקים.

תחום הניקיון: החל מתקופת היישוב ועד 1979, הושתתה תפיסה שעובדות ניקיון יהודיות זכאיות לפרנסה מקיימת ומכבדת כחלק מהמאמץ לקליטת עלייה ורבות מהן נהנו מתקנים ותנאים. אחרי 1979, ובמיוחד בין 1983 ל־2008, לא הצליחה ההסתדרות להגן על התקינה, והחלה שיטת חוזים עם קבלנים לפי המחיר הזול. מקובל לכנות שיטה זו "מכרזי הפסד" שכן הסכום המועבר מהמדינה לקבלן אינו מכסה את עלויות ההעסקה. מאז 2008 היה שיפור מסוים בענף, במיוחד כתוצאה מקליטתן של חלק מהעובדות בהעסקה ישירה בעקבות מאבק מתמשך בהובלת הקואליציה להעסקה ישירה, מאבקי סטודנטים, איגודי עובדים ואחרים. הישג חשוב זה הגדיל את הפיצול בין קטגוריות שונות של מועסקות.ים בניקיון והוא מקשה מאוד על מאבק משותף כיום.

תחום הטיפול הביתי בקשישים: ב־1996 הוכרזה בישראל רפורמה בתחום הטיפול בקשישים שבמסגרתה חברות סיעוד מעסיקות מטפלות המבקרות בבתי קשישים ונדרשות להעניק להם שעות שיחה, עזרה בקניות, ואם צריך, גם מקלחת. דו"ח מבקר המדינה מצא כי החברות המעסיקות אינן עומדות בהתחייבותן להכשרות מקצועיות, וכי לעיתים קרובות עבודת הטיפול הפכה לעבודת ניקיון בחינם בלחץ משפחות הקשישים. לאחרונה הוחרף מצבן של המטפלות הסיעודיות בקשישים: רפורמה נוספת אפשרה לקשישים לקבל את תמורת השעות בכסף. כך נוצר מצב שמשפחות רבות מנסות לחלץ מהעובדות את אותו היקף של סיוע שקיבלו קודם, בפחות שעות ולפיכך, תמורת פחות שכר. המטפלות הן לעיתים קרובות מהגרות ששליטתן בשפה העברית נמוכה או אמהות לילדים צעירים התלויות במשרות הסיעוד לשם טיפול בילדיהן – שתי אוכלוסיות שהנגישות המוגבלת שלהן למשאבים מקשה מאד על הסיכוי שלהן לצאת למאבק משותף.

סייעות בגנים ומטפלות משפחתונים: הרפורמות בתחום זה מרובות, וכיום סייעות מועסקות במסגרות רבות במשרות חלקיות ושעתיות עם מעט מאוד הכשרה. כל המסגרות המתבססות על סייעות מאופיינות במחסור בעובדות (בעיקר בעובדות עם הכשרה רלוונטית לתחום העיסוק), תחלופה גבוהה, עומס, שכר נמוך, מיצוב תעסוקתי נמוך, אופק תעסוקתי מוגבל, סביבה רוויית קונפליקטים מול הורים, העדר ליווי והעדר גיבוי. 

עובדות סוציאליות בשירותים החברתיים: החל מ־1996 , עם יישום חוק חובת המכרזים בשירותים החברתיים, שיעורים גדולים של עו"סיות החלו להיות מועסקות במשרות חלקיות ושעתיות במלכ"רים ובעמותות המפעילים שירותים חברתיים. במסגרות אלו נפגע שכרן בצורות שונות. עו"סיות רבות מועסקות במספר מקומות עבודה ללא שכר על זמן נסיעה בין מקומות העבודה, מרוויחות מעט ולעתים קרובות נתמכות על ידי מערכת השלמת הכנסה של הביטוח הלאומי. הישגי המאבקים של האיגוד המקצועי שלהן החזירו את חלקן להעסקה ישירה אך הפיצולים ביניהן ממשיכים להתקיים על פי אופי המימון של משרותיהן במשרד, ברשות המקומית, בעמותה או בארגון למטרות רווח. 

אחיות ברפורמת הפרטת החיסונים בבתי הספר: למרות דיונים רבים על תהליך מיכרוז החיסונים שמטרתם לשפר את הרמה המקצועית של תהליך החיסון, בפועל, המחסנות הן אחיות במצבי שוליים כמו סטודנטיות או פנסיונריות. הן אינן זוכות להגנת האיגוד המקצועי, מועסקות באופן שעתי וחלקי ואינן מקבלות החזרים על נסיעות בין בתי הספר באופן המפחית את שכרן בפועל. כך מתופעלת מערכת החיסונים בבתי הספר בין אם השירות מופרט או מולאם.

גננות ומורות בתי הספר היסודיים: בעקבות רפורמת אופק חדש, הוכנס מרכיב שעתי לתלוש השכר, שחשוף לטעויות וגזל. ההעסקה השעתית פוגעת בשכר היסוד הרלוונטי לחישוב הזכאות לפנסיה, משחקי הגדרות פוגעים בשכר המורות והן נדרשות לממן מכיסן עלויות של חומרים שאינן מקבלות מבית הספר. כל אלו מאפשרים למדינת ישראל לשמר את שכר העבודה של הגננות והמורות הרחק מתחת לממוצע ה־OECD. במיוחד מרתקת סוגיית המימון של שעות נוספות. רפורמה שהוכנסה לחישובי השכר של מורות בשנת 2020 ביטלה את האפשרות לתשלום שעות נוספות דווקא בתקופה שבה משבר הקורונה מחייב שעות נוספות לליווי תלמידים המתקשים בהוראה המקוונת.

פסיכותרפיסטיות: לאחרונה פורסם דו"ח מבקר המדינה שחשף את הפגיעה השיטתית בפסיכותרפיסטיות בעקבות יישום הרפורמה בבריאות הנפש. נמצא כי חסרים 400 תקנים של פסיכותרפיסטיות במרפאות הממשלתיות ובקופות החולים וכי קופות החולים אינן מעסיקות פסיכותרפיסטיות בהיקף מספק. נוסף לכך מתקיימת העסקה שעתית וחלקית במקום תקינה. ככלל, האחריות הועברה לקופות החולים, אך לא הועברו משאבים מתאימים שיאפשרו תקנים והפעלת השירות בצורה שתקצר את התורים. למרות שהעילה לרפורמה היתה קיצור תורים, בפועל הם התארכו.

ההתמקדות במעבר מהעסקה על בסיס תקנים להעסקה חלקית ושעתית חושפת שרפורמות בעיסוקי השירות והטיפול מייצרות מנגנונים בהם עבודת נשים מחולצת בהתנדבות, בחינם או בפרוטות. מנגנונים אלה הם העומדים במרכזן של "רפורמות" בשירותים החברתיים במערכות הבריאות, החינוך והרווחה. 

אתגרי המאבק

"הקנס על הטיפול" (care penalty) הוא מושג שמציין אובדן הכנסה של עובדות.י משו״ט יחסית לעובדים בתחומי עיסוק אחרים באותה רמת מיומנות. במקומות רבים בעולם, "הקנס על הטיפול" זכה לתשומת לב פוליטית רבה, בעיקר כתוצאה מפעילותן של פמיניסטיות שביקשו להקל את העומס שמוטל על מטפלות.ים, מטופלים ומשפחותיהם. תפיסה זו הובילה את סטון (Stone) ואנגסטר (Engster) לקרוא להקמתה של ״תנועת טיפול״. למרבה הצער, הקנס על הטיפול אינו חלק מסדר היום של הארגונים הפמיניסטיים בישראל. אך האם ניתן לבנות "תנועת טיפול" בהקשר הישראלי? תנועה שתאחד את המאבקים של כלל מועסקות.י המשו"ט? 

מאבקים רבים של מועסקות.י משו"ט הובלו על ידי הקואליציה להעסקה ישירה שפעלה מאז שנת 2010, האיגודים המקצועיים ב'כוח לעובדים', ו'פורום מקצועות הטיפול' שפעל בישראל עד שנת 2010. אך לצד הקריאה לשיתוף פעולה במאבקים, המאפיין המרכזי של מאבקי העבר הוא הפיצול: כל מאבק התנהל בנפרד כשמועסקות.י משו"ט אחרים אינן לוקחות בו חלק. דוגמא לכך היא מטפלות המשפחתונים שיצאו למאבק נחוש וארוך בהובלת כוח לעובדים, אך מועסקות.י המשו"ט אחרים לא הצטרפו אליו. 

עם זאת, חשוב לזכור שמועסקות.י משו"ט הן לעיתים קרובות נשים החיות בעוני, בתלות ובמתח גבוה עקב הניסיון לשלב בין העבודה והחיים על כל מחויבויותיהם. עבור נשים המתמודדות עם סבך זה, היציאה למאבק מתמשך עלולה להיות מאתגרת גם כשהיא ממוקדת במאבק הספציפי להסדר ההעסקה הרלוונטי לעצמן. תוספת מאבקים הנוגעת למועסקות.י משו"ט אחרות, עלולה להיות למעמסה מכבידה ביותר. 

כך תורם הפיצול בין העובדות להיכרות נמוכה עם תהליכים ורפורמות דומים שמתרחשים במקצועות סמוכים. חוסר ההיכרות הזה קיים הן בקרב מועסקות.י המשו"ט והן בשיח הציבורי. לכך מצטרף הניצול הקשה של העובדות הפגיעות ביותר נטולות המעמד האזרחי: מהגרות העבודה בסיעוד ולצידן המטפלות הסיעודיות המקומיות. אלו אותן מטפלות שחשיבותן ותרומתן נחשפו בתקופת הקורונה, אך משאביהן מצומצמים מכדי לקדם מאבק.

בניית גשרים 

אם כך, מה ידוע ביחס לניסיון לקדם מאבק משותף במקומות אחרים? האם יכול לקום ארגון גג של כלל מועסקות.י המשו"ט? הכל מסכימים כי לו יכול היה לקום ארגון גג שכזה, על בסיס סולידריות המכירה בכל אחד מהמיקומים ומאפשרת שיתוף פעולה שאינו מוחק אף אחד מהם, היתה מתאפשרת פעולה רבת עוצמה. אפרט להלן את ההצעות הקיימות לחיזוק הסיכוי למאבק משותף:

עבודה בקואליציה: בקווינסלנד שבאוסטרליה הוקמה קואליציה שהורכבה מאיגוד מקצועי, מועצה ציבורית, מקומות עבודה ואקטיביסטים, וניהלה משא ומתן עם מעסיקים בתחומים שונים של שירותים חברתיים. יריבים מסורתיים משני צדי המתרס של יחסי העבודה סייעו למאמצי הקואליציה להשגת מימון נוסף כדי שהוצאות שיפור השירותים לא יושתו על הצרכנים, כפי שבדרך כלל קורה. לקואליציה האוסטרלית היה יעד פמיניסטי ברור, אך הוא לא נוסח במושגים של הזכות לטיפול, אתיקה פוליטית של טיפול או מחיקה של ידע מקצועי. במקום זאת, הקואליציה השתמשה בהישג הפמיניסטי של החוק שחייב שכר שוויוני לטובת מועסקות.י משו״ט שהועסקו בשכר נמוך על ידי ספקי שירותים. התוספת התקציבית שהשיגה עבורן הקואליציה הביאה להקטנת "הקנס על הטיפול" שהעובדות ספגו.

הנהגות המורכבות מחברות.ים בוני גשרים: אחד העקרונות שהבטיח את הצלחת הקואליציה האוסטרלית היה הרכבה הרב־תחומי. היא כללה שותפים ממעמד הביניים וממעמד הפועלים שבאו ממגוון גדול של מקצועות ודרגות ושיתפו ביניהם פעולה הודות למה שכונה ״בוני־גשרים״: פעילים הנוכחים בשני הקשרים חברתיים לפחות, וברשתות המאפשרות להם לגייס שיתופי פעולה חוצי־מעמדות, חוצי־גזעים וחוצי־ענפים. הפעילות דיווחו על עבודתן כבונות ומשמרות של הגשרים שהרכיבו את הקואליציה באמצעות הרשתות החברתיות בתוך המגזר התעסוקתי שלהן ומחוצה לו. כל ניסיון לשכפל את הצלחתן במקום אחר יהיה חייב להתבסס על בונות־גשרים כאלה: אנשים מקושרים שמחוברים לרשתות מבוססות ומהימנות במקצועות טיפול שונים, איגודי עובדים, ארגונים פמיניסטיים וארגוני חברה אזרחית.

הנהגה המכוונת לבניית גשרים דרושה במיוחד בקואליציות שמקדמות את המחוייבות לשירותים איכותיים ולמשרות איכותיות. בהיעדר הנהגות כאלה, שיתופי פעולה שחוצים הפרדות מעמדיות, מקצועיות, מגדריות, אתניות, גזעיות או לאומיות, לא יוכלו לצבור השפעה פוליטית. 

שיתוף גורמים עסקיים: המושג ״ארגון־גג של טיפול״, אותו ניסח אנגסטר, מבוסס על יישום הרעיון של קואליציות. מטרתו של אנגסטר הייתה להניע את תנועת הטיפול לקדם אתיקה פוליטית כקו מנחה למדיניות. לטענתו, הנטועה בהקשר האמריקאי, תנועת הטיפול, צריכה להציג את מה שחשוב לטיפול כתואם למה שחשוב לעסקים, במקום כהתנגשות בין שני צדדים. אנגסטר הרחיק צעד נוסף והדגיש את הצורך להכליל בקואליציה שותפים עסקיים חזקים. שילוב עסקים עשוי להיות קריטי במקרים של מיקור חוץ, כאשר ספקי שירותים – בעיקר אלה שאינם למטרת רווח – מעוניינים במימון הולם של השירותים ושל אספקתם. אנגסטר מציע שארגונים מכווני טיפול ״יעשו מאמץ להציג את יוזמותיהם כחלק מתנועה רחבה יותר של טיפול”. אנגסטר חושש מהאפשרות שתנועת הטיפול תוצג כחסרת משאבים אך גם מפעולה פוליטית למען עובדות הנשענת על משאבים של המעמדות הבינוני והגבוה. לכן, הוא מבקש לחפש דרכים שיאפשרו ליוזמות להיות מקיפות ולכלול גם גורמים חברתיים אמידים המחוייבים להעמדת שירותים חברתיים ראויים לטובת אוכלוסיות פגיעות שונות. באותה רוח, הוא ממליץ לא לצפות מהעסקים שיישאו על כתפיהם את הוצאות השירותים החברתיים הדרושים, וכן שתוקדש תשומת לב למה שמטריד את המעסיקים.

שילוב משפחות במאבקי עובדות.ים: החוקרת ג’ואן טרונטו (Tronto) מציעה פעולה קהילתית משותפת ומדגישה את תהליך התגבשותה של סולידריות בין מועסקות.י המשו״ט לבין הזקוקים לטיפול ומשפחותיהם, כמו גם אזרחים ואקטיביסטים אחרים המבקשים לשמור על האופי הדמוקרטי של קהילותיהם. לפי טרונטו, אזרחות פעילה מחזקת את האופי הדמוקרטי של קהילות. מנקודת מבטה, אתיקה של טיפול צריכה להיות עיקרון מארגן מרכזי בסדר הדמוקרטי ולו משום שכל אדם בשלב מסוים בחייו זקוק לטיפול לעצמו או לקרוביו. לכן שירותי טיפול הם לדעתה ענין קהילתי מרכזי. מועסקות.י משו״ט יכולים לעמוד במוקד של פרויקט קהילתי מתמשך אשר מאפשר צורות שונות של מעורבות. בגישתה, אלו המפעילים את השירות, אלו המועסקות בו ואלו הזקוקות.ים לו, צריכים להיות שותפים לדיאלוג מתמשך ולמועצות ציבוריות בהן איכות ההעסקה ואיכות השירות נדונות תמידית. התלות של אזרחים בשירותי הטיפול, המתפרשת לעיתים כחולשה, מצריכה אזרחות פעילה והתארגנות קהילתית כדי להגן על הפרספקטיבה הדמוקרטית של "טיפול עִם" כלל המעורבים: המטפלים, המטופלים וכל מי שנוגע לדבר. 

מבנה הזדמנויות לפעולה פוליטית: חוקרים אחרים הראו ששיתופי פעולה עם מפלגות ועם איגודים מקצועיים תורמים להצלחה בשינוי מדיניות. "משולש הקטיפה", שכלל ארגוני נשים, מפלגות ואיגודים מקצועיים האט מאוד רפורמות נאו־ליברליות בשבדיה. החשיבות בהצעה זו היא הפוליטיזציה של המאבק וההיחלצות מכבלי ארגוני החברה האזרחית המנועים מפעילות פוליטית. 

סולידריות של הצטלבות מיקומים (Intersectional Solidarity): סולידריות של הצטלבות מיקומים היא אקטיביזם פמיניסטי המושתת על דיאלוג וערעור מבני הדיכוי בתוך תנועת הנשים מבלי להכחיש אותם. צ'נדרה מוהנטי (Mohanty), במחקריה על נישול נשים ממעמדן כעובדות ומפרנסות, סללה את הנתיב לאקטיביזם כזה עם הדגש שלה על  "ההבדלים המשותפים" שמאחדים בין אוכלוסיות מדוכאות. ג’ולי  מאת'אי (Matthaei) הדגישה את העובדה שאקטיביזם כזה כבר מתקיים והוא ניזון לא רק מפרויקטים פמיניסטים אלא גם מפרויקטים של כלכלה סולידרית המושתתים על העדפת שותפות על פני רווחיות. הן מוהנטי והן מאת'אי מכירות בצורך לכונן אויב משותף אך מדגישות את חשיבות ההכרה במיקומים הנפרדים כתנאי לפעולה משותפת.

מלאכת קידום המאבק המשותף כרוכה אפוא בנכונות לפתח מנהיגות לארגון הגג שתהא מורכבת מ"בוני גשרים", תהא מחויבת לסולידריות של הצטלבות מיקומים ותחבור למפעילי שירותים, לעסקים ולמשפחות. המאבק להכרה בעבודת נשים עובר דרך בניית בסיס של שותפות ונוכחות של כלל מועסקות.י משו"ט, והכרה במיומנויות מקצועות השירות והטיפול. מי הם בעלי הברית האפשריים במאבק כזה? הנה כמה מהם:

איגודי עובדים: לאורך השנים, האיגודים של מועסקות.י משו”ט יצאו למאבקים גם למען העלאת שכרם של "עובדי כפיים" כגון עובדות.י ניקיון או כביסה. אך איגוד עובדים פמיניסטי לא יוכל להסתפק רק במאבק המקומי ויהיה חייב להתחבר לתנועת טיפול טרנס־לאומית שמבוססת על הכרה במקצועיות ובמיומנות במשו"ט כדי לערער את ההצדקות לשירותים זולים. 

תנועת הטיפול תהיה חייבת לרתום לצידה גם איגודים מסורתיים יותר. תמיכה זו יכולה להתבטא בשלוש צורות: (1) הנעת עובדות.ים לפעול נגד מעסיקים אשר שוללים את האתיקה של הטיפול ואת הזכות לטיפול; (2) שותפות בתנועה המאגדת את כלל מועסקות.י המשו"ט שתאבק עבור תקציבים, איכות השירותים, איכות המשרות, הכשרות מקצועיות והכרה במיומנויות; (3) שימוש במשאבים המשפטיים של איגודים כדי לקדם חקיקה רלוונטית שמחייבת את המדינה כמעסיקה לשאת ולתת עם מנהיגות תנועת הגג.

ארגונים, עורכי דין ופעילים לזכויות אדם: לאחרונה התחזקה המודעות לחלקם של פועלים לא מסורתיים בקידום מאבקים מקצועיים. אסף בונדי הראה בהקשר הישראלי שהישגים מסוימים של איגודים מקצועיים – למשל, מאבק עובדות הניקיון בהעסקה קבלנית – הסתייע בעבודה רבת־שנים של ארגוני חברה אזרחית שערערו באופן מתמיד על הלגיטימציה של הסדר ההעסקה הקבלנית ועל שיתוף הפעולה של האיגוד המקצועי עמו.    

ארגונים פמיניסטיים מפעילי שירותים: מחקרים מראים שלמרות האג'נדה הפמיניסטית, ארגונים פמיניסטיים שמפעילים שירותים אינם תמיד מחויבים למועסקות.י משו״ט ולתנועת טיפול טרנס־לאומית. זאת בשל העובדה שגם הם פועלים בתוך סד של תת־מימון ותת־תקצוב של שירותים חברתיים שהן מפעילות כגון מקלטים לנשים שורדות אלימות ביתית ומגדרית. 

אקטיביזם מחוייב לאלטרנטיבה: התנועה של אנשים עם מוגבלויות, בישראל ומחוצה לה, היא אחד הכוחות החברתיים החזקים ביותר שעסקו במה שננסי פרייזר (Fraser) כינתה ״פוליטיקה של פרשנות של צרכים״: המאבק המתמיד בין נציגיהן של אוכלוסיות פגיעות ששואפים להרחבת ההגדרה המדינתית ל"צרכים" על פי הידע והטכנולוגיה המתפתחים תדיר, לבין נציגי המדינה ומקבלי ההחלטות החוסמים הרחבות כאלה של הגדרת ה"צורך" על מנת להאט את קצב הגידול בהוצאות המדינתיות. כריסטין קלי (Kelly) חקרה שיתוף פעולה בין התנועה של אנשים עם מוגבלויות לבין ארגוני נשים שמבוסס על אתיקה של טיפול ועל פרשנות מרחיבה של צרכים. קואליציות מבוססות גשרים לפי קלי יאפשרו לתנועת הגג של כלל מועסקות.י המשו"ט ללמוד מהניסיון ומהמחויבות של החוקרות והאקטיביסטיות שהשתתפו בפעילות התנועה של אנשים עם מוגבלויות. לטענתה, האופי הטרנס־לאומי של שיתוף הפעולה בולט במיוחד שכן הוא חייב להתמקד בו־זמנית בצרכי המטופלים ובמשפחות שלהם לצד מהגרים מהעולם המתפתח שבאים כדי לטפל. לכן ארגוני זכויות אדם שעוסקים בזכויות מהגרי עבודה עשויים גם הם להפוך לבני ברית חשובים בבניית הקואליציה שמוצעת כאן.

הקמתם והצלחתם של ארגוני גג למועסקות.י המשו"ט תלויה בפיתוח מנהיגות שלומדת מניסיון העבר ומהתובנות שעלו בשטח. מנהיגות כזו צריכה גם להתבסס על היכרות עם הכלכלה הפוליטית של תקצוב מערכות החינוך, הבריאות והרווחה, ולאזן בין הכרה בייחודיות של המקצועות השונים לצד הבלטת המשותף ביניהם: שינוי שיטת התקצוב כאינטרס משותף של כלל מועסקות.י המשו"ט ומטופליהם. בתשובה לשאלה מדוע מתעכבת הפעולה המשותפת למען הכרה במיומנות ובזכות להעסקה הוגנת בעיסוקי המשו"ט, הצגתי שני כיוונים אנליטיים: האחד נוגע לפיצולים בהסדרי ההעסקה המקשים על שיתופי פעולה והנגישות המוגבלת למשאבים של האוכלוסיות המועסקות ברבים מעיסוקי המשו"ט; השני, נוגע להתפתחותן של דרכי פעולה פוליטית שבבסיסם תשתית של בניית גשרים וביסוס יחסי אמון בין מנהיגויות. לאחרונה מודגם שיתוף פעולה כזה בין קלינאיות התקשורת והמרפאות בעיסוק. התחברות אפשרית למאבקן מרמזת על סדק אפשרי שנוצר בלגיטימציה של תקצוב החסר בעיסוקים הנשיים. פרשנות כזו של פעולתן מלמדת שהקרקע בשלה להקמתו של צוות משותף לפעילות, לארגונים ולאיגודים, לקראת הקמתה מחדש של קואליציית עיסוקי משו"ט תוך שיתופי פעולה רחבים בארץ ובחו"ל. 

תמונה ראשית: נגה שמיר

פיגומים

אורלי בנימין היא סוציולוגית באוניברסיטת בר אילן ויו"רית רשת המחקר על יחסי מגדר בשוק העבודה ובמדינת הרווחה של האגודה הסוציולוגית האירופאית.