בין הכיבוש לקפיטליזם

הופעת מגפת הקורונה בארץ מספקת דוגמה מצוינת לאופן שבו מתחים חברתיים מופיעים בשדה הפוליטי־אידאולוגי. בן לילה, התגובה למגפה הפכה לנושא הפוליטי החשוב בישראל. הסכסוך האזורי, שבימים כתיקונם תופס את עמדת הבכורה בפוליטיקה הישראלית, נדחק לפינה. במקומו, כולם התחילו לדבר על סגרים ותאוריות הדבקה, על מצב מערכת הבריאות, ועל טיפול רפואי נאות ופיצוי לאלו שאיבדו את פרנסתם, ועוד נושאים הקשורים במגפה. ריבוי העמדות עד מהרה הצטמצם לשני מחנות: הראשון שם בראש מעייניו טיפול בצרכי כל האזרחים תחת הסגרים ואילוצי הקורונה. ומנגד, קם מחנה שמעדיף את תפקוד הכלכלה על פני דאגה לרווחת כולם. ברור שטיפול בצרכים של כולם דרש השעייה מסוימת – ולו זמנית – של תפקוד הכלכלה הקיימת, ושל חשיבה מחדש על מי עובד, ובמה, מי מחליט, וכמה משלמים לעובדים וללא־עובדים. מבלי להיכנס לאופן השתלשלות האירועים, ברור שהמחנה הראשון מגלם עמדה סוציאליסטית, וזה השני, עמדה קפיטליסטית (וזה כלל לא משנה שכמה קפיטליסטים היו צריכים להעמיד פנים שהם סוציאליסטים – בזמן העמדת הפנים, הם היו סוציאליסטים לכל דבר ועניין). 

התהוות שתי העמדות הללו ביחס למגפה מבהירה מעבר לכל ספק את נכונותו של עקרון פשוט: עמדות פוליטיות יכולות לגלם אינטרס מעמדי מסוים, גם אם הן לא משתמשות במונחים מעמדיים באופן מפורש. אותו דבר נכון ביחס ליחס בין ניתוח מרקסיסטי או מעמדי של המציאות הישראלית, לבין הסכסוך האזורי, שהוא הנושא השולט בפוליטיקה הישראלית בימים ״כתיקונם״.

העבר אולי כבר לא יחזור: ייתכן שהלם הקורונה ישנה את הפוליטיקה הישראלית ללא הכר. אך בהנחה שהסכסוך יחזור לשלוט בפוליטיקה הישראלית במידה כזו או אחרת, יש לנו סיבה טובה לדון בקשר בין ניתוח מעמדי לבין עמדות פוליטיות, ביחוד משום שבהחלט ייתכן – כפי שדוגמת הקורונה מבהירה – שפעמים רבות עמדות פוליטיות כבר מביעות עמדה מעמדית, גם אם לא באופן מפורש. 

על כן יש לא מעט דיונים בחוגים סוציאליסטים למיניהם בעניין הקשר בין הכיבוש לקפיטליזם. באופן כללי, יש שתי דרכים עיקריות לקשור בין הסכסוך לקפיטליזם. בשלב זה, אני אקרא לשתי הדרכים הללו בשם ״מרקסיזם״, גם אם רבים יתנגדו להצמדת התווית הזו לאחד מאופני הניתוח הללו, או אפילו לשניהם. הסיבה לכך שאני מתעקש לקרוא לשתיהן ״מרקסיזם״ תתברר בהמשך.

עליונות הסכסוך

שתי העמדות ה״מרקסיסטיות״ נבדלות בהיררכיה שהן קובעות בין שתי התופעות הללו: הסכסוך, והכלכלה הקפיטליסטית. ב״מרקסיזם״ הראשון, שהוא הפופולרי והמוכר יותר, הסכסוך הוא המרכיב ההסברי העיקרי, והכלכלה או הקפיטליזם הם משניים, או נגזרים מהכיבוש. קחו למשל את הכתיבה על המיליטריזציה של מדינת ישראל, והשלכותיה הכלכליות, שהדובר הבולט ביותר שלה הוא הסוציולוג המנוח ברוך קימרלינג. הניתוח של קימרלינג פשוט למדי: במרוצת העשורים הראשונים לקיום המדינה, הצבא במדינת ישראל הפך מכלי של המדינה למטרה בפני עצמה. חלק בלתי נפרד מהמיליטריזציה הזו משמעה שמשאבים שיכולים להיות מופנים למטרות ״חברתיות״ (למשל, לעיירות הפיתוח), מופנים לצבא ולמטרותיו – ובראשן מטרות המוכתבות על ידי אתוס הביטחון. אי אפשר להחזיק בשני הדגלים יחדיו, מצטט קימרלינג את משה דיין – או שמתעדפים את הבעיות הביטחוניות, או שנותנים עדיפות לבעיות החברתיות. כפי  חוקרים שיגיל לוי ויואב פלג טוענים, באופן זה הסכסוך הופך מבעיה חיצונית לחברה הישראלית, לבעיה פנימית לה: הוא מתפקד כעקרון הדומיננטי בהבניית החברה הישראלית, והמציאות הכלכלית מתיישרת לפי תכתיביו.

ב״מרקסיזם״ הישראלי מהסוג הזה, הסכסוך הוא הבעיה הראשונה במעלה של החברה הישראלית. כל פן אחר של החברה – כולל זה הכלכלי – מוכפף לסכסוך, ובעצם נקבע על ידו. המתחים המעמדיים בישראל מביעים, לפי הפרספקטיבה של המיליטריזם, את מציאות הסכסוך, שהיא האמת הפנימית העמוקה של הכלכלה הישראלית. ניתן לומר שב״מרקסיזם״ זה, הסכסוך הוא הטוטאליות של החברה הישראלית – הוא שמכתיב, מעבר לכל דבר אחר, את המציאות החברתית בארץ על כל פניה. הכלכלה היא בסך הכל מדיום מקרי שדרכו מובעת העקרון היסודי הזה.

דוגמה נוספת ל״מרקסיזם״ ישראלי מסוג זה באה לידי ביטוי בעמדותיו הסוציולוג גרשון שפיר. בשנות השמונים של המאה שעברה, פרסם שפיר את ספרו המשפיע Land, Labor and the Origins of the Israeli-Palestinian Conflict 1882-1914. בספרו, שפיר מעלה טענה פשוטה: מקור הסכסוך הוא במדיניות התיישבות ועבודה גזעניות שהונהגו ביישוב הציוני המוקדם – קניית קרקעות ליישוב יהודים בלבד (שבמישרין או בעקיפין הובילה לגירוש פלאחים מאדמות שאותן עיבדו), ומדיניות ״כיבוש העבודה״, שעודדה העסקת יהודים בלבד, היא החטא הקדמון של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. במבט ראשון, נראה כי שפיר עוסק ישירות בנושאים כלכליים למהדרין: קרקע ועבודה. אבל למעשה, קניית הקרקעות ומדיניות ההעסקה משמשות כאן רק תפאורה לדרמת האפליה האתנית של הפלסטינים על ידי המתיישבים הציונים. המחקרים של דבורה ברנשטיין ואחרים לגבי שיתוף פעולה (או העדרו) בין פועלים יהודים לפלסטינים – במסגרת ההסתדרות או מחוץ לה – שייכים לאותו מחנה. לכאורה, מדובר בעיסוק ישיר  בכלכלה. אבל גם במקרה הזה העניינים הכלכליים משמשים מדיום דרכו מובעות עמדות אתיות־פוליטיות ביחס לעימות אתני. דוגמא עכשווית יותר ניתן למצוא בספרו של שיר חבר על כלכלת הכיבוש. חבר טוען שישראל כבר לא מפיקה תועלת כלכלית ישירה מהכיבוש, ועל כן הסיבות להמשך קיומו הן פוליטיות בעיקרן. 

אם כן, בכתיבתם של החוקרים השייכים לסוג זה של ״מרקסיזם״ ישראלי, הסכסוך מהווה מעין ערכאה הסברית עליונה. גם בכתיבתם של חוקרים שאינם עוסקים בכלכלה, שעמדותיהם דומות לאלו שכבר ציינתי, ניתן לראות מבנה דומה: כל תחומי החיים בישראל (ובפלסטין אף ביתר שאת) נקבעים על ידי הסכסוך, המהווה מעין טוטאליות. דוגמה טובה הם מחקריה פורצי הדרך של אלה שוחט על דיכוי המזרחים. שוחט קושרת דיכוי זה בנסיון הציונות להכיל, להדחיק ו״לתרבת״ את הערביות באופן כללי, וכך, כמובן, הסכסוך מוצא את דרכו לתוך ניתוח דיכוי המזרחים. ראיית ההיסטוריה הציונית עצמה כנעה על ציר הסכסוך היא כמובן נפוצה ביותר: ״ההיסטוריונים החדשים״ של שנות השמונים והתשעים וממשיכיהם החדשים (למשל, שלמה זנד), הם הדוגמה הבולטת ביותר למי שמציבים את הסכסוך במרכז ההיסטוריה הציונית והישראלית. בתחום הספרות, דוד גרוסמן הוא אולי המייצג המובהק של השקפת העולם שבה הסכסוך הוא המתח העיקרי של הקיום הישראלי, ובעיקר הפלסטיני. בספרו "הזמן הצהוב" (אך גם למשל ברומן "חיוך הגדי"), התפיסה הזאת מדריכה את הכתיבה: הכיבוש הוא המרכיב שמופיע בכל תחומי החיים, וקושר אותם יחדיו. כל הכותבים האחרונים שציינתי לא מתמקדים בעניינים כלכליים, אבל גם אלו שכן – כמו שפיר – מציבים את הסכסוך כמחולל המרכזי, ואת המתחים הכלכליים כנגזרת מהסכסוך. 

חשוב לציין שנקודת הזמן שבה מופיע ״מרקסיזם״ מסוג זה במרכז הבמה, בסוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים, אינה מקרית. אלו הן השנים בהן מחנה השלום תופס תאוצה. נהיה ביקורתיים ככל שנהיה כלפי תהליך השלום של שנות התשעים, זו הייתה הפעם האחרונה בהיסטוריה הישראלית בה הצליח השמאל הישראלי להוביל פרויקט קולקטיבי משמעותי.  ה״מרקסיזם״ שעבורו הסכסוך קודם, מבחינה הסברית, למתחים כלכליים הוא בבירור חלק מפרויקט השלום הזה. הצבת הסכסוך כבעיה הפוליטית־חברתית המקיפה והעליונה, שכל שאר הבעיות – כולל אלו הכלכליות – מובילות בחזרה אליה, היא האופן שבו הכתיבה הזאת יוצקת תחושה של היסטוריה חיה אל סביבתם של הקוראים: לפתע, כל המציאות ניתנת להבנה כחלק מהכרוניקה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שבאפשרותנו לפותרו. הקמת מדינה פלסטינית, לצד מדינת ישראל, היה כמובן הפתרון הפוליטי המדומיין.

אם כן, ל״מרקסיזם״ מהסוג הראשון יש בבירור קשר הדוק לפרויקט פוליטי (גם אם כזה שעבר זמנו). אפשר אפילו לומר שהטוטאליות שלו הוא עקרון פוליטי: הסכסוך מספק את הקשר בין ביקורת תחומי חיים שונים. מיותר כמעט לציין שהפרויקט הזה – הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל – הוא חסר חיים בשני העשורים האחרונים, ולא ניתן ליישמו כיום. עקרון הטוטאליות שבמרכזו הסכסוך כמעט ולא השתנה, והופך לפחות ופחות משכנע לאור השינויים הניכרים במציאות הישראלית מאז שנות התשעים. לכן הוא כבר אינו מסוגל להסביר את מה שחדש במציאות הישראלית, מבלי לזהותו עם מה שכבר היה קודם. 

עליונות הקפיטליזם

בנקודה זו, כדאי לעבור ל״מרקסיזם״ מהסוג השני שבו המערכת הכלכלית היא בעלת עדיפות הסברית, ולא הסכסוך. מאמרו של דני גוטוויין, ״הערות על היסודות המעמדיים של הכיבוש״ הוא דוגמה טובה: התמשכות הכיבוש מונעת על ידי סתירות הקפיטליזם בישראל. לפי גוטוויין, הנאו־ליברליזציה של ישראל הפכה את פרויקט ההתנחלות להכרח: הדיור המסובסד ומדינת הרווחה שמתקיימת בהתנחלויות, הפכו למנגנון פיצוי עבור הישראלים שנפגעו מהנאו־ליברליזציה. העובדה שאחוז גדול מהמתגוררים בהתנחלויות בשנות התשעים לא היו מתנחלים פוליטיים אלא כלכליים, תומכת בטענתו של גוטוויין. חשוב להדגיש שלפי הפרשנות הזאת, הסכסוך אינו מוכתב מראש על ידי הקפיטליזם. ההפך הוא הנכון: הכיבוש רק הציע פתרון מקרי לסתירות הקפיטליזם בשנות השמונים והתשעים, והפך מאז להכרחי להמשך קיומו של הקפיטליזם הישראלי. אפשר ללכת מעבר לטיעון של גוטוויין, ולומר אף יותר מכך: לפי חוקרי הכלכלה העולמית (כמו למשל דיוויד הארווי, רוברט ברנר ואחרים), הנאו־ליברליזם הוא בעצמו תוצר של סתירות הקפיטליזם העולמי, ובעיקר תגובה למשבר הרווחיות של שנות השבעים. אם מבינים את התפתחות הנאו־ליברליזם באופן הזה, אפשר לראות את התמשכות הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטינים כתוצר של סתירות הקפיטליזם העולמי. 

דוגמה נוספת ל״מרקסיזם״ מהסוג הזה, שבו הקפיטליזם הוא האינסטנציה ההסברית העליונה והסכסוך כבול לתכתיביו ניתן לראות בכתיבתם של שמשון ביכלר ויונתן ניצן. עבור ביכלר וניצן, מלחמות וסכסוכים אלימים במזרח התיכון בכלל (ובישראל/פלסטין בפרט) הם תוצר של המרוץ להפקת רווח גדול מהממוצע בין קבוצות ההון הגדולות, ברמה הגלובלית. בייחוד חשובים לניתוח שלהם הרווחים של תאגידי הנפט והנשק הבינלאומיים. כשהרווח של קבוצות אלו יורד מתחת לרמת הרווחיות הממוצעת, פורץ סכסוך במזרח התיכון. כאן, עניינים אידאולוגיים כמו ״שלום״ או ״ביטחון״ הם רק אשליות המכסות על המציאות הקשה של שיעור הרווח. 

ל״מרקסיזם״ מהסוג הזה שייך גם ספרה של תמר גוז׳נסקי, ״התפתחות הקפיטליזם בפלשתינה״ (שגרסה מעודכנת שלו יצאה תחת הכותרת "פועלים, פלאחים והון"). גוז׳נסקי מתחקה אחרי האופן שבו מגיע אופן הייצור הקפיטליסטי לפלשתינה, מרפורמת הקרקעות העותמאנית במאה ה־19 שאפשרה לראשונה מסחר מוגבל בקרקעות, עד יצירת שוק עבודה של ממש תחת המנדט הבריטי. גוז׳נסקי מתארת את הפיצול של השוק הקפיטליסטי המתהווה בין ישראל לפלסטינים, בו, בסופו של דבר, ישראל שולטת בענפי הכלכלה הרווחיים יותר אחרי הנסיגה הבריטית. בפרק הסיכום של הספר גוז׳נסקי מדגישה את המעמד הראשוני של הקפיטליזם, לעומת הסכסוך, בהסבר שלה: בסופו של דבר, מאמצי היישוב הציוניים היו מראש תוצר של כדאיות כלכלית עבור משקיעים יהודים־אירופאיים. כדי לחדד את הראשוניות של הקפיטליזם בהקשר זה, אפשר גם ללמוד מכתיבתו של בר בורוכוב: ההגירה ההמונית מאירופה בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 הייתה תוצאה ישירה של סתירות הקפיטליזם. האצת תהליכי התיעוש ומיכון חקלאי באירופה יצרו עודף של ידיים עובדות, וידיים אלו היגרו – בעיקר לאמריקה הצפונית והדרומית, אבל גם לפלשתינה – בחיפוש אחר עבודה. הספרות של מנדלי מוכר ספרים, חיים הזז, וברדיצ׳בסקי – אם לנקוב בכמה דוגמאות בולטות – מעמידה במרכזה את החיים בצל התפוררותן של קהילות יהודיות תחת לחצים כלכליים חדשים, והתפתחות קיטוב מעמדי חריף בהן. 

ניתן לנקוב בדוגמאות אחרות לסוג השני של ״מרקסיזם״ ישראלי. שייכים אליו, למשל, כתיבתו של אמיר בן פורת על הקמתה של מדינת ישראל כמדינה קפיטליסטית (ולא סוציאליסטית, כפי שרבים נוטים לחשוב) וספרו של אריה קרמפף על התפתחות הנאו־ליברליזם בישראל. בשני אלו, הסכסוך נותר ברקע הדינמיקה הכלכלית־פוליטית. 

דוגמא ישנה יותר לסוג הפרשנות הזה, המעיד על השינויים בחשיבה על הנושא במחנה הקומוניסטי בישראל, הוא ספרו של משה סנה, "סיכומים בשאלה הלאומית: לאור המארכסיזם-לניניזם", מראשית שנות החמישים של המאה הקודמת. ספרה של גוז׳נסקי, שהתפרסם באמצע שנות השמונים, מציין נקודת מפנה ביחס לדגש הפוליטי במחנה הקומוניסטי. אצל משה סנה בשנות החמישים, הסכסוך הוא חשוב אמנם, אך מהווה רק חלק מהפרויקט הפוליטי של יצירת פטריוטיזם ישראלי סוציאליסטי. הדגש משתנה לחלוטין אצל גוז׳נסקי בשנות השמונים, שמקדימה במקצת את "ההיסטוריונים החדשים״ בשימת הדגש על הסכסוך ושחרור הפלסטינים כאג׳נדה פוליטית מובילה. בנקודת הביניים בין סנה לגוז׳נסקי עומדים, למשל, פורשי תנועת מצפן וספרם "שלום, שלום ואין שלום", שהתפרסם בתחילת שנות השישים. בניגוד להתמקדות בציונות אצל גוז׳נסקי, בספר זה, המעצמות הגדולות – ובייחוד בריטניה – המייצגות את ההון העולמי הגדול, הן שנושאות באשם העיקרי למלחמות המקומיות. אך המלחמות המקומיות הן כבר הנושא העיקרי של הספר, בניגוד למצב אצל סנה. ב־1999 חיברו הכותבים הקדמה חדשה לספר, שבה ניכר שינוי בגישתם ובמרכזו התיאור של הפרויקט הציוני עצמו כפרויקט אימפריאליסטי.

אם כן, את ה״מרקסיזם״ מהסוג השני מייחדות שתי תכונות: ראשית, העקרון ההסברי המרכזי שלו הוא התפתחות הקפיטליזם, ולא הסכסוך. התפתחות הקפיטליזם הוא הטוטאליות של מחנה זה – מה שמאפשר לחבר בצורה הסברית בין תחומי חיים שונים לחלוטין. שנית, בניגוד ל״מרקסיזם״ מהסוג הקודם, זהו לא עקרון פוליטי. הוא לא צומח מתוך צורך לתת לגיטימציה לפרויקט פוליטי מתהווה, אלא הוא קודם לכל תובנה פוליטית. וכאן בדיוק הבעיה: למחנה זה אין עמדה פוליטית ״טבעית״, כפי שאפילו הסקירה הקצרה כאן מראה. בנקודת זמן שונות, העמדה הפוליטית של מחנה זה היא שונה. 

זוהי הנקודה להשוואה קצרה בין שני סוגי ה״מרקסיזם״ האלו: בראשון, עקרון הטוטאליות הוא הסכסוך עצמו. הוא מהווה את האינסטנציה הסברית העליונה לכל תחומי החיים. לעמדה זו יש פרויקט פוליטי ברור: שלום עם מדינה פלסטינית עצמאית. אבל כפי שטענתי, הטוטאליות הזאת כושלת, שכן היא לא באמת מספקת הסבר לשינויים שעברה החברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות, ורואה את הדינמיקה החברתית פוליטית בדיוק באותו אופן שבו תמיד ראתה אותה. ב״מרקסיזם״ השני, בו הקפיטליזם הוא המארגן, המצב הפוך: יש לנו טוטאליות איתנה – התפתחות הקפיטליזם – המאפשרת להבין תמורות עכשוויות בחברה הישראלית. אבל בניגוד לגישה הראשונה, הגישה הזו לא נותנת לנו פרויקט פוליטי ברור. כפי שהראיתי, לאורך השנים הנוקטים בעמדה זו תמכו בפרויקטים פוליטיים שונים לחלוטין, ולפעמים אף כאלו שמנוגדים אחד לשני.

המרקסיזם כבעיה דינמית

עד כה תיארתי שתי פרשנויות מנוגדות ליחס בין הקפיטליזם לסכסוך, ואת שתיהן תיארתי כ"מרקסיזם". הסיבה לשימוש במרכאות היא שלמרות שהפרשנויות הפוכות, לא ניתן לתאר אף אחת מהן כעמדה המרקסיסטית הנכונה, ולשלול את השנייה כ"לא מרקסיסטית". במילים אחרות, הבעיה היא הניסיון להיפטר מהמרכאות ולהבין מהי באמת העמדה המרקסיסטית. כפי שרבים וטובים כבר טענו, את המרקסיזם יש להבין לא כאוסף של אמיתות אודות העולם, אלא כבעיה שמתנסחת מחדש בהקשרים היסטוריים שונים. כך למשל, המרקסיזם במדינות אירופה המפותחות בתחילת המאה העשרים שונה מהמרקסיזם הרוסי ב־1917, ששונה בתורו מהמרקסיזם הסיני בשנות השישים של המאה הקודמת (הדוגמאות האלה לא נבחרו באקראי כמובן). בכל אחד מההקשרים הללו, היה צורך להמציא מחדש את הקשר בין התנאים המקומיים (שכוללים את השיח הפוליטי) לבין ניתוח התפתחות הקפיטליזם. הניסוח החדש הזה אינו נובע באופן ישיר ופשוט ממקרים קודמים, אבל הוא גם לא נטול קשר אליהם. הפער בין שני סוגי המרקסיזם הישראליים שתיארתי כאן, הוא בדיוק הבעיה של המרקסיזם הישראלי: לקשור בין הבנת הקפיטליזם כמערכת הדומיננטית ששולטת בחיינו, לבין האופן שבו מתנסחת הפוליטיקה הישראלית. כדי להיפטר מהמרכאות, ולקבוע מהו המרקסיזם הישראלי, צריך לנסות לקשור באופן חדש את הניתוח של הקפיטליזם להקשר החברתי־פוליטי הספציפי. 

אפשרות לחיבור כזה בהקשר הישראלי אפשר לראות במאמר שפרסמו לא מזמן דותן לשם ושיר חבר. המחברים מבקרים את ישראל על כך שנתונים סטטיסטיים על כלכלתה לא כוללים נתונים לגבי הפלסטינים בשטחים הכבושים. סלקטיביות זו עוזרת, מחד, להציג תמונה ורודה יותר של המציאות הכלכלית בישראל מזו האמיתית. מאידך, היא תורמת לנורמליזציה של הכיבוש ושל תוכניות הסיפוח בכך שהיא עוזרת להאשים את הפלסטינים במצב הרע של הכלכלה הפלסטינית, כאילו הכיבוש הישראלי אינו הגורם העיקרי לכך. למראית עין, אין חידוש במאמר הזה מבחינת שני סוגי ה״מרקסיזם״ שתיארתי כאן – גם המאמר הזה מעניק עדיפות הסברית לכיבוש על פני הדינמיקה של הקפיטליזם הגלובלי. אבל אפשר לקרוא את המאמר הזה נגד כוונת מחבריו. בין השורות, ניתן לקרוא פרויקט שמאל חדש, גם אם הכותבים עצמם ממש לא כיוונו אליו: פתרון של מדינה אחת. הרצון לכלול את הפלסטינים, הנתונים בפועל תחת שליטה ישראלית, בסטטיסטיקה של הכלכלה הישראלית מביע למעשה את אפשרות היותם אזרחים ישראלים לכל דבר ועניין. בכך יש חריגה מהפרויקט הפוליטי הקודם, של שתי המדינות, שדמיין את הפלסטינים כאזרחים של מדינה אחרת, ושהפך בלתי אפשרי ליישום במרוצת השנים.

לתמוך בפתרון של מדינה אחת אין פירושו לשכוח מניתוח הקפיטליזם. ההפך הוא הנכון: אם הכיבוש הפך לתנאי הכרחי לקיום הנאו־ליברליזם בישראל, הרי שהדחיפה למדינה אחת שבה הפלסטינים אזרחים שווי זכויות בהכרח תאיים על הנאו־ליברליזם הזה. לכל הפחות, היא תכריח את מובילי הכלכלה הישראלית לשקול רפורמות כלכליות מרחיקות לכת. באופן הזה, המטרה הפוליטית של מדינה אחת כוללת פוטנציאל אנטי־קפיטליסטי משמעותי. מאחר שפרויקט שתי המדינות כבר לא באמת אפשרי ליישום, ומאחר שהסכסוך עדיין שולט בפוליטיקה הישראלית, הרי שזוהי העמדה הריאליסטית היחידה. למתאוננים על העדר התמיכה בפתרון של מדינה אחת: אין דבר כזה פרויקט פוליטי חדש שכבר יש לו כבר תמיכה נרחבת – זו סתירה מושגית. הרי כל הרעיון בהמצאה מחדש של עמדות פוליטיות (כמו זו המרקסיסטית או הסוציאליסטית) הוא למצוא מטרה קונקרטית שניתן לדמיין את קיומה, אבל עדיין לא קיימים הכוחות הפוליטיים להשיגה. כפי שנסיון השנים האחרונות מראה, עמדות שעד אתמול לא זכו לתמיכה, יכולות בן לילה להפוך לפופולריות. 

אפשרות הקיום של מרקסיזם ישראלי כיום תלויה, אם כן, בניסיון לגשר על הפער בין ראשוניות הקפיטליזם כקובע את התצורה החברתית בה אנו חיים, לבין ההכרח להתנסח במונחי הפוליטיקה הקיימת. פתרון המדינה האחת הוא פתרון אפשרי לבעיה זו. אבל ייתכן שישנן אפשרויות אחרות, המחכות שינסחו אותן.

תמונה: Checkpoint 300 in Bethlehem / Andrew E. Larsen (flickr)