קפיטליזם בצבעי הקשת

מאה וחמישים השנים האחרונות היו שנים סוערות בעבור מי שתשוקתם המינית או זהותם המגדרית חורגת מהנורמה החברתית. אלה היו שנים דחוסות בהתנסויות חדשות, במושגים חדשים, בהתארגנויות מסוגים ובגדלים שטרם נראו בהיסטוריה של המיעוטים המיניים, במאבקים יומיומיים לצד רגעי שיא פוליטיים, בגיבושן של זהויות מיניות פוליטיות מובחנות, בהשתנותן ואולי גם בראשית התפוררותן.

במאמר זה אנסה להתחקות אחר הפוליטיקה של המיעוטים המיניים ממעוף הציפור, לתאר את השינויים שחלו בה ולהציע להם הסברים. ההסברים שאני מבקש למצוא לשינויים באסטרטגיות הפוליטיות של המיעוטים המיניים הם הסברים מטריאליים. כלומר, אני מחפש אחר שינויים ממשיים במציאות – שינויים כלכליים, מלחמות, חידושים טכנולוגיים, שינויים בצורת המשטר, אסונות טבע, שינויי אקלים או מגפות – כגורמים המחוללים את השינויים שאתאר. המציאות, כמובן, מורכבת מאד אך הנחת העבודה שלי בכתיבה היא ששינויים עמוקים במבנה הכלכלי משפיעים על המבנה החברתי, על יחסי הכוח בחברה, על המבנה הפוליטי והמשפטי שלה ואפילו על התרבות והשפה. 

הערת פתיחה חשובה אחרונה נוגעת לשימוש במושגים. כאשר דנים בקטגוריות זהות, חשוב להיות רגישים לשמות השונים שתחתם התארגנו קטגוריות אלו ולשימושים השונים בשמות. בימינו, נהוג להשתמש במונחים "קהילת הלהט"ב" או "הקהילה הגאה" כשמות־גג לכלל המיעוטים המיניים. לעתים נעשה שימוש גם במונח "קוויר" על הטיותיו. כל אחד מהמונחים האלה נולד בהקשר היסטורי נתון וטעון במשמעויות פוליטיות. גם הצבתם של לסביות, הומואים, טרנסג'נדרס וביסקסואלים תחת מטרייה אחת אינה בחירה מובנת מאליה. לכן, בחרתי להשתמש במונח "מיעוטים מיניים" בכל מקום שבו נדרשת התייחסות ניטרלית, כזאת העוסקת בתקופה ארוכה שבה השתנו המונחים או כזאת המכלילה כמה קטגוריות זהות שונות. ככלל, במונח "מיעוטים מיניים" אני מתייחס לקבוצות שחייהן אורגנו על בסיס תשוקה מינית ו/או זהות מגדרית החורגות מהנורמה החברתית של חברתן. אין ספק שגברים הומוסקסואלים הם הקבוצה הנוכחת ביותר במאמר ושאין בו התייחסות להיסטוריה ביסקסואלית, פאנסקסואלית, א־מינית או של אנשים אינטרסקס. ההתייחסות להיסטוריה לסבית ולהיסטוריה טרנסית מצומצמת. אחת הסיבות לבחירה להתמקד בעיקר בהיסטוריה הומוסקסואלית היא העובדה כי הקפיטליזם שילב מוקדם יותר ובאורח משמעותי יותר גברים במערכת העבודה השכירה והוליד מערכת שבה לגברים היתה נוכחות גבוהה בהרבה במרחב הציבורי ובפוליטיקה. כתוצאה מכך, מעורבותם של גברים הומוסקסואלים בפוליטיקה היתה דומיננטית יותר, ודאי בשלבים הראשונים של הפוליטיקה של המיעוטים המיניים.

מפרקטיקה לזהות – השורשים החברתיים של הזהות המינית

הפוליטיקה המודרנית של המיעוטים המיניים החלה כפוליטיקה המבוססת על זהות, שבבסיסה עומדת קטגוריה המאגדת תחתיה ציבור, החש שאותה קטגוריה היא גורם משמעותי שסביבו מתארגנים חייו, זיכרונותיו וחוויותיו. כדי לאתר את רגע לידתה של פוליטיקה כזאת, יהיה עלינו לתאר את תהליך התפתחותה של הזהות המונחת בבסיס הפוליטיקה. הזהות המינית הפוליטית צמחה לצד ותוך אינטראקציה עם זהויות פוליטיות נוספות (מעמדיות, לאומיות, מגדריות) באותה התקופה, אך כאן נתמקד בזהות המינית בלבד. 

אחת מהנחות המוצא הפופולריות, שרבים אוחזים בה בימינו ושמונחת בתשתית הפוליטיקה הליברלית לשחרור המיעוטים המיניים, היא שהאחרונים – קרי, הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים – היו קיימים מאז ומעולם ויתקיימו לעד כאחוז קבוע מהאוכלוסייה. הנחת מוצא כזאת היא הנחה מהותנית, כלומר כזאת המניחה שהמיניות היא מהות ביולוגית או פסיכולוגית (או גם וגם), דבר מה קבוע המתקיים בכל חברה אנושית מעצם היותה חברה אנושית. העמדה ההופכית מניחה שהמיניות האנושית היא גמישה ורב-צורתית (קרי, נעדרת מהות) ושהקטגוריות המיניות השונות הן הגדרות חברתיות ותרבותיות המוחלות עליה. עמדה כזאת, מכונה גם עמדת ההבניה החברתית. שתי העמדות הן עמדות בעייתיות במופען המוחלט והקיצוני, וגרסאות מתונות שלהן עוזרות לנו להבין טוב יותר את המציאות. 

ג'ון ד'אמיליו, היסטוריון אמריקאי של המיעוטים המיניים, הציע במאמרו החשוב "קפיטליזם וזהות גֶיִית" (Capitalism & Gay Identity) גישה היסטורית כזאת, המציגה סיפור של קטגוריות זהות מתפתחות ובלתי יציבות. בכלכלה הטרום־קפיטליסטית, מסביר ד'אמיליו, המשפחה היוותה מסגרת כלכלית הכרחית, שכל חבריה – גברים, נשים וטף – עסקו בפעילות כלכלית לטובת המשפחה. ההישרדות היתה מותנית בשיתוף הפעולה ובחלוקת העבודה בתוך המסגרת הכלכלית המשפחתית, כך שקיום מחוץ למשפחה לא היה אפשרי. גברים ונשים היו כבולים אל תפקידיהם המסורתיים. גברים ונערים עיבדו שטחים חקלאיים בבעלות הגבר, ראש המשפחה, ונשים ונערות קיימו משקי עזר בסמוך לבית וביצעו פעולות עיבוד (כמו אפיית לחם מקמח או תפירת בגדים מבד) וייצור (כמו אריגת בדים, ייצור סבון וייצור נרות) בתוך הבית. שחרור האישה, למשל, היה מותנה בהפקעת פעולות העיבוד והייצור האלה מהייצור הביתי ובהפקדתן במערכת הייצור הקפיטליסטית. הפקעה כזאת ניתקה את הקשר הגורדי בין האישה ובין פעולות הייצור שלה ופתחה את הפתח לתפישת האישה כשווה לגבר. באופן דומה, זהויות מיניות החורגות מנישואין הטרוסקסואליים התאפשרו רק כשהקפיטליזם החליף את הכלכלה מבוססת המשפחה בכלכלה המבוססת על עבודה שכירה. 

מאפיין נוסף של הקפיטליזם הוא העיור המסיבי. באירופה, פירוק האחוזות הפאודליות והמסגרת המסורתית של הכפר דחף איכרים רבים, שבמרבית המקרים היו מנושלים מאדמתם, אל העיר. גם בארצות הברית, הפקעת הייצור בחווה המשפחתית לטובת הייצור התעשייתי ריכזה אוכלוסיות גדלות והולכות בערים. העיר, בניגוד לכפר או לחווה, היתה חברה מנוכרת עם מערכות יחסים רופפות ותועלתניות. בעוד המשפחה הכפרית היא מסגרת כולית, המקיפה את עולם העבודה, את מערכות היחסים הבין-אישיות ואת הפנאי – כלומר, היא קהילה בעלת לכידות ותלות הדדית – בעיר היחסים הם מקוטעים: העירוני יכול להשתייך לכמה מעגלים חברתיים בלי שקבוצות האנשים הללו תחפופנה. מערכות היחסים הרופפות והתועלתניות שבעיר, יחד עם הגידול באוכלוסייה שהגדיל את הגיוון האנושי שבעיר, יצרו את התנאים שאפשרו את הקמתן של במות מפגש עירוניות למיעוטים המיניים (בעיקרן: מקומות בילוי יעודיים). 

דוגמה טובה לאפשרויות שהתפתחו בערים הגדולות מציג המקרה של לונדון של המאה ה־18. אדוארד ווארד מתאר בספרו משנת 1709, "ההיסטוריה הסודית של מועדוני לונדון", מועדון שכונה "The Mollies' Club", שחבריו היו גברים שהתלבשו, דיברו והתהלכו כמו נשים במהלך פגישות המועדון, ולעתים אף חיקו פרקטיקות נשיות נוספות כמו נישואין ולידה. בנוסף למועדוני ה"מוליס" התקיימו בלונדון גם מקומות מפגש יעודיים לגברים המקיימים יחסי מין עם גברים ונוצר זיהוי בין הגברים הפוקדים את מקומות המפגש האלה ובין אלה הפוקדים את מועדוני ה"מוליס". במקביל להקמת המועדונים, הלכה והתגבשה בלונדון של התקופה גם טרמינולוגיה לתיאור אותם הגברים על ידי החברה הלונדונית וככל הנראה גם על ידי אותם הגברים בעצמם. אם כן, התפתחותה של לונדון לכרך גדול הנע לעבר תיעוש ולעבר מערכת כלכלית קפיטליסטית במהלך המאה ה־17, יצרה את התנאים להקמתם של מרחבים חברתיים וגאוגרפיים לגברים החורגים מהנורמה המגדרית והמינית, במקביל לתחילת גיבושה של זהות מינית לא־נורמטיבית מובחנת.

אם כך, גיבוש זהות כ"הומו", כ"לסבית" ומאוחר יותר כ"ביסקסואל" או כ"טרנסקסואל" התאפשר רק עם המעבר לכלכלה קפיטליסטית. בכך ד'אמיליו מציב סימן שאלה גדול על ההנחה בדבר קיומם של הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים מאז ומעולם. אליבא ד'אמיליו, גם ההנחה שהמיעוטים המיניים הם תמיד אחוז קבוע מהאוכלוסייה מופרכת – מספרם של האנשים המזהים את עצמם כמיעוטים מיניים גדל ככל שהקפיטליזם ערער על מבנה המשפחה המסורתית.

מפתה להמשיך את טיעונו של ד'אמיליו ולטעון שההיסטוריה ממשיכה במהלך לינארי רציף של ערעור מבנה המשפחה על־ידי הקפיטליזם, אולי עד יִתוּרהּ ופירוקה המוחלטים. אך למרות ערעור המשפחה המסורתית, הקפיטליזם לא ביטל אותה, אלא שינה את תפקידהּ. עם החלפת תפקידהּ הכלכלי של המשפחה כיחידת ייצור במערכת של עבודה שכירה "מחוץ לבית", נוצרה הפרדה בין העולם הציבורי, שבו מתרחשות הפעילויות הכלכליות והפוליטיות המנוכרות והתועלתניות, לבין העולם הפרטי, הבית, שהתעצב בקפיטליזם למרחב בטוח, אינטימי, המופקד על הרווחה הרגשית של בני המשפחה, המקיימים ביניהם קשרי אהבה בלתי־תכליתיים. 

המטענים הרגשיים שהועמסו על המשפחה הגרעינית העירונית הבורגנית הם חלק מהקשר חדש, רחב יותר, שבמסגרתו הובנתה המשפחה: המהוגנות הבורגנית. ההיסטוריון היהודי הגרמני־אמריקאי ג'ורג' מוסה טען כי במהלך המאה ה־18 התגבש בערי גרמניה ואנגליה מעמד ביניים בורגני שבידל את עצמו מהאריסטוקרטיה ומהמעמדות הנמוכים על ידי אימוץ קוד התנהגות אותו מכנה מוסה "מהוגנות". המהוגנות קשורה קשר אמיץ אל הלאומיות ואל המיניות. תוכנה המרכזי הוא יצירתה של נורמת התנהגות ממוגדרת הראויה לגבר או לאשה הבורגניים בני הלאום. נורמת התנהגות זו מאופיינת בשליטה עצמית כאידאל גברי ובצניעות כאידאל נשי. הגבר הבורגני האידאלי, למשל, נמנע מאוננות ובאופן כללי מפגין שליטה מלאה בדחף המיני שלו. האישה הבורגנית האידאלית היתה מופת לצניעות ולטוהר מיני. במערך החברתי של המהוגנות, המשפחה הגרעינית היתה לא רק זירה של חום ותמיכה מול עולם מנוכר ותכליתי, אלא גם חיסון מוסרי בפני עולם הרווקות ופיתוייו.

המערך החברתי של המהוגנות קשור לקפיטליזם בשתי דרכים חשובות. ראשית, המהוגנות קשורה קשר הדוק ללאומיות. מי שאחזו באידאל המהוגנות היו גם מי שנשאו את האידאולוגיה הלאומית המתפתחת והתפקידים והאידאלים המהוגנים לגברים ולנשים היו קשורים בין השאר בהגנה על המולדת (בעבור גברים) ובגידול וחינוך ראויים של בני הלאום (בעבור נשים). הטוהר המיני של הפרט היה קשור בטוהר האומה או הגזע. 

הדרך השנייה שבה המערך החברתי של המהוגנות קשור לקפיטליזם נוגעת לעולם הערכים הפרוטסטנטי. התנועות הפרוטסטנטיות שפרחו בגרמניה (פייטיזם) ובאנגליה (אוונגליזם) במאה ה־18 היו גורם משמעותי בהפצת הקוד המוסרי החדש של המהוגנות וכזהות דתית שזוהתה עם מעמדות הביניים הבורגניים בארצות האלה. בכך, התזה של מוסה מתכתבת עם רעיונותיו של מקס ובר. בחיבורו 'האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם' מצביע ובר על הערכים הפרוטסטנטיים של הצלחה חומרית בעולם הזה כסימן לבחירת האל באדם ושל האדרת העבודה והחסכנות כערכים התואמים את המבנה הכלכלי והחברתי של הקפיטליזם. אם נקשור בין תפישותיהם של מוסה ושל ובר, ניתן לראות איך המהוגנות היא הפעלת הערכים הקפיטליסטיים־פרוטסטנטיים על המיניות: מיניות ראויה היא מיניות "חסכנית" הנעשית לשם מטרה יצרנית (כלומר, מיניות שתכליתה רבייה). מיניות שאינה למטרת רבייה, כמו אוננות או הומוסקסואליות קיבלה בתוך המערך הזה משנה חשיבות כפעילות בלתי־מוסרית. במערך תרבותי כזה, שבו הוכרז גבול ברור בין המיניות הרבייתית הראויה ובין המיניות הלא־רבייתית הסוטה, היה קשה הרבה יותר מבעבר לנוע בין סוגי המיניות האלה. כנגד אינדיבידואלים שחצו את גבולות המהוגנות ועסקו בפרקטיקות מיניות סוטות הופעלו סנקציות חברתיות שחידדו את קו הגבול הזה ושימשו לאכיפת המהוגנות והזהות הבורגנית־פרוטסטנטית־לאומית החדשה. 

במהלך המאה ה־19 התגבש גורם נוסף שאפשר את יצירתן של זהויות מיניות מובחנות והוא השינוי בתפישת מיניות האדם. ההוגה הצרפתי מישל פוקו מתאר בספרו "תולדות המיניות" את תהליך השינוי הזה. במהלך המאה ה־19 נוצרו מנגנוני פיקוח רבי עצמה שהסדירו את המקומות, האופנים, הזמנים ומסגרות היחסים שבהם היו מותרות פרקטיקות מיניות ויותר מכך, שבהם היה מותר לדבר על מין. מנגנוני פיקוח כאלה היו יחס החוק למיניות, הפעלת פעולתה של המשטרה על המיניות, יחסה של הפדגוגיה למיניותם של ילדים ושל נערים ובראש הרשימה הזאת – המדיקליזציה של המין. באותה תקופה הופיעה ספרות רפואית ופסיכיאטרית ענפה שניתחה את ההעדפות המיניות השונות, במיוחד את אלה החורגות מהנורמה המינית של המהוגנות, ומיינה אותן לקטגוריות שונות. במסגרת הקטגוריות השונות שנולדו מהמדיקליזציה של המין צמח גם המונח "הומוסקסואל" עצמו, שנטבע במקור בשנת 1869 על־ידי העיתונאי ופעיל זכויות האדם ההונגרי, קרל מריה קרטבני. כך, הרפואה והפסיכיאטריה יצרו קטגוריות חדשות לתיאור שלל העדפות מיניות סוטות והפכו את הסוטה מחוטא לטיפוס אדם, לחולה שהסטייה טבועה בנימי נפשו ובתאי גופו ואין ממנה מנוס. תפישה כזאת של מיניות האדם תרמה אף היא לכינונה של זהות מינית מובחנת, ובמיוחד זהות מינית החורגת מהנורמה, שבה הפרט והחברה הסובבת אותו רואים במיניותו החריגה גורם מארגן של חייו ושל חוויותיו.

זהויות פוליטיות מתגבשות – המקרה של גרמניה

ההיסטוריה של המאבק לשחרור מיעוטים מיניים מתחילה במרחב דובר הגרמנית במחצית השנייה של המאה ה־19. למרות שבצרפת התפתחה תרבות־משנה הומוסקסואלית במהלך המאה ה־18, הזהות הזאת לא עברה פוליטיזציה. בשלב שבו תהליכי העיור והמעבר לעבודה שכירה בערי צרפת הבשילו, המהפכה הצרפתית כבר הסירה את המגבלות החוקיות מעל למימושה של המיניות ההומוסקסואלית. לא כך היה במדינות הגרמניות, שבהן ההתפתחות של תרבות־המשנה ההומוסקסואלית, בעיקר במהלך המאה ה־19, התרחשה תחת דיכוי חוקי: סעיף 175 לחוק העונשין הפרוסי, למשל, שאסר על "יחסי מין שאינם כדרך הטבע". 

חלק מהמדינות שלימים יתאחדו לגרמניה היו בראשית המאה ה־19 תחת שליטה צרפתית והוחל בהן קוד נפוליאון. בהמשך לעקרונות המהפכה הצרפתית, הקוד ביטל את האיסור החוקי כנגד יחסי מין בין גברים. ההתמודדות עם הדיסוננס שבין הדיכוי החוקי במדינות הגרמניות ובין ההכרות עם האלטרנטיבה שהוצגה בקוד נפוליאון היוותה את התשתית לצמיחתה של תודעה פוליטית. היא גם היתה ההשראה בעבור עורך הדין והסופר הגרמני קרל היינריך אולריכס להתנגדות פעילה כנגד החוקים האנטי־הומוסקסואליים במדינות גרמניה, התנגדות שעלתה לו בפיטורין ממשרה ממשלתית במדינת הנובר ומאוחר יותר במאסר תחת השלטון הפרוסי. אולריכס, בעצמו גבר הנמשך לגברים, היה למעשה הראשון למסד פוליטיקה להטבת מצבם החוקי של גברים הנמשכים לגברים. הוא הגדיר את ההומוסקסואליות כמין שלישי, שאותו כינה "אוּרָני" (Urning). הוא סבר שעל ה"אוּרָנים" ליטול את גורלם בידיהם והקדיש את חייו לכך: הוא פרסם במהלך חייו סדרה של 11 ספרים העוסקים בהומוסקסואליות; הקים את "הליגה האורנית" כרשת הומוסקסואלית ברחבי אירופה והוציא לאור את בטאון הליגה ונאם כנגד חוקים אנטי־הומוסקסואליים באגודה המשפטית של מינכן..

בשנת 1897 הקים הרופא והסקסולוג היהודי־גרמני מגנוס הירשפלד את "הוועדה המדעית־הומניטרית" בברלין. הירשפלד התבסס על הנחתו של אולריכס שהמיעוטים המיניים הם בני מין שלישי ושעליהם להתארגן בתנועה שתדאג לענייניהם. הוועדה היתה לתנועת המאבק לשחרור המיעוטים המיניים הראשונה בהיסטוריה ועסקה בחינוך הציבור לעובדת קיומו הטבעי של מין שלישי, במתן תמיכה רפואית ומשפטית לחבריה, במאבק בחוקים האוסרים על לבישת בגדי המגדר השני ובייחוד במאבק בסעיף 175 בחוק העונשין הגרמני. 

במקביל לפעילותו של הירשפלד, גרמניה של ראשית המאה ה־20 היתה כר לצמיחתן של תנועות נוספות לזכויות מיעוטים מיניים. העורך והמוציא־לאור אדולף ברנד, למשל, החל להוציא בשנת 1896 את כתב העת Der Eigene ("הייחודי"), ששיקף רעיונות אנרכיסטיים־אינדיבידואליסטיים ובשנת 1898 החל לעסוק גם בנושאים הומוסקסואליים וכוון ל"גברים בעלי צמא לחידוש תקופת יוון והסטנדרטים ההלניסטיים של יופי לאחר מאות של ברבריות נוצרית". הפיסול היווני היה דימוי מרכזי בהבניית דמות הגבר בלאומיות הגרמנית (בניגוד לדמות האישה, שהובנתה בעיקר סביב דימויים ימי‏־ביניימיים). הצבת הגבר היווני העירום והאתלטי כאידאל לגבריות הכריח את הלאומיות הגרמנית להתמודד עם הפוטנציאל ההומוארוטי שבדימוי זה. הלאומיות ניקזה את הפוטנציאל ההומוארוטי הזה אל יחסי הרעות, המגולמים בסמל של אחוות הלוחמים. 

ברנד, אם כן, העניק משמעות שונה בתכלית להומוסקסואליות מזו שהעניק לה הירשפלד. בעוד ההומוסקסואליות של הירשפלד היתה מדעית ונשית (בכך שהניחה שהומוסקסואלים הם טיפוס ביניים בין גבריות לנשיות), ההומוסקסואליות של ברנד היתה רומנטית וגברית בעליל, גברית עד כדי מיזוגניה. אם למקם את ההבדל הזה בהקשר רחב ופוליטי יותר, ניתן לומר כי הפוליטיקה ההומוסקסואלית של הירשפלד נכללת תחת הרעיון הגרמני של "ציוויליזציה" וזו של ברנד תחת רעיון ה"תרבות". ההבדל בין המונחים, שהתפתח במאה ה־19, ייחודי לתרבות הגרמנית. בהקשר הזה, ציוויליזציה קשורה ברעיונות מערביים לא־גרמניים, בקדמה, במדע, בפתיחות מינית וברעיונות ליברליים כמו שוויון זכויות לנשים ולמיעוטים אתניים. תרבות, לעומתה, מתרפקת על העבר הגרמאני ועל רעיונות פולקיסטיים, בזה לרעיונות מערביים ודוגלת בערכים שמרניים, פטריארכליים ואתנוצנטריים. כיוון שהפוליטיקה של הירשפלד מבוססת על ערכי הציוויליזציה, היא מכוונת לזכות בזכויות פוליטיות על בסיס ההכרה המדעית בטבעיות הזהות ההומוסקסואלית ומתוך מערכת ערכים ליברלית הגורסת שוויון בפני החוק לכל בני האדם. פוליטיקה כזאת גרמה להירשפלד לשתף פעולה עם ארגוני הנשים ועם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית. הפוליטיקה של ברנד התבססה על האדרת ההומוסקסואליות כגבריות הגרמאנית האולטימטיבית, כזאת שאינה מזדהמת על ידי נוכחותן של נשים או של יהודים ומיעוטים אתניים נוספים. 

עיסוקו של ברנד בהומוסקסואליות התרחב בשנת 1903, כאשר הוא איגד את קוראי Der Eigene, תחת האגודה "קהילת הייחודיים". האגודה סיפקה תמיכה כלכלית בהוצאת כתב העת, ארגנה מפגשים ספרותיים ותרבותיים וסיפקה ייעוץ משפטי לחבריה. היא היתה פתוחה לגברים בלבד והמשיכה את אותם רעיונות פולקיסטיים שהובעו בשפע מעל דפי כתב העת. עמדתו הלאומנית של ברנד התעצמה אף יותר בשנות מלחמת העולם הראשונה, במהלכה שירת כחייל וקרא לתומכיו לעשות זאת גם. אחוות הלוחמים של השוחות הפכה לסמל ברטוריקה הפוליטית ההומוסקסואלית של ברנד, יחד עם ז'רגון צבאי שלם שבמסגרתו החל להיות מומשג המאבק כנגד סעיף 175. 

תקופת הזוהר של ויימאר

רפובליקת ויימאר, שעלתה מחורבות הקיסרות הגרמנית לאחר מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הגרמנית, היתה במובנים רבים תקופת הזוהר של המיעוטים המיניים בגרמניה. בדומה למיעוטים אחרים, גם גברים הומוסקסואליים התגייסו למלחמה מתוך תקווה שתרומה למאמץ הלאומי תקדם את התקבלותם בחברה הכללית. בעבורם, וגם בעבור אחרים שהתגייסו מסיבות אחרות, היתה המלחמה התנסות בחברה גברית הומוסוציאלית, שהיתה סביבה נוחה גם להתנסויות מיניות ורומנטיות הומוסקסואליות. המלחמה היתה גם זירה לערעור מגדרי: גברים שגילמו נשים שעשעו את החיילים ומאוחר יותר גם שבויים במחנות השבויים שלאחר המלחמה. בחלק מהמקרים חציית גבולות המגדר לא הוגבלה לבמת התיאטרון ומגלמי נשים המשיכו לגלם את דמויותיהם הנשיות גם במהלך החיים הסדירים במחנה וזכו למעמד וליחס של כוכבות, על שלל גינוני ההערצה מצד הקהל וגינוני הלבוש וההתנהגות המצופים מכוכבות תיאטרון מצד מגלמי הנשים. 

התיאטרון היה אבן שואבת למיעוטים מיניים גם בימים שאחרי המלחמה. בערים הגדולות, ובמיוחד בברלין, התפתחה תרבות־משנה שכונתה על-ידי הירשפלד "טרנסווסטיטית", שכללה גברים ונשים שגילמו דמויות מהמגדר השני – על הבמה ובחלק מהמקרים גם מחוצה לה. גם מחוץ לתיאטרון, היתה זאת תקופה של פריחה תרבותית וכלכלית למיעוטים מיניים. ברחבי המדינה קמו קבוצות ומועדונים מקומיים למפגש חברתי ולפעולה פוליטית משותפת של גברים הומוסקסואליים. עשרות ברים ובתי קפה ייעודיים נפתחו בערים הגדולות, מערכות יחסים חד־מיניות קיבלו ביטוי באמנות ובתרבות הפופולרית ואנשי רוח, אמנים ושחקנים מרחבי אירופה הגיעו לברלין כדי להתנסות על בשרם בתרבות־המשנה ההומוסקסואלית, הביסקסואלית והלסבית המתפתחת. 

בשנת 1920 הקים פרידריך רדסצווייט (Radszuweit) את "האגודה לזכויות האדם", שהחלה כארגון־גג למועדונים ההומוסקסואליים המקומיים ברחבי המדינה והוציאה לאור את הביטאון Das Freundschaftblatt ("עלון הידידות"). לצד פעילותה העיתונאית, האגודה היתה מעורבת גם במאבק בסעיף 175 ובגיוס תמיכה פוליטית במאבקים לשיווי זכויותיהם של מיעוטים מיניים בגרמניה. בניגוד לעמדה המדעית־אקדמית משהו של הוועדה המדעית־הומניטרית ולפעילות בזירת התרבות של קהילת הייחודיים, נקטה האגודה לזכויות האדם עמדה פרגמטית בהרבה. מבחינה פוליטית נטה רדסצווייט לליברליזם, אך הוא חתר לשיתופי פעולה פוליטיים עם כל גורם אפשרי מהשמאל המתון ועד הימין המתון. שיתוף פעולה מרכזי כזה היה שיתוף הפעולה שהוא רקם יחד עם הירשפלד ועם הלנה שטקר (Stöcker) מהארגון הפמיניסטי הסוציאל-דמוקרטי "הליגה להגנה על אמהות ולרפורמה מינית". השלושה הובילו יחד מאבק משותף לביטול ההפללה של ההומוסקסואליות לצד ביטול ההפללה של ההפלות. שיתוף פעולה זה היה אפשרי גם על רקע הקמתו של המכון לחקר המין בהובלתו של הירשפלד. המכון עסק במחקר סקסולוגי, סיפק הכשרה סקסולוגית לרופאים ולפרחי רפואה, ערך כנסים להעלאת המודעות לזכויות המיעוטים המיניים והציע תמיכה רפואית ונפשית למתמודדים ולמתמודדות עם קשיים סביב זהותם המינית. 

כל הגופים הללו זכו להצלחה ברפובליקת ויימאר. מועדונים ואגודות מקומיים המשיכו להופיע, בין השאר כאלה שלא רצו להיכלל תחת ארגונו של רדסצווייט, חלקם בעלי הזדהות מעמדית עם מעמד הפועלים. במסגרת המועדונים החדשים פעלו החל משנת 1926 גם מועדונים לסביים בהובלת לוטה האם (Hahm) ויצאו לאור כתבי עת לסביים כמו Die Freundin ("החבֵרה"). הצלחות אלה באו לקצן הטרגי עם עליית הנאציזם לשלטון. אז עלה משמעותית מספר ההרשעות באשמת יחסי מין שאינם כדרך הטבע, נאסרו פרטי לבוש שהיו מזוהים עם חריגה מינית או מגדרית ונאסר על גברים לרקוד זה עם זה. ספרי המכון לחקר המין של הירשפלד נשרפו בשריפת הספרים הגדולה של מאי 1933. הירשפלד, למזלו, שהה באותה עת מחוץ לגרמניה ובכך ניצל. 

אם מביטים על גרמניה לאורך כל התקופה הנידונה במבט כולל, ניתן להבחין כי בתקופה הזאת הלכו והתגבשו הזהויות המיניות הפוליטיות והפכו למוקד שסביבו התארגנו בעלי הזהויות האלה למאבק משותף. המנגנון המרכזי שדרכו התכוננו הזהויות האלה הוא ניסוחם של מטא-נרטיבים הקושרים את הזהות המינית למערכות תרבותיות ופוליטיות רחבות יותר. ההסבר המדעי של הירשפלד, הקשור לערכי הקדמה, הוא מטא־נרטיב כזה. מטא־נרטיב אחר הוא אחוות הגברים הגרמנית של ברנד, הקשורה בערכים פולקיסטיים ורומנטיים. מטא־נרטיבים כאלה הופצו באמצעות עיתונות, ספרות, דימויים אמנותיים, קבוצות דיון, מאבקים פוליטיים משותפים ופרסומים מדעיים. דפוס פעולה זה קשור לפירוק המסגרות הקהילתיות המקומיות שחולל הקפיטליזם, יחד עם המהפכה התעשייתית, שהציגה חידושים טכנולוגיים בתחום התחבורה והדפוס שהקלו את הפצתם של רעיונות, תרמו לצמיחתן של זהויות על־מקומיות רחבות ומופשטות יותר. לקראת סוף התקופה, ברפובליקת ויימאר, אנחנו פוגשים נוכחות גוברת והולכת של מוצרי צריכה ואתרי צריכה, כמו בתי קפה או חנויות ספרים יעודיות, כמכשיר לכינונן של הזהויות הפוליטיות. מגמה זאת תתעצם בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה.

הבהלה האדומה והבהלה הורודה

בראשית המאה ה־20 החל תהליך הדרגתי של מעבר מקפיטליזם תעשייתי לקפיטליזם צרכני, שבו – כפי שהגדירה זאת אווה אילוז בספרה "תרבות הקפיטליזם" – "רוב הייצור מיועד לצרכנות" ו"שהצרכנות ממלאת בו תפקיד מרכזי בהבניית הזהות האישית ('אני מה שאני צורך')". כלומר, בשלב זה של הקפיטליזם החלו בני אדם, באמצעות מערכת של קודים תרבותיים הקשורים בצריכה של מוצרים מסוימים, להגדיר לעצמם ולאחרים מי הם ולחוות את ההגדרה העצמית הזאת כמשמעותית וכמעניקה תחושת שייכות וערך עצמי, גם במנותק ממסגרות החיים שבנו את זהות הפרט בעבר – קהילה דתית, שייכות לאומית או שייכות מעמדית. על כן, אין זה מקרי שמרכז תשומת הלב שלנו במאמר זה עובר לארצות הברית, לבו הפועם של הקפיטליזם הצרכני במחצית השנייה של המאה ה־20. 

בעוד שהאירועים המכוננים של הפוליטיקה ההומו־לסבית עד מלחמת העולם השנייה התרחשו באירופה, ובמיוחד בגרמניה ובאנגליה, הזירה המרכזית שבה התרחשו אירועים מכוננים בתולדות הפוליטיקה הלהט"בית לאחר המלחמה היתה (ואולי עודנה) ארצות הברית. לעומת ההרס שחוללה מלחמת העולם השנייה באירופה בכלל, החברה האמריקאית הרוויחה במובנים רבים לא מעט משנות המלחמה. ההשקעה הציבורית בייצור כלי מלחמה לצד הגיוס ההמוני יצרו תעסוקה כמעט מלאה, שהיוותה את מנוע הצמיחה שהוציא, יחד עם ה"ניו-דיל", את ארצות הברית מהמיתון של שנות השלושים. נוסף על כך, נשים אמריקאיות היו בשנת 1945 בשיא כוחן הפוליטי – המלחמה דחפה אותן למלא את משרות הגברים שגויסו, בהן הן נהנו משכר גבוה יותר (כרזות התקופה עודדו אותן לעבוד במפעלים ב"עבודות של גברים עם משכורות של גברים") ובעיקר מדימוי ציבורי של דמות האישה החזקה הנקראת לדגל ומצילה את האומה מהתמוטטות כלכלית. גם בעבור מיעוטים מיניים היתה תקופת המלחמה הזדמנות נדירה, כפי שמתאר זאת ג'ון ד'אמיליו במאמרו על התפתחות הקהילה הגאה בסן פרנסיסקו:

"המלחמה שיבשה באופן חמור את הדפוסים המסורתיים של יחסי המינים והמיניות ויצרה באופן זמני סיטואציה ארוטית חדשה, אשר הובילה לביטויים הומוסקסואליים. היא תלשה מבתיהם מיליוני גברים ונשים צעירים, בשנות התגבשות זהותם המינית, הרחק מעיירותיהם ועריהם הקטנות, הרחק מהסביבה ההטרוסקסואלית של המשפחה והטילה אותם אל סיטואציות מופרדות מגדרית, כחיילים וכחיילות או במגורים משותפים לנשים עובדות, שהעתיקו את מגוריהן כדי למצוא פרנסה. המלחמה שיחררה מיליוני גברים ונשים מסביבה שבה ההטרוסקסואליות נכפתה באופן נורמלי. בעבור הומואים ולסביות, היא אפשרה הזדמנות לפגוש אחרים כמותם. אחרים יכלו להפוך לכאלה בשל החירות הזמנית לחקר המיניות שאפשרה המלחמה."

בשנים שלאחר המלחמה חלו שינויים ניכרים בתמונת המצב החברתית הזאת. בתום המלחמה, מסבירה הכלכלנית הפמינסטית, סילביה אן היולט (Hewlett), היה צמא לנורמליות – לבית, לעבודה, למשכורת סבירה. הממשל האמריקאי היה חרד שתום המלחמה פירושו גם חיסול מנוע הצמיחה של הכלכלה האמריקאית וששובם של הגברים מהחזית פירושו אבטלה המונית. המסקנה היתה שיש צורך לפנות את הנשים מהמשרות שהן תפסו בשנות המלחמה, כדי להעסיק בהן גברים. מערך נרחב של אמצעים הושקעו במשימה הלא־פשוטה הזאת, החל מתמיכה ממשלתית במשכנתאות שאפשרה לגברים להתאקלם במהירות בתפקידם כבעלים מפרנסים וכלה בתעמולה שכוונה לאידאל חדש, "החלום האמריקאי", שעיקרו משפחה עם בית בפרברים, בעל מפרנס עם משכורת של מעמד בינוני־גבוה, אישה שהיא אם ורעיה למופת, שפע של מוצרי צריכה וכמה ילדים מוצלחים.

הסמל הפוליטי המובהק ביותר לשינוי הוא ככל הנראה הסנטור מטעם ויסקונסין, ג'וזף מק'קארתי, שנבחר לסנאט בשנת 1947 וייצג עמדות ימניות־שמרניות קיצוניות. בעשור שבו היה חבר סנאט (1957-1947) הוביל מק'קארתי את ציד המכשפות המפורסם כנגד קומוניסטים, הידוע כ"בהלה האדומה" (Red Scare). מפורסמת פחות היא "הבהלה הוורודה" (Lavender Scare), ציד מכשפות כנגד הומואים ולסביות, למרות שהיקפה לא נפל מזה של האדומה. היא כללה סילוק של הומואים ולסביות מתפקידים פדרליים ומהצבא, פשיטות משטרתיות על אתרי בילוי גאים, הטרדות משטרתיות, מעקבים על ידי ה־FBI, ניטור מכתבים בעלי תוכן הומוארוטי על ידי רשות הדואר, פרסום שמות ותמונות של הומואים ולסביות כ"סוטים" בעיתונות, חוקים כנגד הומואים ולסביות בכמה מדינות (למשל, חוק האוסר על הגשת משקאות אלכוהוליים להומואים וללסביות) ובאופן כללי סטיגמה חברתית קשה. 

מעניין לעמוד על הקשר בין שתי הבהלות. מדוע נזקקה החברה האמריקאית לדיכוי כה נרחב וכה עמוק של הזהות ההומוסקסואלית? כיצד קשורות הבהלה האדומה והוורודה זו לזו וכיצד שתיהן קשורות לקשר שבין מוסד המשפחה ובין עיצוב החברה והכלכלה האמריקאיות שאחרי המלחמה?

הבהלה הוורודה שידרה מסר כפול: ראשית, קיומה של קטגוריה הומוסקסואלית סוטה גדרה את הפרקטיקה ההטרוסקסואלית כנורמה, שמחיר הפריצה שלה הוא סטיגמה ודיכוי. הבהלה הוורודה שירתה את כינון המשפחה הבורגנית בכך שהיא הבהירה את המשמעות החברתית של ההמצאות מחוצה לה. ברמה המדינית, הפרנויה וציד המכשפות תרמו ליצירת חברה סגורה ומגויסת. בכך דמו הבהלה האדומה והבהלה הוורודה: הן השתמשו בקטגוריות שקופות. להומוסקסואלים ולקומוניסטים לא היתה חזות מיוחדת, מבטא או צבע עור נפרד. הם יכולים היו להיות כל אחד: המוכר בסופרמרקט, המורה בבית הספר או אפילו מישהו מהמשפחה. העובדה הזאת הפכה את כלל האזרחים לחשודים ועל כן בעלי מוטיבציה לקונפורמיות מקסימלית, שתסיר מהם את החשד.

הבהלה האדומה והבהלה הוורודה לא רק התקיימו זו לצד זו, אלא היו קשורות האחת בשנייה. בהיגיון האמריקאי של תקופת המלחמה הקרה, הומוסקסואליות נתפשה לא רק כחולשה וכסטייה, אלא גם כעניין "לא אמריקאי", שדבק בארצות הברית מתוך המפגש עם אירופה במלחמת העולם וקשור בטבורו אל הקומוניזם. הדוגמה המרשימה ביותר לקשר האמיץ שבין קומוניזם ובין הומוסקסואליות בדעת הקהל האמריקאית היא פרשת ג'נקינס משנת 1964. וולטר ג'נקינס, ראש המטה של הנשיא לינדון ג'ונסון, נתפס על ידי המשטרה מקיים יחסי מין עם גבר אחר בשירותי הגברים של בניין ימק"א (YMCA) בוושינגטון הבירה. הגבר שאתו נתפס תואר כבעל "חזות הונגרית" ובכך כבר היה די לחשוד שג'נקינס, שהיה חשוף למידע סודי על אודות פרויקט האטום, מתרועע עם גורמים עוינים מהגוש המזרחי.

אם מרחיבים את המבט, ניתן להבין מדוע קושרו שתי הבהלות האחת לשנייה. החל מהמאה ה־19, הלאומיות היתה עניין ממוגדר. האומה תוארה פעמים רבות כאשה ונשים נתפשו כמי ששומרות על המסורות הלאומיות, בעוד הגברים אימצו אופני לבוש והתנהגות מודרניים. זרים תוארו פעמים רבות כבעלי מיניות חריגה, המהווה סכנה לפגיעה בטוהר האומה דרך חילול מיני של הנשים. כך, גם בארצות הברית של המלחמה הקרה, נתערבבו התחומים בין האיום הקומוניסטי על המדינה ובין האיום ההומוסקסואלי על המשפחה, על רקע הקשר בין טוהר האומה ובין הטוהר המיני של המשפחה. מוסד המשפחה בארצות הברית של תקופת המלחמה הקרה, אם כן, היווה מרכז עצבים שדרכו הובנו תפקידי המגדר והתודעה הלאומית. 

שנות השבעים: ראשיתו של שינוי

בשנות החמישים והשישים פעלה בארצות הברית "התנועה ההומופילית", שם־גג לארגון ההומואי "אגודת מטאשין" ולארגון הלסבי "בנות ביליטיס". למרות שלאגודה, שקמה כבר בשנת 1950, היו שורשים במפלגה הקומוניסטית האמריקאית, בשנת 1953 נערכה הפיכה פנימית בארגון. תחת הפוליטיקה הרדיקלית של ימי הראשית, שראתה בהתארגנות מעמד הפועלים מודל לפוליטיקה של המיעוטים המיניים, הפוליטיקה החדשה שהונהגה באגודה, ובעקבותיה גם ב"בנות ביליטיס" היתה פוליטיקה של הִטמעות בחברה ההטרוסקסואלית ושל פרטיות. כדי לזכות בשוויון זכויות, האמינו בתנועה ההומופילית, יש להראות לחברה הכללית שמיעוטים מיניים אינם איום. לכן, נותקו קשרים עם אוכלוסיות שצבעו את התנועה בצבעים שנתפשו כבלתי־מחמיאים (קומוניסטים, טרנסג'דנרס, הומואים המקיימים יחסי מין במקומות ציבוריים) ונעשה מאמץ להציג את ההומואים ולהסביות כאזרחים מהוגנים.

אך למרות שהתנועה ההומופילית התאמצה להשתלב בתוך הסדר ההטרוסקסואלי של תקופת המלחמה הקרה, היא התקשתה לערער על התפקיד ההומוסקסואלי כגבול החוצץ בין המשפחה הנורמטיבית ובין הסטייה האנטי־-אמריקאית. שינוי חד בפוליטיקה הזאת התרחש עם "מהומות סטונוול" בניו-יורק בקיץ 1969 – מאבק אלים של יושבי בר "סטונוול אין" (רובם נשים טרנסג'נדריות וגברים הומוסקסואליים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות) כנגד פשיטה משטרתית שהתרחשה בו. המהומות פרצו כתוצאה משילוב של מספר גורמי לחץ: פשיטות המשטרה המשפילות החוזרות ונשנות על הברים ללהט”בים, איסורים חוקיים שהפכו את הברים האלה לעסקים בלתי־חוקיים הנתונים לשליטת המאפיה וכעס כללי מההומופוביה שסבלו ממנה מיעוטים מיניים בארצות הברית. 

בראייה רחבה יותר, המהומות הן תוצאה של שינוי בציבוריות האמריקאית. המחצית השנייה של שנות השישים התאפיינה בתנועות המונים רדיקליות שדחו את הסדר הקיים. כך, מהומות סטונוול היו טריגר לשינוי חברתי בהיקף עצום, אך תרגומן של המהומות לתנועה חברתית רחבה התאפשר בזכות קיומן של קהילות של הומואים ולסביות בערים הגדולות בארצות הברית ובזכות הדוגמה ששימשו לה תנועות ההמונים שקדמו לה. כתוצאה משילוב גורמים זה צמחה תנועת ההתנגדות ההומו־לסבית ובראשה קואליציית הארגונים "החזית הגאה לשחרור" (Gay Liberation Front). התנועה ההומופילית המצומצמת הוחלפה בתנועה חברתית רחבה, עם סניפים ברחבי ארצות הברית כולה. רעיון "חירות הפרטיות" הליברלי שהנחה את פעולתה של התנועה ההומופילית הוחלף ברעיון "היציאה מהארון" כהיבט של שחרור פרטי וכאסטרטגיה לשינוי חברתי.

את רעיון היציאה מהארון ניתן להסביר בכמה דרכים. ההסבר הראשון, הפשוט יותר, הוא שפוליטיקת היציאה מהארון היתה מרד בעולם שביקש למצב הומואים ולסביות כסוטים או כחולים שיש למנוע מהם כוח פוליטי כיוון שהם מסוכנים לחברה, כמו גם מרד בפוליטיקה הליברלית של התנועה ההומופילית, שביקשה לבסס את התקבלותם של ההומואים והלסביות על ידי מחיקת שונותם המינית והמגדרית. השונות המגדרית והמינית היא מה שהופך הומואים ולסביות למה שהם, כך שפוליטיקה המשתיקה את ההיבטים האלה מותירה אותם, למעשה, משוללי כוח פוליטי. בהשראת התנועה הפמיניסטית שבחרה במהלך פוליטי דומה, ההומואים והלסביות של תקופת פוסט־סטונוול בחרו לעבור מפוליטיקה המנסה להשיג זכויות על בסיס ההפרדה בין האישי ובין הפוליטי לפוליטיקה המכריזה כי "האישי הוא הפוליטי". 

הסבר נוסף קשור לבניית הזהות כפרויקט צרכני המאפיינת את שלב הקפיטליזם הצרכני. גיבוש הזהות כפרויקט צרכני טורף מחדש את קלפי ההפרדה שאפיינה את הקפיטליזם התעשייתי בין מרחב פרטי ובין מרחב ציבורי. בקפיטליזם הצרכני, השוק, בתיווך משמעותי של התקשורת והפרסום, מפולש אל תוך הבית, המשפחה, חיי האהבה והחלומות לעתיד. עצם זהותו של הפרט, אולי הדבר הפרטי ביותר שבנמצא, מעוצבת על ידי פעילות כלכלית של פילוח שוק ושל צריכה, הנמצאת כולה במרחב הציבורי. חברה שבה המרחב הפרטי קרס אל תוך המרחב הציבורי היא חברה שבה רעיון הנוכחות במרחב הציבורי ככוח יכול להפוך בקלות לחשוב יותר מרעיון הפרטיות.

הפוליטיקה של תנועת השחרור החדשה היתה מגוונת מאד וכללה ארגונים רבים שפעלו בזירות מגוונות מבחינה גאוגרפית ומבחינה ארגונית. מאבקים מרכזיים היו המאבק כנגד האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית להוצאת ההומוסקסואליות מהמדריך הדיאגנוסטי־סטטיסטי של מחלות הנפש (DSM) והמאבק לביטול ההפללה של יחסי המין ההומוסקסואליים במדינות שונות בארצות הברית. ארגונים אחרים טיפלו בייצוג משפטי ללהט"בים, בהקמת כנסיות שיתנו מענה לצרכים הדתיים של הקהילה הגאה, בהפעלת לובי וקבוצות לחץ על הפוליטיקה וכן בהשפעה על האקדמיה. כחלק מאותה פוליטיקה חדשה היו גם ניסיונות להשתלבות בפוליטיקה המוניציפלית או המדינתית. דוגמאות מרכזיות הן הקמת המועדון הלהט"בי Alice B. Toklas Democratic Club כחלק ממערך המועדונים של המפלגה הדמוקרטית בקליפורניה בשנת 1972 ובחירתו של איש העסקים והפעיל החברתי ההומו המוצהר הארווי מילק למועצת העיר של סן־פרנסיסקו בשנת 1977.

על אף הצגת הניסיונות השונים לפרוץ אל הפוליטיקה הממוסדת כמאמץ משותף של תנועת השחרור הגאה, התקופה שלאחר מהומות סטונוול התאפיינה דווקא בגיוון פוליטי ניכר. ארגונים רבים לזכויות להט"ב התפצלו על רקע חילוקי דעות אידאולוגיים או על רקע מאבקים פוליטיים, כאשר אחד מקווי השבר הנפוצים היה המתח בין פוליטיקה ליברלית ואסימילטיבית, שקודמה בדרך כלל על ידי גברים הומוסקסואלים סיסג'נדרים משכילים ממעמד בינוני ומעלה, ובין פוליטיקה רדיקלית שהתנגדה להשתלבות בעולם הערכים של החברה ההטרוסקסואלית והסיסג'נדרית וקודמה בדרך כלל על־ידי קבוצה מגוונת של פעילים חברתיים מכל קשת הזהויות המיניות הלהט"ביות. 

שנות השבעים היו תקופה סוערת למדי בתולדות תנועת השחרור הגאה בארצות הברית – תקופת בנייתה של התנועה, התמסדותה וחלוקתה לאורך קווי שבר אידאולוגיים ופוליטיים. במהלכה חברת הצריכה האמריקאית השפיעה על הפוליטיקה המגדרית והמינית של התקופה ובאופן עמוק יותר על עצם מושג הזהות בכלל והזהות הפוליטית בפרט. בתקופה שבאה לאחר מכן, תקופת הנאו־ליברליזם והתקופה שאחרי מגיפת האיידס, חלו שינויי עומק נוספים בפוליטיקה של המיעוטים המיניים, לצד המשך עיצובה על ידי הקפיטליזם הצרכני. 

הפוליטיקה בעידן האיידס

הפעילות הפוליטית של שנות השבעים הובילה לניצחונות בזירות מסוימות, כמו ביטול ההפללה של יחסי המין ההומוסקסואליים במרבית מדינות ארצות הברית ושינוי יחסן של חלק מהמערכות הציבוריות ביחס להומואים וללסביות. בנוסף, היא עודדה את צמיחתן של מסגרות אוטונומיות של הומואים ולסביות בשדות החברה, הכלכלה והתרבות: החלו להיפתח עסקים גאים, הוצאות ספרים גאות, מקומות בילוי גאים וכיוצא בזה. 

אך הניצחונות היו מוגבלים. לאחר ההתפרצות הדרמטית של סטונוול, החלה שחיקה והאטה של תנועת השחרור בהתמודדות עם הפוליטיקה האפורה של היומיום, במקביל לתגובת־נגד שמרנית מחוץ, ונטייה להיפרדות לקבוצות מבית. הנטייה להיפרדות פיצלה את התנועה לאורכם של קווי שבר מעמדיים, מגדריים, גזעיים, אידאולוגיים וכן כאלה הנוגעים לזהות מגדרית והבעה מגדרית, והקשתה על ניהול מאבק משותף. כל זאת עתיד היה להשתנות באורח דרמטי כתוצאה מהמאבק במגיפת האיידס.

בשנת 1981 זוהה לראשונה נגיף ה־HIV, הגורם לתסמונת הכשל החיסוני הנרכש, היא מחלת האיידס (AIDS). הזיהוי התרחש סביב הצטברותם של עוד ועוד מקרים של גברים הומוסקסואלים צעירים, שהיו בעלי מערכות חיסוניות חלשות ביותר וסבלו ממחלת עור סרטנית נדירה, שאפיינה עד אז בעיקר קשישים. כמחצית מהגברים האלו מתו תוך זמן קצר. מעט לאחר מכן, ועם העלייה במקרי המוות מאיידס, המגיפה החדשה זוהתה עם שלוש אוכלוסיות מרכזיות: הומואים, שחורים ונרקומנים – שלושתן אוכלוסיות שסבלו מתיוג ומהדרה עוד בטרם הזיהוי עם המחלה. זיהוי ההומואים כאוכלוסיה שבה התפרצה המגיפה, למרות שהיה נכון רק באופן חלקי, תרם למיצוב האיידס כ"מחלה של הומואים", במידה כזאת שבראשית שנות השמונים האיידס כונה "הסרטן של ההומואים" וחלק מהציבור סבר שהטרוסקסואלים נמצאים מחוץ לטווח סכנה להידבקות במחלה. סיימון ווטני (Watney), אקטיביסט במאבק באיידס, ניתח בשנת 1987 את השימושים ההומופוביים באיידס. הוא כולל, למשל, את הזיהוי של האיידס כמחלת מין ולא כמחלת דם, באופן שתורם לרדוקציה של ההומוסקסואליות לאקט המיני האנאלי ולתיוג של ההומואים כפרוצים מבחינה מינית. במילים אחרות, הזיהוי של האיידס עם הקהילה ההומוסקסואלית השתתף בהבניית ההומואים כחולים וכסוטים בעיניי הציבור ההטרוסקסואלי. 

לאור היעדר התייחסותו של הממסד הרפואי למשבר האיידס בתחילתו, הקהילה ההומוסקסואלית הצמיחה מתוכה ארגוני סיוע עצמי ומאבק שהחלו להתמודד אתו. הארגון המשמעותי הראשון היה הארגון הניו־יורקי "משבר הבריאות של הגברים ההומואים" (GMHC). הארגון הזה פעל במשותף עם רופאים שהמליצו על התנזרות של גברים הומוסקסואלים ממין עד שוך המגפה. פתרון כזה נתפש כשערורייתי בקרב מרבית ההומואים ובמיוחד אלו שהיו פעילים בארגוני השחרור של שנות השבעים. הרעיון כי יהיה על ההומואים להתנזר ממין נתפש כצעידה אחורה אל הימים שבהם ההומוסקסואליות היתה פלילית. בנוסף, טענו המתנגדים להתנזרות, איש לא היה מצפה מסטרייטים להתנזר. מכל מקום, ההתנגדות להתנזרות עוררה יחס שלילי למדי כלפי ה־GMHC. יחס שלילי כלפי הארגון נבע גם מהתחושה שהעלאת האיידס על סדר היום תתרום ליצירת הסטיגמה ההומופובית ושמוטב יהיה לשמור את המאבק באיידס בפרופיל נמוך. 

קשה היה לשמור על העמדה הגורסת כי יש לשמור על המאבק באיידס בפרופיל נמוך לאור העלייה התלולה במספר ההדבקות החדשות מדי שנה ובמיוחד לאור העלייה התלולה במספר מקרי המוות. מצב זה השפיע על הקהילה הגאה האמריקאית מבפנים ומבחוץ. מבחוץ, הם תרמו ליצירת היסטריה בציבור הרחב שהעמיקה את היחס ההומופובי כלפי הקהילה. היחס ההומופובי לא תוחם לגברים בלבד, שהיוו את המסה המרכזית של הנשאים והחולים, אלא היה מנת חלקן גם של נשים. העובדה הזאת תרמה להתקרבות בין הומואים ולסביות – במהלך שנות השבעים המאבק הלסבי הלך ונפרד מהמאבק ההומואי ופעל במידה רבה במסגרת הרחבה יותר של המאבק הפמיניסטי; הסטיגמה ההומופובית הקשה שעורר משבר האיידס איימה גם על מקומן של לסביות בחברה האמריקאית ודחפה אותן למאבק מאוחד עם הגברים ההומוסקסואלים (לצד מניעים נוספים, כמו סולידריות לנוכח כמות מקרי המוות). 

מבפנים, הנתונים הקשים של המחלה וההתמודדות של רבים בקהילה הגאה עם אובדן חברים שחלו ומתו ועם האימה שבהמצאות בקבוצת הסיכון דחפו רבים להצטרפות לארגוני המאבק באיידס, שהובילו שינוי בתפישה הפוליטית של הקהילה הגאה. בעוד שמרבית המאבקים הקהילתיים, החל משנות החמישים, התבססו על אידאולוגיה ליברלית, שקראה למדינה שלא להתערב בחייהם הפרטיים של הומואים ולסביות, ארגוני המאבק באיידס החלו להציב למדינה דרישות להתערבות אקטיבית בחיי הקהילה, במטרה לחסל את המגיפה. דרישות כאלו כללו הנגשת חינוך מיני רלוונטי לקהילות שנמצאו בקבוצות הסיכון (בעיקר הומואים ושחורים) וכן מענים רפואיים וסיעודיים לחולים ולקבוצות הסיכון. 

הארגון המשמעותי ביותר של תנועת המאבק באיידס בארצות הברית היה ארגון ACT UP שנוסד בשנת 1987. ACT UP היה ארגון פוליטי במפגיע, שלא היסס לבקר את הממסד הפדרלי. הפוליטיקה שלו היתה התנגדות חריפה לפוליטיקה של הפרטיות. שנה לפני הקמת הארגון, פסק בית הדין הגבוה של ארצות הברית כי חקיקה האוסרת על יחסי מין הומוסקסואליים אינה בלתי־חוקתית (Boers v. Hardwick). משמעות הפסיקה, אם כן, היתה שפוליטיקה של פרטיות לא יכולה עוד לשמש כנשק אפקטיבי במאבק בהומופוביה. סיבה נוספת להתרחקות מהפוליטיקה של הפרטיות היתה התחושה כי ההשתקה של האיידס מאפשרת לממשלה הפדרלית להתחמק מאחריותה למגיפה ובעיקר מאחריותה למצוא פתרונות שיסיימו אותה. ACT UP היה מעוניין, אם כן, למשוך כמה שיותר תשומת לב אל משבר האיידס ואל אחריותה של המדינה ביחס אליו. המרכזיות ההולכת וגוברת של הטלוויזיה כמדיום דחפה את הארגון לפוליטיקה ויזואלית וסנסציונית של פעולה ישירה המבוססת על תיעוד חדשותי. 

דוגמה לסוג כזה של פוליטיקה הם ה־"zaps" – הפגנות והפרעות אחרות לסדר הציבורי שנועדו להציב פוליטיקאים שמרנים במצב מביך שיחשוף את ההומופוביה שלהם או את אזלת היד הפוליטית שלהם ובכך יתרום להעלאת המודעות הפוליטית ביחס למאבק בציבור בכלל ובציבור ההומוסקסואלי בפרט. צורה אחת של זאפס שאפיינה את הארגון היתה "מופע הדראג הרפובליקני", שבמהלכו חברי הארגון היו מתחפשים ומציגים את עצמם כרפובליקנים וחודרים למרחבים פוליטיים שמרניים, שם הם היו מסירים את התחפושת ומציבים שאלות נוקבות ביחס למאבק באיידס. צורה נוספת של זאפס היתה מדעית יותר: בתוך הארגון פעלה קבוצה שתפקידה היה לצבור מידע על האיידס ועל טיפולים אפשריים, ולאור המידע שנצבר היו חברי וחברות הארגון מתפרצים לגופים רפואיים ומדעיים פדרליים ומציבים בפניהם שאלות ודרישות הנוגעות להליכי בדיקה של תרופות שונות ועל כיווני מחקר. סוג זה של זאפס הוביל עם הזמן לשיתוף פעולה גובר והולך של הממסד עם פעילי המאבק באיידס, כיוון שהאחרונים הוכיחו את עצמם כמי שבקיאים מאוד בצדדים המדעיים של המחלה ושל הטיפול בה. דוגמה נוספת לאותה פוליטיקה הוא התיאטרון הפוליטי של ACT UP – פעולות תאטרליות שונות שנועדו להעביר מסרים פוליטיים בדרכים יצירתיות וסנסציוניות. בקטגוריה הזאת ניתן לכלול את הפרקטיקה הידועה כ־die-ins הכוללת פעילים ופעילות של הארגון המשחקים גופות במרחבים ציבוריים, כדי להבהיר את משמעות המחלה לציבור.

הפוליטיקה של ACT UP אחזה בעמדה אמביוולנטית ביחס למדינה, בין ביקורת חריפה ובין שיתוף פעולה, בין תביעה מהמדינה לקחת אחריות ובין לקיחת האחריות על ידי הארגון במקומות שבהם המדינה לא עשתה זאת (למשל, על־ידי מיסודו של "שוק שחור" של תרופות שהארגון קנה במדינות מחוץ לארצות הברית ומכר במחירי עלות לחולים ולנשאים). מכל מקום, הארגון יצר פוליטיקה אטרקטיבית, שמשכה משתתפים רבים. במידה רבה, המאבק באיידס היה המנוע שדחף את התנועה הגאה לשחרור החוצה מתנועת השקיעה הספירלית שבה היא היתה נתונה.

אקטיביזם והגות קווירית

הפוליטיקה של ACT UP השפיעה גם על ארגונים מאוחרים יותר שפעלו באמצעות פעולה ישירה. אולי המפורסם שבהם הוא הארגון Queer Nation, שנוסד בשנת 1990 על ידי יוצאי ACT UP שחשבו שיש להרחיב את המאבק מעבר למאבק באיידס, בעיקר לאור העלייה במקרי אלימות הומופובית בניו־יורק של אותה תקופה. במסגרת המחאות של הארגון החדש, את ה־die-ins החליפו kiss-ins (נשיקות והפגנת חיבה ומיניות של זוגות חד-מיניים במרחבים ציבוריים שאינם מזוהים עם הקהילה הגאה) ואליהם הצטרפו פעולות תאטרליות נוספות, כמו מפגני "יציאה מהארון" שהמחיזו באופן ממשי את הביטוי המטאפורי. את דפוס הפעולה הסנסציוני הזה ניתן להסביר, כמו במקרה של ACT UP, לאור מרכזיות תקשורת ההמונים, ובמיוחד הטלוויזיה, בחברת הצריכה האמריקאית של שנות סוף המאה ה־20 וכאכזבה מהפוליטיקה הליברלית והאסימילטיבית הרואה בפרטיות ובהשתלבות בחברה ההטרוסקסואלית נתיב פוליטי אפקטיבי ואולי אף אידאל. 

השימוש במונח "קוויר" נועד להיות מנוגד למונחים "הומו" ו"לסבית". "קוויר" היתה באותה עת קללה, מונח טעון מבחינה פוליטית, שסימל את היחס המשפיל ממנו סבלו מיעוטים מיניים בארצות הברית. מעטים היו מי שהיו מוכנים להזדהות איתו. בכך, המונח שימש לשתי מטרות: ראשית, ניכוס של מונח משפיל על ידי הקהילה הגאה והפיכתו למונח מעצים כצורה של התנגדות להומופוביה; ושנית, יצירת קטגוריית זהות המונגדת באופן ברור לזהות ההומו־לסבית, כך שתביע ויתור על הפוליטיקה האסימילטיבית של הארגונים ההומו־לסביים של התקופה ותסמן פוליטיקה חדשה של התנגדות. כמו כן, בעוד הזהויות "הומו" ו"לסבית" היו זהויות ברורות ויציבות יחסית, עם קישור ברור למגדרים גבר ואשה, בהתאמה, "קוויר" היתה זהות שנבנתה על קרקע בלתי יציבה בכוונת מכוון – היא ביקשה לאחד גברים ונשים תחת זהות שתוכנה המרכזי הוא מגוון ושונות, איחוד סביב המפריד ולא סביב המאחד, איחוד המבקש לנתץ את ההקשרים המסורתיים של הזהות ההומו־לסבית ובתוכם את ההקשרים המגדריים שלה.

בשנת 1990, במקביל להקמת Queer Nation, יצא לאור ספרה של הפילוסופית וחוקרת הספרות ג'ודית באטלר "צרות של מגדר". ספר זה הוא אחד המחוללים הראשונים של התאוריה הקווירית המשתמשת במונח קוויר למטרות פוליטיות דומות לאלה שחברות וחברי Queer Nation כיוון אליהן. התאוריה הקווירית ירשה את רעיונותיה העיקריים משני הורים: התאוריה של הגל השני בפמיניזם והגותו של מישל פוקו, במיוחד כפי שנתנסחה בספרו "תולדות המיניות". 

הגל השני בפמיניזם מצביע על כך שדיכוי הנשים לא מתמצה בהדרתן מהמרחב הציבורי (הטענה המרכזית של הגל הראשון בפמיניזם), אלא ממקם את עיקר דיכוין דווקא במרחב הפרטי. פמיניסטיות מהגל השני ניתחו את תפישת המשפחה, את הנישואין ואפילו את המשגל ההטרוסקסואלי כמוסדות פוליטיים, המעוצבים על ידי אידאולוגיה פטריארכלית ומשמשים לדיכוי נשים. בכך נפתחה האפשרות האינטלקטואלית לניתוח המיניות כמוסד פוליטי דכאני.

רעיון פמיניסטי נוסף שהתאקלם בתאוריה הקווירית הוא תפישת קטגוריות המגדר והמיניות כהבניות תרבותיות. הוגות פמיניסטיות ערערו על קיומן הטבעי של הקטגוריות גבר/אישה. הן תפשו את הקטגוריות הללו כהמצאות אידאולוגיות, המובְנות דרך הסוציאליזציה של הפרט אל מוסדות תרבותיים המשמרים אותן והמשמשות ככלי פוליטי לדיכוי נשים ולהאדרת כוחם של גברים. באופן דומה, התאוריה הקווירית מערערת על עצם הדיכוטומיה של הקטגוריות הטרוסקסואל/הומוסקסואל ומניחה שמדובר בקטגוריות אידאולוגיות, המובְנות דרך מוסדות תרבותיים (כמו תפקידי המגדר, מוסד הנישואין, חינוך מיני, תרבות פופולרית המציגה מיניות הטרוסקסואלית בלעדית וכיוצא בזה) ומשמשות לדיכוי מיעוטים מיניים.

מישל פוקו תרם לתאוריה הקווירית כלים לניתוח ההבניה התרבותית של המיניות. בניגוד לטענות פמיניסטיות מסוימות, שתפשו את המין כהיבט טבעי של האדם שהיה משוחרר בעבר והחל להיות מדוכא במאות השנים האחרונות, פוקו סבור שלא ניתן להפריד את המיניות מהשיח על המיניות. לטענתו, המיניות אינה היבט טבעי של האדם, אלא קונסטרוקט תרבותי המיוצר מתוך השיח עליו, הכולל את ההקשרים התרבותיים בהם מופיעה המיניות, את ההיתרים והאיסורים המיניים וכיוצא בזה. המיניות היא תוצר של מבנה כוח העומד בבסיס התרבות ומובנה באמצעות השיח, לצד מבני כוח נוספים המייצרים קטגוריות דכאניות כמו קטגוריית הפושע או קטגוריית המשוגע.

התאוריה הקווירית, אם כן, מניחה שהמיניות ככלל, והזהות המינית הדיכוטומית הומו/הטרו בפרט, הן מוסדות פוליטיים דכאניים, הנוצרים ומשתמרים על ידי הבניה תרבותית. הפרויקט הקווירי שואף לחתור תחת הדיכוטומיה הזאת, לערער את הקטגוריות הקבועות ולחשוף את הפוטנציאל הפאן־סקסואלי הטמון בכל בני האדם. 

את ההתקבלות הרחבה של התאוריה הקווירית ואת הניסיון לגזור ממנה פוליטיקה קווירית, וכן את הבניית הזהות הקווירית שאפיינה את הפוליטיקה של Queer Nation, אני מבקש לתלות בתהליך שעברו הזהויות הפוליטיות בעידן הקפיטליזם המאוחר. ככל שהקהילה הגאה בארצות הברית ובמערב בכלל זכתה ליותר ויותר זכויות חוקיות, החלקים שבה שהצליחו להשתלב בחברה ההטרוסקסואלית הלכו וסומנו על ידי השוק הקפיטליסטי כקהילות צרכניות אפשריות. הנחת העבודה של השוק היתה שהומואים, ובמידה פחותה מכך גם לסביות, מרכיבים יחידות משפחתיות הנהנות מהכנסה כפולה, ללא ילדים (מצב המכונה DINK, ראשי תבות של Double Income No Kids). הדינמיקה של חברת הצריכה מעודדת את כינונן של זהויות נבדלות על בסיס הבדלים דקים ביניהן, המתבטאים בצריכתם של מוצרים ספציפיים המקושרים עם אותה זהות. הדחף לבטא את הזהויות השונות נובע מהתרבות של הקפיטליזם המאוחר, המציבה את חופש הבחירה כערך מרכזי. מימוש חופש הבחירה מנותב במסגרת התרבותית הזאת לצריכתם של מוצרים המבטאים את הבחירה. כך, מונעת על ידי האינטרס שביצירתם של שווקי צריכה מרובים, מאפשרת חברת הצריכה לזהויות הנבדלות בהבדלים דקים לכונן את עצמן כקהילות בעלות מרחבים עצמאיים ומוצרי צריכה יעודיים. הדינמיקה הזאת חותרת תחת קיומן של זהויות רחבות ומעודדת את פירוק הזהויות הפוליטיות "הגדולות", כמו "הומו" או "לסבית" לאינספור תת־זהויות (על בסיס חיתוכים עם זהויות אחרות – "לסבית שחורה", "ביסקסואלית פמיניסטית", "הומו יהודי" וכו', וכן על בסיס הרחבה של תיאורי המיניות והמגדר – פאנסקסואל, פוליסקסואל, סקוליסקסואל, "דובים", א־מיני, א־מגדרי, א־רומנטי, דמי־רומנטי ועוד ועוד). 

אין תמהּ, אם כן, כי הזהויות הפוליטיות הלכידות שאפיינו את הפוליטיקה קודם לכן הולכות ומפנות את מקומן לזהויות פרגמנטריות יותר, כמו תת־הזהויות שתיארתי לעיל או כמו "קוויר", שהיא קטגוריית זהות אנטי־זהותית, המעלה על נס את ההימנעות מהיקבעות לכדי זהות יציבה.

מעבר לקשת: פוסט־קפיטליזם

ג'ון ד'אמיליו מסיים את מאמרו "קפיטליזם וזהות גיית" בפנייה לקהילה הגאה. הוא כותב שם שצפירות ההרגעה שמשמיעה הקהילה כלפי החברה הכללית – "תמיד היינו ותמיד נהיה מספר קבוע באוכלוסיה", "אנחנו בדיוק כמוכם" ודומותיהן – לא ישיגו בעבור הקהילה הגאה אלא את מה שהסדר הקפיטליסטי יהיה מוכן לתת לה. לכן, אם ללהט"בים יש יעדים פוליטיים מרחיקי לכת יותר עליהם לפעול לשינוי המציאות החומרית המשפיעה על חייהם.

הרבה השתנה מאז שכתב ד'אמיליו את מה שכתב, אבל צפירות ההרגעה ממשיכות להשמע. חמור מכך, הן הוטעמו אל תוך נפשה של הקהילה הגאה. להט"בים רבים מסופקים לגמרי מהדיל שמציעה להם חברת הצריכה הישראלית, במסגרתו הם מאמצים את אופק החלומות הנאו־ליברלי: השתלבות בשוק העבודה במשרה נחשקת, הקמת משפחה בדמות המשפחה הבורגנית בדירה מעוצבת במגדל תל אביבי או בצמוד קרקע בפרדס חנה, כשזהותם המינית והמגדרית מבוטאת דרך צריכת מוצרים יעודיים, צבועים בצבעי הגאווה, מחבילות נופש ועד ערוצי טלוויזיה. בתוך כך, מי שאינם יכולים או אינם רוצים להשתלב בסדר הנאו־ליברלי מוטלים בצד הדרך: חלקים בקהילה הטרנסג'נדרית, קוויריםות, להט"בים עניים וכאלה שחברים באוכלוסיות מוחלשות אחרות במקביל לחברותם בקהילה הגאה.

אם אנחנו רוצות ורוצים להציע פוליטיקה להט"בית אחרת, כזו שדואגת לכל הקהילה הגאה, ואולי גם מבקשת להשפיע על החברה הכללית, אסור לנו להסתפק במה שהקפיטליזם מציע לנו. כבר הרווחנו את מה שניתן היה להרוויח מהפוליטיקה של הפרטיות ומחברת הצריכה. זאת ועוד, עליית הפופוליזם, עם כריכתו יחד את הכלכלה הקפיטליסטית עם ערכי משפחה שמרניים ועם לאומנות מבשרת רעות לעתיד הקהילה הגאה. להט"בים בפולין ובהונגריה, למשל, כבר סובלים מהתקפות הומופוביות מצד המשטרים הפופוליסטיים, המשתמשים בהם כסמל לדמוקרטיה הליברלית שאותה הם מחליפים. לא בלתי סביר שגם הקהילה הגאה בארץ תסבול בעתיד ממגמות דומות.

אם הקהילה הגאה חפצה חיים עליה להתארגן לסוג חדש של מאבק, כזה הקושר את גורלה עם קהילות מוחלשות אחרות, המשתתף באופוזיציה שמאלית לעליית הפופוליזם, המדמיין אופק פוסט־קפיטליסטי. אני מקווה שקריאת ההיסטוריה שהצעתי כאן תוכל להיות שלב נוסף, אולי ראשוני, בסולם המטפס לשם.

תמונה ראשית: רפאל פרץ / משפחה גאה (Wikimedia)