תסמונת בריסל: איך האיחוד האירופי הופך את אירופה לפחות דמוקרטית ופחות שוויונית

האיחוד האירופי והשמאל המשכיל

באחד הערבים הניו־יורקים הקרים של חורף 2018, הלכתי למסיבה בדירת שותפים בשכונת וויליאמסבורג שבברוקלין. קהל המסיבה הורכב רובו ככולו מאקדמאים מילניאלים רהוטים ואופנתיים, וכלל אחוז גבוה במיוחד של סטודנטים וחוקרים בינלאומיים. לא היה בזה שום דבר יוצא דופן. המעגלים החברתיים האוניברסיטאיים בניו יורק של לפני עידן הקורונה התאפיינו במגוון קוסמופוליטי אדיר. אבל למרות מגוון הרקעים והמוצאים, התחושה באירועים מהסוג הזה היא שאנשים מכירים אחד השני, שיש איזו שפה תרבותית משותפת שכולם חולקים – שפת הליברלים האורבנים המשכילים והבינלאומיים. 

כיאה לאנשים עם רקע השכלתי עשיר, הדיונים בערבים מהסוג הזה בדרך כלל מתמקדים בפוליטיקה עולמית. באותם ימים ממשלת בריטניה ניהלה משא ומתן על תנאי הפרישה מהאיחוד האירופי, והחשיבות ההיסטורית והפוליטית של קמפיין הברקזיט הייתה נושא שיחה מרכזי. בעיני חבריי למסיבה, הברקזיט נתפס כאיום קיומי על התרבות הליברלית ועל סולם הערכים הפרוגרסיבי של אוכלוסיית הסטודנטים האורבנים הבינלאומיים. איש לא הטיל ספק בכך שההחלטה של הציבור הבריטי לפרוש מהקהילה האירופית היא אחד ההיבטים המכוערים של עליית הימין הלאומני, ושההתנגדות לברקזיט היא חזית חשובה במאבק ההיסטורי בין כוחות הנאורות והסובלנות לבין כוחות הפרטיקולריזם השמרני. עמדתי בנוגע לברקזיט הייתה הרבה פחות עוינת מעמדתם של שאר האורחים, אבל העדפתי לשמור אותה לעצמי כדי לא למשוך תשומת לב שלילית. כבר למדתי בעבר שמאחורי אידאולוגיית ה-diversity והפתיחות המאולצת מסתתרת נטייה לדוגמטיות ואחידות מחשבתית. אבל כשסטודנטית אחת שאלה אותי מה דעתי על המצב נאלצתי להפר את השתיקה האסטרטגית שלי ולהודות שבתור שמאלן ברקזיט דווקא לא נשמע לי כמו רעיון כזה גרוע. מאותו רגע השיחה הידרדרה במהירות. ידעתי שעמדתי בנושא לא מאוד פופולרית, אבל הופתעתי מרמת הזעם שהסימפטיה שלי כלפי הברקזיט עוררה בקרב שאר האורחים. הסירוב שלי להתנער מהעקרונות שהברקזיט מייצג פגע בהם באופן אישי. הם הגנו על האיחוד האירופי לא כמו שמגינים על עמדה פוליטית אלא כמו שמגינים על קבוצת שייכות או על זהות תרבותית, כלומר מתוך מחויבות לויאלית וחיבור רגשי. באיזשהו שלב אותה סטודנטית טענה שהביקורת שלי כלפי האיחוד האירופי מושתתת על מנטליות קסנופובית, והאשימה אותי בשנאת קווירים ושנאת מהגרים. אמרתי לה שאני בעצמי גם מהגר וגם "קוויר", ושמילא מהגרים, אבל איך לעזאזל קווירים קשורים לברקזיט? זה כמובן לא עזר. כשהשיחה הגיעה לטונים לא נעימים חילצתי את עצמי מהסיטואציה וברחתי הביתה. 

האנקדוטה הזאת לא מובאת כאן על מנת לנגח אנשים שעמדתם איננה עמדתי, אלא כדי להצביע על דינמיקה תרבותית, פוליטית, ומעמדית עמוקה שמשקף אותו ערב לא מוצלח בברוקלין: אל נוכח המאבק בין פופוליזם לאומי לגלובליזם טכנוקרטי, בין אוכלוסיות מוחלשות כלכלית לבין אליטה נאו־ליברלית ורב־תרבותית – השמאל המשכיל מתייצב בעקביות לצד מבני הכוח הקיימים. הסיבות לכך הן יותר פסיכו־סוציולוגיות מאידיאולוגיות: הצורך של מעמד הביניים להזדהות עם המעמדות הגבוהים חזק מהרצון לגלות סולידריות עם המעמדות הנמוכים. הדינמיקה הזאת מעמיקה את הקרע העמוק גם כך בין השמאל המשכיל לבין מעמד העובדים, לשמחתם הרבה של הפופוליסטים מהימין. כך, למרות שחוסר שביעות הרצון והביקורתיות בנוגע לאיחוד האירופי הולכות וקונות אחיזה בקרב השכבות הנמוכות באירופה, מערכת ההשכלה הגבוהה נשארת אחד ממעוזי התמיכה הבולטים של האיחוד האירופי. במובן מסוים, זה לא מפתיע. האתוס הקוסמופוליטי של האיחוד האירופי – הרעיון שמדובר במסגרת פוליטית שמקדשת את הקרבה ואת שותפות האינטרסים בין המדינות החברות בארגון – תואמת את התרבות העל־לאומית של העולם האוניברסיטאי. קל להבין, אם כן, מדוע ההחלטה של חלקים נרחבים מהציבור הבריטי לפרוש מהאיחוד האירופי נתפשת כעלבון לאינטליגנציה: הן במונחי השיח הרווח, בהוראת עלבון לשכל הישר, והן במובן הפוליטי הקלאסי, דהיינו, עלבון למעמד האינטלקטואלים. 

הקשר ההדוק בין האיחוד האירופי לאקדמיה מאפשר להבין מדוע קמפיין הברקזיט זוכה ליחסי ציבור כל כך גרועים: ההיגיון הפשוט אומר שאם הקבוצה החברתית האמונה על ייצור הידע ועל פיתוח יכולות המחשבה והמחקר מתנגדת לברקזיט באופן כל כך נחרץ זה בוודאי מעיד על כך שמדובר, אובייקטיבית, בתופעה שלילית. אבל האמת היא שההתנגדות לברקזיט מושתתת על אינטרסים מעמדיים ושיקולי זהות תרבותיים יותר מעל ניתוח רציונלי של החברה והכלכלה. מנקודת מבט שמאלית, קשה להבין מהיכן נובע כוח המשיכה של האיחוד האירופי, ומדוע פרוגרסיבים בכל רחבי העולם מאמינים שהאיחוד האירופי מייצג את האינטרסים שלהם או את השקפת עולמם. בתור אחד השחקנים המרכזיים בפרויקט הנאו־ליברלי, האיחוד האירופי תרם תרומה משמעותית להחרפת הפערים הכלכליים ולהחלשת המעמדות הנמוכים. בעבור הפועלים, נותני השירותים, העניים, המובטלים, אלו שלא זכו לבוא בשערי האוניברסיטה – האיחוד האירופי עשה מעט מאוד לאורך השנים. ההתעקשות של רבים מבני המעמד המשכיל להציג את מיליוני הבריטים שהחליטו לפרוש מהאיחוד כערב רב של גזענים לאומניים ולא־רציונליים לא מושתתת על עליונות אינטלקטואלית או מוסרית, אלא על בורות, התנשאות ושנאה מעמדית. 

למרות שהרוב המוחלט של הספרות המחקרית והכתיבה העיתונאית השמאלית על האיחוד האירופי מבטא עמדה אוהדת, קיימים גם קולות ביקורתיים, שבשנים האחרונות הולכים ומתחזקים. סדרת האתגרים שניצבו לפתחו של האיחוד האירופי בעשור האחרון – משבר האירו שפרץ בעקבות הקריסה הפיננסית של 2008, המשבר הפוליטי והכלכלי ביוון, משבר הברקזיט, ולאחרונה גם ההתמודדות האירופית עם מגפת הקורונה והפיאסקו המתמשך סביב משבר החיסונים – שופכים אור על הכשלים והפגמים המבניים של האיחוד האירופי, ועל הפער בין התדמית שהארגון יצר לעצמו לבין אופני התנהלותו ומעשיו. לאט לאט, הקולות הללו הולכים ומתגבשים לכדי גוף משמעותי של עבודות המזוהות עם הגישה המכונה אירוסקפטיות שמאלית (Leftwing Euroscepticism). 

בעמודים הבאים אנסה להציג את הביקורת השמאלית כנגד האיחוד האירופי דרך שלושה היבטים מרכזיים – היסטורי, כלכלי, ופוליטי־מדיני. מפאת מגבלות מקום, אציג את שני ההיבטים הראשונים בקצרה ובקווים כלליים. לאחר מכן אתמקד בהיבט השלישי, שהוא לדעתי ליבת הביקורת האירוסקפטית השמאלית. לפני שמתחילים, חשוב לציין שנכון לעכשיו העמדה הזאת מתקשה להיתרגם לכוח אלקטורלי ממשי. אבל למרות שהנראות של האירוסקפטיות השמאלית בשיח הציבורי כמעט אפסית, זוהי פרשנות קוהרנטית וחזקה של הרגע הפוליטי הנוכחי. ובכלל, מידת הפופולאריות של רעיון מסוים לא בהכרח מעידה על איכותו, כפי שסוציאליסטים ישראלים בוודאי יודעים.

היסטוריה: המשכיות פוליטית או פיצול כלכלי? 

לפי הדעה הרווחת, האיחוד האירופי נוצר כתוצאה משיתוף הפעולה בין ממשלות מערב אירופה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה: מתוך עיי החורבות שהותירו אחריהם הטוטליטריזם והפשיזם קמה ברית הרואית של כוחות ליברלים שהצליחו לשקם את מדינות הלאום האירופיות ולמסד מערכת פוליטית וכלכלית של קשרי תלות הדדיים. המצדדים בגרסה זאת של הסיפור מתארים את תולדות האיחוד האירופי כמעין תהליך התקרבות אורגני שהתממש דרך סדרה של אמנות והסכמים – הקמת קהילת הפחם והפלדה ב־1951, החתימה על הסכם רומא ב־1957, יצירת הקהילה האירופית ב־1967, המעבר לאיחוד האירופי המודרני דרך אמנת מאסטריכט ב־1992 והחתימה על אמנת ליסבון ב־2009. החוט המקשר בין התחנות ההיסטוריות הללו הוא מושג האינטגרציה, כלומר הרעיון שלפיו ההיסטוריה הפוליטית של אירופה מאז מלחמת העולם השנייה מונעת על ידי תנועת התלכדות מתמדת שבמהלכה המדינות מתקרבות זו אל זו והופכות בהדרגה לישות פדרטיבית על־מדינתית. במסגרת תנועת ההתלכדות הזאת, הכוח הפוליטי עובר מהמוסדות הפוליטיים של מדינות הלאום העצמאיות אל המוסדות העל־לאומיים של הקהילה האירופית – הנציבות האירופית, בית הדין האירופי לצדק, הפרלמנט האירופי, מועצת השרים האירופית והבנק האירופי המרכזי. 

אחד המאפיינים המרכזיים של הנרטיב הזה הוא הנטייה לקשור בין תהליך ההתגבשות המוסדי של האיחוד האירופי לבין השלום ששורר במערב אירופה מ־1945 ועד היום. הטענה היא שהסכמי הסחר וקשרי התלות הכלכליים יוצרים שותפות אינטרסים בין מדינות האיחוד, ושהשותפות הזאת מנטרלת את יחסי האיבה והעוינות הלאומיים שהובילו למלחמות ההרסניות של המאה ה־20. באופן הזה, האיחוד האירופי מתואר כפרויקט אנטי־מלחמתי, פרויקט של שלום ואחווה קוסמופוליטית. יש שתי בעיות עיקריות עם הסיפור הזה. ראשית, הטענה שמה שמאפשר את יחסי השלום באירופה מאז 1945 הוא ארגון על־לאומי מקפלת בתוכה את ההנחה שהאחריות העיקרית למלחמות המדממות של המחצית הראשונה של המאה ה־20 מונחת לפתחן של מדינות הלאום. הפרספקטיבה הזאת מבינה את מדינת הלאום בתור יחידה אקסקלוסיבית ואגרסיבית מעצם טבעה, ולכן מסיקה שהדרך להימנע ממלחמות היא יצירת מבנים פוליטיים על־מדינתיים שיגבילו את הפוטנציאל המדיר והאלים שלה. אבל העמדה הזאת מתעלמת מהעובדה שמלחמת העולם השנייה לא הייתה מלחמה בין מדינות לאום, אלא בין אידיאולוגיות וכוחות על־לאומיים. כפי שחנה ארדנט הסבירה כבר בשנות החמישים, התנועות הטוטליטריות בזו למדינות הלאום משום שהן חשבו שהספציפיות הטריטוריאלית והדמוגרפית של מדינת הלאום לא עולה בקנה אחד עם השאיפות האוניברסליסטיות של ממלכת הגזע הנאצית או של הדיקטטורה של הפרולטריון. במילים אחרות, מדינות הלאום היו הקורבן ולא התוקפן של מלחמת העולם השנייה, ולכן הרעיון שיש לרסנן באמצעות מסגרות על־לאומיות פן תהפוכנה שוב למדינות טוטליטריות מבוסס על ניתוח היסטורי שגוי. שנית, כפי שהיסטוריונים ביקורתיים של האיחוד האירופי מראים, היציבות הפוליטית של שנות החמישים והשישים לא נבעה מהנטישה של אידיאולוגיות מהפכניות ולאומניות ומעבר אל פוליטיקה של ליברליזם ואחוות עמים, אלא מהצמיחה הכלכלית של העידן הפוסט־מלחמתי. במילים אחרות, המטרה של שיתופי הפעולה הבין־מדינתיים בתקופת "הבום הכלכלי" לא הייתה יצירת מרחב גאופוליטי פוסט־לאומי, אלא הסדרת הלחצים שנבעו מעלייה חדה ברמת הפריון ומהצמיחה הכלכלית. 

מיתולוגיית השלום של האיחוד האירופי מקשה על היכולת לבקר את הארגון ולהצביע על הפגמים שלו, כיוון שאוהדי האיחוד האירופי אוהבים לזמן את רוחות הרפאים של הנאציזם והפשיזם בכל פעם שנשמעות טענות בנוגע לחוסר היכולת של האיחוד האירופי להתמודד עם הבעיות הפוליטיות והחברתיות של העת הנוכחית. האסטרטגיה הזאת מנטרלת ביעילות את הביקורות כלפי האיחוד האירופי, כיוון שבהשוואה לקטסטרופות של שנות השלושים והארבעים, גם הכישלונות המהדהדים ביותר יכולים להיתפס כהצלחה יחסית. לכן, הדבר הראשון שיש לעשות על מנת לנהל דיון רציני על האיחוד האירופי הוא לדחות את מניפולציית השלום הזאת, ולהשתחרר מהתפיסה האבסורדית שרואה באיחוד האירופי מעצור המונע ממדינות אירופה להידרדר לקונפליקט צבאי או למלחמת אזרחים.

אל מול הנרטיב הפוליטי שמתאר את היווצרות האיחוד האירופי בתור תהליך לינארי של כינון יחסי שלום מדינתיים, אפשר להציב גרסה אלטרנטיבית שמתמקדת בהיסטוריה כלכלית. כנגד הנטייה של נרטיב השלום הפוליטי לתאר את תולדות האיחוד האירופי בתור תהליך המשכי ואחיד, נקודת המבט הכלכלית מאפשרת להבחין בין שני פרקים היסטוריים שונים: הפרק הראשון מתפרש על פני שלושת העשורים שבין 1945 לתחילת־אמצע שנות השבעים. זוהי תקופה שמתאפיינת בצמיחה כלכלית, מדינת רווחה יציבה, מעורבות ממשלתית תקציבית, וארגוני עובדים חזקים. הפרק השני, שמתחיל בשנות השבעים ונמשך עד ימינו, הוא הפרק של העידן הנאו־ליברלי, שנפתח עם המשברים הכלכליים של שנות השבעים וממשיך לממשלות תאצ'ר ורייגן, הגלובליזציה של שנות התשעים, והמשברים הפיננסיים של העת הנוכחית. העידן הזה מתאפיין בהחלשת מדינת הרווחה וריסוק העבודה המאורגנת, שיעורי אבטלה ואי־שוויון גבוהים וליברליזציה אינטנסיבית של השווקים. במונחים תאורטיים, אפשר לתאר את המעבר בין שני הפרקים הללו בתור מעבר מקורפורטיזם קיינסיאני לכלכלה פוליטית האייקיאנית. הדגש הכלכלי משחרר את הדיון מהנטייה להשוות את הפוליטיקה האירופית העכשווית ל־1945, וממקם את שורשי המשבר הנוכחי בקונטקסט המיידי והרלוונטי יותר של ההתפתחויות הכלכליות של סוף המאה ה־20. בנוסף, מכיוון שעליית הנאו־ליברליזם היא תופעה כלל־עולמית, הפרספקטיבה הכלכלית מאפשרת לנו לבחון את הקשר בין האיחוד האירופי לבין תהליכים היסטוריים גלובליים רחבים כמו התבססות הדומיננטיות האמריקאית במחצית השנייה של המאה ה־20, נפילת ברית המועצות, או עלייתה של סין. במילים אחרות, במקום סיפור שמתאר את תולדות האיחוד האירופי כתהליך אינטגרציה רציף המונע על ידי היגיון פוליטי פנימי של השכנת שלום ונטרול מתחים לאומיים, הדגש הכלכלי מאפשר לנו לראות את הקשר בין האיחוד האירופי המודרני לבין כוחות גאו־כלכליים אחרים הפועלים בזירה הבינלאומית. 

כלכלה: גוש האירו והמהפכה הנאו־ליברלית 

שאלת אופי היחסים בין פרויקט האינטגרציה האירופי והמפנה הנאו־ליברלי היא אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות של הביקורת השמאלית כלפי האיחוד האירופי. סוציאליסטים רבים, בעיקר מהדור הוותיק, מאמינים שהאידאולוגיה הנאו־ליברלית היא חלק מהקוד הגנטי של פרויקט האינטגרציה האירופי. הם מצביעים על המעורבות של הון אמריקאי ביצירת שיתופי פעולה ראשוניים בין מדינות אירופה אחרי 1945 או על הדמיון בין עבודות תאורטיות מוקדמות של פרידריך האייק לבין המבנה הכלכלי של האיחוד האירופי המודרני בתור ראיות לטענה שפרויקט האינטגרציה הוא במהותו פרויקט נאו־ליברלי. לעומתם, חוקרים מהדור הצעיר יותר מתארים את הקשר בין האיחוד האירופי לבין האג'נדה הנאו־ליברלית כעניין נסיבתי; מפגש שצמח מתוך הקונטקסט ההיסטורי הספציפי של עליית הנאו־ליברליזם בעשורים האחרונים של המאה ה־20. הם מוצאים תימוכין לטענותיהם בעובדה שבמהלך העשורים המוקדמים פרויקט האינטגרציה ומדינת הרווחה הסוציאל־דמוקרטית התקיימו במקביל ואף ניהלו סוג מסוים של יחסי גומלין. הם מבקשים להזכיר שבנקודות זמן מסוימות, דווקא הימין הקפיטליסטי התנגד נחרצות לפרויקט האינטגרציה בטענה שהאיחוד האירופי הוא מבנה מדינתי על־לאומי שמגביר את יכולתם של כוחות סוציאל־דמוקרטים להגביל את תנועת ההון ולפקח על השווקים. בהקשר הזה, אפשר להיזכר בנאום ברוז' המפורסם שבו הצהירה מרגרט תאצ'ר ש"לא הסגנו לאחור את גבולות המדינה בבריטניה רק כדי לראות כיצד הם מוקמים מחדש ברמה האירופית, עם מדינת־על אירופית שכופה עלינו את הדומיננטיות שלה מבריסל". 

כך או כך, אין עוררין על כך שבין האיחוד האירופי במתכונתו הנוכחית לבין הסדר הנאו־ליברלי מתקיים קשר הדוק ביותר. הביטוי העיקרי של הקשר הזה הוא גוש האירו, שהוא למעשה ליבת האיחוד האירופי המודרני. גוש האירו נוסד ב־1992 עם החתימה על אמנת מאסטריכט. התכלית העיקרית של אמנת מאסטריכט הייתה האחדה מוניטרית של המשקים הלאומיים: במקום מצב שבו לכל מדינה יש משק משלה, המתבטא במטבע לאומי, בנק מרכזי לאומי, או מערכת מכסים לאומית, האמנה מיזגה המשקים השונים למרחב כלכלי משותף. מתוקף האמנה, המטבעות הלאומיים הוחלפו במטבע אירופי אחיד – מטבע האירו – והסמכות המוניטרית של הבנקים המרכזיים הלאומיים הועברה לבנק האירופי המרכזי הממוקם בפרנקפורט. אמנת מאסטריכט גם קבעה מספר קריטריונים שהמדינות נאלצו לעמוד בהן על מנת להיות חלק מגוש האירו, שהקו המחבר ביניהן הוא הרעיון של "משמעת תקציבית": מדינות התחייבו לשמור על אינפלציה נמוכה, על גירעון שנתי נמוך, ועל צמצום היחס בין החוב הציבורי לתוצר הלאומי. 

מנקודת מבט אירוסקפטית שמאלית, המשמעות של החתימה על אמנת מאסטריכט היא אובדן הריבונות הכלכלית וריכוז תהליכי קבלת ההחלטות המוניטריים בידיה של אדמיניסטרציה בנקאית על־לאומית שאיננה נבחרת בהליך דמוקרטי. בעבר, מידת המעורבות של המדינה בכלכלה הייתה סוגיה פוליטית מהמעלה הראשונה, ולציבור הבוחרים הייתה הזכות והיכולת להחליט היכן עובר הגבול בין הספרה הציבורית לבין המגזר העסקי. היום, מדובר בשאלה חוקית – מערכת היחסים בין המדינה לבין השוק נקבעת באמצעות מנגנון לגליסטי, כלומר על ידי מערך אירופי פקידותי־משפטי ולא על ידי הכוח הפוליטי של גוף האזרחים. מרגע שהן מחליטות להצטרף לגוש האירו, לא רק שהמדינות לא יכולות להנפיק מטבע משל עצמן וכך לשלוט על מידת התחרותיות הכלכלית שלהן, למשל באמצעות פיחות מטבע, אלא אף נאסר עליהן לקדם מדיניות חברתית משום שהקריטריונים של אמנת מאסטריכט כופים עליהן תקרות חוב מחמירות ומחויבות לקיצוץ ההוצאה הציבורית. הרקורד של האיחוד האירופי עגום ביותר גם בכל הנוגע למאבקי עובדים. הפסיקות של בית הדין האירופי מעדיפות באופן ברור ועקבי את האינטרס של המעסיקים והתאגידים הגדולים. 

אבל גם אם נשים לרגע בצד את האוריינטציה הנאו־ליברלית המובהקת של מאסטריכט או את ההתנהלות האנטי־חברתית של הגופים הכלכליים והמשפטיים של האיחוד האירופי, עדיין נוכל לטעון שעצם הרעיון של גוש האירו מבוסס על סתירה מבנית. הרי מרכוז הסמכויות המוניטרי והאחדת מערכת החוקים הכלכלית לא נבעו מתהליכים אורגניים. המדיניות המקרו־כלכלית ההומוגנית של גוש האירו לא צמחה מלמטה ולא שיקפה תנועת מיזוג טבעית של התקרבות בין הכלכלות הלאומיות השונות, אלא הונחתה מלמעלה על מרחב כלכלי הטרוגני ובלתי שוויוני. כפי שמראה הסוציולוג הגרמני וולפגנג שטריק – אחד המבקרים הרהוטים והלהוטים ביותר של האיחוד האירופי – המתח בין הטרוגניות כלכלית ממשית לבין הומוגניות מוניטרית רק העמיק את השסעים בין הכלכלות השונות בתוך האיחוד. שטריק כותב שבמהלך ההיסטוריה האירופית כל מדינה פיתחה מערכות ופרקטיקות מוניטריות שהתאימו לתנאים הייחודיים ולתרבות הכלכלית הספציפית שלה. מודל הצמיחה של מדינות הדרום, המבוסס על ביקוש מקומי, שונה באופן מהותי ממודל הצמיחה של מדינות הצפון המבוסס על ייצוא, ומתוך ההבדלים הללו צמחו גישות מוניטריות שונות. בעבר, היחס של כל מדינה לסוגיית האינפלציה, לדוגמא, שירת את המבנה הכלכלי ואת מודל הצמיחה שלה – מדינות הדרום נהגו לנקוט בגישה סלחנית כלפי תופעת האינפלציה ואף ידעו כיצד לנצל אותה לצרכיהן, בעוד שמדינות הצפון המייצאות פיתחו גישה מחמירה יותר. יצירת השוק המשותף והמיזוג המוניטרי של תחילת שנות התשעים כפו על כלכלות האיחוד מדיניות מוניטרית אחידה המיטיבה בבירור עם כלכלות הייצוא של אירופה הצפונית. כעת, מדינות הדרום נאלצות לציית לכללים מוניטריים שלא עולים בקנה אחד עם התנאים המבניים שלהן, מה שפוגע במידת התחרותיות שלהן ומגדיל את הפער בינן לבין הכלכלות הצפוניות, ובראשן הכלכלה הגרמנית. כך, אג'נדת המיזוג של המדיניות המוניטרית מיתרגמת לתהליכי פילוג ברמת הכלכלה הריאלית, ובמקום לקדם אינטגרציה כלכלית האירו הופך לסוכן של אי־שוויון ופרגמנטציה חברתית.

מנקודת המבט של ימינו, קשה להבין איך נעלמה מעיניהם של אדריכלי מאסטריכט הסתירה הברורה הזאת בין הטרוגניות כלכלית להומוגניות מוניטרית, ולמה הם לא צפו את הבעיות העצומות שהמצב הזה עתיד לעורר כעבור פחות משני עשורים. אין תשובה פשוטה לשאלה הזאת. חלק מהחוקרים טוענים שהיוזמים של אמנת מאסטריכט האמינו בכנות שמרכוז הסמכויות המוניטריות וההאחדה של המטבעות והשווקים יאיצו את תהליכי המיזוג ברמת הכלכלה הריאלית, יעודדו צמיחה, וישמשו תמריץ לאינטגרציה פוליטית. אחרים מצביעים על כך שיצירת השוק המשותף מבטאת את האוטופיזם של עידן קץ ההיסטוריה ואת אופוריית הגלובליזציה של ראשית שנות התשעים. ההיסטוריון המרקסיסט החשוב פרי אנדרסון כתב לאחרונה במאמר מדובר ב־London Review of Books שהשיקול המרכזי מאחורי פרויקט האירו היה העלאת הפרופיל של האיחוד האירופי בזירה העולמית, ושהצורך להאיץ את תהליך האינטגרציה בכל מחיר סנוור את המנהיגות האירופית. בכל מקרה, אין עוררין על כך שפרויקט האירו כשל במשימתו העיקרית: במהלך העשורים האחרונים גוש האירו הפך למרחב יותר ולא פחות הטרוגני מבחינה כלכלית. אפילו הפילוסוף הגרמני הידוע יורגן האברמס, אחד התומכים העקביים והבולטים של פרויקט האינטגרציה, מודה שהנחות היסוד הכלכליות שעל פיהן תוכנן האיחוד המוניטרי התבררו כשגויות, ו"שמכיוון שהתנאים האופטימליים למטבע אחיד בגוש האירו לא קיימים, חוסר האיזון המבני בין הכלכלות הלאומיות רק הלך והחמיר".

כל זה לא אומר שפרישה מהאיחוד האירופי תטיב בהכרח עם המצב הכלכלי של אוכלוסיית המדינה הפורשת. הרוב המוחלט של הכלכלנים מסכימים שלברקזיט יהיו השלכות שליליות על הכלכלה הבריטית, גם אם חלקם טוענים שבטווח הרחוק לא מדובר בנזק משמעותי. אבל הטיעון הכלכלי בזכות פרישה מהאיחוד הוא טיעון מורכב יותר שנוגע לרעיון של עצמאות מוניטרית. לפי העמדה הזאת, מה שמניע את השאיפה לפרוש מהאיחוד האירופי הוא לא הצורך להטיב מיידית עם כיסם או מצבם הכלכלי של אזרחים, אלא הצורך לשקם את יכולתן של מדינות לשלוט על עתידן הכלכלי. העברת הסמכויות הכלכליות לידי האיחוד האירופי הוציאה אל מחוץ לתחומי המשחק הפוליטי את היכולת לדון בקווי מדיניות כלכליים, משום שקובעי המדיניות של האיחוד האירופי אינם נבחרי ציבור. לכן, פרישה מגוש האירו ושיקום הריבונות הכלכלית פירושן החזרת הכלכלה אל המגרש הדמוקרטי – חידוש הקשר בין הספרה הפוליטית לספרה הכלכלית. כפי שניתן ללמוד מסקרים, הנזק הכלכלי הכרוך בניתוק קשרי המסחר עם האיחוד האירופי הוא מחיר שחלקים נרחבים מציבור תומכי הברקזיט – שחלק ניכר ממנו שייך לשכבות הנמוכות ולמעמד העובדים – מוכנים לשלם על מנת להחזיר לידיהם את היכולת להשפיע על המדיניות הכלכלית בארצם. במובן הזה, ברקזיט הוא עניין פורמאלי, לא מהותי: פרישה מהאיחוד האירופי כשלעצמה היא לא תכנית כלכלית, אלא יצירה של מרחב אפשרויות כלכלי באמצעות החזרת תהליך קבלת ההחלטות מהרמה האירופית הבירוקרטית אל רמת הדמוקרטיה הלאומית. בעידן שאחרי הברקזיט, השמאל הבריטי אמור לנסות למלא את המרחב שנוצר כתוצאה מהפרישה מהאיחוד האירופי בפרוגרמה כלכלית המשרתת את צרכיהם של המעמדות הנמוכים. למרבה הצער, במקום לנצל את שעת הכושר ולחדש את הקשר עם מעמד העובדים, השמאל הבריטי ממשיך בינתיים לטעון שפרויקט הברקזיט לא הונע על ידי שכבות מוחלשות כלכלית אלא על ידי אספסוף מסוכן של בורים וגזענים. 

פוליטיקה: למלא את הריק

עקירת המדיניות הכלכלית מהזירה הלאומית והעברתה אל תחומי האדמיניסטרציה הכלל אירופית משנה הן את המבנה המוסדי של מדינת הלאום והן את האופי של מערכת היחסים בין המדינה לבין גוף האזרחים. מנקודת מבט דמוקרטית, ההשלכות של הפרדת הספרה הכלכלית מהספרה הפוליטית הן קשות ביותר. דמוקרטיה שלא יכולה לעצב את השדה הכלכלי לפי ראות עיניה היא דמוקרטיה מסורסת וחלשה. זאת הסיבה שבעשורים האחרונים, במקביל להשקה של גוש האירו וההאחדה של קווי המדיניות המוניטרית, אחוזי ההשתתפות בבחירות באירופה צונחים בהתמדה. ציבורי הבוחרים מבינים שכל עוד הסמכות הכלכלית העליונה נתונה בידי האיחוד האירופי, המפלגות הלאומיות לא באמת מסוגלות להציע אלטרנטיבה למצב הקיים. באופן הזה, העברת הסמכויות לידי גופים על־לאומיים שלא מבוססים על היגיון ייצוגי ולא מחויבים לתת דין וחשבון לציבור מצביעים יצרה מצב של "גירעון דמוקרטי", כלומר של מערכת פוליטית שמתנהלת במנותק מגוף האזרחים, ושלמעשה תלויה ביצירת מרחק משמעותי בין מנגנון קבלת ההחלטות לבין רצון הבוחרים. 

אחת מהעבודות המשפיעות של העשור האחרון בתחום התאוריה הפוליטית היא ספרו של החוקר האירי המנוח פיטר מאייר, Ruling the Void: The Hollowing of Western Democracy. מאייר מציע בספרו פרשנות משכנעת ויסודית של תופעת הגרעון הדמוקרטי בחברות המערביות, ומציע את מושג הריק (void) בתור מטאפורה למערכת היחסים בין המדינה המודרנית לבין גוף האזרחים. הריק שמאייר מדבר עליו הוא תוצאה של תנועה היפרדות כפולה: של האזרחים מהמדינה ושל המדינה מהאזרחים. בעבר, המערכת הפוליטית התבססה על מנגנוני ייצוג חזקים שיצרו קשר הדוק בין הציבור והפוליטיקאים. המוסד החשוב ביותר במערכת הזו הוא המפלגה הפוליטית, שתפקידה לגשר בין המדינה לבין קבוצות אינטרסים. מאייר טוען שבעשורים מוקדמים יותר המפלגה הפוליטית תפקדה בתור אזור של מעורבות (zone of engagement). אבל החל משנות השבעים המפלגות נחלשות בהדרגה, המנגנון הייצוגי נשחק, ומספרים הולכים וגדלים של אזרחים מסרבים להשתתף במשחק הפוליטי. בעבר התפקידים של המנגנון המפלגתי היו לשנע ציבורי מצביעים, לתרגם אינטרסים מעמדיים לשפה פוליטית, וליצור רשתות של פעילות חברתית ומעורבות אזרחית. היום, השדה המפלגתי מתנהל יותר כמו מרחב בידורי מאשר כמו מנגנון ייצוגי: אחוזים נמוכים של בוחרים אדישים נותנים את קולם לפוליטיקאים שפחות או יותר תואמים את זהותם הפוליטית־תרבותית, ובזה מסתכם הקשר שלהם עם המערכת המפלגתית. בנוסף, במקום לחשוב על פוליטיקאים בתור נשאים של כוח קולקטיבי שכל תכליתם היא לשרת נאמנה את האלקטורט שהם מייצגים, אנחנו חושבים עליהם במונחים וולנטריסטיים ומקווים שמה שיימנע מהם לבגוד במחויבויות שלהם הוא לא הקשר בינם לבין ציבור המיוצגים אלא תכונות אופי כמו מצפוניות או יושרה פנימית. אלו הם ביטויים של הנסיגה מאזור המעורבות הפוליטית אל תוך הספרה של החיים הפרטיים, ושל הידלדלות כוח ההשפעה הציבורי ואובדן האמון בדמוקרטיה הייצוגית.

במקביל לנסיגת האזרחים מהספרה הפוליטית, הפוליטיקאים נסוגים אל תוך המערכת המדינתית. הביטוי המובהק ביותר לנסיגת הפוליטיקאים אל תוך המדינה הוא האופן שבו בעשורים האחרונים המשרות הפוליטיות לובשות אופי יותר ויותר קרייריסטי ומתרחקות מהמודל של שליחות אידיאולוגיות או שירות ציבורי. בראש סדר העדיפויות של פוליטיקאים רבים עומדת עצם ההימצאות בממשלה, כאשר השיוך האידיאולוגי או המחויבות לייצג קבוצת אינטרסים ולפעול למענה היא במקרה הטוב משנית. התופעה של מפלגות "אינסטנט", דהיינו מסגרות מפלגתיות שהפונקציה העיקרית שלהן היא יצירת פלטפורמה שדרכה דמויות מסוימות יכולות להתמודד בבחירות (כחול לבן), או של מפלגות פרסונליסטיות שמזוהות עם מנהיג יותר מאשר עם ציבור, עמדה או מערך מפלגתי (יש עתיד) – הן דוגמאות קלאסיות לתצורות מפלגתיות שלא מבוססות על היגיון ייצוגי. 

התוצאה של תנועת הנסיגה הכפולה הזאת היא, כאמור, היווצרותו של ריק. הזירה הפרלמנטרית התרוקנה מהתוכן הייצוגי שלה, והתחרות המפלגתית כבר לא משקפת מאבק אידאולוגי אלא מעין תחרות אליטיסטית בין סגנוני משילות שונים. מאייר, חשוב לציין, היה מדען פוליטי עם אוריינטציה אמפירית חזקה. העמדה שלו לא מבוססת על מחשבה אבסטרקטית, אלא על ניתוח מדוקדק של אינפורמציה כמותית – שיעורי הצבעה, דפוסי הצבעה, ונתונים בנוגע לאופי המשתנה של המערכת המפלגתית. בהתבסס על מערך מורכב של ממצאים מאייר מראה שהריק הוא לא תופעה תאורטית, אלא מציאות ממשית. גם אם הן לא תמיד מודעות לכך, המערכות הפוליטיות של הדמוקרטיות הליברליות המערביות המודרניות מעוצבות בדמותו של הריק. תחת התנאים הללו, מטרת המנהיגות הפוליטית משתנה – במקום ניסוח ויישום של קווי מדיניות המייצגים את רצון הבוחרים, התפקיד של המערך השלטוני בעידן המודרני הוא, כפי שנרמז בכותרת ספרו של מאייר, לשלוט בריק. בהקדמה של הספר, מאייר מציג את הטיעון שלו כך:

באיזה מובן אנחנו חיים במציאות נטולת מפלגות פוליטיות, ובאיזה מובן המפלגות כושלות במשימתן? הטענה שלי היא שכישלון המפלגות הפוליטיות מתבטא בשני אופנים קשורים: ראשית, המפלגות כושלות במשימה של יצירת אפשרות למעורבותם הפוליטית של אזרחים מהשורה, שמצביעים בשיעורים הולכים ופוחתים ובאופן פחות עקבי מפלגתית (with less sense of partisan consistency), וגם מסתייגים יותר ויותר מהרעיון של מחויבות מפלגתית הכוללת הזדהות או חברות (identification or membership). במובן הזה, אזרחים נסוגים ממעורבות פוליטית קונבנציונלית. שנית, המפלגות כבר לא מסוגלות לתפקד כבסיס לפעילות ולסטטוס של המנהיגים שלהן, שבאופן הולך וגדל מכוונים את האמביציות שלהם לעבר מוסדות ציבוריים חיצוניים שמהם הם גם מושכים משאבים. מפלגות עשויות לספק פלטפורמה הכרחית בעבור מנהיגים פוליטיים, אבל זו סוג הפלטפורמה שמשמת קרש קפיצה למשרות ותפקידים אחרים. במילים אחרות, המפלגות כושלות כתוצאה מנסיגה או נטישה הדדית, שבמסגרתה אזרחים נסוגים אל חייהם הפרטיים או אל צורות יותר התמחותיות של ייצוג, ייצוג אד הוק, ובמקביל המנהיגים המפלגתיים הולכים ונסוגים אל תוך המוסדות, ושואבים את נקודות ההתייחסויות שלהם ישירות מתפקידם כחברים בממשלה או כמחזיקי משרות ציבוריות. המפלגות כושלות משום שאזור המעורבות – העולם של פוליטיקה מפלגתית מסורתית שבו אזרחים מצויים באינטראקציה ויחסי התקשרות עם מנהיגיהם הפוליטיים – הולך ומתרוקן. 

כפי שניתן להבין, מאייר לא טוען שמפלגות כשלעצמן הולכות ונעלמות, אלא שהפונקציה החברתית והפוליטית של המערכת המפלגתית עוברת שינויים מרחיקי לכת. למעשה אפשר אפילו לטעון, באופן פרדוקסלי משהו, שאחד מהסימפטומים של התפוררות ההיגיון הפנימי של הפוליטיקה המפלגתית הוא דווקא ריבוי המפלגות של העידן הנוכחי – העובדה שבשנים האחרונות מפלגות חדשות צצות כמו פטריות אחרי הגשם מבטאת את תהליך ההתרוקנות של הדמוקרטיה המפלגתית המודרנית מכל תוכן ייצוגי ממשי, כלומר מקשר אורגני לציבור בוחרים ולאינטרסים ציבוריים. היבט חשוב נוסף של שחיקת המנגנון הייצוגי הוא היעדר הבדלים אידיאולוגיים משמעותיים וברורים המחלקים את המפה הפוליטית לכוחות מנוגדים בעלי השקפת עולם קוהרנטית ועקבית. במקום מאבק דמוקרטי בין אג'נדות מתחרות וקווי מדיניות מנוגדים הפוליטיקה המפלגתית מתארגנת סביב מודל קונצנזואלי שממיר את הקונפליקט הפוליטי בחילוקי דעות אדמיניסטרטיביים. 

איך כל זה קשור לאיחוד האירופי? הנטייה בקרב חלק מהנציגים של האירוסקפטיות השמאלית היא להבין את האיחוד האירופי כמכניזם שמייצר את הריק. לפי העמדה הזאת, התרבות הטכנוקרטית ומנגנון קבלת ההחלטות הלא־דמוקרטי של האיחוד האירופי הם הסיבות להיווצרותו של אותו פער בין המערכת הפוליטית לבין גוף האזרחים. אל מול הפרשנות המקובלת הזאת אפשר להציג עמדה אחרת, שהנציג הבולט שלה הוא החוקר הבריטי כריסטופר ביקרטון. ביקרטון טוען שיש להבין את האיחוד האירופי כאחד הביטויים של הריק, ולא כמה שמייצר את הריק. לדידו, העברת הכוח הפוליטי מהרמה הלאומית לרמת האיחוד האירופי היא בעצמה סימפטום של התרוקנות הספרה המפלגתית: 

האינטגרציה האירופית היא תופעה נגזרת, תוצאה של שינויים שמתרחשים ברמת יחסי מדינה־חברה, ושנטועה בתוך טרנספורמציה רחבה של הגבול בין דמוקרטיה לבין מומחיות, ובין הספרה הציבורית לספרה הפרטית. מה שעשוי להיראות כמאבק בין בירות אירופיות לבין מוסדות האיחוד האירופי הוא למעשה ההתרוקנות של הדמוקרטיה הפופולרית ברמה הלאומית. ההישענות ההולכת וגוברת על מבנים חוקתיים שהסמכות שלהם נובעת מלוגיקה לא־רובנית (non-majoritarian logic), תופעה שהאיחוד האירופי הוא אחד הביטויים המובילים שלה, משקפת שינוי עמוק יותר בטבע החיים הפוליטיים בתוך הדמוקרטיות האירופיות.

התובנה העיקרית של ביקרטון היא שלמרות שהריק הוא תופעה כלל־עולמית שמתרחשת בזירות שונות במקביל, זהו תהליך שמתרחש בראש ובראשונה בתוך מדינות הלאום ודרך המבנים החברתיים והמערכות הפוליטיות של מדינות הלאום. אם הריק הוא תופעה לאומית, ואם האיחוד האירופי הוא סימפטום של הריק, אזי האיחוד האירופי הוא בעצמו תופעה ששורשיה נטועים בפוליטיקה הפנים־לאומית. זוהי טענה מורכבת ופרובוקטיבית. לפי ביקרטון, האיחוד האירופי הוא פלטפורמה שמתרגמת את הריק הדמוקרטי ואת השחיקה במנגנוני הייצוג המפלגתיים למבנים על־לאומיים ולשפה אוניברסליסטית. אבל בעצם, הוא מסביר, זהו מערך מוסדי שמיוצר באמצעות הנתק בין מוסדות המדינה לבין האזרחים, ולא כחלק מהמעבר מפוליטיקה לאומית לפוליטיקה אינטגרטיבית. במובן הזה, האינטגרציה משקפת תהליך התרוקנות שבמסגרתו המערכת הפוליטית של מדינת הלאום נהיית פחות דמוקרטית ופחות וייצוגית, ולא תהליך שבמסגרתו מדינת הלאום הופכת לקטגוריה פחות רלוונטית או פחות ממשית. האיחוד האירופי הוא יותר מקום מפגש מאשר ישות פוליטית עצמאית – זהו מועדון אליטיסטי הממוקם בבריסל ושאליו מגיעים נציגי המדינות השונות על מנת לתאם צעדים לשמירה על יציבות שלטונית. המטרה של התיאומים השלטוניים הללו איננה כינון ישות פוליטית על־לאומית המבוססת על אידיאליים קוסמופוליטים וסובלנות רב־תרבותית. המטרה היא, בסך הכול, לתאם דרכים לניהול הריק. 

העיקרון המארגן של האינטגרציה האירופית, לפי ביקרטון, הוא לא המעבר של הכוח הפוליטי מהרמה הלאומית לרמה האירופית, אלא המעבר בין שני סוגי מדינה שונים: ממדינת הלאום (nation-state) למדינה־חָבֵרה (member-state). הטענה שמדינת הלאום והמדינה־חברה הן שתי ישויות נפרדות היא לא טענה מובנת מאליה. הספרות המחקרית והשיח הציבורי על האיחוד האירופי נוטים לחשוב על שתיהן בתור מושגים משלימים: מדינה־חברה הוא מעין תואר או סטטוס שמדינות הלאום עוטות על עצמן ברגע שהן מצטרפות לברית העל־לאומית. הטענה המקורית של ביקרטון, היא שלמעשה מדובר בשתי ישויות פוליטיות שונות. תהליך האינטגרציה, הוא מסביר, משנה את מבנה הכוח הפוליטי של המדינה הלאומית, משום שהוא משנה את אופי היחסים בין המדינה לבין האזרחים. בעוד שמדינת הלאום מבוססת על קשר בין האזרחים לבין הפוליטיקאים, המדינה־חברה מבוססת על קשר בין פוליטיקאים של מדינה אחת לפוליטיקאים של מדינות אחרות. או במילותיו של ביקרטון: "מושג המדינה־חברה מבטא שינוי יסודי במבנה הפוליטי של המדינה, כאשר הקשר האופקי בין הממשלות הלאומיות זוכה למעמד בכורה על פני הקשרים האנכיים בין הממשלות לבין החברות שלהן עצמן". ג'יימס הארטפילד, שמאלן אירוסקפטי בריטי ידוע, מסביר את אותה נקודה במילים פשוטות יותר: "האליטות הפוליטיות כבר לא שואבות את סמכותן מהאלקטורט הלאומי או מאספה מחוקקת, כפי שהיה נהוג בעבר. במקום זאת, המקום שבו מנהיגים מרגישים בטוחים הוא ועידות פסגה בינלאומיות, ובמיוחד ועידות הפסגה האירופיות, שם הם יכולים להתקבץ ולפחד יחדיו מהאלקטורטים הלא ממושמעים."

ברמה הפוליטית והחקיקתית, ההבדל בין מדינה־חברה למדינת לאום הוא תהומי. במדינת הלאום, מקור הלגיטימציה של המדיניות הציבורית הוא רמת המתאם בינה לבין "הרצון הכללי" הדמוקרטי. מנגד, מקור הסמכות במדינה־חברה הוא ההתאמה בין פעולות השלטון לבין מערך ההסכמות שמתקיים בינה לבין שאר החברות בארגון. כך, אחד ההיבטים המרכזיים של המעבר ממדינת הלאום למדינה־חברה הוא מתן עדיפות לממד החוקתי על חשבון הממד הפופולרי – או במילים אחרות, השאלה העיקרית שראשי המדינה־חברה שואלים את עצמם היא לא מה המדינה צריכה לעשות בשביל לשרת את האזרחים, אלא מה מותר לה לעשות כדי לשמור על מקומה במערכת על־לאומית. אבל – וזו נקודה מכרעת – מבחינת קווי המתאר הפוליטיים והחברתיים שלה, המדינה היא תמיד אותה מדינה, בין אם היא מושתתת על מודל של ריבונות חוקתית ובין אם על מודל של ריבונות פופולרית. לכן ביקרטון טוען שהאיחוד האירופי הוא בסך הכול הפורום שבו האליטות השלטוניות מתקרבות זו אל זו, על חשבון היחלשות מערכת היחסים שכל אליטה שלטונית מנהלת עם אזרחי מדינתה. ביקרטון בעצם מארגן מחדש את המסגרת האנליטית של הדיון על האיחוד האירופי, וטוען שהמאבק בין אירוסקפטים לאירופילים לא משקף מתח בין פרטיקולריזם לאומי לבין אוניברסליזם פלורליסטי, אלא בין שני מודלים מדינתיים שונים – מדינת הלאום המושתתת על מנגנון דמוקרטי־ייצוגי מצד אחד, והמדינה־החברה המושתתת על מנגנון קונסטיטוציוני־ארגוני מצד שני. 

על אף השוני בין שני סוגי המדינות, חשוב לחזור ולהדגיש שהתובנה המרכזית של ביקרטון היא שהיחידה הבסיסית של המציאות הגאופוליטית באירופה היא עדיין המדינה, בין אם מדובר במדינת הלאום ובין אם מדובר במדינה־החברה. העמקת הקשר בין האליטות השלטוניות לא משנה את העובדה שהנוף הדמוגרפי, התרבותי, הכלכלי באירופה מורכב מישויות לאומיות, ולכן האינטגרציה לא באמת משקפת תהליך של התקרבות אורגנית בין האוכלוסיות האירופיות השונות. מנגד, מה שהאינטגרציה כן עושה, זה להגדיל את הפער בין ציבור האזרחים לבין המדינה, בין המערכת הפוליטית לבין מציאות החיים של האנשים שאמורים להיות מיוצגים על ידה. התובנה הזאת מאפשרת להבין את עליית הפופוליזם הלאומני באירופה לא בתור מתקפה קסנופובית כנגד האוניברסליזם האירופי, אלא בתור משבר מבני הנובע מהתרופפות הקשר הייצוגי שחיבר בעבר בין המדינה לבין האזרחים. 

ההיסטוריון והפילוסוף הפוליטי ריצ'רד טאק מציע פרשנות דומה בספרו The Left Case for Brexit: 

הדרך התאורטית הטובה ביותר להבין את מערכת היחסים בין האיחוד האירופי לבין המדינות החברות אינה להניח שהאיחוד האירופי הוא סוג של מדינה, או שיש לו את האמביציה להפוך למדינה. לא נכון גם להניח שהמדינות החברות איבדו את הריבונות שלהן, במובן של ריבונות מדינית. כל אחת מהן נשארת מדינה במובן שהיא מהווה את הסמכות העליונה בעבור האזרחים שלה, והיא מחזיקה בסמכות הזאת מול מדינות אחרות בזירה הבינלאומית. הדרך הטובה ביותר להבין את המבנה של האיחוד האירופי היא בתור סדר חוקתי מתואם בעבור כל מדינה (a coordinated constitutional order for each state). המדינות החברות הצביעו בנפרד לאמץ סדרה של מגבלות על מה שהרשות המחוקקת בכל מדינה יכולה לעשות, מגבלות שמתפקדות כחוקה של הרשות המחוקקת המדינתית.

מתחת לתיאור המסורבל משהו של טאק מסתתרת הבחנה פשוטה: הכוח הפוליטי שהאיחוד האירופי מיישם והסמכות הפוליטית שהוא מגלם שוכנים בתוך הגבולות המוסדיים של המדינה ולא מחוץ לה. האיחוד האירופי הוא הסדר חוקתי שכל מדינה מפעילה על עצמה. הנקודה החשובה בטענה של טאק היא לא רק הרעיון שהאיחוד האירופי מתקיים בראש ובראשונה בתוך המדינות עצמן, אלא גם שסוג הכוח הפוליטי שהמדינות מפעילות על עצמן דרך המנגנונים של האיחוד האירופי הוא כוח חוקתי, קונסטיטוציוני. להבדיל מחקיקה רגילה, חקיקה קונסטיטוציונית מתייחסת למסגרת של המערכת הפוליטית ולא לתוכן שלה. זוהי חקיקה שמצמצמת את פוטנציאל ההשתנות של החברה ומקבעת את האופק הפוליטי באמצעות שורה של כללי אצבע. משום כך, מערכת פוליטית ששמה דגש על חקיקה קונסטיטוציונית היא מערכת פחות דינמית, יותר נוקשה. זוהי מערכת פוליטית שמבוססת על הגבלת הריבונות הפופולרית וצמצום הכוח הפוליטי שאזרחים רשאים להפעיל דרך מוסדות המדינה.

טאק מדבר בהקשר הזה על הקונסטיטוציונליזציה של הפוליטיקה הבריטית, כלומר על התחזקות הממד החוקתי על פני הממד הדמוקרטי העממי, ועל האיחוד האירופי בתור הסוכן העיקרי של תהליך זה. את המונח קונסטיטוציונליזציה אפשר בעצם להבין בתור מילה נרדפת למושג דה־פוליטיזציה. ברגע שסוגיות, מחלוקות או עקרונות כלשהם מעוגנים בפסיקה קונסטיטוציונית הם מפסיקים לתפקד בתור מושאים של מאבק פוליטי ומתחסנים מפני השפעה ציבורית. טאק מזכיר שלמרות שכללים חוקתיים מתיימרים לייצג עקרונות מסדר גבוה יותר מאלה שמיוצגים על ידי חקיקה רגילה, הם משקפים תנאים פוליטיים מסוימים שצמחו מתוך מציאות היסטורית נתונה. אין שום דבר נשגב בעקרונות קונסטיטוציוניים. החקיקה הקונסטיטוציונית מקפיאה תרבות פוליטית או מאזן כוחות היסטורי מסוים מבלי להתחשב באפשרות שהדורות הבאים יתמודדו עם אתגרים חברתיים או יפתחו רעיונות פוליטיים שיאלצו אותם לסטות מהעקרונות שנקבעו בחוקה. בקונטקסט ההיסטורי של סוף המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת, טאק כותב, המשמעות של קיבוע התרבות הפוליטית השלטת בחוקה היא העלאה של אידיאולוגיית השוק החופשי לדרגה של עקרון על:

הסכנה בתהליכי קונסטיטוציונליזציה, היא שחוקה בהכרח מאבנת את הגישות התרבותיות של הרגע שבו היא מיוצרת, ובמיוחד את הגישות התרבותיות של מנסחי החוקה. המשמעות היא שקבוצות שהאינטרס שלהם עולה בקנה אחד עם הכוונה המקורית הופכות פריבילגיות, מכיוון שאי אפשר לאתגר את האינטרסים שלהן; בתור מערכת, הקפיטליזם משתלב בצורה מאוד טובה עם (לדוגמה) משטר חזק של רכוש פרטי, ולכן חוקות מודרניות מתרחקות באופן בלתי נמנע ממדיניות שמאלית מסורתית. זה אולי לא מאוד משמעותי אם החוקה ניתנת לשינוי בקלות יחסית, אבל כפי שאנחנו רואים בארצות הברית, אפילו חוקה שכוללת אמצעי תיקון מוגדרים בבירור ודי דמוקרטים עלולה להתאבן. ובמובן הזה, האמנות של האיחוד האירופי שונות מאוד מהחוקה האמריקאית, משום שכל שינוי בהם צריך לעבור הליך מסובך באופן מופלא.

המכנה המשותף לעבודותיהם של מאייר, ביקרטון וטאק, הוא מיקום הדיון על האיחוד האירופי ברמה הלאומית וניתוח תהליך האינטגרציה האירופית כתהליך שמתרחש בתוך המדינות ולא בין המדינות. שלושת המושגים שבאמצעותם הם מנתחים את ההשפעה של האיחוד האירופי על הפוליטיקה של מדינת הלאום – מושג הריק של מאייר, מודל המדינה־חברה של ביקרטון, והרעיון של סדר חוקתי פנימי של טאק – מתארים את האופן שבו האיחוד האירופי משנה את המבנה של מערכת היחסים בין המדינה לבין אזרחיה. הם לא משלים את עצמם ואותנו שפרישה מהאיחוד האירופי היא איזו תרופת פלא או תכנית לכינונה של חברה סוציאליסטית. אמנם מנקודת המבט של ההיסטוריה הפוליטית של אירופה הברקזיט הוא רעידת אדמה, אבל במונחים של בניית כוח פוליטי שמאלי פופולרי ובר קיימא, פרישה מהאיחוד האירופי היא עניין הרבה יותר צנוע. זהו בסך הכול הצעד הראשון וההכרחי בדרך לחידוש הקשר בין האזרחים לבין המדינה. 

השמאל האירופי והחברה הלאומית

מושג הריק של מאייר מתאר בראש ובראשונה את היחס בין גוף האזרחים לבין המדינה בעידן הפוליטיקה הפוסט־ייצוגית. אבל הריק הוא תופעה היסטורית רחבה וכוללת. אולי אפשר אפילו לומר שהריק הוא ההיגיון או הפרדיגמה הפוליטית המרכזית של תקופתנו, ושבמובן מסוים כל פרויקט פוליטי עכשווי – ימני או שמאלי, טכנוקרטי או פופוליסטי – הוא תולדה או ביטוי של הפוליטיקה של הריק. בהקשר של השמאל האירופי, הדינמיקה של הריק מתבטאת לא רק בהיחלשות הקשר בין השמאל לבין מעמד העובדים, אלא גם באימוץ האתוס הקוסמופוליטי של האיחוד האירופי ובנקיטת יחס חשדני ועוין כלפי מדינת הלאום. שמאלנים רבים יסבירו שהאוריינטציה האוניברסליסטית היא אחת מאבני הפינה של השמאל, ושאין שום דבר פסול בנטייה לשרטט מסגרת התייחסות פוליטית שיוצאת מגבולות החברה הלאומית. זו כמובן טענה נכונה ברמה תאורטית ומושגית. אבל השאלה היא האם, תחת התנאים ההיסטוריים הספציפיים של עידן הריק, האוניברסליזם לא הפך לאחת מנקודת התורפה של השמאל. האם ייתכן, במילים אחרות, שבחסות הדינמיקה של הריק האוניברסליזם השמאלי מאיץ את תהליכי ההיפרדות בין השמאל המשכיל לבין השכבות הנמוכות של החברה הלאומית? ובאופן יותר ספציפי, האם ייתכן שהשמאל משתמש באיחוד האירופי כמעין אליבי שבאמצעותו הוא מטייח את הפרת החוזה ההיסטורי בינו לבין מעמד העובדים? בדומה לנסיגת האליטות השלטוניות אל תוך מוסדות המדינה, האליטות השמאליות נסוגות אל תוך האוניברסיטה ואל עולם התקשורת והתרבות, ומסירות מעצמן את האחריות כלפי החברה הלאומית לטובת פנייה אל פוליטיקה אוניברסליסטית. אבל יותר מאשר הרחבה של מסגרת ההתייחסות, האוניברסליזם הזה מעיד על חולשה ועל ריקנות: הרי האיחוד האירופי היה מאז ומעולם זירה עוינת בעבור השמאל, אם המשמעות של המושג "שמאל" היא התנגדות לקפיטליזם. לכן, הפנייה אל האיחוד האירופי לא מבטאת את האוניברסליזציה של הפוליטיקה השמאלית, אלא דווקא את הכניעה להגמוניית השוק החופשי. במילים אחרות, הפנייה אל האיחוד האירופי היא אקט של ויתור והנמכת ציפיות. פוטנציאל ההתחדשות של השמאל לא מצוי בזירה הלגליסטית של האיחוד האירופי, אלא במרחב הפוליטי של מדינת הלאום. 

ההיסטוריה הפוליטית הבריטית של השנים האחרונות ממחישה בדיוק את הדינמיקה הזאת. ההתרסקות של השמאל הבריטי בבחירות 2019 היא אירוע בעל חשיבות היסטורית דרמטית. דפוסי ההצבעה של הבחירות הללו חושפים מציאות חסרת תקדים: לראשונה בהיסטוריה המֹתועדת, פחות בוחרים בעלי הכנסה נמוכה הצביעו למפלגת הלייבור מאשר למפלגה השמרנית. לא מדובר בתפנית פתאומית, אלא בשיאו של תהליך איטי והדרגתי שנמשך עשרות שנים. לאחר שהם ננטשו על ידי מפלגות השמאל־מרכז ואיבדו אמון במערכת הפוליטית, המעמדות הנמוכים חוזרים לפוליטיקה, רק שהפעם הם תומכים במפלגות הימין. במקביל, השמאל ממשיך להדק את קשריו החזקים גם ככה עם מעמד הביניים העירוני והמשכיל. במונחים אלקטורליים־מעמדיים מדובר בשינוי טקטוני: מפלגות הימין הדיחו את מפלגות השמאל מתפקיד הנציגות הפוליטית של המעמדות הנמוכים.

בהקשר הזה, הברקזיט פעל כקטליזטור שהאיץ וחשף תהליכים סוציו־דמוגרפים קיימים. שאלת החברות באיחוד האירופי הפכה לסלע מחלוקת בין שתי הקבוצות שבעבר הרכיבו את האלקטורט השמאלי. הברקזיט הראה שהקואליציה בין ליברלים משכילים לבין מעמד העובדים כבר לא יכולה להכיל את המתחים התרבותיים והכלכליים שקיימים בין שתי הקבוצות הללו, ואילץ את המנהיגות המפלגתית השמאלית לבחור מי מבין שתי הקבוצות הללו חשובה יותר. למרות שג'רמי קורבין ביטא עמדות אירוספקטיות עקביות לאורך השנים, מפלגת הלייבור בראשותו יישרה קו עם הטרנד הדמוגרפי והתייצבה מאחורי מתנגדי הברקזיט מלונדון למורת רוחם של תומכי הברקזיט מהמעמדות הנמוכים. ב־2019, בדיוק אותה קבוצה שננטשה על ידי מפלגות השמאל, אוכלוסיית "הנותרים מאחור", החליטה להעניש את מפלגת הלייבור ולהצביע לשמרנים. ההתחייבות של בוריס ג'ונסון ליישם את ההחלטה לפרוש מהאיחוד האירופי ולפעול לצמצום הפערים בין לונדון לבין הפריפריה הבריטית הגאוגרפית והכלכלית (the “leveling-up” agenda) הפכה אותו לאופציה אטרקטיבית בהרבה מהלייבור של קורבין, מכיוון שכפי שביקרטון כתב בגארדיאן לאחר הבחירות, "אמנם מבחינה אידיאולוגית השמאל הקורביניסטי הגדיר את עצמו בתור תנועת הנגד לצנטריזם של הניו־לייבור, אבל מבחינה סוציולוגית הקורביניזם היה יותר בלייריסטי מטוני בלייר". 

קמפיין הברקזיט והתבוסה המשפילה של השמאל הבריטי בבחירות 2019 צריכים ללמד את השמאל העולמי שיעור חשוב – אם השמאל לא ייצג את מעמד העובדים, מעמד העובדים יערוק לימין. כפי שהעיתונאי ופעיל האיגודים המקצועיים פול אמברי כתב לאחרונה, "השמאל המודרני ומעמד העובדים מאכלסים היום שני עולמות נפרדים ומונעים על ידי סדרי עדיפויות סותרים. העובדה שבבחירות 2019 – אחרי כמעט עשור של מדיניות צנע כלכלית בחסות הטוריז – כל כך הרבה מצביעים ממעמד העובדים היו מוכנים לתת אמון במפלגה השמרנית היא שיקוף עוצמתי של ממדי הקרע הזה". על מנת לפלס את דרכה חזרה אל מוקדי הכוח הפוליטי מפלגת הלייבור תהייה חייבת לזכות מחדש בתמיכתו של בסיס המצביעים המסורתי שלה. הצעד הראשון בדרך לשיקום מערכת היחסים בין השמאל למעמד העובדים הוא להבין שמרחב הפעילות הפוליטי הוא בראש ובראשונה המרחב הלאומי. 

האם השמאל יבחר להקשיב? אין סיבה להיות אופטימיים. בינתיים, השמאלנים מעדיפים להתבצר באוניברסיטאות ובמרכזי הערים, למחזר קלישאות ישנות על אוניברסליזם מהפכני, ולהרחיק את עצמם ככל הניתן מהחברה הלאומית.

תמונה ראשית: European Union, Brand New Headquarters / Peter Kurdulija (flickr; CC BY-NC-ND 2.0)