Skip to content

אלכוהול וסוציאליזם

ראלף הופרוגה

סוציאליסטים גרמנים ידעו שהצימאון לשנאפס, משקה עתיר אלכוהול, הוא מגפה בקרב מעמד הפועלים. כדי להילחם בו הם בנו את ארגוניהם סביב בירה.

להיאבק למען עולם בו אנשים עובדים יכולים לעצב את חייהם באופן דמוקרטי, פירושו להתמודד גם עם הדברים הקטנים בחיים. בתנועת העבודה הגרמנית של המאה ה־19, שנסחפה בסערת התיעוש המהיר של אותה אומה חובבת־בירה, פירוש הדבר היה לדבר בין השאר על אלכוהול. שנאפס, שחולק לעובדים גם בשעת עבודתם במפעל, הקהה את חושיהם והוביל לסבל בלתי־פוסק. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית הגדולה, ה־SPD, הכריזה מלחמה על "מכת המשקאות החריפים" – והמליצה לעובדים לשבת על בירה עם חבריהם בבר שמעבר לרחוב.

האלכוהול מילא תפקיד אמביוולנטי בתנועה הסוציאליסטית הגרמנית. אחת האמירות המובהקות ביותר לגביו נכתבה במאמר בשנת 1891, בכתב העת המוערך Die Neue Zeit, של ה־SPD. קרל קאוטסקי, ה'גורו' של הסוציאליזם הגרמני, קבע בבוטות כי "שנאפס הוא האויב". הצהרה זו אולי נשמעת פשוטה, אך היא חלק מדיון מורכב יותר שבו הוא השתתף. קאוטסקי בוודאי לא תמך במתינות או באיסור על שתייה. הוא השמיץ את השנאפס, אבל הגן על הבַּרים והמסבאות של תנועת הפועלים, וראה בהם יסוד מכריע לשחרורו העצמי של הפרולטריון.

בעשור שקדם למאמרו של קאוטסקי, העניקו הברים בגרמניה מרחב הכרחי ל־SPD, בתהליך בנייתו של בסיס חברתי למפלגה, בתקופה בה "החוקים האנטי־סוציאליסטים" המדכאים חתרו לצמצם את פעילותה. הברים היו אכן מרחב חברתי מרכזי – "חדרי סלון פרולטריים" קולקטיביים לעובדים, שבתיהם היו צפופים מכדי לבלות בהם את שעות הפנאי. בגרמניה של המאה ה-19, בירה הייתה החומר ששימן את גלגליה של תנועת התנגדות מעמדית חדשה.

שנאפס

אין זה מפתיע כי צריכת האלכוהול במעמד־הפועלים הגרמני היתה קשורה קשר הדוק להתפתחויות בכלכלת המדינה. שחרור הצמיתים בשנת 1807 בממלכת פרוסיה – הגדולה והחזקה במדינות הברית הגרמנית – היה אחד התנאים המוקדמים העיקריים לתיעוש הגרמני במאה ה־19. הדבר הידוע פחות הוא שאיכרים פרוסים נאלצו למעשה לרכוש את חירותם מידי אצולת הקרקעות בעלת האחוזות, תמורת סכומי עתק. אצילי הקרקעות השתמשו בהון הרב שזרם מתשלומי האיכרים כדי להקים את אחד מענפי התעשייה הכפרית הראשונים במדינה: מזקקות שנאפס. ההשקעה במזקקות הייתה טבעית עבור אצולת הקרקעות, שכן הדגנים שגדלו על אדמותיה היו המרכיב העיקרי של המשקה החריף המפורסם. עבור בעלי אמצעי הייצור, זיקוק שנאפס משמעותו היתה עוד ערך עודף.

כתוצאה מכך, שימש השנאפס מנגנון ריכוך חשוב בתהליך ההצבר הראשוני של הון בגרמניה של המאה ה־19. המשקה הופק בידי ה"יונקרים" – אצילי הקרקעות שחיו ממזרח לנהר האלבה והפכו בתהליך הצבר ההון מאדונים פיאודלים לקפיטליסטים אגרריים. את אותו שנאפס צרכו בעיקר פועלים בחוות חקלאיות ובסדנאות מקומיות. מאוחר יותר הפך לפופולרי במפעלים הגדולים בערי גרמניה המרכזיות, שם נפוצה התופעה של עבודה חסרת הגבלות, שהגיעה גם ל־15 שעות ביום.

במבט לאחור, כמעט בלתי אפשרי לדמיין איך הצליחו בני אדם לעמוד בעומס גופני קיצוני כל כך. הפתרון, אם להתנסח בבוטות, היה שנאפס. צריכת אלכוהול בעבודה לא הייתה בלתי חוקית בראשית המאה ה־19, ולמעשה שיקפה את הנורמה. שנאפס הקהה את החושים של העובדים ושיכך את המודעות לזמן החולף. הוא ניטרל את הרגישות לחום הבלתי נסבל שנוצר בתהליך ייצור הפלדה, או לקור המקפיא בעבודה בחוץ בימי החורף.

מעסיקים תמכו בגלוי בצריכת האלכוהול של עובדיהם. האלכוהול טשטש את אותות האזהרה הטבעיים של הגוף, ואיפשר למנהלי העבודה לסחוט את כוח העבודה של העובדים עד הטיפה האחרונה. במקביל, לאלכוהוליזם הכללי נודעה השפעה הרסנית על הסולידריות, והוא הוכח כיעיל במיוחד במניעת שביתות. למעסיקים, היה האלכוהול גם מקור יעיל נוסף להגדלת הכנסתם – היונקרים לא היו היחידים שגזרו קופון, מכיוון שמנהלי עבודה נהגו למכור משקאות חריפים ישירות במקום העבודה. בעיקרו של דבר, כל ענף בתעשייה הצליח להרוויח כסף מן הסידור הזה. במקרים רבים חילקו מעסיקים בקבוקי שנאפס כחלק משכרם של העובדים.

מלחמה באלכוהוליזם עם… בירה?

לנוכח צירוף נסיבות זה, תלונות חוזרות ונשנות על "מכת האלכוהול" שפשטה בציבור הפועלים בראשית המאה ה-19 לא מפתיעות כלל. תנועת המתינות הגרמנית, שקראה לריסון צריכת אלכוהול, שליטה עצמית ואיפוק, הופיעה לראשונה בשנת 1830, וצמחה בחוגי הכנסייה והמעמד הבינוני. טענות התנועה הופנו תמיד כלפי צרכני השנאפס ולא כלפי יצרניו. אופייה הפטרוני של התנועה ונאמנותה למדינה, גרמו לרוב הפועלים לטפח חשדנות כלפיה. ואכן, נודעה לה השפעה מועטה, והיא התפרקה לאחר מהפכת 1848, שהייתה ניסיון כושל ליצירתה של רפובליקה גרמנית מאוחדת.

בעוד הדמוקרטיה הגרמנית הלכה מדחי אל דחי, המריא הקפיטליזם התעשייתי, והמדינות הגרמניות חוו גל אדיר של תיעוש החל מ־1850. התמורה הגדולה ביחסי הייצור הובילה בתורה לשינויים במבנה־העל של האלכוהול הגרמני. העבודה הבלתי־מיומנת, שיצרה את הצבר ההון הראשוני, הלכה והתמעטה, ותעשיית הייצור הגרמנית דרשה יותר ויותר עובדים מיומנים למשימות מורכבות. נחיצותם החדשה של עובדים מיומנים אלה, לא רק שאפשרה להם לשבות באופן יעיל יותר, אלא גם שינתה את דפוסי השתייה שלהם.

בפשטות, הפרולטריון השיכור מן הסוג הישן כבר לא היה מסוגל להתמודד עם שכלולו של הייצור, שנדרש על מנת לעמוד בקצב של השוק העולמי. זה כלל כעת מכונות כבדות, מנועי קטר וכלים מדויקים. ענפי ההנדסה ועיבוד המתכת במיוחד, היו יכולים לשגשג רק אם עובדיהם היו פיכחים במידה בשעת העבודה. גם לעובדים עצמם היה אינטרס מסוים בכך: בריאותם ושימור כוח עבודתם, כמו גם ארגוניהם הפוליטיים ההולכים וגדלים, דרשו מידה מסוימת של פיכחון.

תוך זמן קצר הופיע בעל־ברית בלתי־צפוי במאבק נגד מגיפת האלכוהוליזם: הבירה. כניסתן של בירות בתסיסה־תחתית כמו למשל מסוג פילזנר, הפכה את המשקה לפופולרי בהרבה, החל משנות השבעים של המאה ה־19. פילזנר היה משקה שהחזיק מעמד ולא התקלקל אחרי מספר ימים. בשל כך ניתן היה לאחסן ולשנע אותו, אולם נדרש מקום צונן בכדי לייצרו, דבר שנעשה מסורתית במערות בוהמיה. רק המצאתן של מערכות קירור חשמליות, אפשרה לייצר את המשקה המיוחד הזה במרכזים העירוניים של ברלין, דורטמונד והמבורג, שם עבדו ושתו הפועלים.

שתיית בירה במקום העבודה התאפיינה בצריכה הרבה יותר איטית של אלכוהול, ושליטה על ההשפעה שלו ובניגוד לשנאפס איבוד הקואורדינציה של העובדים היה מצומצם. לכן שתיית בירה התקבלה גם מצד המעסיקים, ששוב מכרוהּ ישירות במפעלים הגדולים, בתור חלופה לשנאפס.

השינוי במנהגי השתייה זיכה את העובדים בשעות עבודה קצרות יותר ושכר גבוה יותר. הצעדים הללו נדרשו על מנת להבטיח שחלק הולך וגדל ממעמד הפועלים יוכל להרשות לעצמו להשתכר מהבירה, שהשפעתה הייתה איטית יותר, אך מחירה יקר יותר. שנאפס, החלופה הזולה, הוסיפה להיות פופולרית בקרב עובדים בשכר נמוך, ובכל מקום בו היו נפוצים תנאי עבודה עלובים במיוחד. בשנת 1907, למשל, מצא מפקח ממשלתי בעיר פוטסדאם כי שיעורי צריכת השנאפס במפעלי לְבֵנים הגיעו עד לשני ליטר ליום לאדם. למעשה רק בסביבות 1900 ניכרה השפעתן של תקנות להפחתת תאונות במקום העבודה שהוכנסו בהדרגה, ואסרו על צריכת אלכוהול באולמות הייצור. השנאפס והבירה נדחקו לספירה הפרטית. בהדרגה, הוחלף תפקיד הבירה ממשקה של זמן העבודה, למשקה שאחרי־העבודה.

משמעות קיצור יום העבודה הייתה שעבודה בשכר וצרכים גופניים כמו שינה ואכילה, לא מילאו לחלוטין את ימיהם של הפועלים. דבר מה הדומה לזמן פנוי – מושג בלתי מוכר לחלוטין עד אז – החל להופיע. אבל איפה אנשים היו אמורים לבלות את הזמן הזה, ואיך? הדירות הצפופות של הפועלים, שבהן חיו משפחות שלמות לעתים קרובות בחדר אחד, לא היו אפשרות מעשית. אחרי הכל, הסידור הזה התבסס על ההנחה שלפחות בני המשפחה הגברים, יבלו את משך היום במקום אחר.

ואכן, גברים עובדים מצאו מקום 'להרוג' את הזמן הפנוי החדש הזה, והזדמנות להשקיע את שכרם העולה בבר מעבר לפינה. הברים היו לסלון של הפועלים, שהיה החדר שחסר בדירות של חברי המעמד. הייתה להם משמעות מעבר למרחב של שתיית אלכוהול, והם שימשו למפגשים והתקשרויות – במיוחד בברים המפלגתיים, ה־Parteikneipe, שבהם נערכו ישיבות של ארגונים מקצועיים ושל מפלגת ה־SPD. בברים תוכננו שביתות ואפילו מהפכות: חלק מהמפגשים שבהם תואמו האירועים המהפכניים של נובמבר 1918 – התקוממות מועצות הפועלים והחיילים, ששמה קץ לקיסרות הגרמנית – נערכו בחדר אחורי אפוף־עשן של בר ברלינאי.

ברים סוציאליסטים נגד המדינה הקפיטליסטית

תרבות הנגד של מעמד הפועלים הגרמני, על אינספור ארגוניו הפוליטיים והקהילתיים, התפתחה בעיקר במסבאות ובברים ברחבי המדינה. בהיעדר חלופות מעשיות, גם קבוצות שדגלו באיסור צריכת אלכוהול נאלצו להיפגש במקומות אלה לעיתים קרובות. השנאפס הלך ותפס מקום משני לעומת הבירה, שהייתה למשקה הנבחר, בעיקר מכיוון שרבים היו שותפים לתחושה כי ניתן לשתות אותה ולקיים דיונים רציניים במקביל.

הבר המקומי שימש גם מפלט חיוני לתנועת הפועלים בתקופת החקיקה האנטי־סוציאליסטית בשנים 1878-1890, אז נקטה המדינה הגרמנית צעדי דיכוי נרחבים כלפי מפלגות וארגוני הפועלים. רק סוציאליסטים בודדים הורשו להתמודד לפרלמנט, וכל התארגנות קולקטיבית דוכאה בידי השלטון. למרות כל זאת, שרדה תנועת הפועלים את האיסורים – בנזק מצומצם יחסית – מכיוון שהמשיכה לפעול בחדרים אחוריים של ברים מקומיים. כך, גם אנשים לא פוליטיים שנכנסו לבר בשביל משקה, מצאו עצמם משתתפים בדיונים בהם נאלצו לבחור צד. צעדי הדיכוי של המדינה גרמו לרדיקליזציה של רבים מהם. כאשר בוטלה החקיקה האנטי־סוציאליסטית, שתים־עשרה שנה לאחר מכן, הגיחה התנועה הסוציאליסטית מן הברים חזרה לזירה הציבורית, כשהיא חזקה ומאוחדת יותר. את הצמיחה הזו שיקפה תכנית ארפורט משנת 1890, שבה הוכרז לראשונה על דבקותה של ה־SPD במרקסיזם.

קוראים עירניים ודאי הבחינו בשימוש שלי בנוסח 'גברים עובדים' בחלק הקודם. ואכן, הברים של מעמד הפועלים בגרמניה התעשייתית היו עולם גברי כמעט לחלוטין. חלוקת העבודה הקלאסית – הגבר המפרנס המביא־לחם־לשולחן, והאישה העובדת כעקרת בית – שרדה בעקשות את כל השינויים. מסבאות היו לעיתים קרובות מקום מפלט של פועלים גברים ממשפחתם וממצוקה ביתית, שכן חרף העלאות השכר והזמן החדש שהתפנה אחרי העבודה, פרולטרים רבים הוסיפו לפרפר סביב קו העוני במחצית השנייה של המאה ה־19.

גם נשים עבדו, במיוחד בתקופות משבר ובזמנים שבהם משכורתו של הגבר לא הספיקה לפרנסת המשפחה. למרות ש'נשות המפעל' הקלו על המתח ממנו סבלו בעבודה באמצעות אלכוהול, ולא היו רק צופות מן הצד במסגרת מגפת השנאפס, הן הודרו ממרחבי הברים, בהם צרכו אלכוהול באופן מתון. הדרת נשים מן הברים הייתה במשך דורות גורם מרכזי בעצירת שוויון לנשים ושילובן בתנועה הסוציאליסטית הגרמנית. הסוציאל־דמוקרטים ומפלגות פועלים אחרות תבעו אומנם שוויון זכויות במצעיהן, וצידדו בזכות הצבעה לנשים. אולם כל עוד נשים הודרו מהברים המפלגתיים – המרחב הארגוני המרכזי של הפועלים – הן בהכרח נותרו מנותקות מהדיונים החשובים ביותר. לברים נודעה איפוא משמעות אמביוולנטית: הם החזיקו את התנועה יחד, אבל דחקו לשוליים מחצית ממעמד הפועלים. 

בשנות השמונים של המאה ה־19, התפשט אלכוהוליזם מעורר אימה בקנה מידה רחב בקרב ציבור הפועלים הלא מיומנים שעבדו בשכר נמוך, ובקרב המוני הפועלים הכפריים שנדדו לערים. התופעה עוררה מחדש את 'תנועת המתינות'. כמה סוציאל־דמוקרטים בולטים שהושפעו ממחקרים רפואיים הביעו תמיכה ברעיון, בפעם הראשונה, כשצרפו את חתימתם להצהרת ההתנגדות לאלכוהול שפורסמה בציריך ב־1890. אחד הוויכוחים הפוליטיים הראשונים והחשובים ביותר אחרי חזרתה של ה־SPD לפעילות חוקית התקיים סביב שאלת היחס לאלכוהול. הקיצוניים שבדוברים הרחיקו לכת ודרשו שרק פועלים המתנזרים מאלכוהול יורשו להצטרף למפלגה.

רעיונות בעלי אופי כיתתי שכזה זכו להתנגדותו של התיאורטיקן הראשי של ה־SPD, קרל קאוטסקי. למרות שנודע בביקורתו על ההשפעות ההרסניות של האלכוהול על הסולידריות המעמדית, ושמר תיעוב מיוחד ל'אויב מעמד הפועלים', השנאפס, הגן קאוטסקי בהתלהבות על הבר המפלגתי: "המעוז היחיד של חופש פוליטי בחייו של פועל, שאין להפקיעו מידיו בקלות, הוא המסבאה… אם 'תנועת המתינות' הייתה מצליחה לשכנע את העובדים הגרמנים להדיר רגליים בהמוניהם מן הברים המקומיים, הם היו מצליחים להשיג את מה שהחוקים האנטי-סוציאליסטים מעולם אפילו התקרבו לממש: חורבן הגורם המלכד של מעמד הפועלים."

הכל במידה

קאוטסקי הסכים עם הרוב המפלגתי שהתבסס בברים ובמסבאות. המיעוט ב־SPD שהתנזר מאלכוהול לא הצליח לקדם את דרישותיו, וחבריו נאלצו להתארגן בנפרד במסגרת 'ליגת המתינות של העובדים'. 'תנועת המתינות' הצליחה לעורר חשש בקרב תנועת הפועלים, וניתן לטעון כי מסעות השכנוע הפוליטיים שלה הובילו להתמתנות נוספת בדפוסי השתייה.

הדרישה לוויתור מוחלט על אלכוהול, בתור תנאי מקדים הכרחי לסוציאליזם, נדחתה בידי הרוב המכריע של מעמד הפועלים. בשנת 1913 מנה הסניף המרכזי ב'תנועת המתינות' של הפועלים, Der Abstinente Arbeiter, רק 5,100 חברים. לעומתו, היו לעלון המקצועי של הברמנים ובעלי המסבאות הסוציאל־דמוקרטים, Der Freie Gastwirt, לא פחות מ־11,000 מנויים. אם נדמיין בר מלא בליינים לצד כל אחד מאותם ברמנים נקבל תמונה די ברורה של מאזן הכוחות בתנועה באותה תקופה.

כאשר החליטה הנהגת ה־SPD לקרוא לחרם כללי על שנאפס ב־1909, היא נמנעה מלתקוף את הבירה. על הכוונת היו במידה רבה, היונקרים במזרח גרמניה וזכויות היתר הפוליטיות שלהם, כמו מונופול השנאפס שניתן להם מידי הקנצלר הראשון של גרמניה, אוטו פון ביסמרק. המונופול הזה הפך את המדינה למשווקת השנאפס העיקרית ברחבי הארץ, ושמר על מחירים גבוהים באופן מלאכותי.

בנקודה זו היו קווי הסכסוך ברורים: מאחורי השנאפס עמדו כוחות ההון האגררי והמדינה הגרמנית; לעומתו, הוכיחה הבירה את יתרונותיה בתור שמן בגלגלי המכונה שהביאה לנסיקתה של התנועה הסוציאליסטית מאז שנות השבעים של המאה ה־19. למרות שהמפלגה גילתה תבונה פוליטית רבה בהתמודדות עם בעיית האלכוהול, לא היה די בבירה כדי למנוע את המשבר החמור מולו ניצבו הסוציאליסטים באוגוסט 1914, כאשר החליטו חברי ה־SPD בפרלמנט לתמוך במאמץ המלחמתי הקפיטליסטי. פועלים רבים שהשתייכו לשמאל נדהמו מן המהלך הבלתי סביר, ואולי אף תהו שמא מנהיגיהם איבדו קשר עם המציאות מרוב אלכוהול: למרבה הצער, היו אלה נסיבות מפוקחות ששינו את המצב מן היסוד. 

כשהיו בשלטון בין 1933 ל־1945, נהגו הנאצים להחריב את הברים של ה־SPD והקומוניסטים. אף שבני זמננו עשויים למצוא דמיון בין הדיכוי של היטלר ב־1933 לזה של ביסמרק ב־1871, הרי שזו הערכה בלתי מדויקת: הדיכוי הנאצי היה החריף ביותר אי־פעם. בשנות החמישים של המאה ה־20 התארגנו מחדש הסוציאל־דמוקרטים במערב גרמניה, אך הצרכנות הגואה, שנבעה מן הפריחה הכלכלית שהובילו השקעותיה של תכנית מרשל, שחקה את מעמד הפועלים. לראשונה בהיסטוריה, היו יכולים פועלים לזכות בתועלת חומרית מוחשית בתור צרכנים, במקום להשקיע את חסכונותיהם הדלים בעתיד סוציאליסטי רחוק. כתוצאה מכך הלכו והתרחקה תרבות מעמד הפועלים בגרמניה מן הפוליטיקה הסוציאליסטית. הבר שהיה לסלון ביתו של מעמד הפועלים פינה את מקומו לסוג של הפרטה אישית, שכן העובדים יכלו סוף סוף להרשות לעצמם לבלות בביתם שלהם.

כיום, השולחן הקבוע בבר המקומי שנקרא שטמטיש (Stammtisch), מזוהה בעיקר עם השמרנות הגרמנית. התרבות הפופולרית של השמאל כבר מזמן מזוהה עם מחוזות אחרים, במידה רבה בהשפעת תנועת הנגד השמאלית בשנות השישים של המאה ה־20, שצעיריה ביקשו לבדל את עצמם מהנורמות של הוריהם, שחלקם תמכו בנאצים, או לא הצליחו למנוע את עלייתם. הדבר משקף גם מגמה היסטורית עולמית של פיצול חוגים פוליטיים ומעמדיים מסורתיים. אך התפתחות זו אינה בלתי נמנעת. גם במאה ה־19, הגישה האקטיבית שאפיינה את הסוציאל־דמוקרטים הייתה מכרעת בהפיכתם של מרחבים פרולטריים למרחבים פוליטיים. בסופו של דבר, הברים המפלגתיים שזכו לשבחיו של קאוטסקי, לא היו תוצאה של צריכה פסיבית, אלא של התארגנות פוליטית. 

תרגום: עמיר איזנמן

התרגום מבוסס על נוסח המאמר באנגלית שהתפרסם ב־Jacobin, ותורגם מגרמנית על ידי לורן בלהורן.

תמונה ראשית: Beer hall in Frankfurt am Main, Germany / Jorge Royan (Wikimedia)

פיגומים

ראלף הופרוגה (Hoffrogge) הוא היסטוריון גרמני ועורך כתב העת Arbeit-Bewegung-Geschichte. פרסומיו האחרונים הם A Jewish Communist in Weimar Germany: The Life of Werner Scholem (1895–1940), ו־Working-Class Politics in the German Revolution: Richard Müller, the Revolutionary Shop Stewards and the Origins of the Council Movement.