"אנחנו יכולים לפרש את המהפכה הנאו־ליברלית כפרויקט אוטופי שנועד להגשים תכנית תאורטית לארגון מחדש של הקפיטליזם הבינלאומי או כפרויקט פוליטי שנועד לכונן מחדש את הנסיבות לצבירת הון ולשיקום כוחן של האליטות הכלכליות… מבין שתי המטרות, השנייה היא שהכתיבה את התהליך." (דיוויד הארווי, 'קיצור תולדות הנאו־ליברליזם')
חלק נכבד מדוברי הימין הכלכלי מציגים את הצעדים אותם הם מקדמים כצעדי מדיניות "נכונים" והכרחיים על בסיס מחקר כלכלי וככאלו שיקדמו את רווחת כלל האוכלוסיה. באופן כמעט גורף מדובר בסילוף – המחקר הכלכלי עשיר, מורכב, רחוק מקונצנזוס. מ״חוקי הכלכלה״, אם ניתן לדבר על כאלה, כמעט אף פעם לא נגזרת מדיניות בצורה חד־משמעית. המדיניות המוצעת על ידי דוברי ומייצגי הימין הכלכלי היא כזו שייהנו ממנה העשירונים העליונים אך גם בלי ספק צפויה לפגוע בשכבות החלשות.
'תכנית סינגפור' היומרנית שמשווקת כחלק מקמפיין הבחירות של מפלגת ימינה היא דוגמה גרוטסקית לסילוף שכזה מבית מדרשו של הימין הכלכלי. התוכנית מציגה בעיקר קיצוץ חריג בקנה מידתו במס הכנסה ובמס החברות, תוך "הקפאת ההוצאה הממשלתית". בדומה להבטחות בחירות אחרות, לא ברור האם הבטחות הבחירות המפורטות בה יתממשו אי־פעם, אך ניתוח מעמיק ושיטתי שלה עשוי לשפוך אור על הכשלים שמתגלים בהצעות כמו הפחתות אגרסיביות של המיסים או פגיעה בשירותים החברתיים לצורך צמצום הגירעון. הצעות מסוג זה ימשיכו ללוות אותנו כל עוד נפתלי בנט ושותפיו האידיאולוגיים ימשיכו לנסות לקדם רעיונות דומים, וכל עוד יהודים חמים בעלי הון והשקפת עולם שנויה במחלוקת ימצאו לנכון לתרום סכומים ניכרים ולהעסיק מאות עובדים במכוני מחקר וחשיבה בארצנו הקטנטונת.
למעשה, דווקא דוגמה גרוטסקית לתוכנית כלכלית כה רשלנית, שמנסה לתרגם סיסמאות נאו־ליברליות פשטניות לצעדים מעשיים, מהווה הזדמנות להפריך באופן גורף את הטענות הנפוצות המושמעות על ידי הימין הכלכלי. בניגוד למה שטוענים קולות מסוימים, ובראשם כותבי 'תוכנית סינגפור', ניתן להראות שהבהלה מפני יחס החוב־תוצר מוגזמת והעלאה שלו אף עשויה להיות רצויה מבחינה כלכלית; ההשפעה של שיעורי המיסוי וההוצאה הממשלתית על הצמיחה היא שולית וכמעט שלא קיימת; לצד זאת, הצעדים אותם הם מקדמים צפויים להוביל לחלוקה מחדש של הכנסות בהיקף חסר תקדים לטובת בעלי הכנסות גבוהות ולרעת רוב גדול הציבור.
תחשיבים חובבניים והמיתוס של 'עקומת לאפר'
ראשית, מבט בתחשיבים שעליהם מבוססת התוכנית, שהגיעו לידינו, מעיד על כך שהקשר שלהם למחקר הכלכלי או למציאות – קלוש. למעשה, מדובר בטבלת אקסל פשוטה שאינה נראית כאילו הושקעה בה מחשבה רבה, אף שהיא עומדת בבסיס היומרה להשפיע על חייו של כל ישראלי בעתיד הנראה לעין. קשה לדמיין שמאחורי תחשיבים אלה עומדים צוותי עבודה טרוטי עיניים שהתווכחו עד השעות הקטנות של הבוקר על כל פרט ופרט בה. ואף על פי כן, הם משווקים אותה כתוכנית נועזת שתוצב על ידי בנט כתנאי לכניסה לכל קואליציה עתידית.
אחת ההנחות המופיעה במסמך נוגעת להשפעה האפשרית של הפחתת המס על סך הכנסות המדינה ממיסים. תחשיבים אלה ממשיכים מסורת לא מאוד מפוארת של פוליטיקאים וחוקרים־לכאורה, המתבססים על התיאורייה של 'עקומת לאפר' כדי להצדיק צעדים חסרי ביסוס אמפירי. העקומה, שצוירה על ידי הכלכלן ארתור לאפר על מפית במפגש עם פוליטיקאים ועיתונאים מהימין בשנת 1974, מתארת מודל תיאורטי על הקשר שבין שיעורי המס לבין הכנסות המדינה ממיסים. לפי הטיעון שהציג לאפר, עבור שיעורי מס קיצוניים של 0 אחוז או 100 אחוזים – שיעור ההכנסות ממיסים יהיה אפסי. בהתבסס על הנחה זו, ניתן לטעון שקיימת נקודה בגרף שבה הפחתת המס תוביל לעלייה בהכנסות ממיסים, כיוון שהיא תגדיל את התמריץ של פרטים מסוימים לעבוד, או תקטין את התמריץ של פרטים אחרים להעלים מס בעבודה "בשחור".
מאז אותה מפית, בכל רחבי העולם ניסו פוליטיקאים ימנים בעשרות מדינות שונות בעולם לקדם מדיניות של הפחתת מיסים לעשירים על בסיס הטענה ששיעורי המס נמצאים בצד ה"יורד" של העקומה. לכן, הם טענו, הפחתה של המיסים צפויה רק להעלות את הכנסות המדינה. הבעיה היחידה עם הטיעון הזה הוא שהנתונים באופן גורף אינם תומכים בו. ברחבי העולם כבר יושמו לא מעט צעדי מדיניות שהתבססו על טיעוני 'עקומת לאפר' – אך אין אפילו דוגמה אחת מובהקת למדיניות של הורדת מיסים שהובילה לעלייה בגבייה שלהם.
כותבי התוכנית לא רק מבססים את צעדיהם על ההנחה המופרכת שהורדת מס תוביל לעלייה בגבייה – אלא גם מרהיבים עוז ומניחים את היקף העלייה הצפוי, שלטענתם יעמוד על 2.7 אחוזים בשנה למשך עשור. לטענתם, בשנת 2031 יהיה סך המס שייגבה גבוה בשלושים אחוזים מזה שהיה נגבה ללא יישום 'תוכנית סינגפור'. ההתבססות על טענה לא מציאותית זו שקולה להכנת תוכנית עסקית על בסיס ההנחה בדבר זכייה בלוטו, או להכנת תוכנית קרב על בסיס ההנחה שעמוד אש יגיע מהשמיים וינגף את כוחות האויב. אנשי מפלגת ימינה כל כך בטוחים בתחזיות שלהם, שהם כלל לא התפנו לעסוק בשאלה מה יקרה אם ההנחה הבלתי מבוססת שלהם לא תתממש – והכנסות המדינה יירדו בחדות כתוצאה מהורדת המיסים שהם מציעים. ניתן להניח שבתסריט כזה ייזכרו אותם הפוליטיקאים בדיוק בחשיבות השמירה על "המשמעת התקציבית", וידרשו לקצץ בהוצאות החברתיות, שכבר כעת נמוכות בישראל בהשוואה לרוב מדינות ה־OECD ולממוצע הנהוג בהן.
הצמיחה ה"מטאורית" סותרת את המחקר הכלכלי
מעבר להנחות חסרות הביסוס בנוגע לצמיחה בהכנסות המדינה, בבסיס התכנית עומדות גם הנחות בעייתיות שאינן תואמות את המחקר הכלכלי בנוגע להשפעותיה על הצמיחה הכלכלית (צמיחת התוצר). בסרטון הוויראלי שפרסם, הבטיח בנט לא פחות ולא יותר מ"צמיחה מטאורית" – ביטוי פומפוזי שקשה לייחס לו ערך מספרי חד־משמעי. לצורך הדיון נניח שמדובר בשיעור צמיחה שנתית של כחמישה אחוזים לכל הפחות. בראיון לעיתון דה־מרקר, טען ד"ר אמציה סמקאי – היועץ הכלכלי האחראי על התוכנית – שבעקבותיה, "סביר להניח קצבי צמיחה של שישה עד שבעה אחוזים כמו בסינגפור". גם קובץ האקסל המכיל את תחשיבי התוכנית כולל הנחות דומות, שהפסימית ביותר מהן מדברת על צמיחה של ארבעה אחוזים. הבעיה היחידה עם המספרים היפים הללו, היא שהם סותרים כל מחקר כלכלי רלוונטי שנעשה בנושא.
הקשר שבין מדיניות מיסוי והוצאה ממשלתית לבין צמיחת התוצר הוא אחת מהסוגיות המאקרו־כלכליות המעניינות ביותר, אך גם מהמורכבות ביותר למענה. מצד אחד, מרבית המיסים ככל הנראה פוגעים בתמריצים מסוימים לעבודה והשקעה, וכך יוצרים נזק כלשהו לתוצר. מצד שני, הרבה מהוצאות הממשלה הממומנות על־ידי כספי המיסים מספקות שירותים שלא ניתן לספק באופן פרטי או שללא מעורבות ממשלתית יסבלו מכשלי שוק חמורים. ביניהם אפשר למנות שירותי בריאות, חינוך, תחבורה, תשתיות ועוד. מעורבות ממשלתית כאמור תורמת תרומה חיובית לתוצר. ההשפעה הכוללת של הפחתת מיסים (ובצדה צמצום הוצאות) קשה לזיהוי, תלויה בתמהיל המיסוי וההוצאות, ומשתנה בין מדינות שונות.
הצמיחה הממוצעת בישראל בשנים האחרונות עומדת על כ־3.3 אחוזים. כשד"ר סמקאי מציין שהצעדים יובילו לצמיחה של 67 אחוזים במשך עשור, הוא מייחס לתוכנית המאולתרת פרי עטו תוספת שנתית לצמיחה בגובה של 2.7־3.7 אחוזים. המרכיב העיקרי בתוכנית, שלטענתם צפוי להביא לתוספות כזו, הוא הקיצוץ במיסוי ובהוצאה. לפי קובץ האקסל, גובה הקיצוץ הזה צפוי להסתכם בכשבעה אחוזי תוצר בעוד כעשור, ובממוצע צפוי קיצוץ של 3.5 אחוזים לאורך התקופה.
האם השפעה כזו אפשרית? לפי המחקר הכלכלי – כלל לא. כדי להקיף את המחקר בתחום, נפנה לסקירת ספרות שעוסקת בקשר שבין מיסוי, הוצאות הממשלה וצמיחה, ונבחן מה צפויה להיות ההשפעה של קיצוץ של 3.5 אחוזים על פי המאמרים העדכניים המוזכרים בה. על הסקירה התפרסמה ביקורת שטענה שמספר מאמרים הושמטו מסקירת הספרות, ולכן נתייחס גם למחקרים אלו. הגרף המצורף בוחן את ההשפעה הצפויה של 'תוכנית סינגפור' על פי המחקרים השונים הנוגעים למדינות המפותחות ונוטים לכיוון של קשר שלילי בין מיסוי לבין צמיחה. על ציר ה־Y, מופיעים המחקרים שהוזכרו בסקירת הספרות בצבע אדום, ובצבע כחול ההערכות של התכנית לפי בנט ויועצו הכלכלי. בציר ה־X, מופיעה ההשפעה הצפויה לקיצוץ כמו זה שמוצע בהערכות השונות.
כפי שניתן לראות בקלות בגרף שלעיל, ההשפעות שבנט וד"ר סמקאי מייחסים לתוכנית שלהם אינן מתקרבות להשפעות שנמצאו במחקרים. בחלק מהמחקרים נמצאה השפעה שלילית, וגם במחקרים שמצאו השפעה חיובית, ההשפעה הצפויה לקיצוץ בגובה 3.5 אחוזי תוצר היא של תוספת צנועה למדי לצמיחה שמגיעה לכדי 0.315 אחוזים – תוספת שאינה מתקרבת להכפלת הצמיחה בתוצר לנפש עליה מדברת התוכנית. גם במקרה הקיצון של פורטוגל, שנסקר באחד מהמחקרים, ההשפעה הייתה רחוקה מ"התחזית הפסימית" שהוזכרה בקובץ האקסל.
בנוסף לניתוק מהמחקר הכלכלי, התוכנית של בנט תלושה במיוחד מהמצב הנוכחי בישראל. בשנת 2019, פרסם בנק ישראל מסמך מקיף במיוחד, בשם ״דוח מיוחד של חטיבת המחקר: העלאת רמת החיים בישראל באמצעות הגדלת פריון העבודה״, שחובר על ידי מספר רב של חוקרים ולאחר עבודה ממושכת של מחלקת המחקר של בנק ישראל. במסמך נסקרים כלל הצעדים שיש ביכולתם להעלות את פריון העבודה בישראל, ובכך גם להגדיל את התוצר ולהוביל לצמיחה כלכלית.
אילו כותבי 'תוכנית סינגפור' היו קוראים את המסמך, הם היו מבחינים בכך שהחסמים האמיתיים שעומדים בפני הצמיחה בישראל הם דווקא הוצאות הממשלה הנמוכות מדי. בין היתר, הגדלת ההשקעה בתשתיות, שהיא נמוכה בצורה יוצאת דופן בישראל, וכן בתשתיות תחבורה ותקשורת – צפויה להביא לתוספת כוללת של כ־7.5 אחוזים לצמיחה. גם דרך השקעה בחינוך ניתן, לפי הדוח של בנק ישראל, להגדיל את פריון העבודה ואת הצמיחה ב־6.6 אחוזים. כמובן שהשקעות אלה לא יוכלו לצאת לפועל באמצעות תוכנית שמרכיב מרכזי בה הוא הקפאת הוצאות הממשלה, או צמצום דרמטי שלהן. בנק ישראל מציין גם צעדים דומים לאלה שמציע בנט, כמו הפחתת הרגולציה והבירוקרטיה, אך השפעתם הצפויה היא קטנה בהרבה ועומדת על סך של כשני אחוזי תוצר בלבד.
יעד החוב־תוצר לא מציאותי – ומנוגד להיגיון הכלכלי
תוכנית סינגפור הוגדרה על ידי בנט כ״נועזת בתולדות ישראל״, והיא אולי אכן כזאת אך בדרך אחרת מזו שהוא התכוון אליה. מעבר לתחזיותיה המופרכות יש בה סוגיות מטרידות נוספות. שאיפתה הלא מציאותית של התוכנית של ימינה היא הגעה ליחס חוב־תוצר שאינו מומלץ על ידי אף גורם מחקרי או מקצועי רציני. בכוונתם של בנט, שקד וחבריהם למפלגת הימין הקיצונית לחתור ליחס חוב־תוצר של 42 אחוזים בשנת 2031 – אחוז שמעמיד בספק את רמת הידע של כותבי התוכנית במאקרו־כלכלה, בלשון המעטה.
החוב הוא סך הכספים שהמדינה לוותה (בעיקר מתושבי המדינה) ועדיין לא החזירה. המדינה משלמת על החוב ריבית, וכל הלוואה שנלקחת צריכה להיות מוחזרת בשלב זה או אחר. חלקו השני של היחס – התוצר, הוא סך הסחורות והשירותים המיוצרים במדינה בשנה מסוימים, המהווה מדד מקובל לעוצמתה הכלכלית של מדינה בשנה מסוימת. יחס החוב־תוצר מהווה מדד ליכולת החזרת החובות של המדינה. לדוגמה, במקרה היפותטי שבו מדינה תהיה חייבת פי עשרה יותר ממה שהיא מייצרת בשנה מסוימת, לא סביר שהיא תצליח להחזיר את כל חובותיה, מפני שהפער בין החוב לבין התוצר אינו מצטמצם עם הזמן. כמו כן, יהיה קשה ללוות כספים חדשים, היות שגם אם יימצאו לווים שיסכימו להלוות מכספם – הם צפויים לדרוש ריבית גבוהה לאור הסיכון שבאי־החזרת ההלוואה. כיום, היחס בישראל עומד על כ־73 אחוזים, ולפני משבר הקורונה הוא עמד על 60 אחוזים.
השאיפה לצמצם את החוב למינימום מוצדקת באמצעות הטיעון השגוי שנעשה נפוץ ברשתות החברתיות, הגורס שמדיניות הפועלת מתוך "אידיאולוגיית דובוני אכפת לי" ואמונה בקיומו של "עץ כסף סובייטי" מובילה להוצאת כספים ללא הכרה. לולא הוצאה גדולה זו היו מתפנים עשרות מיליארדי שקלים להורדת מיסים או להוצאות חברתיות שונות. בניסוח רציני יותר, נטען כי מדיניות גרעונית, עם מרכיב של חוב קבוע, משיתה הוצאות גבוהות ולא הוגנות על הדורות הבאים. לכן, מבחינה כלכלית ומוסרית, נכון יותר לצמצם את החוב עד כמה שניתן. לדוגמה, בתקציב של שנת 2019 (התקציב המסודר האחרון), 39 מיליארד ש״ח שימשו לתשלומי ריבית על החוב. לפי טענות אלה, לו רק היינו מנהלים מדיניות אחראית יותר, חלק נכבד מסכום זה היה עומד לטובת צרכים חשובים.
מדובר בטיעון שגוי, שכן הוא מתעלם ממרכיב חשוב בתקציב המדינה. אמת שהממשלה מוציאה סכום משמעותי מדי שנה על תשלומי הריבית על החוב שנרשם בצד הוצאות התקציב. מנגד, בהינתן צמיחה ארוכת טווח – החוב מאפשר לרשום גירעון בצד מקורות התקציב. כל עוד התוצר צומח, שמירה על יחס חוב־תוצר קבוע מאפשרת להגדיל את החוב מדי שנה. אם המונה והמכנה גדלים בקצב זהה – היחס נשמר. לדוגמה, בשנת 2019 תשלומי הריבית על החוב אמנם עמדו על 39 מיליארד שקלים, אך הגירעון עמד על 38.7 מיליארד שקלים ושיעור החוב קטן בצורה מתונה. אילו היינו נוקטים מדיניות דומה לזו המוצעת ב'תוכנית סינגפור' – אמנם היו נחסכים 13 מיליארד שקלים של הוצאות ריבית על החוב, אך גם הגירעון היה צריך לפחות לפחות בשיעור דומה, ולא הרבה היה משתנה.
בשנת 2019, פרופ' אוליבייה בלאנשרד, מהמאקרו־כלכלנים המובילים בעולם ולשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית, פרסם מאמר העוסק בהעלאת יחס החוב־תוצר. במאמר, בלאנשרד הראה שבמציאות הנוכחית, של ריבית נמוכה עד אפסית על אגרות חוב ממשלתיות, ניתן להגדיל את רמות החוב הממשלתי לרמות גבוהות אף יותר מ־100 אחוזים, ב"מחיר" נמוך מאוד, ובמקרים רבים אף אפסי או שלילי. אם ההוצאה הממשלתית מגדילה את הצמיחה בטווח הארוך בזכות השקעה בתשתיות, או מאפשרת יציאה מהירה יותר מהמשבר הכלכלי – העלאה של יחס החוב־תוצר מוצדקת אף יותר.
בהחלט קיימים שיקולים נגד העלאת החוב לרמות גבוהות מדי: ראשית, האמון ביכולתה של הממשלה להחזיר את החוב יפחת, וגובה הריבית שהיא תשלם עליו יעלה. שנית, ייתכן שהמצב ובו שיעורי הריבית נמוכים מאוד ביחס לשיעור הצמיחה – יתהפך יום אחד. אולם, בהקשר הישראלי, שיקולים אלה רלוונטיים במידה פחותה. בשנה האחרונה, שיעורי הריבית שהמדינה משלמת נמצאים בשפל היסטורי, למרות העלייה המשמעותית בשיעור החוב. בשל הריבוי הטבעי הגבוה, צפויה בישראל צמיחה משמעותית של התוצר לאורך זמן, מה שככל הנראה מבטיח שהפער בין הצמיחה לבין הריבית יישמר. שיקול חשוב נוסף נגד העלאה מוגזמת של החוב הוא שכדאי למדינה לשמור על מרווח ביטחון שיאפשר לה לגייס חוב זמני בעת משבר. קשה לקבוע מהו מרווח הביטחון הרצוי, אך אין סיבות טובות להניח שיעד נמוך להחריד כמו 42 אחוזים הכרחי עבור מטרה זו.
בנוסף לכך, יש לציין שהחתירה ליעדי חוב נמוכים, כמו אמנת מאסטריכט הידועה שסימנה יעד של 60 אחוזים לכל מדינות האיחוד האירופי, נקבעה כשהריבית על אגרות החוב הממשלתיות הייתה גבוהה יותר. מתקבל על הדעת שניתן ואף רצוי לעדכן למעלה את יעדי החוב של ישראל. בתקופה הנוכחית, שמחייבת מעורבות ממשלתית הולכת וגוברת בכלכלה, לרבות השקעות הכרחיות להתמודדות עם נזקי המגיפה ויישום תוכניות שיקום שיצמיחו את הכלכלה, מדובר בצעד מתבקש גם לפי השכל הישר וגם לפי ההיגיון הכלכלי.
בימי משבר כלכלי ובריאותי, ועל אחת כמה וכמה כשהריבית נמוכה באופן היסטורי, ישנה הצדקה דווקא להגדיל את החוב. השאיפה להקטין אותו לשיעור של 40 אחוזים אינה סותרת רק את המחקר המקובל מקצועית, אלא גם את המגמה הנוכחית של הכלכלנים ומובילי המדיניות ברחבי העולם, הקוראים להגדיל את ההוצאה הממשלתית גם במחיר של חובות גבוהים. זה ההיגיון שהנחה את תוכנית החילוץ הגדולה שהעביר לאחרונה נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, שזכתה לתמיכה נרחבת מאוד מכלכלנים מהזרם המרכזי. הקונצנזוס הכמעט מוחלט בין הכלכלנים ומעצבי המדיניות בעולם קובע שמסלול ההתאוששות והחזרה לתעסוקה בעקבות משבר הקורונה חייב לכלול מרכיב מרכזי של השקעה ממשלתית. קיצוץ (או "הקפאת") הוצאות הממשלה בתקופה זו צפוי לעכב את החזרה לעבודה ולפגוע בצמיחה, עוד לפני שמתעמקים בהשלכות החברתיות של הפגיעה בשירותי המדינה.
לסיכום חלק זה חשוב גם להגיד בשפה פשוטה ששיקולינו בהווה לגבי הדורות הבאים לא מסתכמים רק לגבי יחס החוב־תוצר העתידי. לנו בהווה יש חוב מוסרי וחברתי כלפי הדורות הבאים בדמות השקעה נבונה ומיטיבה שתניח את היסודות לחייהם העתידיים ותאפשר את שגשוגם. השתמטות מחוב זה, שנשענת על טיעונים רעועים מבחינה מקצועית ומדאיגים מבחינה ערכית, תהיה בכייה לדורות, פשוטו כמשמעו.
תשעה שקלים לעניים ביותר, 6,000 לעשירים ביותר
כעת, משהבנו שמרבית מרכיבי התוכנית אינם נסמכים על המחקר הכלכלי העדכני והמקובל, ושהשפעותיהם הצפויות שונות לחלוטין מההשפעות אותן משווקים בנט ותומכיו, נשאלת השאלה מה בכל זאת צפויות להיות ההשפעות שלה. חישובים שבוצעו לצורך כתיבת מאמר זה מראים שהתוכנית היא בעצם מתנה חסרת תקדים בהיקפה עבור העשירים ביותר, שתמומן על ידי כולנו – ובעיקר על ידי בעלי ההכנסות הנמוכות, שהשירותים שהם מקבלים מהמדינה יקוצצו בחדות, בעוד שהם עצמם יזכו להנחות של שקלים בודדים במיסים. אין זה מפתיע נוכח העובדה שרבים ממי שמשתייכים לעשירונים התחתונים כלל אינם מגיעים למדרגת מס ההכנסה התחתונה, ולכן לא ירוויחו מהפחתתו. הם גם לא מחזיקים בהון משמעותי, ולכן אינם צפויים להרוויח מהורדת מס החברות. מצד שני, הם מסתמכים יותר על השירותים הציבוריים שמספקים להם מענים בתחומים כמו חינוך ובריאות – ואלו יקוצצו בסבירות גבוהה מאוד בעקבות תוכניתו של בנט.
במיוחד עבור מאמר זה ערכתי בדיקה של ההשפעות החודשיות הממוצעות של התוכנית על ההכנסות והשירותים שמקבלים תושבים בהתאם לעשירון ההכנסה שלהם. התוצאות מוצגות בשני גרפים להלן שמראים מי ירוויח ומי יפסיד מהצעדים שבהם מתגאה בנט. מקור הנתונים לעריכת החישוב הוא סקר הכנסות משקי הבית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2018 (השנה האחרונה שבה פורסמו נתוני הסקר), המקיף כ־9,000 משקי בית המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה בישראל. על בסיס הסקר, בוצעו שתי סימולציות לחישוב סך המס שכל משק בית משלם: אחת המציגה את המצב הנוכחי, ואחת בהתאם לתוכנית שמציעים בנט וחבריו.
הגרף הראשון מציג את העשירונים השונים (המופיעים בציר ה־X) ואת ההשפעה של תוכנית בנט עליהם במונחים כספיים מוחלטים (המופיעים בציר ה־Y). כדי לאמוד את ההפחתות הצפויות במס החברות ובמס ההכנסה, בוצע חישוב של ההפרש בין המס המשולם כיום לבין המס שצפוי להיות משולם לאחר יישום התוכנית. ערך השירותים שיקוצצו חושב כסכום הירידה הצפויה בהכנסות המדינה ממיסים בעקבות התוכנית. כדי לפשט את הדברים, הגרף מציג את הקיצוץ בשירותים כך שהוא מתחלק שווה בשווה בין אזרחי המדינה, אך למעשה התרחיש הסביר יותר הוא שהאזרחים העניים ייפגעו מקיצוץ משמעותי בשירותי המדינה הרבה יותר מאשר משקי הבית העשירים. לבסוף, סכום הקיצוץ עבור כל אזרח הוכפל במספר הנפשות הממוצע במשק בית בכל אחד מהעשירונים. לדוגמה, משק בית בעשירון החמישי ייהנה בממוצע מהורדת תשלומי מס הכנסה בגובה 701 שקלים ומהורדת מס חברות בגובה 29 שקלים. זאת, בעוד שערך השירותים שיקוצצו עבורו נאמד ב־1,591 שקלים.
הגרף השני מציג את אותו החישוב, כשהפעם מוצג הקיצוץ כשיעור מסך הכנסת משק הבית. אם נסתכל על העשירון החמישי נראה שהפחתת המס שקולה עבורו ל־4.6 אחוזים מההכנסה, ושיעור הקיצוץ בשירותים הציבוריים שקול ל־9.4 אחוזים מהכנסתו. משק בית בעשירון השני יזכה לקיצוץ מס בשיעור של 0.8 אחוזים מהכנסתו, בעוד השירותים הציבוריים שהוא מקבל יקוצצו בשיעור ששקול ל־20.4 אחוזים מהכנסתו.
התמונה שעולה משני הגרפים היא חד־משמעית: התוכנית של בנט אינה אלא כלי להעברת כספים חסרת תקדים מהעניים לעשירים. לדוגמה, משק בית בעשירון העליון צפוי להשאיר בכיסו עוד 6,000 שקלים נוספים בחודש הודות להורדת המיסים, ולהתמודד עם קיצוץ של אלף שקלים בערך השירותים שהוא מקבל. לעומת זאת, משק בית בעשירון התחתון יספוג קיצוץ עצום של כ־2,000 שקלים בערך השירותים שהוא יקבל מהמדינה, ובאותו הזמן להנות מהפחתת מיסים של לא פחות מתשעה שקלים.
בסך הכל, נראה שהמרוויחים הגדולים מהתוכנית של ימינה מתרכזים בארבעת העשירונים העליונים, בעוד שששת העשירונים התחתונים מפסידים ממנה באופן משמעותי. יש לציין שגם אם יהיה אפקט מסוים של יציאה לעבודה או של שיפור בתוצר בעקבות התוכנית – הגם שאלה תרחישים לא סבירים במיוחד – העניים יהיו מי שיפסידו ממנה בוודאות. הדבר צורם במיוחד נוכח העובדה שכותבים וארגונים מהימין הכלכלי נוהגים לבקר צעדים כמו הגדלת קצבאות שנתפסים בעיניהם כחלוקת כספים לקבוצות מסוימות, ומטיפים על כך שמדינה אינה יכולה לחלק "מתנות". התוכנית של בנט, המסמלת את תוכניותיו של הימין הכלכלי בכלל, אינה אלא חלוקת מתנות המונית לידי העשירים ביותר.
המאמר נכתב בסיוע אילון טוהר, חבר תא "עומדים ביחד" באוניברסיטת תל אביב, לשעבר עורך חדשות בוואלה!
מתן קולרמן הוא דוקטורנט לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים.