זרעי הבאובב

ההחלפה הגדולה

"I began to talk like a Jew.
I think I may well be a Jew."

– Sylvia Plath

בדיחה ישנה מספרת על אביון יהודי שנאנק תחת עול הגלות ולפעמים, בצר לו, הוא קונה את אחד העיתונים האנטישמיים, קורא את המאמרים שמתפרסמים בו ושואב מעט נחמה מהידיעה שהוא שולט בבנקים, בתקשורת ובממשלה. אכן, גם לי רוֹוח מעט כשאני קורא את הטענות על כך שמשתמשים בלה"טבים כדי להרוס את התרבות המערבית ולקדם קומוניזם – ואינני יודע מה קוסם לי בהן יותר, המחשבה שעדיין יש מאבק להט"בי שראוי להתייחס אליו או המחשבה שעדיין יש סוציאליזם. תיאוריות קונספירציה מהסוג הזה מצליחות בדיוק מפני שהן מצליחות להפוך את הפרנויה מסתם תחושה של דחק למשהו מאורגן ומפרה יותר, ובמקרה הזה מדובר בפארק יורה שלם.

אינני משווה בין להט"בים ליהודים סתם כדי לעורר רחמים. בסופו של דבר גם היהודים וגם הלהט"בים הם מושא של פחד ושנאה  מצד הימין הריאקציונרי, מושא שמסייע לו לארגן את העולם למערכת קוהרנטית שבה, כידוע, כולם נגדו, ומה שמאמלל אותו הוא חוסר היכולת לתווך לחברה את הסדר האמיתי שמנהל את העולם. בגלל זה, כמובן, הוא מדבר עליו כל הזמן. קשה לדמיין ימין רדיקלי שלא יהיה אנטישמי או הומופובי בדיוק כי היהודים והלהט"בים אינם עוד רכיב שמסתפח למחשבה הזאת, אלא עקרון מארגן שמקנה לה את כל המשמעות – למה אתם חושבים, למשל, שאסכולת פרנקפורט, חבורת אינטלקטואלים יהודים שנרדפו על ידי הנאצים וברחו לארצות הברית, או נרצחו, מטרידה אותם עד כדי כך שמבחינתם בכתבים שלהם טמון המפתח להבנה של כל הפוליטיקה העכשווית?

היהודים הפכו למטרה של הפוליטיקה הריאקציונרית כי האמנציפציה המאוחרת שלהם בישרה את התבססותו הסופית של הסדר הקפיטליסטי ואת דחיקתם של הסדרים חברתיים אחרים. מי שרצה לפנות אחורה הבין שהוא צריך לפנות נגדם. האנטישמיות קמה כתנועה פוליטית, ולא כסתם "מיקרו־אגרסיות" מפוזרות נגד יהודים שכנראה תמיד היו. כך, צריך להבין גם את ההומופוביה כתנועה פוליטית שרוצה להתמודד עם השינויים באופן הייצור הקפיטליסטי ובמבנה המשפחתי, ולא כסתם "מיקרו־אגרסיות" מפוזרות שמופנות נגד להט"בים, ייצוגים לא נאותים, תפיסות מוטעות ודימויים. יש משהו מטריד בכישלון שלנו לזהות את ההומופוביה כתנועה ובהתייצבות החוזרת ונשנית נגד דחליל כזה או אחר ונגד הערות אגביות, כי הוא מלמד על הפרטה של המאבק לטובת פוליטיקה ליברלית שכבר איננה מבקשת לכונן ריבונות, ולכן איננה מאמינה בתנועות מאורגנות וביריבות. נראה שאנשים שכנעו את עצמם שהעולם החדש תכף נולד ועכשיו זאת רק השעה של המפלצות, אבל ההיסטוריה איננה עובדת ככה, ובכל מקרה, המפלצות האלו מפחידות.

הקונספירציות שהימין מעלה מתרחשות בתוך לשכה אפלה אידיאולוגית – כלומר, ככל שהמאבק הפוליטי הופך לדליל ולמנוון יותר, כך הוא נראה להם כדבר אימתני שמאיים להכריע אותם. ובכל זאת התחלפנו – הפרנואידיים הם אלה שמצליחים להתארגן ולייצר נרטיבים קוהרנטיים בזמן שהצד הנאור מציע את הפאניקה המוסרית כתחליף למאבק.

השוק מחליף צבעים בלי הרף

"הקפיטליזם הופך את ההומוסקסואלים שלו ל'אנשים נורמלים' כושלים, ממש כפי שהוא הופך את מעמד הפועלים שלו לחיקוי של מעמד הביניים" – גי אוקינגם

ההומופוביה התחילה להתפתח באירופה במאה ה־19 בתקופה שבה הקפיטליזם היה במשבר והתעצב מחדש, והתנועה הזאת שמה לעצמה למטרה לדכא אנשים, ובעיקר נשים, בהתאם לתביעות של הקפיטליזם המשברי ולסדר הפוליטי החדש שנוצר. ההומופוביה הייתה נוחה מכמה טעמים שונים – אפשר להשתמש בה בו זמנית גם כנשק נגד מעמד הפועלים חסר־המוסר והעכבות התרבויות וגם כנגד האצולה המנוונת שסיימה את תפקידה; היא כלי שממשטר אותנו באופנים הכי אינטימיים שקיימים; היא משליטה היגיון טרוריסטי שהבורגנות יכולה לכוון נגד עצמה ובעזרתו לבודד פרטים או קבוצות מתוכה ולאיים עליהם באופן מתמיד בהחרגה, במגבלות שונות ואפילו ברצח.

מעבר לכך, ההומופוביה מעצבת חברה חשדנית באופן בסיסי וכופה את התא המשפחתי ההטרו־פטריארכלי והבורגני גם על מי שאינו מעוניין בכך, ובעיקר אינה מעוניינת. זאת מהסיבה הפשוטה  שהתא הזה משרת את המבנים הכלכליים שנוצרו ומעצב חלוקת עבודה מגדרית שמשמרת את הסדר הקיים. אם הקפיטליזם הוא משטר כלכלי שמכוון לצבירה בלתי פוסקת של הון, אפשר לתאר אותו כמין מטריצה של תנועות של נישול וניצול – כלומר, של הפרדה של אנשים מאמצעי הייצור וגזל של הנכסים שלהם, בד בבד עם שעבודם לאופן העבודה השכיר כדי לגרוף על חשבונם רווחים. החלוקה הזאת מתכתבת עם הפרדה בין העבודה, האמצעים ויחסי הייצור (Relations of Production) שמנצלים ומנשלים אנשים; לבין הכלכלה הרפרודוקוטיבית (Reproductive), שמכוונת לשעתוק של המערכת ולהמשך קיומה (הולדה, טיפול במשק הבית וכו'); ולאופן שבו היא משערכת את עצמה, בראש ובראש דרך המשכת התא המשפחתי – וגם בה מתקיימים ניצול ונישול.

צריך להתייחס לחלוקה הזאת כחלוקה בסיסית כדי להבין איך התא המשפחתי הבורגני התחיל להתעצב תחת הקפיטליזם ובאיזו מערכת חברתית זה קרה. אסטרטגיות שונות של ניצול ונישול עיצבו קבוצות חברתיות שונות, ועיצבו בתוך כך גם את התא המשפחתי ה"ראוי" להן ואת היחס שלהן לקבוצות אחרות, ולתאים משפחתיים אחרים. המבנים הסובייקטיבים והאתוסים שקבוצות מחזיקות בהן – וזה לא משנה אם הן שמרניות או "רדיקליות" – נובעים בדיוק מזה. זה גם המפתח שלנו להבין את ההתפתחות של הזהויות הגאות השונות ושל המבנים החברתיים ההומופוביים לאורך ההיסטוריה.

ההומופוביה, כמו גם הקפיטליזם, עברה הרבה תהפוכות, וכשאנחנו מדברים על העלייה של הסדר הנאו־ליברלי אנחנו מדברים, בין היתר, על פמיניזציה של העבודה, כלומר, על מצב שבו לא רק שגברים עובדים במקצועות שבעבר נחשבו לנשיים, אלא גם על כך שכל מבני השכר, העבודה השעתית ואופני ההעסקה משתנים והופכים ל"גמישים" יותר, כלומר, פגיעים. במקביל, קריסה של הסדרי רווחה מחייבת אנשים לעסוק יותר בעבודת טיפול לא מתוגמלת בתוך מבני המשפחה שלהם או בסביבה הקרובה שלהם והופכים אותה שוב לעניין פרטי ולא חברתי. צורות חדשות של הצבר ונישול, שכוללות גם את העלייה של החוב, הופכות את הזירות שעיצבו את חלוקת העבודה המגדרית, כמו הבית עצמו, למוסדות פיננסיים העומדים תחת איום מתמיד. המתקפה על עצם קיומו של מרחב ציבורי, הפרטתו, מסחורו, והפיכתו למרחב שבו ההיראות הציבורית עצמה מהוונת, הורסים הבחנות שבעבר היו מה שעיצב הן את המשפחה הבורגנית והן את ההומופוביה או את הצורות הליברליות שלה ("שיעשו את זה בבית שלהם").

בשעה שכל אלו גורמים לעלייתה של ההומופוביה כמענה למשברים של הקפיטליזם המאוחר, הפנים המחייכות שלו מגלות שאפשר, בזמן שדופקים את הקהילה הגאה בכל תחומי החיים, להתיידד עם קבוצות מסוימות מתוכה, להעלות אותן על נס, ולפתות אותן לעצב את אורח החיים שלהם בהתאם לדרישות של שוק עבודה מסוים או שוק מסוים של סחורות. בד בבד הקבוצות האלו גם הופכות לסוג של מגן אנושי – ואני מתכוון להגיד שלפעמים הן מסכנות את החיים שלהן ממש – כשבעלי ההון או המדינה שפועלת לפי רצונם מחליטים לשים אותן בתווך של החיכוך עם קבוצות אחרות שהאסטרטגיות של הנישול והניצול פועלות בהן בצורה שונה (למשל, כשהקהילה הופכת לנושאת דגל הג'נטריפיקציה בהתאם להחלטה להרחיב את גבולות הגטו הוורוד ולא לשבור אותם לחלוטין). קל להבין שאסטרטגיות כאלו קורעות גם את הקהילה מבפנים, מעצבות היררכיות בתוכה ומנטרלות אותה מכוח כלכלי ופוליטי משמעותי.

השוליים השמאליים

"אני חולק עם מישל [פוקו] את התיעוב כלפי אלה שמכנים את עצמם שולִיים: הרומנטיקה של השיגעון, העבריינות, הפרברסיה, הסמים שמבחינתי הם פחות ופחות נסבלים. אבל קווי הבריחה, כלומר ההסתנפויות של התשוקה, אינם נוצרים לדידי על ידי השולִיים. להפך, אלו הם קווים אובייקטיבים שחוצים את החברה, שבהם השולִיים מתמקמים במקום זה או אחר בשביל ליצור פיתול, התעקלות, קידוד מחדש." – ז'יל דלז

בניגוד לטענות שמועלות נגדנו, לא השמאל הוא זה שאוסף את הקרבנות החברתיים ואנשי השוליים כדי לקדם את המאבק שלו – הימין עושה את זה. כך, בכל פעם שהקפיטליזם נקלע למשבר, אנשי ימין מכינים מראש את המערכת הפשיסטית שתוכל לתעל את המשברים החברתיים לטובת פוליטיקה שכל המובן שלה הוא משבר. עם זאת, השמאל אכן אימץ את "השוליים" והתאהב בעמדה השולית – וכך בדיוק הפך את עצמו, ובכן, לשולי. אנחנו רואים שוב ושוב שהשיח השמאלי הנוכחי אינו מצליח להתמודד עם שאלת קיומו של משטר – ההומופוביה, כאמור, נתפסת יותר כאוסף של מיקרו־אגרסיות מאשר כתנועה פוליטית; הפריבילגיה נתפסת יותר כעניין זהותי או כמשהו שאפשר להחזיק מאשר כיחס משפטי כלפי קבוצות מסוימות (שכבר לא כל כך מתקיים); השאלה המעמדית התנתקה מהשאלה של יחסי הייצור ושל המשטר הכלכלי; הביקורת על ההדרה קוסמת לנו יותר מהניסיון להבין איך אנחנו מוכלים בסדר הקיים. בתנאים האלה, הדבר היחיד שנשאר לשמאל הוא לאמץ את הליברליזם כפוליטיקה נטולת־קפאין, ובעצם להפסיק להיות שמאל.

המובן היחיד של זירה פוליטית שעדיין נשאר הוא הזירה של החינוך הפוליטי בידיים של עמותות וקבוצות אקטיביסטיות. הן אחראיות בעיקר לכינונו של סובייקט להט"בי מסוג חדש, שאפשר לכנות "הקוויר המשתחרר". קווירים מהסוג הזה יכולים לחוות את עצמם כקווירים רק כשהם עסוקים בלהשתחרר ממשהו. הם התאימו את עצמם לתביעה הנאו־ליברלית להתייחס לעצמי שלנו כפרויקט שצריך לפתח ולשכלל כל הזמן ולכן "העצמה" היא המובן היחיד של שחרור שהם מכירים. כיאה לליברלים, הם אינם מזהים משטר שצריך לפנות נגדו, ולכן הברירה היחידה היא לפנות נגד העם, ונגד עצמם, ככל שהם הגיעו מהעם הזה וצריכים לנקות את עצמם ממנו (נראה למשל שהעיסוק ב־"unlearning" החליף היום כמעט לגמרי את ה־"sapere aude"). במופעים הכואבים והשכיחים של הזהות הזאת אנחנו מוצאים מערכת יחסים אלימה ומסוכסכת עם ההומופוביה, שבה הקוויר המשתחרר מכיר בכך שהוא צריך את ההומופוב הדורסני כדי להתקיים והדרך היחידה שלו להימלט מהדיאלקטיקה הזאת היא אימוץ של זהות ליברלית כזהות חסרת תשוקה. כמו שאנשים אובדניים מחלישים את עצמם באופן מכוון כדי למנוע מעצמם לעשות צעדים קיצוניים, הקווירים מסרסים את עצמם שוב ושוב באוסף של מחוות מיליטנטיות ומהפכניות.

המאבק הלהט"בי הוא רק דוגמה אחת לדרך שבה הוויתור על קיומה של חזית מעמדית מאוחדת נגמר בסופו של דבר בוויתור על החברה ועל הפוליטי, והכל לטובת הכוחות הפשיסטים שלא ויתרו עליהם. מנקודת מבט כזאת, אפשר לקרוא את הקונספירציות ההומופוביות ככתב אישום נגד הקהילה הגאה – לא כי הקהילה הגאה באמת מנסה להשתמש בעמדה שלה כדי לקדם סוציאליזם, אלא כי היא איננה עושה את זה. ההומופובים, בצר להם, צריכים להמציא פנטזמה של מאבק כדי שיהיה להם במה להיאבק. הקוויר המשתחרר, בתורו, ימהר להגיב למה שכותבים עליו בזעזוע, במקרה הכי גרוע הוא ילך למחות. הוא צריך את המחאות האלו כדי לקיים את עצמו. אבל מחאות הן אף פעם לא מאבק.

הערה אחרונה

הדמות הכי הומואית שהכרתי מספרי הילדות שלי היא כנראה הדמות של הנסיך הקטן. ביום השלישי הוא מספר לטייס על הזרעים של עצי הבאובב שמצויים בכוכב שלו וצריך לשקוד כל יום כדי לאסוף אותם לפני שהם מתחילים לנבוט – כששוכחים לעשות את זה הם מצמיחים שורשים, גדלים ומתפשטים על פני כל הכוכב. אי אפשר להפטר מהם יותר אחרי שזה קורה. למעשה, השורשים שלהם עלולים לשבור את הכוכב כולו, ולכן חשוב כל כך להיזהר מהם ולנקות אותם בזמן. "זוהי שאלת סדר ומשטר" – זה מה שהנסיך הקטן אמר.

תמונה ראשית: N O E L | F E A N S / Baobab (flickr)