Skip to content

לסייע לעניים כדי לשמר את העוני

דני גוטוויין

'כלכלה עניה', ספרם של הכלכלנים זוכי פרס נובל אבהיגי'ט ברנג'י ואסתר דופלו, מבקש לסייע לעניים על ידי שילוב בין ניסויים אקראיים ויצירת תמריצים. בפועל, גישתם מתעלמת מהגורמים המערכתיים לעוני ומגנה על הסדר הכלכלי הנאו־ליברלי.

א.

הספר 'כלכלה ענייה: לחשוב מחדש על המלחמה בעוני הגלובלי' הוא מדריך לשיפור מצב העניים בדרום הגלובלי, תוך העמקת הסדר הנאו־ליברלי המחולל את העוני. פרדוקס שמרני זה בולט בפרק החותם את הספר, בו טוענים המחברים, אבהיג'יט בנרג'י ואסתר דופלו, כי "החדשות הטובות […] הן שאפשר לשפר את המשילות ואת המדיניות מבלי לשנות את המבנים החברתיים והפוליטיים הקיימים". לפיכך, "אין זה הכרחי לחכות […] לשינוי חברתי מהותי לפני יישום מדיניות טובה יותר". דופלו ניסחה רעיון זה באופן אחר בסמוך לצאתו של הספר לאור בשנת 2011, כשהסבירה כי "סוג העבודה שאני עושה הוא בעצם סוג של התחמקות מאחריות לענות על השאלות הגדולות".

עיגון ה"התחמקות מאחריות" במתודולוגיה מחקרית, והפיכתה למדיניות, היה בין הגורמים שהקנו ב־2019 לבנרג'י ודופלו את פרס הנובל לכלכלה. בחירה זו הולמת את רוח ועדת הפרס, כפי שמציין אבנר עופר, החוקר את תולדותיו, המבקשת "לחזק את הגישה הכלכלית השמרנית […] מול הכוחות הסוציאל־דמוקרטיים". מגמה דומה ניכרת גם בחקר הדרכים לפיתוח הדרום הגלובלי: בולטת בו נטישת תפיסת הפיתוח כ"תמורה מבנית", וצמצומה ל"הקלת העוני", כפי שטוענת כלכלנית הפיתוח אינגריד הרפולד־קוואנגרבן. לדבריה, בנרג'י ודופלו אינם עוסקים ב"שאלות הגדולות" של יחסי כוח ושינוי חברתי, נמנעים מלבקר "השיטה המייצרת את הבעיות" ואת "הסדר הכלכלי הקיים"; הם מעדיפים להתמקד "בבעיות הקטנות" הניתנות לטיפול במסגרתו, כלומר אלו שפיתרונן אמור לאשש את הנחותיו.

ההגיון הנאו־ליברלי שנחשף ב'כלכלה ענייה' פועל בדרכים אחרות גם בצפון הגלובלי. כך תורם הדיון בעניי הדרום להבנת גורמי התהוותו ואופן התנהלותו של "המעמד הפגיע", שהתהווה כתולדה של מדיניות הצנע וההפרטה ששחקה את מעמדות הביניים בצפון העשיר. במובן זה, 'כלכלה ענייה' עשוי לשמש כמפתח לניתוח תהליכי הנישול המאפיינים גם את "הכלכלות העשירות", למשל ישראל.

ב.

'כלכלה ענייה' ממוקד בוויכוח באשר לדרכים הרצויות לסייע לעניים – כלומר, כיצד לסגל אותם לכלכלת השוק – שמנהלים בנרג'י ודופלו עם כלכלנים נאו־ליברלים כמותם. הפולמוס העיקרי שלהם הוא עם ג'פרי זקס – אחד מאבות וקטרינת ההלם", שהפך לכלכלן פיתוח בולט – הטוען כי סיוע חוץ הוא הדרך לקידום ארצות עניות, וכי "העוני היה נמחק לחלוטין" תוך שני עשורים אם העולם העשיר היה מעביר להן את המשאבים הדרושים. בנרג'י ודופלו דוחים גישה זו בטענה שהואיל ו"רוב התוכניות שאמורות לסייע לעניי העולם ממומנות על ידי המשאבים של המדינות עצמן", הרי ש"פחות חשוב מהיכן הכסף מגיע, חשוב יותר לאן הוא הולך". לכן, יש לבחון, האם הסיוע הקיים "הועיל או לא", וכיצד ניתן להפוך אותו ליעיל יותר. ספרם הוא "תשובה אחת מורחבת" לשאלות אלו.

הפיתרון המוצג ב'כלכלה ענייה' הוא הכלאה בין תיאוריית "הדחיפה הקלה" (nudge), שפיתחו הכלכלן ההתנהגותי ריצ'רד ת'יילר – זוכה פרס נובל לכלכלה ב־2017 – והמשפטן קאס סאנסטיין מאוניברסיטת שיקגו; לבין המתודולוגיה של ניסויים אקראיים מבוקרים (Randomized Control Trials), המשמשת לבחינת יעילותן של תרופות, שבנרג'י ודופלו העתיקו מעולם הרפואה למאבק בעוני. שילוב זה אינו מקרי: שתי הגישות מבוססות על "יסודות אידיאולוגיים ופוליטיים נאו־ליברליים", כפי שמציין הכלכלן ז'אן־מישל סרבט. לפי ת'יילר וסאנסטיין, דחיפות קלות הן מעין תמריצים, וככאלו הן יכולות לשמש בידי ממשלות ואירגונים כאמצעי לכוון את בחירותיהם והתנהגותם של אנשים; ואילו הניסויים האקראיים המבוקרים שמציעים בנרג'י ודופלו אמורים, בין השאר, לבחון את תועלתן של הדחיפות הקלות המוצעות לעניים בתחומי החיים השונים, כדי לשפר את יעילותן.

השימוש בניסויים אקראיים מבוקרים מעורר פולמוס נוקב, שהיבטיו המתודולוגיים והאתיים נדונים בהרחבה במבוא למהדורה העברית של 'כלכלה ענייה' שכתבה מירי סטריאן, חוקרת כלכלת הפיתוח, המספקת רקע חיוני להבנת טיעוני הספר. הרפולד־קוואנגרבן הצביעה, בנוסף, על ההטעייה הפוליטית הכרוכה בהצגת הפיתרונות המבוססים על ניסויים אלו כ"אובייקטיביים ונייטרליים מבחינה ערכית", כפי שעולה מדבריהם של בנרג'י ודופלו; וכי כלכלנים הם רק "שרברבים" הפותרים בעיות מעשיות. היתממות זו, לטענתה, היא אנטי־דמוקרטית ומסוכנת, שכן עיקור הפוליטיקה מן הדיון במדיניות הכלכלית והצגתה כסדר טבעי הכרחי מחזקת את כוחם של בעלי השררה. בדומה, האנתרופולוגית וחוקרת אי־השוויון, אפרנה גופלן, מציינת כי הא־פוליטיות של בנרג'י ודופלו מסייעת להמשך מדיניות ההפרטה, הדה־רגולציה וקיצוצי התקציב, צעדים המשרתים את העשירים, וככאלה הם "מסוכנים יותר לעניי העולם".

ג.

בהמשך להפרדה הכוזבת בין העניים לעוני, מתמקדים בנרג'י ודופלו בפיענוח ההיגיון הכלכלי המנחה את העניים, ויוצאים נגד שני ייצוגים רווחים של התנהלותם. הם דוחים את הדימוי "הוויקטוריאני" – שאנו עדין שבויים בו, לדבריהם – ולפיו "העניים הם אנשים אחרים מיסודם", כאלו ש"אינם מסוגלים לחשוב קדימה", מי "שאין להם סבלנות", ש"הנטייה הפנימית שלהם להתנגדות קצרת רואי היא זו שמשאירה אותם עניים". בד בבד הם מערערים גם על תמונת הראי של דימוי זה, המתארת "כל עני או ענייה כקפיטליסט בהתהוות", או כ"יזמים מלידה", שיש להם סיכוי להפוך "ליזמים מצליחים". בנרג'י ודופלו מדגישים כי יש "לפקפק […] ברעיון שבעל עסק קטן ממוצע הוא 'יזם' מלידה, במובן שבו אנחנו בדרך כלל תופסים את המילה"; להפך, יזמות לכאורה זו היא, לשיטתם, "תסמין של כשלונה הדרמטי של הכלכלה שבמסגרתה הם חיים".

בניגוד לדעות קדומות אלו, בנרג'י ודופלו מקדמים את התפיסה שהעניים "הם בדיוק כמונו"; תפיסה שמערפלת את ההבדל בין תכונות אישיות לנסיבות חברתיות, המאפיינת את הפוליטיקה של הא־פוליטיות שלהם. אלא, שמדבריהם מתבקש כי לו המעמדות המבוססים היו נאלצים להתמודד עם עוני, הם היו מסגלים את דפוסי התנהגות זהים לאלו של העניים. כלומר, מ'כלכלה עניה' עולה, כי בניגוד לטענתם של בנרג'י ודופלו, העניים מתנהלים באופן שונה מבעלי היכולת, לא בשל תכונות אישיות, אלא משום שהסדר החברתי המחולל את העוני מעצב גם את התנהגות קורבנותיו ומקבע את מצבם כעניים.

לדברי בנרג'י ודופלו, העוני כופה על העניים אילוצים הנובעים ממגבלות של אפשרויות ומידע, ומהעדר וודאות כלכלית וביטחון חברתי, שאינם מאפשרים תכנון לטווח ארוך, ומסגלים את העניים לקיום בהווה מתמיד, רצוף מכשולים ונעדר אופק. עוד הם מדגישים כי ככזה העוני מנציח את עצמו: הלחץ בו חיים העניים גורם להפרשת רמות גבוהות של ההורמון קורטיזול, שמשפיע "על יכולת קוגניטיבית וקבלת החלטות", וגורם לעניים "להחליט יותר החלטות אימפולסיביות". הדרך לשבירת מעגל הרוע היא על ידי שיפור המצב הכלכלי, הגורם לירידת הלחץ הנפשי, שמתבטא בירידת רמות הקורטיזול ובהקטנת שיעור "ההחלטות האימפולסיביות".

הואיל ובעייתם של העניים היא "שכל מה שאתה רוצה נמצא מחוץ להישג ידך", הפיתרון, לפי בנרג'י ודופלו, מצוי בכך ש"נקרב את העניים אל קווי הסיום, זה בדיוק מה שיגרום להם להתחיל לרוץ אליהם", מהלך הדורש "דחיפה קטנה במקום הנכון". השאלה, מהו אותו "המקום הנכון", שיכול לגרום "לשינוי הגדול", עומדת במוקד 'כלכלה ענייה'.

ד.

בנרג'י ודופלו בוחנים את אפשרות יעול הדחיפות הקלות בשורה של תחומי חיים: תזונה, בריאות, חינוך, ילודה, ביטוח, מימון וחיסכון, כל זאת לאור עשרות מקרי מבחן בשמונה עשרה מדינות. אלא, שהתמקדותם בדחיפות הקלות כאמצעי לשיפור מצב העניים כפרטים, והתעלמותם מן המדיניות המחוללת את העוני, מדגישה דווקא, בניגוד לכוונתם, את התפקיד המכריע שיש למדיניות בעיצוב התנהלותם.

בדיון בדפוסי צריכת הבריאות, למשל, מציינים המחברים כי "העניים דוחים לפעמים תברואה יעילה ולא יקרה […] לטובת הוצאת כסף רב על דברים שאינם עוזרים ולמעשה אולי יזיקו". סיבה אפשרית לכך, לשיטתם, היא חוסר ידע בסיסי בביולוגיה. הואיל ו"אנשים מבססים את הבחירות שלהם על מה שנראה להם הגיוני", הקושי בהבנת שיקולי הרפואה המודרנית, גורם לכך שהעניים מתקשים לתת בה אמון, והופך את החלטותיהם ביחס לבריאותם ל"יריה באפילה". כך, העדר השכלה מוביל הורים העניים ל"הנחות נסיבתיות מזוייפות": כשילד שחוסן נגד מחלה אחת, חולה במחלה אחרת, שלא חוסן נגדה, ההורים "חשים מרומים" ומסיקים מכך שהחיסונים בכלל אינם יעילים. כך, "העניים מאמינים בכל מיני דברים, אבל הם אינם בטוחים באמונות האלה לחלוטין". כלומר, הם מפגינים נכונות שברירית להתחסן, שיכולה להפוך בקלות לסרבנות חשדנית. כדי להגדיל את נכונות העניים לחסן את ילדיהם מציעים בנרג'י ודופלו דחיפה קטנה: להעניק להורים שעועית בשווי שכר של חצי יום עבודה של פועל פשוט עם כל מנת חיסון, ומערכת של צלחות פלדת אל חלד עם השלמת כל חיסוני הילדות. תמריצים אלו נחלו, לדבריהם, "הצלחה מסחררת" וגרמו לעליית שיעור הילדים שחוסנו פי שבעה.

אלא, שלפי 'כלכלה ענייה' לדחיפות הקלות יש גבול, כפי שעולה מן הפרק הדן בחינוך. בנרג'י ודופלו מדגישים כי לא ניתן להסביר את כשלון מערכת החינוך במדינות המתפתחות על ידי בעיות זמינות, נגישות, או דאגה לא מספקת של ההורים לחינוך ילדיהם. מנגד, הם מצביעים על בעיות בתפקודה של מערכת החינוך: היעדרויות רבות של מורים, הישגים נמוכים של התלמידים, קושי לפקח על מימוש חינוך החובה ועוד. מכשלה נוספת, לשיטתם, היא האופי של בתי הספר, שבהמשך למורשת הקולוניאלית, "מותאמים לאליטה ולא לילדים רגילים". רף הדרישות הגבוה שמציבים בתי הספר לצד הציפיות הנמוכות מן התלמידים העניים, הנכשלים בשל "הפנמה של הסטריאוטיפ", יוצרים שילוב "הרסני ביותר". כך, לדבריהם, "העניים מגיעים לבתי ספר שבהם מבהירים להם מהר מאוד שהם אינם רצויים, אלא אם כן יפגינו כישורים יוצאי דופן, ולמעשה מצופה מהם לסבול בשקט עד שינשרו", באופן היוצר "בזבוז עצום של כישרון".

ה.

ואולם, הפיתרון שמציעים בנרג'י ודופלו למערכת החינוך משכפל את הכשלים שעליהם מצביעה ביקורתם: לשיטתם, יש להתאים את המערכת לציפיות הנמוכות מן התלמידים העניים, מתוך הכרה בכך "שבתי הספר צריכים לשרת את התלמידים שלהם, ולא את אלה שהם אולי היו רוצים שיהיו להם". בהתאם לכך, הם קוראים "לשנות את הציפיות הבלתי מציאותיות שיש לכולם", וממליצים לאמץ את הדוגמה של בתי ספר "המיועדים בעיקר לתלמידים ממשפחות עניות (ובפרט לילדי שחורים)" בארצות הברית, המתמקדים "ברכישת כישורים בסיסיים", המהווים "הצלחה מדהימה". התוצאה של מדיניות זו, הם מודים, היא "מערכת חינוך מחולקת לשתיים – אחת עבור ילדי העשירים, שללא ספק ילמדו בסטנדרטים הגבוהים ביותר בבתי ספר פרטיים יקרים. והשניה, עבור שאר הילדים". אלא, שלטענתם, "החלוקה הזו, למרבה הצער, כבר קיימת" והיא "אינה מספקת בסופו של דבר כלום לחלק גדול מאוד מהילדים". לכן,  "אם חומר הלימוד היה הופך לפשוט הרבה יותר", לצד שיפורים מערכתיים נוספים, הדבר היה מקנה לתלמידים העניים המוכשרים יותר "הזדמנות אמיתית לגלות את כישרונותיהם" באופן שיכול היה להגדיל את שוויון ההזדמנויות בחינוך.

עולה, שמחיר הענקת הזדמנות לתלמידים העניים המוכשרים הוא חסימת ההזדמנות לכלל התלמידים העניים, מחיר החושף את האופי השמרני של המדיניות שעליה ממליצים בנרג'י ודופלו. בניגוד לגישה רווחת הרואה בהשקעה בחינוך אמצעי לפריצת תקרת הבטון של אי־השוויון, הם רואים בבתי הספר אמצעי לסגל את העניים למצבם, זאת כדי למנוע רפורמה בחינוך שתאתגר את המדיניות הנאו־ליברלית המחוללת את העוני.

הדרך ליצירת מערכת חינוך שתקנה "כישורים בסיסיים" לעניים, לשיטתם של בנרג'י ודופלו, היא הקמת "בתי ספר פרטיים למחצה" (charter school, בתי ספר ברישיון) לפי הדגם המקובל בארצות הברית: בתי ספר במימון ממשלתי, המתופעלים על ידי גורמים פרטיים למטרות רווח. לדבריהם, "בתי ספר אלו הראו הצלחה מדהימה", הם תורמים להקטנת פערי ההשכלה בין לבנים לשחורים, בין השאר משום שמלמדים בהם "מורים צעירים ונלהבים". בניגוד להתפעלות של בנרג'י ודופלו – בדומה לזו של מייקל בלומברג, ראש העיר הרפובליקני של ניו־יורק – ברני סנדרס ואליזבט וורן, המתמודדים הפרוגרסיבים על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב־2020, ביקרו בחריפות את בתי הספר ברישיון בטענה שהם יוצרים שתי מערכות חינוך. סנדרס קבע כי הם "מקדמים הפרדה גזעית", ווורן ציינה כי בניגוד להבטחות שהם מפזרים, בתי ספר אלו "מותירים תלמידים מאחור".

ו.

התמיכה בבתי הספר ברישיון חושפת את ההיגיון הנאו־ליברלי של בנרג'י ודופלו, החוזרים ומדגישים כי "בתי ספר פרטיים עובדים טוב יותר מבתי ספר ציבוריים", ולכן, "ישנה הסכמה רווחת להפליא […] שלבתי ספר פרטיים צריך להיות תפקיד חשוב בהשלמת הפערים הקיימים במערכת החינוך". כדוגמה ראויה לבתי ספר ברישיון הם מצביעים על רשת KIPP בארצות הברית, שבה "המורים הצעירים והנלהבים" אינם חברים באיגוד מקצועי, אינם זוכים לייצוג ואינם זכאים לקביעות.

אלא, שנראה כי צמצום הקביעות הוא דווקא מקור לחלק מכשלי מערכת החינוך באיזורים העניים בהודו, שעליהם מצביעים בנרג'י ודופלו, כמו גם מוטיבציה נמוכה והיעדרות גבוהה של מורים. שינוי דפוס ההעסקה של המורים בהודו – שראשיתו במפנה הנאו־ליברלי שהתחולל במפלגת הקונגרס בשנות ה־80 – מהווה לדעת חוקרים אחרים את הגורם מרכזי לכשלים אלו: עד אז היו המורים עובדי מדינה ונהנו מקביעות, פנסיה והטבות נוספות; ומאז, הונהג דפוס העסקה נוסף של "מורי חוזה" – "מורי קבלן" במינוח הישראלי – שהכשרתם ירודה, שכרם נמוך מאוד בהשוואה למורים עובדי המדינה, והם אינם נהנים מקביעות, פנסיה וכו'.

חוקרת מדיניות החינוך, מדהור צ'נדרה, טענה, בהתאם, כי העסקת מורי חוזה – ששיעורם עלה בהתמדה כדי לעמוד באילוצי התקציב – "הגדילה את אי־השוויון והורידה את רמת החינוך" בהודו. השכר הנמוך, חששות ביחס לחידוש החוזה ואי מתן הקביעות גרמו, לדבריה, לירידה במורל ולשחיקה במוטיבציה של מורי החוזה, הפוגעים דווקא ב"ילדים המוחלשים ביותר". בין הדרכים לצמצום תופעת מורי החוזה, מדגישה צ'נדרה את חשיבותם של "פיצויים לא כספיים", כמו הענקת קביעות, מהלך שאיגודי המורים מילאו תפקיד חשוב בקידומו.

מערכת החינוך שמייעדים בנרג'י ודופלו לעניים מבוססת אפוא על מורים נעדרי קביעות שאינם חברים באיגודים מקצועיים, שיטה שבהודו פגעה דווקא בשכבות החלשות. אפשר שזו הסיבה שהם אינם מזכירים את פולמוס מורי החוזה בהודו, ומתייחסים ל"מורים" כאל קטגוריה אחידה, תוך התעלמות מהשפעת תנאי ההעסקה השונים על איכות ההוראה. "התחמקות" זו מאפשרת לבנרג'י ודופלו לנתק את כשלי מערכת החינוך ממדיניות התקציב ולמקד אותה בהתנהלות המורים; וכתחליף לשיפור תנאי העסקת המורים, לעשות אותם ואת תלמידיהם העניים לשפני ניסיון של תרגילים בפסיכולוגיה התנהגותית; כל זאת במטרה להפוך את הצנע התקציבי וחוסר הביטחון החברתי – כלומר, את הסדר הנאו־ליברלי – למצב טבעי מובן מאיליו.

ז.

עיקרון הפרדת השירותים לעניים והפרטתם חוזר גם בדחיפות הקלות שמציעים בנרג'י ודופלו בתחומי חיים נוספים. כך למשל, לדבריהם, מערכת הבריאות בהודו "אינה מתפקדת", והעניים מעדיפים "רופאים פרטיים על פני אחיות מוסמכות ורופאים שהממשלה מספקת בחינם". כמו בחינוך, בעייתה של מערכת הבריאות הציבורית נעוצה, לטענתם, ב"שיעור ההיעדרויות הגבוה והמוטיבציה הנמוכה".

למרות זאת, בנרג'י ודופלו אינם מציעים לשפר את הרפואה הציבורית. לשיטתם, במדינות עניות, הממשלה אינה צריכה לעסוק בכשלי הטיפול הרפואי, אלא עליה להתמקד ברפואה מונעת – בעיקר בהנגשה של אמצעים חינמיים למאבק במגיפות – ובהשקעה בתשתיות תברואה "לפחות באזורים המיושבים בצפיפות". כתחליף לשיפור מערך הרופאים, הם מציבים כיעד את "הסדרת איכות הטיפול שאנשים יקבלו". כלומר, הם פוטרים את הממשלות מאחריות לאספקת שירות רפואי לעניים, ומצמצמים את תפקידן – בהתאם לעיקרי האמונה הנאו־ליברלית – לרגולציה של הגורמים הפועלים בתחום, כמו השוק הפרטי, אירגוני המגזר השלישי והשלטון המקומי. אלא שבד בבד הם מצביעים גם על חוסר היעילות של הרגולציה. כך לדבריהם, "רגולציה על מי שמקים מרפאה ומחליט לקרוא לעצמו רופא כנראה נמצאת מעבר להישג ידן של הממשלות במדינות מתפתחות", ולכן הם מצמצמים גם את יעד הרגולציה למאמץ "לשלוט במכירת תרופות", כמו אנטיביוטיקה.

כמו בחינוך ובריאות, גם בתחומים אחרים ממליצים בנרג'י ודופלו על רגולציה של השרותים המופרטים כתחליף לאספקתם. כך, על ממשלות לסבסד פרמיות ביטוח, לאלץ בנקים לפתוח חשבונות לעניים, ליצור רשתות ביטחון חברתיות באמצעות "סיוע ציבורי" ו"ביטוח שוק", ולפעול לרגולציה של שוק העבודה, אך תוך הקפדה שהיא לא תהיה הדוקה מידי, כדי שלא להרתיע מעבידים.

לצד הרגולציה מצביעים בנרג'י ודופלו על דרגות נוספות של מעורבות ממשלתית. במקרים שבהם "שווקים מסויימים אינם קיימים עבור עניים", וכאשר "התנאים ההכרחיים" לצמיחתם "פשוט אינם מתקיימים", על הממשלות, לשיטתם, "להתערב כדי לתמוך בשוק", למשל על ידי מתן ערבות ממשלתית להלוואות לעסקים בינוניים. רק אם הניסיון לכונן את השוק אינו מצליח, על הממשלות "לשקול לספק את השירות בעצמן".

סדר קדימויות זה חוזר וחושף את סדר היום המנחה את בנרג'י ודופלו: קידום מדיניות ממשלתית של הפרטה, צנע ורגולציה של השירותים החברתיים – כתחליף להגדלת ההשקעה בהם והרחבתם – תוך הכפפתם להיגיון השוק ויצירת שירותים נפרדים לעשירים ועניים, כדי לשמור על הסדר הכלכלי־חברתי הנאו־ליברלי.

ח.

בניגוד לדיון הבעייתי בפיתרון העוני בדרום הגלובלי, 'כלכלה עניה' מציב מול תושבי הארצות העשירות מראה המאפשרת להם לבחון את השפעות המדיניות הנאו־ליברלית על חייהם. לשיטתם של בנרג'י ודופלו, יתרונם של מי שחיים במדינות העשירות נעוץ בכך שהם "מוקפים דחיפות קלות בלתי נראות", כמו מים נקיים, חיסונים לכל, רפואה מתפקדת, חינוך חובה וביטחון תזונתי, שאותם הם "מקבלים כמובנים מאליהם". הודות לרשת ביטחון בלתי נראית זו, תושבי הארצות העשירות אינם נאלצים "להסתמך על השליטה העצמית" אלא לעיתים נדירות, בעוד שתושבי הארצות העניות "מוכרחים לעשות זאת כל הזמן". בנסיבות אלו, ה"עניים צריכים הרבה יותר כישורים, כוח רצון ומחוייבות", משום ש"המחסומים הקטנים והטעויות הפעוטות, שרובנו לא חושבים עליהם כלל, גדלים אצלם פי כמה", וכך גם המחיר שהם נאלצים לשלם על הכשלונות.

ביטחון תעסוקתי, לשיטתם של בנרג'י ודופלו, הוא עוד "דחיפה קלה בלתי נראית". הם מדגישים כי "הדבר האחד שמפריד בין עניים לבין בני המעמד הבינוני הוא יציבות בתעסוקה". לכן, בקרב העניים ניכרת "תשוקה ליציבות" תעסוקתית, שהשלכותיה חורגות מן התחום הכלכלי: עבודה יציבה "יכולה לשנות בתכלית את השקפת העולם של אנשים"; היא מאפשרת "להשקיף למרחק"; ומעניקה "את המרחב המנטלי הדרוש לו כדי לעשות היטב את כל הדברים שבני המעמד הבינוני עושים"; ואילו "אנשים שאינם מסוגלים לדמיין את איכות החיים שלהם משתפרת […] בוחרים להפסיק לנסות, ולכן נשארים בסוף באותו מקום".

"התשוקה ליציבות" שמתארים בנרג'י ודופלו והשלכותיה על ההבניה המעמדית תקפה גם בצפון הגלובלי. על־ידי פירוק מדינת הרווחה, ביטול ההגנות שסיפקו האיגודים המקצועיים לעובדים והנהגת דפוסים שונים של העסקה פוגענית, כפה הנאו־ליברליזם על הארצות העשירות חוסר ביטחון התעסוקתי. המרת משרות סדירות, המבטיחות קביעות ותנאים נלווים, בשפע של דפוסי העסקה נצלניים ונעדרי יציבות כונן בכלכלות העשירות מעמד חדש, "הפרקריאט" או "המעמד הפגיע", שביטויו הפוליטי הוא הפופוליזם. הפרקריאט בצפון עונה על רבים מן התבחינים שבאמצעותם מתארים בנרג'י ודופלו את העניים בדרום: אין להם יכולת "להשקיף למרחק", הם "אינם מסוגלים לדמיין" עתיד טוב יותר, והם נעדרי "מרחב מנטלי" המאפיין את המעמד הבינוני.

עולה, שבעוד שההגנה של בנרג'י ודופלו על "המבנים החברתיים והפוליטיים הקיימים" מעוררת ספק אם יש בניתוחים המוצעים ב'כלכלה ענייה' כדי לסייע בחילוץ עניי הדרום הגלובלי מן העוני, הרי שהוא בהחלט מתאר את המדרון החלקלק שבאמצעותו הופך הנאו־ליברליזם חלקים גדלים והולכים מן המעמד הבינוני ומעמד הפועלים לעניים. כך, יותר מש'כלכלה ענייה' מתאר תנועה המובילה מן הדרום לצפון, היא מסבירה את התנועה ההפוכה מן הצפון לדרום.   

הספר של אבהיג'יט ו' בנרג'י ואסתר דופלו, כלכלה ענייה: לחשוב מחדש על המלחמה בעוני הגלובלי, יצא בהוצאת פרדס, 2021.

פיגומים

פרופ' דני גוטוויין הוא היסטוריון כלכלי-חברתי.