Skip to content

אוטונומיה, שגשוג וסוציאל־דמוקרטיה

מנחם מאוטנר

הליברליזם והמרקסיזם נתפסים לעתים קרובות כזרמים פוליטיים מתחרים - אך המשותף ביניהם רב על המפריד.

במאות האחרונות הוצעו גרסאות שונות של התיאוריה הפוליטית הליברלית, ומדינות שונות מממשות בדרכים שונות את עיקריה של התאוריה הזו. למשל, הליברליזם של ארצות הברית אינו דומה לזה של מדינות סקנדינביה.  במאמר זה ברצוני לדון בשתי גירסאות מרכזיות של הליברליזם: "הליברליזם של האוטונומיה"  ו"הליברליזם של השגשוג". אטען שקיימת חפיפה ניכרת בין הליברליזם של השגשוג לבין המרקסיזם והסוציאל־דמוקרטיה, חפיפה שיש לה חשיבות פוליטית רבה.

הליברליזם של האוטונומיה 

אידאל החיים הטובים של הליברליזם של האוטונומיה הוא זה של חיים שבהם אדם קובע את התכנים של חייו בעצמו ומתוכו, או, בניסוח שגור, חיים שבהם אדם הוא "המחבר של סיפור חייו". 

איזה תפקיד צריכה המדינה למלא כדי לאפשר לאזרחיה לחיות באופן המממש את האידאל הזה? ניתן להצביע על שני תפקידים אפשריים. התפקיד האחד הוא הבטחת תנאי החירות, כלומר יצירת התנאים שבהם חיי האזרחים לא יופרעו על ידי התערבויות חיצוניות של המדינה ושל אזרחים אחרים באופן המסכל את יכולתם של האזרחים לקבוע את תכני החיים שלהם בעצמם. התפקיד האחר הוא זה של הבטחת תנאי הרקע, המאפשרים חיים של אוטונומיה משמעותית.  כלומר חיים המוגנים על ידי מערכת בריאות נאותה, חיים שבהם אדם נשען על השכלה נרחבת ומתמשכת, חיים שבהם אדם נהנה מביטחון כלכלי, מתנאי עבודה אנושיים ובטוחים, מפנאי נאות, חיים של העשרה תרבותית מתמשכת, שבהם אדם מצליח להזין עצמו במיטב המורשת הרוחנית של הקבוצה שבה הוא חי ושל קבוצות תרבות אחרות במדינתו ובעולם. 

ההגות על האוטונומיה מצפה מהמדינה שתמלא את התפקיד הראשון, זה של הבטחת תנאי החירות. בהמשך לתפיסת האוטונומיה המוסרית של עמנואל קאנט, הוגי הליברליזם של האוטונומיה אינם מצפים מהמדינה שתמלא את התפקיד השני, זה של הבטחת תנאי הרקע הנדרשים לאוטונומיה. דומה כי אין חולק על כך שהמדינות הליברליות של המערב מצליחות לעמוד בצורה מתקבלת על הדעת במשימה של הבטחת תנאי החירות. ואולם בה במידה קיימת הסכמה נרחבת שרבות מהן, בעיקר ארצות הברית, אינן מצליחות לעמוד בצורה מניחה את הדעת במשימה השנייה, זו של הבטחת תנאי הרקע הנדרשים לחיים של אוטונומיה משמעותית. 

המדינה הליברלית מתמקדת בהבטחת תנאי החירות של אזרחיה על ידי כך שהיא מקיימת מערכת של זכויות שליליות (חופש הדת, החופש מדת, חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, חופש התנועה, הפרטיות, זכות הקניין, חופש החוזים וכולי), שתפקידן ליצור בחיי אזרחיה ספֵרות המוגנות מפני התערבות המדינה או מפני התערבותם של אזרחים אחרים, ושבתוכן יוכלו האזרחים ליצור ולממש את האוטונומיה שלהם. הליברליזם של האוטונומיה הוא אפוא ליברליזם משפטני. הציפייה העיקרית שלו מן המדינה היא שתיצור ותקיים עבור אזרחיה את מערכת הזכויות השליליות שתגן עליהם מפני התערבויות חיצוניות, כאלה שעשויות לפגוע ביצירה ובמימוש של האוטונומיה שלהם. אכן, מוסד ליברלי מרכזי במדינת הליברליזם של האוטונומיה הוא בית המשפט החוקתי. תפקידו לסמן את הגבולות של האינטרסים של האזרחים, שאותם לא תוכל המדינה לחצות כאשר היא מבקשת לקדם תפיסות של טוב קולקטיבי. 

דוגמה טובה להתעלמות ההגות של הליברליזם של האוטונומיה מן התפקיד השני שאותו צריכה למלא המדינה הליברלית כדי לאפשר לאזרחיה חיים של אוטונומיה משמעותית – התפקיד של יצירת תנאי הרקע של האוטונומיה – היא ספר המופת של יוסף רז The Morality of Freedom (1986). 

רז מציע ליברליזם פרפקציוניסטי שבו הערך המרכזי שהמדינה הליברלית צריכה לקדם הוא האוטונומיה. כאשר הוא מדבר על תנאי האוטונומיה, הוא מונה שלושה תנאים: ראשית, יכולות מנטליות המאפשרות יצירת כוונות שיש בהן מידה מספקת של מורכבות, ותוכנית למימוש הכוונות. שנית, טווח נאות של אופציות שהן "קבילות מבחינה מוסרית", ושמתוכן יכול אדם לבחור לעצמו דרך חיים. שלישית, עצמאות, כלומר אי־כפיפות לרצונו של אחר, בין בדרך של כפייה ובין בדרך של מניפולציה. ואולם, רז מקדיש מילים ספורות בלבד בדיונו, שהוא בן לא פחות מ־429 עמודים, לתנאי הרקע הנדרשים כדי שבני אדם יוכלו לחיות חיים אוטונומיים של ממש, התנאים של בריאות, חינוך, דיור, הכנסה וכולי. 

הדרישה להתקיימותו של טווח נאות של אופציות, שהן "קבילות מבחינה מוסרית", היא תנאי הרקע היחיד שעליו מרחיב רז את דיבורו, והוא חוזר אל התנאי הזה בספרו שוב ושוב. בהקשר הזה, באחד החידושים הגדולים של ספרו של רז, הוא מקנה תפקיד חשוב לממשלה. לדבריו, "על הממשלה מוטלת חובה ליצור סביבה המספקת ליחידים טווח נאות של אופציות והזדמנויות [מוסריות] לבחירתם", וכדי למלא את חובתה זו, הממשלה רשאית להפעיל כפייה, וגם לנקוט צעדים של חלוקה מחדש של משאבים, וצעדים שמטרתם לספק טובין ציבוריים.  

משמע: רז מכיר בחשיבות פעולתה של הממשלה לשם יצירת תנאי הרקע של האוטונומיה. אבל הוא מתמקד בתנאי רקע אחד, זה של הימצאות טווח נאות של אופציות, שהן קבילות מבחינה מוסרית. לשם הבטחתו של תנאי הרקע הזה הוא מוכן להקנות לממשלה כוחות מרחיקי לכת של כפייה וחלוקה מחדש של משאבים. אולם, רז אינו מדבר על האפשרות של הפעלת הכוחות האלה לשם יצירתם של תנאי הרקע "החברתיים" – בריאות, חינוך, דיור, הכנסה וכולי.

הליברליזם של השגשוג 

הגרסה הגדולה השנייה של הליברליזם של שתי המאות האחרונות היא זו שאני קורא לה "הליברליזם של השגשוג". אידאל החיים הטובים שלה הוא פיתוח ומימוש היכולות האנושיות הטמונות באדם. יכולות אלה הן בראש ובראשונה היכולות האינטלקטואליות והמוסריות, אך גם היכולות לקיים קשרים משפחתיים וחברתיים, היכולות של יצירת אמנות, היכולות של הפנמת אמנות וכולי.

כאשר הוגים מרקסיסטים מבקרים את הליברליזם, הם רואים לנגד עיניהם את הליברליזם של האוטונומיה, אך רבות מהביקורות הללו אינן רלוונטיות כשמדובר בליברליזם של השגשוג. ראשית, משום שלמרקסיזם ולליברליזם של השגשוג אידאל זהה של החיים הטובים, היינו פיתוחן של היכולות האנושיות. נוסף על כך, בניגוד לליברליזם של האוטונומיה, שהאונטולוגיה שלו היא בדרך כלל אטומיסטית, האונטולוגיה של הליברליזם של השגשוג היא בבירור קהילתנית, וגם בכך קיימת חפיפה בין המרקסיזם לבין הליברליזם של השגשוג. ולבסוף, המלצות המדיניות של הליברליזם של השגשוג חופפות לאלו של הסוציאל־דמוקרטיה. 

בעוד הליברליזם של האוטונומיה מתמקד בחירות השלילית ומקנה מקום משני, ואפילו שולי, לשאלת תנאי הרקע שצריכים להתקיים כדי שהאוטונומיה תהיה משמעותית, הליברליזם של השגשוג מקנה מקום מרכזי בדיונו לשאלת תנאי הרקע הנדרשים לצורך מימוש האידאל שלו. ליברליזם זה תובע מן המדינה שתמלא תפקיד אקטיבי בהבטחתם של בריאות, חינוך, דיור וביטחון כלכלי לאזרחיה. זאת – ויש להודות בכך בגלוי – לעתים תוך הקרבת זכויות מרכזיות של הליברליזם של האוטונומיה, כמו זכות הקניין וחופש החוזים. 

הליברליזם של השגשוג מבוסס על ההנחה שחיי הרוב הגדול מבני האדם שחיו לאורך ההיסטוריה, שחיים עמנו כעת, ושיחיו בעתיד הנראה לעין,  הם חיים של בזבוז שאינם מתחילים אפילו להתקרב למימוש היכולות האנושיות הגנוזות בהם. ג'ון סטיוארט מיל, האב המייסד של הליברליזם של השגשוג, היה מודע היטב לבזבוז הזה, ולכך שמקורו במכשולים חברתיים המונעים מבני אדם לפתח את היכולות שלהם. מיל היה מודע במיוחד למכשולים החברתיים החוסמים נשים מלפתח את היכולות שלהן. מיל גם היה מודע לכך שבזבוז של יכולות אנושיות פוגע גם בבני הדורות הבאים, שלא יוכלו ליהנות מהיכולות האנושיות שניתן היה לפתחן. 

בדומה למרקסיזם, הליברליזם של השגשוג חד־משמעי בסוברו כי הבזבוז הכרוך בתת־הפיתוח של יכולות אנושיות כולו תוצר מעשיהם של בני האדם. כלומר שהוא הפרי הרע של הסדרים חברתיים גרועים. סיבת הקיום של הליברליזם של השגשוג היא, אפוא, החתירה לפעולה המכוונת לתיקונו של מצב העניינים הזה. יתר על כן, מנקודת הראות של הליברליזם של השגשוג, מהבזבוז במובנו האמור סובלים לא רק אלה שיכולותיהם אינן מפותחות במהלך תקופת החיים שלהם, אלא גם בני האדם החיים עמם בחברה, בני האדם החיים בעולם כולו, ואפילו בני הדורות הבאים, שטרם נולדו עדיין. 

מקור ההשראה הראשוני של הליברליזם של השגשוג הוא כתיבתו של אריסטו על השגשוג האנושי (eudaimonia). ניתן למצוא בכתביו של אריסטו שלוש גרסאות שונות של מושג השגשוג. על פי גרסה אחת, שגשוג מתקיים כשאדם מצליח לעסוק בהגות תאורטית. גרסה נוספת טוענת שהשגשוג מושג בדרך של פעילות מוסרית הנשענת על הגות תאורטית. על פי הגרסה השלישית, השגשוג מושג בדרך של פעולה בספֵרות שונות של החיים, תוך הפגנת מצוינות מוסרית ותבונה מעשית. שתי הגרסאות הראשונות הן המקור לליברליזם שאני קורא לו "הליברליזם של השגשוג האינטלקטואלי והמוסרי", ואילו הגרסה השלישית היא המקור לליברליזם שאני קורא לו "הליברליזם של השגשוג הכוללני". 

אריסטו תפס את המדינה כמכשיר לקידום השגשוג האנושי. אמת המידה העליונה להצלחתה של מדינה, הוא כותב, אינה יכולתה לשמר את עצם החיים של אזרחיה, אלא יכולתה לאפשר להם חיים איכותיים. תפקיד הממשלה הוא אפוא ליצור את התנאים שיאפשרו לאזרחים לחיות חיים של שגשוג, והחוקה הטובה ביותר היא זו המאפשרת לבני האדם לממש את המיטב שבהם, ולחיות באושר. 

האב המייסד: ג'ון סטיוארט מיל 

הבסיס לליברליזם של השגשוג האינטלקטואלי והמוסרי נמצא במושג האינדיבידואליות של ג'ון סטיוארט מיל. מיל הושפע ממושג השגשוג של אריסטו. נוסף אליו הוא הושפע ממושג הבילדונג של הרומנטיקה הגרמנית של סוף המאה ה־18 והמחצית הראשונה של המאה ה־19. תמציתו של מושג זה היא הפנמה של יצירות עילית של ספרות, אמנות והגות במטרה לשכלל את היכולות האינטלקטואליות, המוסריות והאסתטיות של האדם. הגותו של מיל שימשה בסיס לשורה של הוגים שפעלו במחצית השנייה של המאה ה־19, וגם לאורך המאה ה־20, בעיקר בבריטניה, אך גם בארצות הברית ובקנדה.

בפתח ספרו, 'על החירות', מיל ממקם כמוטו ציטטה מתוך דברים של וילהלם פון הומבולדט, אחד הדוברים המרכזיים של הרומנטיקה הגרמנית, "המצטיין כל כך גם כחכם וגם כמדינאי", והמשבח את "חשיבותה העיקרית והמוחלטת של ההתפתחות האישית על רבגוניותה העשירה ביותר" (הציטוטים לקוחים מתוך תרגומו של אריה סימון שיצא בהוצאת מאגנס). בקטע מפורסם בפרק השלישי של הספר מאמץ מיל את החזון של הומבולדט, שלפיו "מטרת האדם […] אינה אלא התפתחותם המלאה וההרמונית ביותר של כוחותיו עד כדי יחידה שלמה ובעלת אחדות פנימית […] אישיות הכוחות וההתפתחות היא היא המטרה שאליה צריך כל אדם לכוון את מאמציו בלי הרף". בהמשך, הוא כותב כי "אישיות והתפתחות דבר אחד הן", ו"רק מטיפוח האישיות יוצאים, או יכולים לצאת, אנשים מפותחים כהלכה". והוא מוסיף: 

"כי איך ובמה ישובח איזה מצב של העניינים האנושיים יותר מאשר בהיאמר עליו שהוא מקרב את בני האדם עצמם לתכלית השלמות האפשרית להם? ובמה יגונה איזה מכשול החוסם את הדרך אל הטוב, יותר מאשר בהיאמר עליו שהוא מונע בעד התקרבות זו?"

 בדומה לכך, מיל טוען כי מלבד אנוכיות בלתי נשלטת, "הסיבה העיקרית ההופכת את החיים לבלתי מספקים היא היעדרו של טיפוח מנטלי". וברוח הדברים הללו, חשיבותה של החירות, על פי מיל, נעוצה בכך שהיא מאפשרת פיתוח אנושי. הרוע של העריצות טמון בכך שהיא אינה מאפשרת הפעלה נאותה של היכולות המוסריות, האינטלקטואליות והאחרות של אלה הכפופים לעריצות. מיל סולל אפוא את הדרך להבנה עבה ועשירה של מושג החירות. היא מתקיימת לא רק במצב של חסינות מהתערבות חיצונית (חירות שלילית), אלא גם במצב שבו התנאים, שבהם חיים בני אדם (תנאי הרקע), מאפשרים להם פיתוח של היכולות האינטלקטואליות והמוסריות שלהם.

מיל ראה בחברה איום על האינדיבידואליות של היחיד. ברוח אידאל האותנטיות המזוהה עם רוסו, הרדר, ראלף ווֹלדו אמרסון, ווֹלט וויטמן והנרי דוד תורו, הוא משתמש במילים חריפות כדי לגנות חיים של קונפורמיות וציות לקונבנציות חברתיות. אדם ש"תוכנית החיים" שלו נבחרת עבורו על ידי החברה "אין לו צורך בשום כישרון אחר חוץ מן החיקוי הקופי", הוא כותב. הדרך להגיע לאינדיבידואליות היא זו של פיתוח "אופי" (מושג שגם אריסטו הקנה לו מרכזיות): "על אדם שתשוקותיו ויצריו משלו הם, בהיותם משקפים את טבעו האישי לאחר שנתפתח ונשתנה על ידי תרבותו המיוחדת לו – על אדם כזה אומרים אנו שהוא בעל אופי". את האופי יכול אדם להשיג על ידי טיפוח היכולות האינטלקטואליות והמוסריות שלו. מי שהיכולות האלו שלו פותחו כהלכה, מחונן בביטחון העצמי הנחוץ לעמידה כנגד לחצי החברה ולהצמחת החלטות החיים שלו מתוך עצמו. יתר על כן, יכולות אינטלקטואליות ומוסריות מתפתחות בדרך כלל במקביל. רק לעתים רחוקות אינטלקט שפוּתח היטב יימצא בלתי מלווה על ידי תבונה מעשית, שליטה עצמית ותחושת צדק, ובדרך כלל הוא ילווה גם על ידי מידות טובות אחרות שהן חשובות ביחסינו עם הזולת. 

לפי הפילוסוף הבריטי אלן ראיין (Ryan), "מיל רצה ליצור חברה של ליברלים, לא אוסף של מונאדות ליברליות". מיל הבין היטב כי בין בני האדם החיים בחברה מתקיימת "תלות הדדית", היינו ששגשוגו של האחד מעשיר את האחרים, ושגם ההפך נכון: מצבו הגרוע של האחד מפחית את שגשוגם של האחרים. כך כתב מיל: "במדה שמתפתחת אישיותו של כל יחיד ויחיד, בה במדה נעשה הוא בעל ערך יותר גדול לעצמו, ומתוך כך יכול הוא להיות בעל ערך יותר גדול גם לאחרים. כי מציאותו מתעשרת בתוכן חיוני, וכשהתוכן החיוני מתרבה ביחידים, ממילא מתרבה הוא גם בגוש החברתי שהיחידים מהווים אותו". מיל סבר כי תפקיד המדינה הוא ליצור את התנאים לשגשוג האינטלקטואלי והמוסרי של האזרחים. "השאלה הראשונה ביחס למוסדות פוליטיים באשר הם", הוא כתב, "היא באיזו מידה הם מסוגלים להטמיע בקרב חברי הקהילה את האיכויות המוסריות והאינטלקטואליות הרצויות". 

המפתח לשגשוג אנושי, על פי מיל, הוא חינוך. חשוב בהקשר הזה לזכור את הנסיבות: רק כמחצית מהילדים הלכו לבתי הספר בתקופה שבה הוא כתב. מיל דיבר על שני סוגים של חינוך שהם חיוניים להשגת השגשוג האנושי: חינוך ברוח אידאל הבילדונג שהוזכר קודם לכן, ולימוד בית ספרי, היינו חינוך המכוון למתן השכלה ולהקניית משמעת ונוהגי עבודה. מיל הדגיש את חובתה של המדינה לספק לאזרחיה חינוך בית ספרי. הוא סבר כי ניתן להכיר בקיומם של בתי ספר פרטיים, ואולם על המדינה להקים בתי ספר בניהולה, כדי שאלה יהוו דגם לחיקוי על ידי כל בתי הספר האחרים. הוא הציע כי המדינה תאכוף אמת מידה אחידה על כל בתי הספר במדינה באמצעות קיומן של בחינות אוניברסליות. הוא גם סבר כי המדינה צריכה לסבסד את החינוך של ילדים שהוריהם אינם יכולים לעמוד בעלויות החינוך של ילדיהם. וכמובן, הוא טען כי גם ילדות צריכות ליהנות מיתרונות החינוך, בדיוק כמו ילדים. 

אמנם, כפי שכתב אלן ראיין, "לכתוב על מיל פירושו לכתוב על חינוך", אך לכתוב על מיל פירושו גם לכתוב על כלכלה פוליטית. ב־-1848 פרסם מיל את ספרו 'עקרונות הכלכלה המדינית'. הוא דן בספר בהרחבה בקניין הפרטי, ובמסגרת זו הוא דן בהרחבה גם בסוציאליזם ובחשיבות החלוקה מחדש של העושר. מיל סבר כי מערכת המס צריכה למלא תפקיד חשוב בהפחתת חוסר השוויון. הוא התנגד אמנם להטלת מס הכנסה, משום שהניח שרק הטיפשים וההגונים יימנעו מהעלמת הכנסותיהם, אבל תחת זאת הוא דגל בהטלת שורה של מסים אחרים: מס על בתים, מס על חפצי ערך יקרים כמו תכשיטים ומרכבות יקרות, ומס ירושה כבד, וזאת בנימוק שאין לאף אדם זכות ליהנות מעושר שלא בעקבות הפעלה של כישוריו ושלא כתוצאה ממאמציו. 

נקודות הדמיון בין מיל למרקס הן רבות. כמו מרקס, גם מיל הבין היטב את הקונפליקט המעמדי המתקיים בחברה התעשייתית. הוא התבטא בחריפות נגד האגואיזם של בעלי ההון ונגד הנכלוליות והרמאויות שבאמצעותן הם משיגים את עושרם. השניים הבינו היטב כי בקפיטליזם התעשייתי העושר אינו מגיע לידי אלה היוצרים אותו, וכי המערכת הכלכלית של זמנם מחריבה את האנושיות של העובדים. ובדומה למרקס, מיל סבר שאם בחברה הקפיטליסטית "אינדיבידואליות" ו"חירות" מצריכות בעלות בקניין פרטי, כי אז הרוב המכריע של בני האדם בחברה בת זמנו חסרו את האמצעים לפיתוח האינדיבידואליות שלהם ולא היו חופשיים. אולם, בניגוד למרקס, שבשלב מסוים חשב שאפשר לפתור את בעיות הפרולטריון אחת ולתמיד בדרך של מהפכה, מיל האמין בהתקדמות הדרגתית, עקב בצד אגודל, ובדרך של "הנדסה חברתית", ורצה לפשר בין בעלי ההון והפרולטריון, כלומר לרכך את הקונפליקט המעמדי. הוא האמין כי ניתן לעשות זאת, בין השאר, על ידי שיתוף עובדים ברווחים והקמת קואופרטיבים של עובדים. הוא גם הכיר בתרומה של איגודים מקצועיים לקידום האינטרסים של חבריהם. מיל האמין בשווקים תחרותיים, משום שסבר שהם יכולים להוביל ליעילות ולחדשנות, אך לא התנגד להלאמת מונופולים טבעיים כגון גז, מים, רכבות ודואר. אסור לשכוח, כמובן, את ההבדל המכריע בין מיל לבין מרקס באשר לתרופה המרכזית לפתרון תחלואי החברה: מרקס סבר שהתרופה היא ביטול הקניין הפרטי, ואילו מיל תמך בהמשך קיומו של הקניין הזה (וכאמור, בהמשך קיומם של שווקים). 

"הליברלים החדשים" 

רעיונותיו של מיל סיפקו לדור שלם של פילוסופים, אינטלקטואלים ציבוריים ופוליטיקאים בריטים, בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, תשתית רעיונית ליצירת שינוי מקיף בתכניה של הדוקטרינה הליברלית. קבוצה זו של הוגים ופעילים ידועה כ"הליברלים החדשים", שפיתחו את הגותם לא בדרך אקדמית מופשטת ומרוחקת, אלא תוך התמודדות עם הבעיות האמיתיות של זמנם. 

מייקל פרידן (Freeden) כותב כי הליברלים החדשים צמחו בעקבות הבנה של המחירים האנושיים והחברתיים של המהפכה התעשייתית ובמקביל לעליית ההגות הסוציאליסטית. הם הושפעו מההגות הזו, אך לא שילבו רכיבים סוציאליסטיים אל תוך ההגות הליברלית. במקום זאת הם נטלו רכיבים מתוך הליברליזם – בראש ובראשונה רעיון האינדיבידואליות של מיל – והמשיכו לפתחם. 

הליברלים החדשים קידמו ליברליזם שנקודת המוצא שלו היא הערך המוסרי שבשגשוג האנושי, היינו יכולתם של בני האדם לפתח את היכולות האינטלקטואליות והמוסריות שלהם. עמדותיהם אלה הכתיבו את האופן שבו הם תפסו את מושג החירות. אחד משני ההוגים החשובים ביותר של הליברליזם החדש, ג'ון אטקינסון הובסון, כתב למשל כי חירות משמעה "נגישות לכל האמצעים החומריים והמוסריים הנחוצים לשם הפיתוח האישי". 

הליברלים החדשים תפסו את המדינה כסוכן מוסרי מן המעלה הראשונה, שתפקידו לנקוט צעדים יזומים ומתוכננים לשם יצירת תנאי הרקע הנחוצים לשגשוג, למשל אספקת שירותי בריאות, חינוך, דיור, שכר מינימום, הגבלת שעות העבודה, בטיחות בעבודה ועוד. בשבילם, המדינה לא הייתה רע הכרחי, אלא מכשיר ראשון במעלה לשיפור מצבם של בני האדם. כך, למשל, ליאונרד טרלאוני הובהאוס, ההוגה החשוב השני של הליברליזם החדש, כתב כי תפקיד המדינה הוא ליצור את "החירות המלאה של חיי הרוח", על ידי כך שתספק לכל אדם את "התנאים הנאותים ביותר הנדרשים לצמיחתו" ו"לשיפור חייו". בדומה לכך, הובסון כתב כי "המדינה קיימת בעיקר לשם פיתוח האישיות של היחיד", וכי "שום אדם אינו מסוגל להגיע לפיתוח עצמי אם המדינה אינה מעמידה לרשותו סדרה של זכויות רווחה". הובסון קישר בבירור את עמדתו ביחס למדינה לגישה הסוציאל־דמוקרטית. הוא טען כי תפקיד המדינה אינו לבטל את השוק, להלאים את הכלכלה או להפוך את כל העובדים לעובדי ציבור, אלא תפקידה הוא לספק לכל העובדים, "במחיר עלות, את התנאים הכלכליים הנחוצים להשבחה ולהפעלה של הכוחות האישיים שלהם". לדידו המדינה צריכה גם לספק שירותים ציבוריים, ולספק לאנשי הקבוצות החלשות בחברה את הצרכים הבסיסיים שלהם, ובכלל זה מזון, לבוש ודיור. 

בהמשך למיל, הליברלים החדשים הציעו תפיסה של יחסים מעגליים בין האדם והחברה: תנאים חברתיים וכלכליים ממלאים תפקיד חשוב ביצירת האופנים שבהם האדם מממש את היכולות שלו, ואולם החברה מתעשרת ככל שהיא מורכבת מבני אדם המסוגלים לממש את היכולות שלהם באופן משמעותי. כפי שכתב הובהאוס, "החברה האידאלית היא מכלול שחי ומשגשג מכוח הצמיחה ההרמונית של חלקיו, וכאשר כל אחד מהחלקים מתפתח על פי מתכונתו וטבעו, הוא מסייע להתפתחותם של כל החלקים האחרים". ברוח זאת, הוא כתב גם כי כל מה שאדם עושה או חושב, "עשוי להשפיע במישרין או בעקיפין על המחשבה, הפעולה והאופי של כל אלה שעמם הוא בא במגע". 

בהסתמך על עמדותיהם, הליברלים החדשים יזמו סדרה של רפורמות חברתיות, שבהמשך אומצו על ידי הממשלה המרכזית ועל ידי רשויות מקומיות בבריטניה, והניחו את היסודות למדינת הרווחה הבריטית והאירופית של המאה ה־20. בעקבותיהם, כותב מייקל פרידן, "הפכה המדינה סוכן מרכזי, גם אם לא יחיד, של טוב ציבורי ומידות טובות ציבוריות". פרידן מרחיק לכת עד כדי קביעה כי "מדינת הרווחה הייתה בבירור תוצר ליברלי, וטעות היא לקבוע שאין לליברליזם פתרונות לבעיותיה. הבלבול הנוכחי ביחס להשתמעויות האידאולוגיות של הרווחה נובע בחלקו מהכנסת ליברליזם חוזי ופילוסופי אמריקאי שאין לו קשר אל התפתחות הליברליזם הסוציאל־אירופי".

מכיוון שהליברלים החדשים יצרו שיווי משקל חדש בין זכויות היחיד לבין כוח המדינה, הם הפחיתו ממשקלן של כמה מהזכויות המקודשות של הליברליזם הקלאסי. לדוגמה, הם מיעטו בחשיבותם של חופש החוזים (במיוחד חוזי עבודה) וזכות הקניין. הם סברו כי יש לאזן את הזכויות האלה אל מול הצורך של המדינה להבטיח רווחה לאזרחיה. כמו כן, הליברלים החדשים היו מודעים לבעיות הקשות היכולות להתעורר מכך ששווקים יושארו בלא רגולציה, גם כזו הפוגעת בחופש החוזים ובזכות הקניין. 

הליברלים החדשים תפסו בעלות על הון לא רק כתוצאה של יוזמת הבעלים (העמדה הלוקיאנית־ליברטריאנית), אלא גם כתוצאה של התנאים יצירי המדינה (אספקת תשתיות של כבישים, חשמל ומים; הכשרת עובדים; שמירת הסֵדר הציבורי על ידי כוחות משטרה), שאפשרו לבעלי ההון להשיג את הונם. לפיכך, הם ראו במיסוי העברה לחברה של החלק המגיע לה מתוך העושר שנוצר על ידי יחידים. 

הגותם של הליברלים החדשים השפיעה על הפילוסוף האמריקאי ג'ון דיואי ועל הגותם של הוגים צפון־אמריקאים נוספים. כאשר ג'ון רולס שהה באוקספורד ב־1952 הוא נחשף להגות ממשיכיהם של הליברלים החדשים, והדבר השפיע על האופן שבו עיצב את כלל הצדק השני שלו הנוגע לחלוקה של טובין כלכליים־חברתיים. 

הליברליזם של השגשוג והמרקסיזם 

לליברליזם מהסוג הזה יש דימיון רב לאידאלים המרקסיסטיים של שגשוג אנושי, הכוללים בין היתר מחיקה או צמצום של ריבודים חברתיים, של אי־שוויון במשאבים, והשאיפה לחיסולם או צמצומם של דיכוי וניצול החוסמים בני אדם ממימוש היכולות האנושיות הטמונות בהם.

אין בכך כדי להפתיע. כפי שראינו, שורשיו של הליברליזם של השגשוג נעוצים במושג השגשוג של אריסטו. מנגד, מחברים רבים הצביעו על השורשים האריסטוטליים של הגותו של מרקס. בספרו Democratic Individuality, אלן גילברט כותב כי ניתן לראות את הקומוניזם של מרקס, שהוא "תאוריה המעריכה פעילויות […] על פי המידה שבה הן מקדמות אושר אישי ומשפיעות על איכות החיים האנושיים […] כתיקון וכזיקוק של מושג השגשוג האריסטוטלי". סוציאליסט בן זמנו של מרקס קרא לו "האריסטו של המאה ה־19". 

על תפיסת השגשוג של מרקס ניתן ללמוד גם מדיונו בצרכים האנושיים, ומדיון זה עולה כי שגשוג אנושי פירושו מתן ביטוי ליצירתיות של האדם, הפנמה של חינוך, פעילות אינטלקטואלית, יצירת אמנות, הנאה אסתטית, חיים רגשיים, עבודה מספקת וחיים קהילתיים משמעותיים. המרקסיזם הוא, אפוא, תאוריה מובהקת של שגשוג אנושי כוללני. לדידו של מרקס, חירות אמיתית היא היכולת לפתח כישורים אנושיים, והחיים הראויים הם אלה שבהם אדם פועל בממדי חיים מגוונים. המרקסיזם רואה את התנאים החברתיים תחת הקפיטליזם כמדכאים את יכולתם של בני האדם להגיע לשגשוג אנושי, וכתוצאה מכך ככרוכים בבזבוז עצום של יכולות אנושיות. זאת, במיוחד בספֵרה של העבודה. 

בהקשר זה, יש חשיבות מיוחדת למושג מרכזי אצל מרקס: הניכור. הניכור, על פי מרקס, יכול ללבוש שורה של צורות: ניכור מתהליכי הייצור, מתוצרי הייצור ומבני אדם אחרים המשתתפים בתהליכי הייצור. ואולם, דומה שכאשר מרקס מדבר על ניכור הוא מתכוון בראש ובראשונה לניכורו של האדם מאנושיותו, היינו מיכולתו לפתח ולממש את היכולות האנושיות שלו. המרקסיזם מבקש לסלק סוג זה של ניכור, היינו ליצור את התנאים החברתיים שיאפשרו לבני האדם פיתוח מרבי של כל היכולות האנושיות שלהם. 

הליברליזם של השגשוג והסוציאל־דמוקרטיה

הליברליזם של השגשוג נקרא לא אחת "ליברליזם סוציאלי" וגם "סוציאליזם ליברלי", והוא קרוב לא רק להגותו של מרקס אלא גם לסוציאל־דמוקרטיה, ששורשיה במרקסיזם של המאה ה־19. אדוארד ברנשטיין והוגים מרקסיסטים אחרים באירופה ובאנגליה דחו את המטריאליזם ההיסטורי של "המרקסיזם המדעי". הם ראו אותו כנשלט יתר על המידה על ידי חשיבה כלכלית, וכהגות שאינה נותנת די מקום לתפקיד שממלאים אידאלים מוסריים, הן בהיסטוריה האנושית והן ברפרטואר המוטיבציות של בני האדם. הם גם דחו את "הפרוגנוזה" של המרקסיזם המדעי בדבר הקריסה מבפנים של הקפיטליזם. הם הכירו בכוחו העצום של הקפיטליזם "להמציא את עצמו מחדש" ולהתאושש ממשבריו, וכן בכוחו לביית את מתנגדיו. לפיכך, במקום הציפייה לקריסת הקפיטליזם, סוציאל־דמוקרטים הטיפו לגיוס כוח פוליטי לשם פעולה בפרלמנטים דמוקרטיים. 

בסוף המאה ה־19 ובעשורים הראשונים של המאה ה־20, תכניתם של הסוציאל־דמוקרטים חפפה לתכנית המרקסיסטית הקלאסית, היינו הלאמה של אמצעי הייצור, וחתירה ל"כיוונם של אנרגיות ומשאבים באופן רציונלי לשם מימושם של צרכים אנושיים, ויצירת התנאים החברתיים שיאפשרו פיתוח בלתי מוגבל של האישיות", כפי שכותב אדם פשוורסקי (Przeworski). הם האמינו שאם הם יצליחו לגרום למדינה לאמץ סדרה של רפורמות חברתיות (דיור ציבורי, ביטוח נגד אבטלה, שכר מינימום, מס הכנסה, מס ירושה, פנסיות לקשישים ועוד), הדבר יוביל בסופו של דבר להשגת היעד הסופי שלהם. ואולם, סוציאל־דמוקרטים לא זכו באף מדינה ברוב הפרלמנטרי שנדרש כדי להביא להלאמה של אמצעי הייצור (לא אחת, שליש מהעובדים הצביעו למפלגות בורגניות), וכתוצאה מכך רק מעט מאוד מאמצעי הייצור במדינות שבהן הם פעלו הולאמו. הם הסתפקו אפוא ברפורמות שבסופו של דבר הולידו את מדינת הרווחה, דבר שבו הם הצליחו במדינות רבות במידה לא־מעטה, ובהמשך הם הפכו את השגת הרפורמות מאמצעי ליעד שניתן להסתפק בו. 

יפתח גולדמן כתב כי "מכל המשטרים הפוליטיים והכלכליים אשר הוקמו בפועל במאה ה־20, דווקא מדינת הרווחה האוניברסלית, ובעיקר כפי שעוצבה בארצות סקנדינביה, היא הדבר הקרוב ביותר למה שראה מרקס בחזונו […]. ההישגים המרשימים של הסוציאל־דמוקרטיה בסקנדינביה מלמדים גם עד כמה רחוק אפשר להגיע, אף אם רק חלק מההון עובר לידיים ציבוריות". 

במידה לא מעטה בהשראת הגותו של הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס, הסוציאל־דמוקרטים קידמו רגולציה להכוונת השוק, כלומר לשליטה עקיפה בשוק באמצעות הפרלמנט, כדי שחלק מפעולתו תכוון למימושם של יעדים קולקטיביים. במילים אחרות, סוציאל־דמוקרטים רואים בדמוקרטיה הפרלמנטרית מנגנון פוליטי לפיצויָם של עובדים על החולשה שממנה הם סובלים בשוק – היעדר היכולת שלהם לכוון השקעות, בגלל היעדר הבעלות שלהם על אמצעי הייצור ועל ההון. בנוסף הם רואים בה מנגנון פוליטי שוויונאי שאמור לפצות עובדים על הנחיתות שיש להם בשוק כתוצאה מכך ש"כוח ההצבעה" שלהם בשוק באמצעות כספם מועט לאין ערוך מזה של בעלי ההון. 

ההיסטוריון טוני ג'אדט כתב כי "הסוציאל־דמוקרטיה הייתה תמיד מדיניות כלאיים […] היא מיזגה את החלום הסוציאליסטי על אוטופיה פוסט־קפיטליסטית עם הכרה מפוכחת בצורך לחיות ולפעול בעולם קפיטליסטי, שבעליל לא עמד לנשום את נשימתו האחרונה כפי שהתנבא מרקס אי־אז ב־1848". אכן, הסוציאל־דמוקרטיה תפקדה כל העת בַּסתירה שבין התנגדותה לקפיטליזם לבין הצורך שלה לתמוך בהמשך קיומו של הקפיטליזם וביכולת שלו להמשיך בהשקעותיו כדי לאפשר תעסוקה מלאה והעלאות שכר (העלאות שבתהליך מעגלי יצרו את הביקושים למוצרים ולשירותים של השוק הקפיטליסטי). ג'אדט הוסיף כי בתוך כך גם "נוצר פרדוקס מרתק, כשהצלתו של הקפיטליזם – ובעצם פריחתו בעשורים הבאים – באה בזכות שינויים שנחשבו אז (ונחשבים גם היום) לביטויים של סוציאליזם". אך לא רק את הקפיטליזם הצילה הסוציאל־דמוקרטיה. אחד הלקחים שאינטלקטואלים שמאליים הפיקו מעליית הפשיזם של שנות השלושים היה שרק מדיניות סוציאל־דמוקרטית עשויה להגן מפני עלייה נוספת של טוטליטריות.

ג'אדט ציטט דברים שכתב הסוציולוג והפילוסוף ראלף דארנדורף (Dahrendorf): "במובנים רבים, הקונצנזוס הסוציאל־דמוקרטי מגלם את ההתקדמות ההיסטורית החשובה ביותר עד כה. מעולם לא נהנו אנשים רבים כל כך מסיכויי חיים רבים כל כך". וג'אדט הוסיף:

 "(דארנדורף) צדק. הסוציאל־דמוקרטים וממשלי הרווחה לא רק שמרו על תעסוקה מלאה במשך קרוב לשלושה עשורים, אלא גם קיימו שיעורי צמיחה שהתחרו בהצלחה – ואף יותר – עם אלה של כלכלות השוק הישנות, החופשיות מכבלים. ועל בסיס ההצלחות הכלכליות האלה הם הנהיגו שורה של שינויים חברתיים חדים ועמוקים". 

ברוח דומה, הפילוסוף הגרמני אקסל הונת (Honneth) כתב כי כתוצאה מהמשטר הסוציאל־דמוקרטי של שני העשורים "כי איך ובמה ישובח איזה מצב של העניינים האנושיים יותר מאשר בהיאמר עליו שהוא מקרב את בני האדם עצמם לתכלית השלמות האפשרית להם? ובמה יגונה איזה מכשול החוסם את הדרך אל הטוב, יותר מאשר בהיאמר עליו שהוא מונע בעד התקרבות זו?"שלאחר תום מלחמת העולם השנייה, "השתפרו באופן ניכר התנאים לקיומן של צורות יעילות להשוואת ההזדמנויות בתחומי החינוך, המדיניות החברתית ומדיניות העבודה בכל תחומי המפתח של האינטגרציה הנורמטיבית של החברות הקפיטליסטיות; ויתר על כן, גם ניכרה התקדמות מוסרית שחרגה בהרבה ממה שנחשב עד אז כעולה בקנה אחד עם תנאי הקיום של הקפיטליזם". הונת מוסיף דברים שדומה כי הם חשובים במיוחד למשפטנים: 

"בעשרים השנים של העידן הסוציאל־דמוקרטי לא ידע אף תחום קידמה מוסרית כה ברורה כמו זו שהתחוללה בספֵירת הסדר המשפטי המודרני: לא זו בלבד שבלחץ הנפגעים סולקו אפליות שהיו מעוגנות בחוק, שאסרו והטילו סנקציות או חרמות על קיום פרקטיקות של מיעוטים תרבותיים או מיניים, אלא שבתחומים רבים גם הונהגו חירויות חדשות וחוקים חברתיים חדשים (חוקי עבודה, עונשין ומשפחה), חוקים ששיפרו את תנאי הפתיחה הכלכליים והחברתיים של התפתחות אישית אוטונומית. במקביל להרחבת הזכויות הסובייקטיביות גם הוכלל השוויון בפני החוק, והודות לכך קבוצות שהיו מודרות עד כה (זרים) השיגו לראשונה זכויות אזרח, ומיעוטים תרבותיים קיבלו זכויות מיוחדות חדשות (זכויות תרבותיות)." 

והונת מסכם: "בסך הכל אפשר לומר, כי בשלב זה האוטונומיה החוקית של כל בני החברה זכתה להגנה טובה יותר מאשר בכל התקופות הקודמות של הקפיטליזם". 

אפילו בארצות הברית ניתן לאתר רכיבים סוציאל־דמוקרטיים במדיניות הממשלה במאה ה־20. הכלכלן פול קרוגמן כתב כי הניו־דיל של הנשיא רוזוולט יצר כמה עשורים של שגשוג כלכלי שהיה חסר תקדים בתולדות ארצות הברית – שגשוג כלכלי שהתבטא בהרחבה ניכרת של המעמד הבינוני האמריקאי ובצמצום הפערים בעושר בין העשירים והעניים. על פי קרוגמן, עשורים אלה התאפיינו בכמה רכיבים. ראשית, הטלת מסים על העשירים – מס הכנסה, מס חברות ומס ירושה – באופן שפגע בהכנסות ובעושר של העשירים. הפרומיל העליון בעושר האמריקאי החזיק ב־1929 ב־20 אחוזים מהעושר של המדינה, כותב קרוגמן, ובשנות החמישים השיעור הזה ירד ל־10 אחוזים. שנית, בעקבות הניו־דיל חל גידול ניכר במספרם של החברים באיגודים המקצועיים. מספר החברים באיגודים שולש בין השנים 1938-1933, והוא הוכפל אחר כך עד 1947. התוצאה הייתה שבסוף מלחמת העולם השנייה שליש מהעובדים הלא־חקלאיים בארצות הברית השתייכו לאיגודים מקצועיים, ועובדים רבים אחרים זכו בשכר שהיה מקביל לשכרם של חברי האיגודים. שלישית, הופעלה מדיניות של פיקוח על השכר שמנעה היווצרותם של פערי שכר גדולים. ולבסוף, הוגדל הביטחון החברתי: בתום מלחמת העולם השנייה רק 30 אחוזים מהאמריקאים נהנו מביטוח בריאות, ואולם ב־1970 היה השיעור 85 אחוזים. 

אך החל מתקופת הממשל של הנשיא רונלד רייגן הישגים גדולים אלה הוסגו לאחור בעקבות אימוצה של מדיניות חברתית־כלכלית נאו־ליברלית, שהייתה מבוססת על הטבות מס בהיקפים עצומים לעשירים, גידול ניכר בהוצאה הביטחונית וקיצוצים נרחבים בתוכניות הרווחה כדי לאפשר את הטבות המס וההוצאה הביטחונית. כפי שתועד אין־ספור פעמים, מדיניות זו יצרה עושר עצום בידי האלפיון העליון, האחוזון העליון וחמשת האחוזים העליונים; הותירה במקום, או אף הסיגה לאחור, את אנשי העשירונים התחתונים למשך עשרות שנים (למרות גידול מתמשך בתוצר הלאומי הגולמי); וגרמה לכך שעשרות מיליוני אמריקאים מקבלים שירותי רווחה ברמה של מדינות עולם שלישי. 

ליברליזם, מרקסיזם וסוציאל־דמוקרטיה: בין דימיון לשונות

מכל האמור לעיל עולה שקיימת חפיפה רבה בין מרקס למיל, ובין הליברליזם של השגשוג למרקסיזם ולסוציאל־דמוקרטיה. אך יחד עם זאת, אין לעמעם את ההבדלים שבין העמדות: עבור מרקסיסטים כל עוד יישאר קניין פרטי יתקיימו ניצול וניכור של עובדים. וכפי שטענו רבים, כל עוד הקניין הפרטי והשוק יישארו על מכונם, קיים תמיד החשש שהקבוצות החזקות מהבחינה הכלכלית יצליחו להצר מאוד את היקף החלוקה של התוצרים החברתיים לקבוצות האחרות החיות בחברה באמצעות המערכת הפוליטית. בניגוד לעמדה האמביוולנטית של הסוציאל־דמוקרטיה ביחס לקניין הפרטי, הליברליזם לא רק מוכן לאפשר את המשך קיומו של הקניין הזה, אלא הוא רואה בו חירות ליברלית יסודית, שההצדקות לה הן התרומה של הקניין לאוטונומיה האישית (בכפוף כמובן לכך שלרשות כל אדם יעמדו די משאבים כדי להפוך את האוטונומיה שלו למשמעותית) והתרומה של הקניין הפרטי לשגשוג האישי. 

אך למרות ששני הזרמים נחלקים בסוגיית הקניין,  אין להבין את הקניין באופן פשטני. מדובר באחד המוסדות המשפטיים המורכבים ורב־ההקשרים ביותר, מוסד החל על סוגים מגוונים של משאבים והמכונן יחסים מסוגים מגוונים בין בני אדם, ולכן כל אמירה אחת, חובקת־כל, על הקניין הפרטי תהיה רחוקה מאוד ממיצוי ההבנה הליברלית של המוסד. השאלה היכן צריך לעבור קו הגבול בין הקניין הפרטי ובין הקניין הקולקטיבי שנויה במחלוקת. כך למשל, קיימות עמדות ליברליות, כגון זו של הליברליזם של השגשוג, שעל פיהן הקניין בגופים המספקים לאזרחים שירותים חיוניים (חשמל, מים, תחבורה, בנקאות, ועוד) צריכים להיות חלק מן הקניין הקולקטיבי, ולא חלק מן הקניין הפרטי.      

ולמרות כל זאת, כפי שטענתי לכל ארכו של המאמר, בין המרקסיזם לבין הליברליזם, לפחות בגירסת השגשוג שלו, קיימת קרבה, שיכולה לשמש מקור להעשרה של כל אחת משתי התיאוריות הגדולות האלה. 

המאמר מבוסס על ספרו של המחבר 'אוטונומיה ושגשוג: לקראת ליברליזם סוציאל־דמוקרטי' שראה אור באפריל 2021 בהוצאת "כרמל"

פיגומים

מנחם מאוטנר הוא פרופסור מן המניין (אמריטוס) ומופקד הקתדרה למשפט אזרחי השוואתי ולתורת המשפט בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. כתביו עוסקים בקשר שבין המשפט והתרבות, ברב־תרבותיות ובתיאוריה הפוליטית הליברלית.