הספר TAZ של חכים ביי ביקש לשלב בין פעולה פוליטית לפעולה רוחנית, ובין ערעור על הסדר החברתי לשאיפה לשחרור תודעתי. אך למרות היומרה הרדיקלית, ובחלוף 31 שנה, ניתן לתהות האם רעיונותיו של ביי אינם מסייעים היום דווקא בתחזוק הסדר הקיים.
כדי להתמודד עם משבר האקלים, מבטיחים לנו שכל מה שצריך לעשות הוא לעבור לאנרגיה "נקייה" ולצמיחה "ירוקה". אך כיום כבר ברור שהדבקות בצמיחה הקפיטליסטית מחייבת ניצול בלתי פוסק של משאבים שבסופו קריסה אקולוגית.
ההסחרה של הכדורגל הפכה את הענף לעסק וניתקה את הקבוצות מבסיס האוהדים שלהן. בעשורים האחרונים התפתחה לכך חלופה דמוקרטית: קבוצות בבעלות ובניהול האוהדים.
במשך זמן רב מדי טשטשה הרטוריקה האינדיווידואליסטית של "דאגה עצמית" את יכולתנו לעבוד בצורה קולקטיבית למען מטרות משותפות. החברות הפוליטית עוסקת באחריות הדדית – אחריות שהופכת אותנו לטובים וחזקים יותר ממה שאנחנו יכולים להיות לבדנו.
השיח העכשווי על אוטומציה הוא תגובה למגמה עולמית ממשית: ישנן מעט מדי משרות עבור יותר מדי אנשים. אולם שיח זה מתעלם מהמקורות האמיתיים של המגמה: נסיגת התעשייה, התכווצות ההשקעות, ואליטות אולטרה־עשירות אשר חוסמות את הדרך אל חברה שבה המחסור הוא נחלת העבר.
'כלכלה עניה', ספרם של הכלכלנים זוכי פרס נובל אבהיגי'ט ברנג'י ואסתר דופלו, מבקש לסייע לעניים על ידי שילוב בין ניסויים אקראיים ויצירת תמריצים. בפועל, גישתם מתעלמת מהגורמים המערכתיים לעוני ומגנה על הסדר הכלכלי הנאו־ליברלי.
מבקרי השוויון טוענים שעוני הוא הבעיה ולא האי־שוויון, ושביקורת על פערים בחברה נובעת מקנאה. אבל יש סיבות טובות להתנגד לאי־שוויון בפני עצמו ולתוצאות שהוא גורם.
התיאוריה הקהילתנית של הפילוסוף מייקל סנדל מבקרת את הליברליזם וכשליו המוסריים של השוק, אבל מתעלמת מהמרקסיזם ומהאופן שבו השוק מעצב את החברה.
שלוש הערות על עלייתה של ההומופוביה.
המועסקות בשירותי הבריאות, החינוך והרווחה נתונות לרפורמות חוזרות ונשנות הפוגעות בתנאי העבודה שלהן. התמודדות והתנגדות לרפורמות מצריכה בנייה של גשרים וקואליציה רחבה של מקצועות הטיפול.
בעולם של היום, אי־שוויון וקיטוב מעמדי הם כבר לא תוצאה של יחסי עבודה אלא של בעלות על נדל"ן ונכסים. לכן קווי השבר הכלכליים שיצר הנאו־ליברליזם באים לידי ביטוי במונחים דוריים, כשהנפגע העיקרי הוא דור ה-Y.
רבים בשמאל המשכיל נוטים לראות את האיחוד האירופי כהישג היסטורי חשוב וכמגדלור של פוליטיקה פרוגרסיבית. אבל בשנים האחרונות, על רקע עליית הפופוליזם והיחלשות ההגמוניה הנאו־ליברלית, מתחילים להישמע גם קולות הטוענים שהשמאל צריך להתנגד לאיחוד האירופי, ושרק התנגדות כזאת יכולה לשקם את הברית ההיסטורית בין תנועות השמאל לבין מעמד העובדים.
הסוציאליזם המדינתי הוכיח: כשלנשים יש עצמאות כלכלית מגברים, הן לא נתקעות במערכות יחסים גרועות.
סוציאליסטים גרמנים ידעו שהצימאון לשנאפס, משקה עתיר אלכוהול, הוא מגפה בקרב מעמד הפועלים. כדי להילחם בו הם בנו את ארגוניהם סביב בירה.
מעבר לנאו־ליברליזם אנחנו עלולים למצוא את עצמנו לא במדינת רווחה פוסט־קפיטליסטית, אלא כצמיתים חסרי מעמד, חסרי רכוש וחסרי כוח פוליטי.
התיאוריה המוניטרית המודרנית, שמצדדת בהדפסת כסף וגירעונות תקציביים, עברה בשנים האחרונות משולי השיח הכלכלי למרכזו. אך מה שנעדר מהשיח הזה הוא מי יהנה מהזרמת הכספים – האליטה הפיננסית או האוכלוסייה בכללותה.
בריטניה בשנות השבעים הייתה כר פורה להתפתחות של סגנונות מחאה ששילבו אופנה, מוזיקה ותרבות. הניסיונות להבין את הזרמים המחאתיים־התרבותיים האלה בהיסטוריה הבריטית מספקים צוהר להבנת פוליטיקת המחאה של ימינו.
היווצרותן של פוליטיקה וזהויות מיניות שלובה בהתפתחות הקפיטליזם. היכרות עם ההיסטוריה המשותפת שלהן היא הכרחית לפוליטיקה שתדאג לכלל הקהילה הגאה.
כיום רבים בשמאל מבקשים לבטל את העבודה. אך המטרה של הסוציאליזם היא לשנות אותה.
כדי להתמודד עם משבר האקלים, "א־פוליטיות" ושינויי חקיקה קטנים לא יספיקו. מה שדרוש הוא חזון כולל שיגייס את הציבור לפעולה.