השינויים בעולם העבודה בעשורים האחרונים יצרו מעמד גלובלי חדש – הפרקריאט. הצרכים והמצוקות של המעמד הפגיע – ולכן המסוכן – הזה, מחייבים אותנו לחשוב מחדש על המושגים והפתרונות הפוליטיים שלנו.

על תעשיית המוות ומכונת המלחמה, על הברגים הקטנים וחסרי הדעת, על רצח המוני ושרירותי, על הקלות הבלתי נסבלת של האשמה, וגם של הטלת האשמה, ועל היחיד שנדרס בידי קולקטיבים: מסה קלאסית שנכתבה לפני 80 שנה ורק הופכת רלבנטית יותר מיום ליום

בדיון הציבורי על הפשיזם ההיסטורי, ובייחוד על המופע הגרמני שלו, ועל סכנות חזרתו בגרסה עדכנית למאה ה־21 מדברים רבות על השפל הגדול של 1929, אך שוכחים אירועים טראומטיים מוקדמים יותר. עודד היילברונר מציע לזכור את חשיבותן של טראומות קולקטיביות ואת ההתמודדות איתן בתור המפתח למניעת הידרדרות לפשיזם.

המהפכה התעשייתית מסמנת מפנה בתולדות האנושות כי היא הציבה את הרווח מעבר לכל שיקול אחר. היא פירקה את החברה, הרסה את הכפרים וביססה מערכת אלימה של שליטה עולמית. למרות שאפילו זרמים בשמאל אימצו את הנחות היסוד של התיעוש, התרבות הדמוקרטית היא החלופה ההגיונית היחידה.

השיח האקו־סוציאליסטי מגלה דפוסים של מחשבה אוטופיסטית ונוטה להתעלם מהמציאות החומרית של העולם כפי שהוא

מתנגדי העבודה המאורגנת מאשימים פעמים רבות את ארגוני העובדים בניסיונות להשתלט על מקום העבודה. בקטע מספרה ״עבודה מארגנת״, מאששת ניצן תנעמי טענות אלה. ארגוני עובדים ראויים לשמם שואפים שהעובדים ינהלו את מקום העבודה, יהיו הבעלים של עבודתם ויאתגרו את ההיגיון הקפיטליסטי השולט בעולמנו. היא גם מסבירה מדוע זה יהיה טוב לכולנו.