ספר המסות החדש של תהל פרוש מציע ביקורת נוקבת על הדרך שבה הקפיטליזם מתבטא בכל תחומי החיים שלנו ומנסח קריאה חדשה לקחת אחריות.
למה עובדים חייבים לחגוג את יום האישה.
'יורשים' נראית כמו עוד אחת מהסדרות שמספקות לנו הצצה למועדון הסגור, הזוהר והרקוב מוסרית של עשירי תבל. אך הסדרה מצליחה לחמוק מן המלכודות הרגילות, לחשוף את מנגנון ייצור העושר, ולהבהיר אחת ולתמיד שלעשירים ולנו אין שום דבר במשותף.
היחס החצוי לתשוקה ההומוסקסואלית בחברה הקפיטליסטית נובע מהניסיונות הבורגניים לכונן זהות אישית שמבוססת על בעלות על קניין פרטי. דווקא שחרור של התשוקה הזאת מסייע לנו לחשוב על אופי חדש של יחסים בין אנשים.
טרור הוא אחד המושגים המבלבלים והשנויים במחלוקת בלקסיקון הפוליטי. הדרך להבנתו היא חיבור בין העבר להווה, בין אלימות מדינתית לאלימות מרדנית ובין תנועות לאומניות לתנועות דתיות.
על הסתירה בין האמנות להתפתחות החברה, בעקבות תרגום 'לביקורת הכלכלה המדינית: מבוא והקדמה'.
שש תזות על החרדה, על הדרך שבה היא מונעת פעילות לוחמנית ואסטרטגיה אפשרית להתגברות עליה.
תמיכתם של ראשי תעשיית הטכנולוגיה בישראל במחאה נגד הרפורמה המשטרית אינה נובעת מחיבה יתרה לדמוקרטיה, אלא מרצון לשמר את הפריווילגיות של כוח העבודה המסובסד שמספקת להם המדינה.
הערות בעקבות תרגום "לביקורת הכלכלה המדינית: מבוא והקדמה".
אין מאבק לשחרור לאומי ללא מאבק בדיכוי כלכלי.
אין מאבק לשחרור לאומי ללא מאבק בדיכוי כלכלי.
אוסקר ויילד מוכר כיום הודות לשנינותו הסאטירית ולהישגיו הספרותיים. אך הוא היה גם סוציאליסט המחויב למאבק נגד דיכוי וניצול.
הגות פוליטית שאין לה קשר לתנועות פוליטיות מתעלמת מהישגי המאה האחרונה ומתבוססת בשיח "מהפכני" מנותק.
על מוחות הלטאה שמנהיגים את העולם.
תהפוכות הליברליזם במאתיים השנים האחרונות.
איך נטש השמאל את הפריפריה ולמה הוא חייב לקדם מדיניות של פיתוח.
הספר TAZ של חכים ביי ביקש לשלב בין פעולה פוליטית לפעולה רוחנית, ובין ערעור על הסדר החברתי לשאיפה לשחרור תודעתי. אך למרות היומרה הרדיקלית, ובחלוף 31 שנה, ניתן לתהות האם רעיונותיו של ביי אינם מסייעים היום דווקא בתחזוק הסדר הקיים.
כדי להתמודד עם משבר האקלים, מבטיחים לנו שכל מה שצריך לעשות הוא לעבור לאנרגיה "נקייה" ולצמיחה "ירוקה". אך כיום כבר ברור שהדבקות בצמיחה הקפיטליסטית מחייבת ניצול בלתי פוסק של משאבים שבסופו קריסה אקולוגית.
ההסחרה של הכדורגל הפכה את הענף לעסק וניתקה את הקבוצות מבסיס האוהדים שלהן. בעשורים האחרונים התפתחה לכך חלופה דמוקרטית: קבוצות בבעלות ובניהול האוהדים.
במשך זמן רב מדי טשטשה הרטוריקה האינדיווידואליסטית של "דאגה עצמית" את יכולתנו לעבוד בצורה קולקטיבית למען מטרות משותפות. החברות הפוליטית עוסקת באחריות הדדית – אחריות שהופכת אותנו לטובים וחזקים יותר ממה שאנחנו יכולים להיות לבדנו.