איך להיות אנטי-קפיטליסט במאה ה-21

אנו חיים בעולם שבו הקפיטליזם, כמערכת של יחסים מעמדיים ודינמיקות כלכליות, יוצר נזק עצום לחייהם של אנשים. הנזקים האלה מוכרים: עוני ופגיעוּת המתקיימים בתוך שפע רב; ריכוז של עושר וכוח החותר תחת הדמוקרטיה; תרבות של תחרות מופרזת ואינדיבידואליזם החותרים תחת הקהילה והסולידריות; אמצעי שליטה בעולם העבודה הפוגעים ברעיון הגדרתו העצמית של הפרט; עקרונות של גריפת רווחים, צרכנות וצמיחה המובילים אותנו לקראת אסון סביבתי; והרשימה עוד ארוכה.

למרות שבעיות אלה ידועות ברבים, המחשבה שקיימת אלטרנטיבה בת-קיימא לקפיטליזם, המסוגלת להימנע מהנזקים הללו ובאמת ובתמים לשפר את חיי האדם, נראית בלתי סבירה לרוב האנשים. הסבר חלקי לכך הוא קיומו של ספק בכך שהאלטרנטיבה – גם אם היא ניתנת לדמיון – באמת תעבוד בפועל. אולם גם בקרב אנשים שבאמת מאמינים בכך שאלטרנטיבה דמוקרטית, שוויונית וסולידרית לקפיטליזם היא דבר רצוי וניתן למימוש, קיים מעט מאוד ביטחון בכך שהשחרור מהקפיטליזם אפשרי מבחינה פוליטית. הבעיה איננה, בעיקרה, היכולת לדמיין את המטרה של שינוי חברתי משחרר, אלא היכולת לדמיין אסטרטגיה לשם מימוש המטרה הזאת – ובמילים אחרות, כיצד להגיע מכאן לשם.

ואכן, אין שום סיבה אינהרנטית לכך שלכל מטרה חברתית רצויה תהיה אסטרטגיה מתקבלת על הדעת. נקודה זו משמעותית במיוחד כשהמטרה המדוברת היא שינוי רדיקאלי של המבנה העומד בבסיס המערכת החברתית שלנו. ישנו פער גדול בין השאיפה לשיפור תנאים מוסדיים מסוימים, לבין הרצון לעיצוב מחדש של יסודות הסדר החברתי. ייתכן כי אין זה אפשרי לנסח אסטרטגיה כוללת לשינויה המשחרר של מערכת חברתית-כלכלית מורכבת כמו הקפיטליזם. זאת הייתה טענתו של פרדריך האייק בביקורת הקולנית שלו על הסוציאליזם, "האשליה הקטלנית" (The Fatal Conceit). לטענתו, אינטלקטואלים מאמינים בפנטזיה לפיה הם יכולים לדמיין אלטרנטיבה רדיקאלית למערכת החברתית הקיימת, ולממש אותה באמצעות פעולה פוליטית מכוונת. זוהי פנטזיה מפני שהתוצאות השליליות והבלתי-מכוונות של הנדסה חברתית נרחבת כל כך, יעלו באופן בלתי נמנע על התוצאות הטובות שאותן היא שאפה להביא. אם האייק צודק, התשובה לשאלה "מה דרוש על מנת ליצור אלטרנטיבה שוויוניות ודמוקרטית לקפיטליזם?" היא בפשטות, "כלום".

אין צורך להזדרז ולבטל את ביקורתו של האייק רק משום שהשתמש בה כדי להגן על שמרנות פוליטית. על כל פרויקט של שינוי חברתי עמוק לחשוש מתוצאות בלתי רצויות. ובכל זאת, הקפיטליזם עדיין הרסני ביותר וחוסם בפנינו את הדרך לשינוי חברתי רחב. מה שאנו זקוקים לו הוא הבנה של אסטרטגיות אנטי-קפיטליסטיות שמחד, נמנעות מהאופטימיות הכוזבת של משאלות לב, ומאידך, נמנעות מהפסימיזם המשתק הרואה בטרנספורמציה חברתית מטרה שנמצאת מחוץ להישג ידנו. מטרת החיבור הנוכחי היא להציג את האפשרות הזו בבהירות.

הגיונות אסטרטגיים

במאבקים אנטי-קפיטליסטיים, חמישה הגיונות אסטרטגיים היו בעלי חשיבות היסטורית מיוחדת: ריסוק, פירוק, אילוף, התנגדות ובריחה. על אף שבפועל האסטרטגיות האלה מתמזגות, כל אחת מהן מכתיבה דרך תגובה מסוימת לנזקיו של הקפיטליזם. לפיכך אבקש לטעון כי דווקא שילוב מסוים של האסטרטגיות הללו – שילוב שאליו אתייחס כ"שחיקה של הקפיטליזם" – מציע את החזון האסטרטגי הסביר ביותר להתעלות מעל לקפיטליזם במאה ה-21.

1. ריסוק הקפיטליזם

ריסוק הקפיטליזם הוא ההיגיון האסטרטגי הקלאסי של מהפכנים, שאת הלוגיקה הפנימית שלו ניתן לתאר באופן הבא:

המערכת הקפיטליסטית רקובה מן היסוד. כל ניסיון להפוך את החיים תחת הקפיטליזם לנסבלים יותר, ייכשל בסופו של דבר. רפורמות קטנות שישפרו מדי פעם בפעם את חייהם של אנשים כשישנם כוחות עממיים חזקים היא אולי אפשרית, אולם שיפורים מהסוג הזה תמיד יהיו פגיעים והפיכים. בסופו של דבר, זו אשליה שהקפיטליזם יכול להפוך לסדר חברתי המיטיב עם בני אדם, שבו אנשים רגילים יכולים לחיות חיים של רווחה ומשמעות. הקפיטליזם הוא במהותו בלתי ניתן לרפורמה. התקווה היחידה היא לפיכך להרוס אותו מן היסוד, לפנות את שרידיו, ולבנות אלטרנטיבה אחרת. כמו שנכתב במלים האחרונות של השיר "Solidarity Forever" מראשית המאה ה-20, "עולם חדש נברא אז משברי עולם ישן". יתכן כי מימושה השלם של החלופה לקפיטליזם יהיה הדרגתי, אך התנאי לשינוי הדרגתי הוא בהכרח ריסוק מוחלט של מערך הכוחות הנוכחי.

אבל איך עושים את זה? איך יכולים כוחות אנטי-קפיטליסטיים לצבור מספיק כוח להרוס את הקפיטליזם ולהחליפו באלטרנטיבה טובה יותר? זוהי אכן משימה מרתיעה, משום שכוחם של המעמדות השליטים, הכוח שהופך את הרפורמה של המערכת לאשלייתית, חוסם גם את היעד המהפכני של שבר במערכת. תיאוריה מהפכנית אנטי-קפיטליסטית, שהושפעה מכתביו של מרקס והורחבה על ידי לנין, גראמשי ואחרים, הציעה תשובה בעלת כוח משיכה משלה:

אמנם הקפיטליזם לעתים קרובות נראה בלתי-פגיע, אך זו גם מערכת מלאה בסתירות פנימיות ומועדת למשברים ולתקלות חוזרות ונשנות. לעתים המשברים הללו מגיעים לעוצמה שהופכת את המערכת כולה לשברירית ופגיעה. בגרסאות הקיצוניות יותר של התיאוריה, נטען כי ב"חוקי התנועה" של הקפיטליזם ישנן נטיות פנימיות הגורמות להחרפת המשברים המערכתיים באופן שהופך את הקפיטליזם למערכת שאינה בת-קיימא בטווח הארוך; למערכת שמשמידה את תנאי הקיום של עצמה. אולם גם אם אין נטייה מערכתית להחרפת המשברים, ניתן לחזות שיהיו מדי פעם בפעם משברים כלכליים חריפים שיהפכו את המערכת לפגיעה, בקעים בה יהפכו לאפשריים וניתן יהיה להפיל את המעמד השליט. הבעיה עבור מפלגה מהפכנית היא, אפוא, כיצד להיות בעמדה שבה תוכל לנצל את ההזדמנות העשויה להיווצר בעת משברים מערכתיים כאלו, כדי להוביל גיוס של ההמונים לכיבוש הכוח המדיני, בין אם בבחירות ובין אם בהפלתו המהפכנית של המשטר הקיים. לאחר השגת השליטה הפוליטית במדינה, המשימה הראשונה היא לעצב מחדש במהירות את המדינה עצמה כדי להפוך אותה לנשק מתאים לשינוי מהפכני, ולאחר מכן להשתמש בכוחה כדי לדכא את ההתנגדות של המעמדות השליטים ובני בריתם, להרוס את מבני הכוח העיקריים של הקפיטליזם, ולבנות את המוסדות הנחוצים לפיתוחה ארוך-הטווח של מערכת כלכלית אחרת.

גרסאות כאלה ואחרות של הטיעון הזה הסתובבו בראשיהם של מהפכנים שונים ברחבי העולם לאורך המאה ה-20. המרקסיזם המהפכני תדלק את המאבקים בתקווה ובאופטימיות, מפני שהוא לא רק הציע כתב אישום חריף נגד העולם הקיים, אלא גם תרחיש מתקבל על הדעת לאופן שבו ניתן לממש אלטרנטיבה משחררת. הדבר העניק לאנשים תעוזה, הזין את האמונה שהם נמצאים בצידה הנכון של ההיסטוריה, ושלמחויבות ולקורבנות העצומים שנדרשו מהם במאבקיהם בקפיטליזם, יש סיכוי ממשי להצליח. ולעתים, גם אם נדירות, המאבקים האלה להשתלטות מהפכנית על הכוח המדינתי הצליחו.

אולם השתלטויות מהפכניות מהסוג הזה מעולם לא הביאו ליצירתה של אלטרנטיבה דמוקרטית, שוויוניות וחופשית. בעוד שמהפכות שנעשו בשם הסוציאליזם והקומוניזם, הראו שניתן לבנות "עולם חדש משברי עולם ישן" ולשפר בדרכים מסוימות את רמת החיים החומרית של רוב האוכלוסייה לתקופה מסוימת, הראיות מהניסיונות ההרואיים לשינוי מהפכני במאה ה-20 מעידות שהם אינם מביאים לייסודו של אותו עולם חדש שהאידיאולוגיה המהפכנית חזתה. לשרוף עד היסוד את המוסדות והמבנים חברתיים הישנים הוא דבר אחד; לבנות מאפרם מוסדות משחררים חדשים הוא דבר אחר לחלוטין.

הסיבות לכך שמהפכות המאה ה-20 כשלו בניסיון להביא לשחרור אנושי איתן ובר-קיימא הוא, כמובן, נושא לדיונים סוערים. יש מי שטוען שהדבר קרה רק בשל נסיבות היסטוריות ספציפיות, שלא תמכו בניסיונות ליצירת שברים מערכתיים. המהפכות התחוללו בחברות נחשלות מבחינה כלכלית, מוקפות באויבים רבי כוח. יש מי שטוען שהסיבה היא שגיאות אסטרטגיות של הנהגת המהפכות הללו. אחרים מאשימים את מניעי ההנהגה: המנהיגים שעלו לגדולה במהלך המהפכות הללו הונעו על ידי שאיפה לכוח ומעמד חברתי, יותר משרצו להעצים את ההמונים ולדאוג לרווחתם. יש גם כאלו שטוענים שהכישלון הוא תוצאה אינהרנטית של כל ניסיון לגרום לשבר רדיקלי במערכת החברתית הקיימת. ישנם יותר מדי חלקים נעים, יותר מדי מורכבות ויותר מדי השלכות בלתי רצויות. כתוצאה מכך, כל ניסיון להביא לריסוק מערכתי נוטה באופן בלתי נמנע להסתיים בכאוס כה גדול, עד שהאליטות המהפכניות, ללא קשר למניעיהן, יהיו חייבות בסופו של דבר לפנות לאלימות ולדיכוי נרחבים כדי לתחזק את הסדר החברתי החדש. אלימות כזו, בתורה, הורסת את האפשרות לתהליך דמוקרטי משתף של בניית חברה חדשה.

ללא קשר לשאלה איזה מבין ההסברים הללו נכונים, אם בכלל, הטרגדיות המהפכניות של המאה ה-20 מעידות ששבר מערכתי לא עובד כאסטרטגיה לשחרור חברתי. אין להסיק מכך שיש לזנוח את רעיון גיבושה של אלטרנטיבה משחררת לקפיטליזם, המאורגנת סביב עקרונות שונים, כיעד המרכזי של שינוי חברתי. מה שכן מועמד בשאלה היא ההיתכנות של אסטרטגיה המנסה ליצור שבר מערכתי בדומיננטיות של הקפיטליזם.

למרות זאת, הרעיון של שבר מהפכני בקפיטליזם לא נעלם לגמרי. גם אם שבר שכזה כבר לא מהווה אסטרטגיה עקבית של אף כוח פוליטי משמעותי, הוא עדיין פונה לתסכול ולזעם הנובעים מחיים בעולם עם פערים כה חריפים ופוטנציאלים לא ממומשים לשגשוג אנוש, לצד מערכת פוליטית שנראה שהופכת ליותר ויותר אדישה ולא-דמוקרטית. אם, למרות זאת, קיים רצון אמיתי להפיכה משחררת של הקפיטליזם, חזונות מהדהדי זעם אינם מספיקים; מה שנחוץ הוא הגיון אסטרטגי בעל סיכוי להתממשות.

2. פירוק הקפיטליזם

מראשיתן של התנועות האנטי-קפיטליסטיות, היו אנשים שהיו שותפים לביקורת הקפיטליזם וליעדים הבסיסיים של המהפכנים, אך לא חלקו את האמונה שקרע משברי בקפיטליזם הוא סביר. עם זאת, הספקנות בנוגע לאפשרות של הפלת הקפיטליזם באופן מהפכני לא העידה על זניחת הרעיון של סוציאליזם:

גם אם מפלה סופית של הקפיטליזם, לפחות במדינות קפיטליסטיות מפותחות, היא בלתי אפשרית, ניתן להפוך את החברה לסוציאליסטית באמצעות רפורמות בהכוונת המדינה שיכניסו בהדרגה מרכיבים של אלטרנטיבה סוציאליסטית מלמעלה. משמעות הדבר היא שבמשך תקופה ארוכה יפעלו זה לצד זה מוסדות קפיטליסטיים וסוציאליסטיים בכלכלה מעורבת: בנקים קפיטליסטיים פרטיים יתקיימו לצד בנקים המנוהלים על ידי המדינה; חברות קפיטליסטיות פרטיות לצד חברות ממשלתיות, בייחוד בתחבורה, שירותים ציבוריים, שירותים רפואיים וענפים מסוימים של תעשייה כבדה; שווקי עבודה קפיטליסטיים יתקיימו לצד תעסוקה ממשלתית; תכנון ממשלתי של הקצאת השקעות לצד השקעות פרטיות שנועדו למקסם רווחים. בתרחיש הזה, לא יהיה רגע משברי מסוים שבו מערכת מסוימת מחליפה מערכת אחרת, אלא פירוק הדרגתי של הקפיטליזם ובניית האלטרנטיבה על ידי פעולה מתמשכת של המדינה.

התנאים המוקדמים ההכרחיים לכך שאסטרטגיה זו תהיה בת-קיימא הם, קודם כל, דמוקרטיה אלקטורלית יציבה, ושנית, מפלגת המונים סוציאליסטית המסוגלת לנצח בבחירות ולהישאר בשלטון מספיק זמן כדי להבטיח שהמבנים הכלכליים החדשים, שמנוהלים על ידי המדינה, ימוסדו בצורה יציבה. מן הסתם תהיה אופוזיציה והתנגדות, אך האמונה הייתה שהמוסדות הכלכליים הסוציאליסטיים-מדינתיים יוכיחו במהרה את ערכם וכך יצליחו לשמר את תמיכת ההמון.

רעיון ההכנסה ההדרגתית של סוציאליזם מלמעלה באמצעות רפורמה בהכוונת המדינה, זכה לתמיכה משמעותית בקרב אנטי-קפיטליסטים במחצית הראשונה של המאה ה-20. ומיד אחרי מלחמת העולם השנייה היה נראה שהוא מתקדם במקומות מסוימים, עם הלאמת מסילות הרכבת בבריטניה ב-1948, בניית מערכות בריאות ציבוריות במספר מדינות, התרחבות השירותים הציבוריים בבעלות המדינה במדינות רבות ואפילו בעלות ממשלתית על תעשיות מסוימות במספר מדינות קפיטליסטיות מפותחות. דובר רבות על הפוטנציאלים של "כלכלה מעורבת", והיו אנטי-קפיטליסטים שהאמינו שהתהליך יכול להיות גרעין שסביבו ניתן לבנות מגזר סוציאליסטי דינמי יותר.

זה לא קרה. הדינמיות של הקפיטליזם בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, לצד המתקפה האידיאולוגית נגד רעיון הסוציאליזם במדינות רבות, ובייחוד בארצות הברית, הסירו מסדר היום את הרחבת הסקטורים המולאמים של הכלכלות המעורבות. ההפיכה הצבאית נגד הממשלה הסוציאליסטית הנבחרת בצ'ילה ב-1973, לצד מהמורות אחרות במאמצים לסוציאליזם דמוקרטי, שחקו עוד יותר את האמונה שבחירות דמוקרטיות יכולות להוביל למסלול רפורמיסטי של פירוק הקפיטליזם. עד הרבע האחרון של המאה ה-20 הסקטורים בהכוונת המדינה של הכלכלות הקפיטליסטיות היו רחוקות מלהפוך לחיל החלוץ של כלכלה מסוג חדש, ובמקום זאת היו חשופות יותר ויותר למתקפה. תחת כותרת הנאו-ליברליזם, הפרטה, לא הלאמה, הייתה במוקד האג'נדה פוליטית, אפילו בחלק מהמפלגות הפוליטיות הבולטות שהיו מזוהות באופן מסורתי עם השמאל.

3. אילוף הקפיטליזם

הן ריסוק הקפיטליזם והן פירוקו רואים לנגד עיניהם את ההיתכנות הסופית של החלפת הקפיטליזם במערכת כלכלית מסוג שונה בתכלית: סוציאליזם. במובן הזה, לשתיהן יש שאיפות מהפכניות, גם אם הם נבדלים בהבנת האמצעים הדרושים להגשמת מטרותיהם.

אולם, קיימת האפשרות לראות בקפיטליזם כגורם לנזקים מערכתיים בחברה מבלי לנסות להחליפו. המטרה, במקום זאת, היא לנטרל את הנזקים האלה. תפיסה זו הפכה לרעיון האסטרטגי המרכזי של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות ומפלגות סוציאליסטיות לא-מהפכניות במחצית השנייה של המאה ה-20. זהו הטיעון הבסיסי:

הקפיטליזם, כשמניחים לו להתנהל בעצמו, גורם לנזקים אדירים. הוא יוצר רמות אי-שוויון שמחרבות את הלכידות החברתית; הוא הורס את המשרות המסורתיות ומשאיר את האנשים לדאוג לעצמם; הוא יוצר חוסר ודאות וסיכונים בחייהם של פרטיים וקהילות; והוא פוגע בסביבה. כל אלה הן תוצאות של הדינאמיקה הפנימית של כלכלה קפיטליסטית. למרות זאת, ניתן לבנות מוסדות נגדיים שמסוגלים לנטרל בצורה משמעותית את הנזקים האלה. אין צורך להניח לקפיטליזם להתנהל בעצמו; ניתן לאלף אותו באמצעות מדיניות ממשלתית בנויה היטב. אין ספק שיהיו מאבקי-נגד חריפים משום שמדיניות כזאת מפחיתה את האוטונומיה והכוח של המעמד הקפיטליסטי, ואין כל ערובה לכך שמאבקים מהסוג הזה יצליחו. המעמד הקפיטליסטי ובני בריתו הפוליטיים יטענו שהרגולציות והחלוקה מחדש שנועדו לנטרל את "נזקי" הקפיטליזם, יהרסו את הדינמיות שלו, יסרסו את התחרותיות ויערערו את התמריצים. אולם טיעונים כאלה הם רק רציונליזציות אינטרסנטיות לכוח ולפריבילגיות. ניתן להכפיף את הקפיטליזם לרגולציה ולחלוקה מחדש כדי לנטרל את נזקיו ועדיין לספק רווחים נאותים לצורך תפקודו. בכדי להשיג זאת דרוש גיוס של ההמונים ורצון פוליטי; אף פעם אין להסתמך על טוב ליבן של אליטות נאורות. אולם בנסיבות הנכונות, ניתן לנצח במאבקים האלה ולכפות את ההגבלות הנחוצות למען קפיטליזם ידידותי יותר. התוצאה תהיה קפיטליזם עם חוקי משחק שונים משמעותית.

רעיון אילוף הקפיטליזם אינו מבטל את הנטייה הבסיסית של הקפיטליזם לגרום נזקים; הוא פשוט מנטרל את השפעותיהם. כמו תרופה שמתמודדת בהצלחה עם הסימפטומים במקום להתמודד עם הגורמים לבעיה הבריאותית. לפעמים זה מספיק. הורים לתינוקות שזה עתה נולדו ישנים מעט בדרך כלל, ונוטים לפתח כאבי ראש. פתרון אחד הוא לקחת אספירין ולהתמודד; פתרון אחר הוא להיפטר מהתינוק. לפעמים עדיף לנטרל את הסימפטום מאשר לנסות להיפטר מהגורם לבעיה.

כמובן שלא כל רפורמה בחוקים שמנהלים את הקפיטליזם, ואפילו באלה שאמורים לנטרל את נזקיו, יכולה להיחשב רפורמה אנטי-קפיטליסטית. עדיף לחשוב על רגולציה של בנקים שמטרתה למנוע סחר במידע פנימי או נטילת סיכונים ספקולטיביים מערערי-מערכת, כעל אמצעי שמסייע לייצב את הקפיטליזם ולהגן עליו מפני נטיותיו הפנימיות להרס עצמי. רגולציה של דיג שנועדה למנוע את קריסת מלאי הדגה, רק פותרת בעיית פעולה קולקטיבית של דיג קפיטליסטי רחב היקף. רפורמות אנטי-קפיטליסטיות הן רפורמות המכניסות בדרך כזו או אחרת ערכים ועקרונות שוויוניים, דמוקרטיים וסולידריים לתוך המנגנון הקפיטליסטי. רפורמות כאלה יכולות גם לסייע בייצוב הקפיטליזם – וזאת אכן אחת הסיבות שהן אפשריות בכלל – אבל הדרכים שבהן הן עושות את זה, גם הופכות את הקפיטליזם לפחות קפיטליסטי במובן מסוים. הדבר דומה למה שאנדרה גורץ, כותב צרפתי משנות השבעים, כינה "רפורמות לא-רפורמיסטיות".

במה שלעתים מכונה "תור הזהב של הקפיטליזם" – בחלוקה גסה, שלושת העשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה – קווי מדיניות סוציאל-דמוקרטיים, בייחוד במקומות שבהם יישמו אותם בצורה היסודית ביותר, עשו עבודה טובה למדי בתנועה לעבר מערכת כלכלית אנושית יותר. באופן יותר ספציפי, שלושה מקבצים של קווי מדיניות יצרו חוקים חדשים שבמסגרתם הקפיטליזם תיפקד, ניטרלו חלק מנזקי הקפיטליזם וגילמו, במידה כזאת או אחרת, ערכים שיוויוניים, דמוקרטיים וסולידריים:

1. חלק מהסיכונים החמורים ביותר שאנשים חווים במהלך חייהם – בעיקר סיכונים שנוגעים לבריאות, תעסוקה והכנסה – צומצמו בעזרת מערכת ביטוח סוציאלי מקיפה יחסית בסמכות הציבור ובמימונו.
2. המדינה קיבלה על עצמה לספק מנעד רחב של מוצרים ציבוריים ששולמו באמצעות מערכת איתנה של מיסוי גבוה יחסית. המוצרים הציבוריים האלה כללו חינוך בסיסי והשכלה גבוהה, הכשרה מקצועית, תחבורה ציבורית, פעילויות תרבותיות, מוסדות פנאי, פיתוח ומחקר. חלקם היטיבו בעיקר עם הקפיטליסטים, אבל רבים מהם סיפקו יתרונות נרחבים לכלל הציבור.
3. המדינה יצרה גם משטר רגולטורי שתוכנן כדי להתמודד עם ההשפעות החיצוניות החמורות ביותר של התנהגות המשקיעים והחברות בשווקים קפיטליסטיים: זיהום, מוצרים או מקומות עבודה מסוכנים, התנהגות עסקית טורפנית, תנודתיות בשוק הנכסים ועוד. גם כאן חלק מהרגולציות שירתו במובהק את האינטרסים של הקפיטליסטים, אבל חלקן גם הגנו על רווחתם של העובדים ושל כלל האוכלוסייה.

קווי המדיניות האלה לא גרמו לכלכלה להפסיק להיות קפיטליסטית: הקפיטליסטים עדיין היו חופשיים להקצות את ההון לפי הזדמנויות שהשוק סיפק להפקת רווחים, ולמעט מסים, הם ניכסו לעצמם את הרווחים שההשקעות האלה הניבו והשתמשו בהם כראות עיניהם. מה שהשתנה הוא שהמדינה קיבלה על עצמה לתקן באופן חלקי את שלושת הכשלים העיקריים של שווקים קפיטליסטיים: הפגיעות האישית לסיכונים, תת-האספקה של מוצרים ציבוריים וההשפעות החיצוניות השליליות של פעילות כלכלית פרטית ממקסמת רווחים. התוצאה הייתה סוג של קפיטליזם שמתפקד היטב יחסית, עם פערים וקונפליקטים מעומעמים. בעלי ההון אולי העדיפו משהו אחר, אבל זה עבד מספיק טוב. בדרכים משמעותיות, הקפיטליזם אולף. הקפיטליזם המשיך להתקיים, אבל בצורה פחות קפיטליסטית.

זה היה תור הזהב. העולם בעשורים הראשונים של ה-21 נראה שונה לחלוטין. בכל מקום, גם במעוזים הסוציאל-דמוקרטיים בצפון-אירופה, נשמעו קריאות להחזרה לאחור של "זכאות" לביטוח סוציאלי, הפחתות של מסים ושל חלוקת מוצרים ציבוריים, דה-רגולציה של היבטים רבים של הייצור והשווקים הקפיטליסטיים, והפרטה של שירותים ציבוריים רבים. כל השינויים האלה נכנסים תחת הכותרת "נאו-ליברליזם".

מגוון כוחות תרמו להפחתת הרצון והיכולת של המדינה לנטרל את נזקי הקפיטליזם. הגלובליזציה של הקפיטליזם הקלה משמעותית על חברות קפיטליסטיות להעביר השקעות למקומות בעולם עם פחות רגולציה וכוח עבודה זול יותר. האיום בתזוזה כזאת של הון, לצד מגוון שינויים טכנולוגיים ודמוגרפיים, פיצל והחליש את תנועת העבודה ופגע ביכולת ההתנגדות והגיוס הפוליטי שלה. בשילוב עם הגלובליזציה, הפיננסיאליזציה של ההון הובילה לגידול עצום באי-השוויון בעושר ובהכנסות, שבתורו הגדיל את ההשפעה הפוליטית של יריבי המדינה הסוציאל-דמוקרטית. במקום להיות מאולף, הקפיטליזם הפך למשולח כל רסן.

אולי שלושת העשורים של תור הזהב הם רק אנומליה היסטורית, תקופה קצרה שבה תנאים מבניים נוחים וכוח עממי חזק פתחו את האפשרות למודל שוויוני וסוציאל-דמוקרטי יחסית. לפני כן הקפיטליזם היה מערכת חמדנית, ותחת הנאו-ליברליזם הוא הפך לחמדני פעם נוספת, ובכך הוא שב למצב העניינים הנורמלי של מערכות קפיטליסטיות. אולי אי אפשר לאלף את הקפיטליזם בטווח הארוך. מגני הרעיון של שברים מהפכניים בקפיטליזם תמיד טענו שאילוף הקפיטליזם הוא אשליה, הסחת דעת ממשימת הבנייה של תנועה פוליטית להפיכת הקפיטליזם.

אבל אולי המצב לא כל כך נורא. הטענה שהגלובליזציה מטילה מגבלות משמעותיות על היכולת של מדינות להעלות מיסים, לווסת את הקפיטליזם ולחלק מחדש את ההכנסות, היא טענה פוליטית אפקטיבית בין היתר משום שאנשים מאמינים לה, לא מפני שהמגבלות צרות עד כדי כך. אחרי הכול, נדבך משמעותי ביכולתה של המדינה להעלות מיסים נובע מנכונותם של שכירים לשלם מיסים – לא מנכונותם של קפיטליסטים להעביר את הונם למקום אחר כדי להימנע ממיסוי – ונכונותם של שכירים לשלם מיסים תלויה במידה רבה ברמת הסולידריות הקולקטיבית שלהם. בפוליטיקה, גבולות האפשר הם תמיד גם תוצר האמונות בגבולות האפשר. הנאו-ליברליזם הוא אידיאולוגיה, שמגובה בכוחות פוליטיים חזקים, יותר משהוא תיאור מדעי מדויק של הגבולות הממשיים מולם אנחנו מתמודדים בניסיוננו להפוך את העולם למקום טוב יותר. גם אם ייתכן שקווי מדיניות מסוימים שהרכיבו את התפריט של הסוציאל-דמוקרטיה ב"תור הזהב" הפכו לפחות אפקטיביים ודורשים חשיבה מחודשת, אילוף הקפיטליזם באמצעות חוקים שמנטרלים חלק מהנזקים החמורים ביותר שלו הוא עדיין ביטוי מעשי של אנטי-קפיטליזם. המחסומים הפוליטיים שניצבים בפני בנייתה של סוציאל-דמוקרטיה פרוגרסיבית ורעננה הם אולי גדולים, אבל זה לא אומר שטבעו של הקפיטליזם כבר לא מאפשר לשכך את הנזקים שלו באמצעות פעולה מדינתית.

4. התנגדות לקפיטליזם

הן אילוף הקפיטליזם והן הפירוק שלו דורשים רמות גבוהות של פעילות קולקטיבית ממושכת על ידי ארגונים קוהרנטיים, בייחוד מפלגות פוליטיות המנסות להפעיל כוח מדיני. אילוף הקפיטליזם מקווה להשתמש בכוח המדיני כדי לנטרל את הנזקים של הקפיטליזם; פירוק הקפיטליזם מדמיין הפנייה של הכוח המדיני נגד הקפיטליזם. אסטרטגיה שלישית, התנגדות לקפיטליזם, פועלת מחוץ למנגנון המדינה:

ההתנגדות לקפיטליזם מבקשת לשכך את נזקי המערכת, אבל לא מנסה להשתלט על הכוח המדיני. במקום זאת, היא מנסה להשפיע על התנהגותם של קפיטליסטים ואליטות פוליטיות באמצעות מחאה וצורות אחרות של התנגדות מחוץ למנגנון המדינה. ייתכן ולא נוכל לשנות את הקפיטליזם, אבל נוכל להגן על עצמנו מפני הנזקים שלו על ידי גרימת בעיות, מחאות וגביית מחיר מהאליטות עבור מעשיהן. זאת האסטרטגיה של הרבה אקטיביסטים שורשיים מסוגים שונים: פעילי איכות סביבה שמוחים נגד פסולת רעילה ופיתוח שהורס את הסביבה; תנועות צרכנים שמארגנות חרמות על תאגידים טורפניים; עורכי דין אקטיביסטים שמגנים על זכויות של מהגרים, עניים ומיעוטים מיניים. זאת גם הלוגיקה האסטרטגית הבסיסית של איגודי עובדים שמארגנים שביתות במטרה להשיג משכורת גבוהה יותר ותנאי עבודה משופרים.

בצורות כאלו ואחרות, ההתנגדות לקפיטליזם היא כנראה התגובה הנפוצה ביותר לנזקי הקפיטליזם. היא נטועה בחברה האזרחית ומחוברת למסגרות סולידריות בקהילה ובמקום העבודה. לעתים קרובות מה שמפיח חיים באג'נדה של התנגדות לקפיטליזם הוא מגוון רחב של זהויות מעבר לזהות המעמדית: אתניות, דת, גזע, מגדר. בצורותיה היותר מאורגנות, ההתנגדות לקפיטליזם מבוצעת בעיקר על ידי תנועות חברתיות ותנועת העבודה. אבל אפילו כשהאיגודים חלשים והסביבה הפוליטית העוינת מקשה על קיומה של מחאה חברתית קולקטיבית, העובדים בשטח מתנגדים לדיכוי של תהליך העבודה הקפיטליסטי ולניצול שביחסים החברתיים הקפיטליסטיים. אחד המאפיינים האינהרנטיים של ניצול הוא שהמנצלים תלויים במידת המאמץ של המנוצלים. ומכיוון שבני אדם אינם רובוטים, המשמעות של זה היא, שבצורות כאלה ואחרות, אנשים יכולים להימנע מלהשקיע את מירב המאמץ והחריצות שלהם. זאת הצורה הבסיסית ביותר של ההתנגדות לקפיטליזם.

5. בריחה מהקפיטליזם

אחת התגובות הישנות ביותר לביזה הקפיטליסטית היא בריחה. הבריחה מהקפיטליזם אולי לא התגבשה בדרך כלל לאידאולוגיות אנטי-קפיטליסטיות שיטתיות, אבל בכל זאת יש לה היגיון קוהרנטי:

הקפיטליזם הוא מערכת חזקה מדי מכדי להשמידה. כדי לאלף את הקפיטליזם באמת, לא כל שכן כדי לפרק אותו, יש צורך ברמה לא-מציאותית של פעולה קולקטיבית ממושכת, ובכל מקרה, המערכת בכללותה גדולה ומורכבת מדי כדי לשלוט בה ביעילות. בעלי הכוח הקיימים חזקים מדי מכדי לעוקרם והם תמיד יצרפו אליהם את האופוזיציה ויגנו על הפריבילגיות שלהם. אתה לא יכול לנצח את הממסד. Le plus ça change le plus c’est le même chose ("ככל שהדברים משתנים, כך הם נשארים אותו הדבר"). הדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות הוא לבודד את עצמנו מן ההשפעות המזיקות של הקפיטליזם, ואולי לברוח לגמרי לתוך סביבה שממוגנת מההרס שלו. ייתכן ולא נוכל לשנות את העולם כולו, אבל נוכל להוציא את עצמנו ככל הניתן מרשת השליטה שלו וליצור את המיקרו-אלטרנטיבה שלנו שבתוכה נוכל לחיות ולשגשג.

הדחף הזה לברוח משתקף בהרבה תגובות מוכרות לנזקים של הקפיטליזם. התנועה של חקלאים עניים למערב הישן של ארה"ב במאה ה-19 הייתה, עבור רבים, שאיפה לחקלאות יציבה, עצמאית ומקיימת, במקום ייצור שנעשה בעיקר עבור השוק. הקהילות האוטופיות של המאה ה-19 ניסו ליצור קהילות גדולות המקיימות את עצמן, שיפעלו על פי עקרונות השוויון וההדדיות. קואופרטיבים של עובדים מנסים ליצור מקומות עבודה שמאורגנים סביב עקרונות הדמוקרטיה, הסולידריות והשוויון, נקיות מהניכור והניצול של החברות הקפיטליסטיות. בריחה מהקפיטליזם משתמעת גם מהמוטו ההיפי משנות השישים, "Turn on, tune in, drop out". המאמצים של קהילות דתיות מסוימות, כמו האמיש, ליצור מחיצות גבוהות בינם לבין שאר החברה כוללים גם את הניסיון להוציא את עצמם מהלחצים של השוק הקפיטליסטי. הצגת המשפחה כ"מקום מקלט בעולם חסר לב" מבטאת את האידיאל של משפחה כמרחב חברתי לא-תחרותי, מרחב של הדדיות ודאגה שבו אנשים יכולים למצוא מחסה מהעולם התחרותי חסר הלב של הקפיטליזם.

הבריחה מהקפיטליזם כוללת בדרך כלל גם הימנעות ממעורבות פוליטית, ובוודאי ממאמצים קולקטיביים מאורגנים לשנות את העולם. במיוחד בעולם שלנו היום, הבריחה היא הרבה פעמים אסטרטגיה אינדיבידואליסטית של סגנון חיים. ולפעמים זאת אסטרטגיה אינדיבידואליסטית שתלויה בעושר קפיטליסטי, כמו בסטריאוטיפ של הבנקאי המצליח מוול סטריט שמחליט "לוותר על מרוץ העכברים" ולעבור לוורמונט כדי לחיות חיים של פשטות מרצון בזמן שהוא מתקיים מכספים של קרן נאמנות שנצברו מהשקעות קפיטליסטיות.

בגלל היעדרה של פוליטיקה, קל לדחות את הבריחה מהקפיטליזם כצורה של אנטי-קפיטליזם, במיוחד כשהיא משקפת פריבילגיות שהושגו בתוך הקפיטליזם עצמו. קשה להתייחס למטייל שטס לאזורים מרוחקים עם ציוד הליכה יקר מתוך מטרה "להתרחק מהכול" כביטוי משמעותי של התנגדות לקפיטליזם. ובכל זאת, יש הרבה דוגמאות לבריחה מהקפיטליזם שכן קשורות לבעיה הרחבה של האנטי-קפיטליזם. קהילות משימתיות יכולות להיות מונעות מהשאיפה לברוח מהלחצים של הקפיטליזם, אבל לפעמים הן יכולות להוות דוגמא לצורות חיים יותר קולקטיביות, שוויוניות ודמוקרטיות. אין ספק שקואופרטיבים, שמונעים לעתים קרובות בעיקר על ידי השאיפה לברוח ממקומות עבודה סמכותניים ומהניצול של חברות קפיטליסטיות, יכולות להפוך גם לאלמנטים של אתגר רחב יותר לקפיטליזם ולאבני בניין של כלכלה אלטרנטיבית. תנועת ה"עשה-זאת-בעצמך" (D.I.Y) מונעת אולי מקיפאון בהכנסות בתקופה של צנע כלכלי, אבל היא יכולה גם להצביע על דרכים לארגון של פעילות כלכלית שפחות תלויה בשוק. ובאופן כללי יותר, "סגנון החיים" של פשטות מרצון יכול לתרום לדחייה רחבה יותר של הצרכנות ושל העיסוק בצמיחה כלכלית בקפיטליזם.

תבניות אסטרטגיות

על חמשת התצורות האלה של אנטי-קפיטליזם אפשר לחשוב כתצורות שנעות על פני שני ממדים. ממד אחד נוגע למטרת האסטרטגיות ביחס לנזקי הקפיטליזם: האסטרטגיות יכולות לשאוף להתעלות מעל למבנים של הקפיטליזם או פשוט לנטרל את הנזקים הגרועים ביותר של הקפיטליזם. הממד השני נוגע לזירה העיקרית של האסטרטגיות: אסטרטגיות יכולות לכוון בעיקר להשגת גישה לכוח המדיני או לפעול בחברה האזרחית. חיבור שני הממדים האלה ייתן לנו את הטיפולוגיה הבאה:

	נטרול נזקים	התעלות על מבנים
המדינה	אילוף הקפיטליזם	פירוק/ריסוק הקפיטליזם
החברה האזרחית	התנגדות לקפיטליזם	בריחה מהקפיטליזם

מאבקים אמיתיים שמגיבים לקפיטליזם בדרך כלל משלבים את ההגיונות האסטרטגיים השונים האלה בתצורות שונות.

במאה ה-20, מהפכנים קומוניסטים תמכו בצורה מפורשת בשילוב של ההתנגדות לקפיטליזם עם הריסוק שלו. מיליטנטים קומוניסטים דורבנו להשתתף באופן פעיל בתנועת העבודה מתוך אמונה שזה חלק מרכזי בבנייתה של סולידריות מעמדית ובשינוי התודעה של מעמד הפועלים. האסטרטגיה עדיין כוונה בסופו של דבר ליצירת שבר מערכתי שיאורגן באמצעות השליטה בכוח המדיני, אבל חלק מרכזי מהתהליך שבמסגרתו זה יהיה, "בבוא הזמן", אפשרי, היה מעורבות נמרצת של המפלגה הקומוניסטית בהתנגדות מיליטנטית לקפיטליזם במסגרת תנועת העבודה.

	נטרול נזקים	התעלות על מבנים
המדינה	אילוף הקפיטליזם	ריסוק הקפיטליזם
החברה האזרחית	התנגדות לקפיטליזם	בריחה מהקפיטליזם

הסוציאליזם הדמוקרטי נטש את הרעיון של ריסוק הקפיטליזם, אבל עדיין חיפש אסטרטגיה של התעלות על המבנים של הקפיטליזם על ידי פירוקו ההדרגתי. התצורה האסטרטגית שילבה רפורמות לנטרול הנזקים של הקפיטליזם עם מאמצים לבנות מגזר ציבורי חזק ותמיכה בתנועת העבודה.

	נטרול נזקים	התעלות על מבנים
המדינה	אילוף הקפיטליזם	פירוק הקפיטליזם
החברה האזרחית	התנגדות לקפיטליזם	בריחה מהקפיטליזם

הסוציאל-דמוקרטיה גם כוללת התנגדות לקפיטליזם, אבל כרגע היא משלבת אותה עם אילוף של הקפיטליזם ונוטשת במידה רבה את הניסיון לפרק אותו. תנועת העבודה הייתה מקושרת מאוד מבחינה ארגונית למפלגות סוציאל-דמוקרטיות. לפעמים האופי של הקשר הזה היה של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות שהיו למעשה הזרוע הפוליטית של תנועת העבודה. הרבה מהרפורמיזם הפרוגרסיבי של הסוציאל-דמוקרטיה נבע מהשפעתה של תנועת העבודה על הפוליטיקה הסוציאל-דמוקרטית, ואחת הסיבות לשקיעת האנטי-קפיטליזם בתוך הסוציאל-דמוקרטיה היא דעיכת המיליטנטיות הפועלית בהתנגדות לקפיטליזם.

	נטרול נזקים	התעלות על מבנים
המדינה	אילוף הקפיטליזם	פירוק/ריסוק הקפיטליזם
החברה האזרחית	התנגדות לקפיטליזם	בריחה מהקפיטליזם

תנועות חברתיות עם נטיות אנרכיסטיות שמגיבות לנזקי הקפיטליזם בדרך כלל מתנגדות לקפיטליזם רק במגננה לביזה שלו, אבל לפעמים ההתנגדות משולבת עם פעולות שמנסות לבנות אלטרנטיבות ליחסים הקפיטליסטיים. במאה ה-19 קואופרטיבים וחברות שיתופיות צמחו בדרך כלל בהקשר של התנגדות לקפיטליזם, ובימינו הכלכלה החברתית והסולידרית גם כן טופחה על ידי תנועות חברתיות. במקרים מסוימים, כמו המקרה של תנועת האיכרים חסרי הקרקע בברזיל, הפלישה לקרקע שאינה בשימוש ובניית צורות אלטרנטיביות של מבנים כלכליים הפכה לכלי המרכזי של ההתנגדות עצמה.

	נטרול נזקים	התעלות על מבנים
המדינה	אילוף הקפיטליזם	פירוק/ריסוק הקפיטליזם
החברה האזרחית	התנגדות לקפיטליזם	בריחה מהקפיטליזם

ארבעת התצורות האלה היו התגובות האסטרטגיות העיקריות לחוסר הצדק והדיכוי בחברות קפיטליסטיות במאה ה-20. עד סוף המאה, שתי התצורות הראשונות נעלמו כמעט לחלוטין מן המפה הפוליטית, לפחות במדינות קפיטליסטיות מפותחות. הקומוניזם המהפכני איבד מאמינותו בעקבות התמוטטותם של משטרים שניסו אסטרטגיות משבריות כדי לפרק את הקפיטליזם, והסוציאליזם הדמוקרטי נדחק לשוליים בעקבות כישלונות חוזרים ונשנים לתחזק אסטרטגיה אלקטורלית של בניית מגזר ציבורי סוציאליסטי בתוך הכלכלה הקפיטליסטית. גם הסוציאל-דמוקרטיה במדינות קפיטליסטיות מפותחות דעכה, אם לא נעלמה, ואיבדה את הקשר שלה למיליטנטיות פועלית. הצורה הכי דינמית של אנטי-קפיטליזם בעשורים הראשונים של המאה ה-21 מעוגנת בתנועות חברתיות, לעתים קרובות עם זרמים אנרכיסטים, שממשיכות להצהיר ש"עולם אחר הוא אפשרי". בדרך כלל התנגדות כזאת לקפיטליזם הייתה מנותקת מפרויקט פוליטי כולל שמכוון לכוח השלטוני, ולכן גם מנותקת ממפלגות פוליטיות.

למרות זאת, לפחות בכמה מהתנועות שמתנגדות לקפיטליזם באמריקה הלטינית ודרום אירופה, ייתכן ומתחיל לצמוח רעיון אסטרטגי חדש שמשלב את היוזמות של התנגדות ובריחה מהקפיטליזם, שממוקדות בחברה האזרחית ופועלות מלמטה למעלה (bottom-up), יחד עם אסטרטגיות של אילוף ופירוק הקפיטליזם שממוקדות במדינה ופועלות מלמעלה למטה (top-down). את התצורה האסטרטגית החדשה הזאת אפשר לכנות שחיקת הקפיטליזם.

שחיקת הקפיטליזם

למרות שהרעיון האסטרטגי של שחיקת הקפיטליזם נוכח לפעמים באופן סמוי במאבקים פוליטיים וחברתיים, באופן כללי הוא אינו מופיע בקדמת הבמה כעיקרון המארגן המרכזי בתגובה לאי-צדק חברתי. להלן ההיגיון העומד בבסיסו:

האסטרטגיה של השחיקה נטועה בהבנה מסוימת של מושג "המערכת החברתית". חשבו על הקפיטליזם כמערכת כלכלית. אף כלכלה מעולם לא הייתה – או יכולה להיות – קפיטליסטית לחלוטין. הקפיטליזם מוגדר על ידי השילוב של סחר בשווקים עם בעלות פרטית על אמצעי הייצור והעסקתם של שכירים שגויסו דרך שוק העבודה. מערכות כלכליות קיימות משלבות את הקפיטליזם עם מגוון רחב של דרכים אחרות לארגן את הייצור ואת חלוקת הסחורות והשירותים: ישירות על ידי המדינה; ביחסים האינטימיים של בני משפחה שמנסים לענות על צרכי קרוביהם; דרך רשתות וארגונים מבוססי-קהילה, במה שמכונה לעתים קרובות הכלכלה החברתית או הסולידרית; על ידי קואופרטיבים בבעלות ובניהול דמוקרטיים של חבריהם; עם ארגונים בעלי אוריינטציה לשוק אך ללא כוונת רווח; בעזרת רשתות עמיתים שעוסקות בתהליכי ייצור שיתופיים; ואפשרויות רבות נוספות. אפשר לראות בחלק מאותן דרכים לארגון פעילויות כלכליות כצורות ארגון היברידיות, שמשלבות יסודות קפיטליסטים ולא-קפיטליסטיים; חלקן כלל לא קפיטליסטיות; וחלקן אנטי-קפיטליסטיות. אנחנו קוראים למערכת כלכלית מסובכת כזאת "קפיטליסטית" כשהקפיטליזם הוא המרכיב הדומיננטי בקביעת תנאי החיים הכלכליים והנגישות לצורכי המחיה של רוב הציבור. הדומיננטיות הזאת הרסנית לאין שיעור. דרך אחת לאתגר את הקפיטליזם היא לבנות יחסים כלכליים יותר דמוקרטיים, שוויוניים ומשתפים, בחללים ובסדקים שבהם זה אפשרי בתוך המערכת המורכבת הזאת. הרעיון של שחיקת הקפיטליזם חוזה שלאלטרנטיבות האלה יש פוטנציאל, בטווח הארוך, להיות מרכזיות מספיק בחיים של פרטים וקהילות, עד שאפשר יהיה בסופו של דבר לעקור את הקפיטליזם מהתפקיד הדומיננטי שלו במערכת הכללית.

אולי אפשר להבהיר את הרעיון הזה עם אנלוגיה רופפת למערכת אקולוגית. חשבו על אגם. אגם מורכב ממים בתבנית נוף עם סוגים מסוימים של אדמה, פני קרקע, מקורות מים ואקלים. מגוון דגים ויצורים אחרים חיים במים שלו וסוגים שונים של צמחים צומחים בתוכו ומסביבו. יחדיו, כל הרכיבים הבסיסיים האלו מרכיבים את המערכת האקולוגית של האגם. זאת "מערכת" במובן שכל דבר בתוכה משפיע על כל דבר אחר, אבל היא לא כמו מערכת של אורגניזם בודד שבה כל החלקים מקושרים באופן פונקציונלי אחד לשני בשלמות קוהרנטית והדוקה.

בדרך כלל עדיף לחשוב על מערכות חברתיות כמערכות אקולוגיות המורכבות מחלקים המחוברים בצורה רופפת ומתקשרים אחד עם השני, יותר מאשר כאורגניזם שבו לכל החלקים יש תפקיד. למערכת אקולוגית כזאת אפשר להכניס מינים זרים של דגים שלא נמצא באגם באופן "טבעי". חלק מהמינים הזרים יבלעו מהר מאוד. אחרים אולי ישרדו בנישה קטנה באגם, אבל לא תהיה להם השפעה רבה על חיי היום-יום במערכת האקולוגית. אבל לפעמים מין זר יכול לשגשג ובסופו של דבר לדחוק את המינים הדומיננטיים.

החזון האסטרטגי של שחיקת הקפיטליזם שואף להכניס לתוך המערכת האקולוגית הקפיטליסטית את הזנים הנמרצים ביותר של מינים משחררים של פעילות כלכלית לא-קפיטליסטית, לטפח את התפתחותם על ידי הגנה על הנישה שלהם, ולחפש דרכים להרחיב את סביבת המחיה שלהם. התקווה היא שבסופו של דבר המינים הזרים האלו יוכלו לגלוש מהנישות הצרות שלהם ולשנות את מאפייני המערכת האקולוגית בכללותה.

דרך החשיבה הזאת על תהליך ההתעלות מעל לקפיטליזם מזכירה את הסיפור המסוגנן הטיפוסי שמספרים על המעבר מחברות פאודליות טרום-קפיטליסטיות באירופה לקפיטליזם. בכלכלות הפאודליות בימי הביניים המאוחרים, יחסים ופרקטיקות פרוטו-קפיטליסטים החלו לצמוח, בייחוד בערים. בתחילה הם כללו סחר זעיר, ייצור של בעלי מלאכה תחת הוויסות של גילדות, ובנקאות. הצורות האלה של פעילות כלכלית מילאו נישות ופעמים רבות היו מועילות עבור אליטות פאודליות. ככל שההיקף של פעילויות השוק האלו התרחב, הן הפכו בהדרגה ליותר קפיטליסטיות באופיין ובחלק מהמקומות איכלו את השליטה הפאודלית על הכלכלה כמכלול. דרך תהליך ארוך ומפותל שנמשך כמה מאות שנים, מבנים פאודליים חדלו לשלוט בחיים הכלכליים של כמה פינות באירופה; הפאודליזם נשחק. התהליך הזה אולי נקטע על ידי מהפכים פוליטיים ואפילו מהפכות, אבל יותר משהם הביאו לשבר במבנים הכלכליים, האירועים הפוליטיים האלו בדרך כלל שימשו כדי לאשרר ולהצדיק שינויים שכבר קרו במבנה החברתי-כלכלי.

החזון האסטרטגי של שחיקת הקפיטליזם רואה את התהליך של עקירת הקפיטליזם ממקומו המרכזי בכלכלה בצורה דומה. פעילויות כלכליות לא-קפיטליסטיות, שמגלמות יחסים שוויוניים ודמוקרטיים, צומחות בנישות שבהן זה אפשרי במסגרת כלכלה שנשלטת על ידי הקפיטליזם. הפעילויות האלה גדלות עם הזמן, גם בצורה ספונטנית וגם כתוצאה מאסטרטגיה מכוונת. חלקן מופיעות בקהילות כאדפטציות ויוזמות מלמטה. אחרות מאורגנות או מקבלות חסות מלמעלה, על ידי המדינה, כדי לפתור בעיות פרקטיות. היחסים הכלכליים האלטרנטיביים האלו מהווים את אבני הבניין של מבנה כלכלי שיחסי הייצור שלו מתאפיינים בדמוקרטיה, שוויון וסולידריות. מאבקים במעורבות המדינה לעתים מתרחשים כדי להגן על על השטחים האלה ולעתים כדי לקדם אפשרויות חדשות. מעת לעת נתקלים במה שנראה כמו "גבולות מערכתיים", וחציית הגבולות האלה עשויה לדרוש גיוס פוליטי אינטנסיבי יותר שמכוון לשינוי מאפיינים חיוניים של "חוקי המשחק" שבתוכם הקפיטליזם מתפקד. גיוס מהסוג הזה נכשל לעתים קרובות, אבל לפחות לפעמים התנאים בשלים לשינויים כאלה, וגבולות האפשר מתרחבים. בסופו של דבר, האפקט המצטבר של ההשפעה ההדדית בין שינויים מלמעלה ליוזמות מלמטה יכול להגיע לנקודה שבה היחסים הסוציאליסטיים שנוצרו בתוך המערכת האקולוגית הכלכלית יהפכו למספיק מרכזיים בחייהם של אנשים וקהילות כדי שהקפיטליזם כבר לא יחשב לשליט המערכת.

מלמעלה ומלמטה

בליבה של הדינמיקה האסטרטגית הזאת יש השפעה הדדית בין שינויים מלמעלה הממוקדים במדינה, ליוזמות מלמטה הממוקדות בחברה האזרחית. דוגמה טובה לכך היא האינטרקציה הפוטנציאלית בין הכנסה בסיסית אוניברסלית (UBI) מטעם המדינה לבין ההתפתחות של מגזר קואופרטיבי בתוך הקפיטליזם. רוב הדיונים על הכנסה בסיסית מתמקדים בדרכים שבהן היא מנטרלת חלק מהנזקים של הקפיטליזם, בייחוד את העוולות של העוני ושל הדחיקה לשולי החברה. לאחרונה אפילו כמה ממגני הקפיטליזם החלו להתעניין בהכנסה בסיסית כתגובה לרוח הרפאים של "עתיד ללא עבודה" בעקבות האוטומציה המואצת.

אולם ניתן גם לראות בהכנסה בסיסית נדיבה כ"רפורמה לא-רפורמיסטית" שתוכל לתרום לשחיקת הדומיננטיות של הקפיטליזם. בנוסף לנטרול חלק מהנזקים של הקפיטליזם, הכנסה בסיסית נדיבה מהווה שינוי של מנגנוני חלוקת ההכנסות, אשר בד בבד מפרקת רכיב מבני מרכזי של הקפיטליזם ומחליפה אותו באלטרנטיבה יותר שוויונית וסולידרית. מאפיין מכריע של יחסי המעמדות בקפיטליזם הוא שמשום שעובדים אינם הבעלים של אמצעי הייצור, הם נאלצים למכור את כוח העבודה שלהם בשוק העבודה כדי להשיג את אמצעי הקיום שלהם. ההכנסה הבסיסית שוברת את הקשר הזה. הוא מקל על אנשים לקחת חלק בצורות שונות של פעילות כלכלית לא-קפיטליסטית, במיוחד קואופרטיבים של עובדים. אחד הקשיים שקואופרטיבים של עובדים מתמודדים איתם הוא מחסור תמידי בהון שנובע מקשיים להשיג הלוואות בתנאים נוחים בשווקי האשראי המקובלים. אם עובדים בקואופרטיב היו מקבלים קצבה בסיסית אוניברסלית שאינה תלויה ברווחי השוק של הקואופרטיב, היציבות הכלכלית של החברה שלהם תעלה, מה שיביא בתורו לאשראי זמין יותר. כלכלת שוק עם הכנסה בסיסית נדיבה צפויה לכלול מגזר קואופרטיבי הרבה יותר גדול מכלכלה קפיטליסטית רגילה, וזה, בתורו, יכול לתרום לשחיקתה של השליטה הקפיטליסטית.

שחיקת הקפיטליזם משלבת את החזון הפרוגרסיבי הסוציאל-דמוקרטי והדמוקרטי-סוציאליסטי של שינוי, מלמעלה, של חוקי המשחק שבהם הקפיטליזם פועל במטרה לנטרל את הנזקים החמורים ביותר שלו וליצור אלטרנטיבות המעוגנות במדינה, יחד עם חזון אנרכיסטי יותר של יצירה, מלמטה, של קשרים כלכליים חדשים שמגלמים שאיפות משחררות. אין תנועה פוליטית שמאמצת באופן מפורש את השילוב האסטרטגי הזה של התנגדות, אילוף, פירוק ובריחה במטרה לשחוק, בטווח הארוך, את השליטה של הקפיטליזם. אבל אפשר למצוא כוחות שדוחפים לכיוון הזה במפלגות פוליטיות שיש להן קשרים הדוקים עם תנועות חברתיות פרוגרסיביות, כמו סיריזה ביוון ופודמוס בספרד. שחיקת הקפיטליזם יכולה ליצור תהודה גם בקרב זרמים צעירים בחלק ממפלגות המרכז-שמאל המבוססות – לדוגמה, תומכי ברני סנדרס במפלגה הדמוקרטית בבחירות האמריקאיות לנשיאות או הכוחות של קורבין בתוך מפלגת הלייבור הבריטית.

כחזון אסטרטגי, שחיקת הקפיטליזם היא מפתה ואשלייתית בעת ובעונה אחת. היא מפתה כי היא מראה שאפילו כשהמדינה לא מסבירת פנים לקידום הצדק החברתי והשינוי החברתי המשחרר, עדיין יש הרבה דברים שאפשר לעשות. אנחנו יכולים להמשיך עם בניית עולם חדש, לא מהאפר של העולם הישן, אלא בתוך הסדקים שלו. היא אשלייתית כי לא סביר שהרחבה של מרחבים כלכליים משחררים בכלכלה שנשלטת על ידי הקפיטליזם תוכל אי-פעם לשחוק ולעקור את הקפיטליזם, בהתחשב בכוחם ובעושרם העצום של תאגידים קפיטליסטים גדולים, ובתלות של רוב האנשים בתפקודו של השוק הקפיטליסטי למחייתם. אם צורות משחררות ולא-קפיטליסטיות של פעילות וקשרים כלכליים יגדלו אי פעם במידה כזאת שהם יסכנו את הדומיננטיות של הקפיטליזם, סביר להניח שהם פשוט ירוסקו.

יש אם כך הרבה סיבות להיות ספקנים. שלושה נושאים מטרידים במיוחד.

תחילה, קיימת בעיית המדינה. הרעיון של שחיקת הקפיטליזם תלוי בצורה משמעותית ביוזמות מטעם המדינה. אבל המדינה בחברה קפיטליסטית היא לא מנגנון נייטרלי שכוחות חברתיים שמתנגדים לקפיטליזם יכולים להשתמש בו בקלות. מדובר בסוג מסוים של מדינה – מדינה קפיטליסטית – שעוצבה כדי לספק לקפיטליזם הגנה מערכתית מאיומים. לכן שחיקת הקפיטליזם אפשרית רק אם, למרות ההטיות המעמדיות המובנות במדינה הקפיטליסטית, ניתן בכל זאת להשתמש במדינה כדי ליצור חוקי משחק חדשים שיקלו על התרחבותם של יחסים משחררים ולא-קפיטליסטים שמכוונים מעבר לקפיטליזם. כפי שבחברה הפאודלית, המדינה, למרות האופי הפאודלי שלה, אפשרה חוקי משחק חדשים שחתרו בסופו של דבר תחת הפאודליזם, גם בקפיטליזם ייתכן שהמדינה הקפיטליסטית תאפשר חוקים שבסופו של דבר יחתרו תחת הקפיטליזם. העובדה שהמדינה הקפיטליסטית היא לא כלי שמתאים לחלוטין לשחיקת הקפיטליזם לא אומרת שאי אפשר להשתמש בה בצורה חלקית עבור המטרה הזאת.

למרות זאת, כדי שהמדינה הקפיטליסטית תוכל לשמש, גם אם בצורה חלקית, לשחיקת הקפיטליזם, חייבים להיות כוחות פוליטיים שמגויסים להשתמש בה למטרות האלו. שחיקת הקפיטליזם, כמו כל אסטרטגיה, זקוקה לשחקנים קולקטיביים. אסטרטגיות לא יוצאות אל הפועל מאליהן; אנשים בארגונים, מפלגות ותנועות מאמצים אותן. זאת הסוגיה השנייה שמטרידה אותנו. איפה השחקנים הקולקטיביים שדרושים לשחיקת הקפיטליזם? במרקסיזם הקלאסי "מעמד הפועלים" נתפס כשחקן הקולקטיבי שמסוגל לאתגר את הקפיטליזם. מעט אנשים היום רואים במעמד הפועלים ישות הומוגנית מספיק בשביל להיהפך בקלות למה שכונה פעם "הסובייקט של ההיסטוריה". גיבוש שחקן קולקטיבי קוהרנטי מבחינה פוליטית עבור פעולה אנטי-קפיטליסטית עוצמתית במאה ה-21 תצריך במקום זאת לקבץ יחדיו אנשים מקבוצה הרבה יותר הטרוגנית של מקומות מבניים בכלכלה ובחברה, בעלי זהויות הרבה יותר מגוונות. המעמד נשאר בבסיס פעולה קולקטיבית כזאת מכיוון שככלות הכול, מטרת המאבק היא שינוי של המבנה המעמדי; זאת המשמעות של שחיקת הקפיטליזם. אבל הזהות הפוליטית של השחקן הקולקטיבי צריכה להתעצב סביב הערכים של דמוקרטיה, שוויון וסולידריות, ולא רק על מעמד לכשעצמו, והמשמעות היא שצריך ליצור שחקן קולקטיבי כזה עם אנשים מקבוצה הרבה יותר הטרוגנית של מקומות במבנה החברתי. המשימה הזאת מרתיעה. אחת הבעיות המרכזיות של השמאל בעולם של היום היא להבין איך עושים את זה.

לבסוף, גם אם הייתה קיימת קואליציה איתנה של אנשים עם זהויות מגוונות שמה שמחבר ביניהם הוא האמונה בכך שאלטרנטיבה דמוקרטית ושוויונית לקפיטליזם היא דבר רצוי ואפשרי, ישנה הבעיה של אופק הזמן לאסטרטגיה של שחיקת הקפיטליזם. הסיכוי שהדומיננטיות של הקפיטליזם תשחק בצורה משמעותית בטווח הקצר, קטן. שחיקת הקפיטליזם תלויה בהרחבה משמעותית של צורות שונות של ארגון כלכלי לא-קפיטליסטי שמסוגלות לענות על צרכים ולספק פרנסה, וזה דבר שלוקח זמן. אולם גיוס פוליטי אפקטיבי כמעט תמיד מתמקד בדרישות המידיות ומחפש פתרונות שישפרו את חייהם של אנשים בטווח הקצר יחסית. האפשרות של שילוב מאבקים לשיפורים מיידיים עם חזון ארוך-טווח של שינוי חברתי היא אחד הדברים שסיפקו כוח לפוליטיקה הסוציאל-דמוקרטית באמצע המאה ה-20. שחיקת הקפיטליזם יכולה להפוך לאסטרטגיה בת-קיימא רק אם השילוב הזה יווצר מחדש במאה ה-21. זה דורש מאבק מרוכז נגד האחיזה האידאולוגית של הנאו-ליברליזם בפוליטיקת המרכז-שמאל, ובמיוחד נגד הטענה הנאו-ליברלית שרק העצמת התחרות והפחתת החסמים להשקעות קפיטליסטיות יוכלו לשפר את חייהם של רוב האנשים. העלייה בשנים האחרונות של מה שזכה לכינוי "אי-נחת פופוליסטי" בשמאל ובימין מספקת איזושהי תקווה ששבר אמיתי מהנאו-ליברליזם במפלגות הסוציאל-דמוקרטיות אפשרי.

***

אז, איך להיות אנטי-קפיטליסט במאה ה-21? הפנטזיה של שבר מהפכני שבו הדומיננטיות של הקפיטליזם תמחץ כבר לא אמינה. חלק מהאנשים יכולים לברוח מהקפיטליזם באופן אישי על ידי פרישה מהמשחק וצמצום השימוש שלהם בכסף ובשוק, אבל האפשרות הזאת לא אטרקטיבית עבור רוב האנשים, במיוחד אלו שיש להם ילדים, ואין ספק שלכשעצמה, יש לה מעט מאוד פוטנציאל לקדם תהליך רחב יותר של שחרור חברתי. שחיקת הקפיטליזם על ידי חיבור ההגיונות האסטרטגיים של אילוף, פירוק, התנגדות ובריחה היא האפשרות הסבירה היחידה לאסטרטגיה שתאתגר את הקפיטליזם תוך הצבעה אל מעבר לו. המשמעות של האסטרטגיה הזאת היא טיפוח פרויקטים פוליטיים לפעולות מדינתיות מלמעלה, שלא רק מנטרלות באופן ישיר את הנזקים של הקפיטליזם, אלא גם מטפחות את ההרחבה של צורות משחררות של פעילות כלכלית מלמטה. כדי שהפרויקטים האלה יוכלו לשאת את המחויבות לדמוקרטיה, שוויון וסולידריות, הם צריכים להיות מעוגנים בצורות התנגדות של קולקטיבים מאורגנים – תנועות חברתיות וארגוני עובדים מעל לכל, אבל גם ארגונים קהילתיים ולפעמים אפילו ארגוני מגזר שלישי. זהו אנטי-קפיטליזם למאה ה-21.

המאמר הוא פרק ערוך מספרו של רייט, How to Be an Anticapitalist in the Twenty-First Century.

תרגום: אורי שוסטר

תמונה ראשית: Tatlin’s Tower Splitzer / slimmer_jimmer (flickr)